א. רקע עובדתי כללי:

1. לפניי תובענה אזרחית למתן סעדים הצהרתיים, שבתחילה הוגשה בדרך של המרצת פתיחה. על פי האמור בכתב התביעה המתוקן, העתירה בתובענה היא להצהרות מורכבות וחלופיות. יחד עם זאת, עיקר עניינה של התובענה הוא בשני אלה:

(א) עתירה להצהרה כי תובעת 1 (להלן – התובעת) הינה הבעלים, יחד ולחוד עם תובע 2 (להלן – התובע), של הכספים בחשבון מס' 022-153804 בסניף מ.ע. נתניה (מס' 052) של נתבע 1 (להלן – חשבון התובע, הסניף והבנק, בהתאמה), הגם שחשבון התובע רשום על שמו של התובע בלבד.

(ב) עתירה להצהרה כי ערבותו של התובע לפירעון חובות נתבעים 2 עד 4 לבנק בטלה ומבוטלת, והוא הדין בכל שעבוד, עיכבון או קיזוז עליהם חתם התובע לצורך הבטחת תשלום החובות הנ"ל; ולחלופין לגבי חלקם, כפי שעוד יובהר בהמשך הדברים.

(1) הצדדים לתובענה ומסגרת ההיכרות והיחסים שביניהם:

1. נתבעת 2 הינה חברה פרטית העוסקת בשיווק תרופות וטרינריות (להלן – חברת מדיקל), המצויה בבעלותם ובניהולם של האחים ירון ואייל מיכלוביץ, נתבעים 3 ו-4 (להלן ביחד – האחים מיכלוביץ). התובע – בעלה של התובעת – עבד בעבור חברת מדיקל מאז שנת 1998. חברת מדיקל מצויה כיום בהליכי פירוק ונתבעים 3 ו-4 מצויים בהליכי פשיטת רגל. בתחילת ההליך דנא התקשו התובעים בהמצאת כתב התביעה לנתבעים 2 עד 4 וכנראה בשל כך רק בשלב מאוחר יחסית הגיש נתבע 4 (בלבד) בקשה למחיקתו כנתבע, לה צירף את צו הכינוס שניתן בעניינו (ר' בבקשה מס' 37). ב"כ התובעים ציין, באחד הדיונים, כי לא יתנגד לבקשת נתבע 4 להפסקת ההליכים נגדו, וכך גם לגבי נתבע 3 (ר' בפרוטוקול, עמ' 67 שורה 16). יחד עם זאת, ב"כ התובעים לא ביקש בקשה קונקרטית בעניינם של נתבעים 2 עד 4 והלכה למעשה התובענה נגדם נזנחה.
2. עובדות רקע רלוואנטיות נוספות, שאינן שנויות במחלוקת, הן כלהלן:

(א) לתובעים היה חשבון משותף בבנק לאומי, בו לכל אחד מהם היתה זכות חתימה לחוד (להלן – חשבון התובעים בבנק לאומי). בחשבון זה עמד לזכות התובעים סכום של לפחות מיליון ₪. במקביל להחזקת חשבון התובעים בבנק לאומי החזיק התובע בחשבון התובע בסניף (כהגדרתו לעיל), שהיה, כך על פי הנטען בכתב התביעה המתוקן, "חשבון עו"ש ותיק ולא פעיל".

(ב) ביום 22.11.07 הגיעו התובע והאחים מיכלוביץ לסניף לפגישה (להלן – הפגישה בסניף ביום 22.11.07), בה פתחו חשבון לחברת מדיקל (חשבון מס' 022-159438; להלן – חשבון חברת מדיקל). במהלך הפגישה חתמו התובע והאחים מיכלוביץ על המסמכים הנדרשים בפני הפקידה גב' דורית וינבוים, מנהלת לקוחות עסקיים בסניף באותה העת.

(ג) על מנת שתינתן בחשבון חברת מדיקל מסגרת אשראי בשיעור של מיליון ₪ הסכים התובע להעביר סכום של מיליון ₪ מחשבון התובעים בבנק לאומי לחשבון התובע שבסניף, על מנת שישועבד כבטוחה למתן מסגרת אשראי כנ"ל. בהקשר זה חתם התובע באותו מעמד על "ערבות מתמדת מוגבלת בסכום לאבטחת כל חוב", המוגבלת בסכום של מיליון ₪ (להלן – כתב הערבות), וכן על "כתב קיזוז מיוחד" דומה. לטענת התובע, הסכמת הצדדים היתה כי השעבוד יוגבל להבטחת מתן אשראי כנגד שיקים מעותדים של לקוחות חברת מדיקל בלבד (להלן לשם נוחות – אשראי ניכיונות).

(ד) לתובע לא היו זכויות בחברת מדיקל. יחד עם זאת, על פי המסמכים שנחתמו בפגישה בסניף ביום 22.11.07, כל פעולה בחשבון חברת מדיקל נדרשה לא רק לחתימת אחד מהאחים מיכלוביץ אלא גם לחתימת התובע. בנוסף, האחים מיכלוביץ והתובע חתמו על בקשה לאפשר להם להעביר הוראות לחשבון חברת מדיקל באמצעות הטלפון או הפקסימיליה (להלן – פקס), והורשו לעשות כן בכפוף לאמור בנספח מיוחד לעניין זה.

(ה) ביום 26.11.07 משך התובע שיק בסכום של מיליון ₪ מחשבון התובעים בבנק לאומי והפקיד אותו בחשבונו שבסניף, בפיקדון מסוג פק"מ לתקופה של שנה, דהיינו: עד ליום 26.11.08 (פיקדון מס' 73301; להלן – הפיקדון).

(ו) זמן קצר לאחר מכן, ביום 27.11.07, הועברה לבנק בפקס "בקשה למתן אשראי", יחד עם הסכם מסגרת אשראי בחשבון חוזר דביטורי, שנחתמו על ידי מי מהאחים מיכלוביץ והתובע (להלן – הבקשה למתן אשראי). הבקשה וההסכם נושאים את התאריך 26.11.07. בבקשה ובהסכם התבקשה מסגרת אשראי חח"ד בסכום של כמיליון ₪. שעבוד הפיקדון נעשה אפוא, בפועל, לטובת הבטחת אשראי חח"ד ולא הוגבל לאשראי ניכיונות בלבד.

(ז) בהמשך הדברים בוצעו בחשבון חברת מדיקל פעולות בנקאיות שונות, שכללו העברות של סכומים שונים מתוך החשבון. ההעברות בוצעו, ברובן המכריע, על סמך הוראות שהועברו לסניף בפקס וכללו את חתימתו של התובע. גרסת התובע בעניין חתימותיו על הוראות ההעברה לא היתה עקבית, אך כפי שיובהר בהמשך הדברים בפירוט, בסופו של דבר הודה התובע כי הוא אמנם חתם על מרביתן.

(ח) מכל מקום, כבר בסמוך לתחילת הפעילות בחשבון חברת מדיקל נוצרו בו יתרות חובה גבוהות, בסכומים המתקרבים לתקרת מסגרת האשראי (של מיליון ₪) ולעיתים אף למעלה מכך. מצב דברים זה הלך ונמשך, עד שביום 29.7.08 הודיע הבנק לחברת מדיקל, במכתב עם העתק לתובע, כי "בתאריך 26.12.08 עם מועד סיום הפיקדון המשועבד בחשבון 153804 ע"ש דני לוין יקוזז סכום הפיקדון לכיסוי כל החובות בחשבונכם ותבוטל מסגרת החח"ד הקיימת..." (ר' המכתב נספח ט' לתצהירי הבנק). מכתב דומה נוסף נשלח ביום 16.11.08.

(ט) ביום 8.12.08 הגיעו התובעים לסניף, נפגשו עם גב' וינבוים וביקשו פרטים אודות חובות חברת מדיקל. התובעים נפגשו גם עם סגן מנהל הסניף, מר ירון בן-לסן. הצדדים חלוקים באשר לדברים שנאמרו בפגישה זו (להלן – הפגישה בסניף ביום 8.12.08).

(י) כיומיים עובר למועד סיום תקופת הפיקדון הגישו התובעים את התובענה דנא, בדרך של המרצת פתיחה, יחד עם בקשה למתן סעד זמני שיימנע מהבנק לבצע את הקיזוז (להלן – הבקשה לסעד זמני). סעד זמני כאמור ניתן בזמנו, ובהמשך הדברים הועברה התובענה לפסים של תביעה אזרחית רגילה.

(2) תמצית טיעון התובעים על פי האמור בכתב התביעה המתוקן:

1. כתב התביעה המתוקן כולל טענות וטיעונים רבים, שאין צורך לחזור עליהם במסגרת פסק הדין (ר' למשל בסעיפים 119-100 לכתב התביעה המתוקן). יחד עם זאת, תמצית רקע הדברים, על פי גרסת התובעים, היא כלהלן:

(א) התובע הוא מושבניק פשוט, נוח לבריות ותם לב, אב לילדים וסב לנכדים. הסכום של מיליון ₪, שהיה בחשבון התובעים בבנק לאומי, הינו סכום אותו חסכו התובעים בדי עמל, "לירה ללירה, שקל לשקל", במשך 45 שנות חייהם המשותפים, על מנת להבטיח את בריאותם ורווחתם לעת זקנה. התובע אמנם העביר את סכום החסכונות הנ"ל לחשבונו בסניף מבלי שסיפר זאת לתובעת והיא לא ידעה על כך מאומה, אך הבנק ידע, או למצער היה צריך לדעת, כי מדובר בכספים השייכים לשני התובעים גם יחד. לא למותר לציין כי בהקשר זה אף נטען שבשעבוד הפיקדון הפר התובע את חובות הנאמנות שלו כלפי התובעת, והבנק ידע או צריך היה לדעת על כך (ר' בסעיף 68 לכתב התביעה המתוקן).

(ב) האחים מיכלוביץ רקמו "מזימת עוקץ" נגד התובע כדי לגזול ממנו ומהתובעת את כספי חסכונותיהם. בדרכי מרמה ובלשון חלקות פיתו האחים מיכלוביץ את התובע – אשר פעל "בתמימות בלתי נתפסת כמעט" – להעמיד את הפיקדון כבטוחה למתן מסגרת אשראי ניכיונות בחשבון חברת מדיקל. לאחר מכן, בדרכי מרמה, שינו האחים מיכלוביץ את מסגרת האשראי מאשראי ניכיונות לאשראי חח"ד, ומשכו כספים מהחשבון עד תקרת מסגרת האשראי מבלי לקבל את אישורו של התובע.

(ג) לטענת התובעים, האחים מיכלוביץ פעלו בשיתוף פעולה מכוון מצד הבנק או, לכל הפחות, ברשלנות פושעת או בעצימת עיניים. לדידם, הבנק הפר במקרה דנא את החובות המוטלות עליו כלפי לקוחותיו באופן חמור, ואף ביצע כלפי התובעים עוולות שונות.

1. על רקע זה עיקר טיעון התובעים נגד הבנק הוא כלהלן:

ראשית, הגם שהבנק ידע היטב כי הסכמות הצדדים הן ששעבוד הפיקדון יוגבל להבטחת אשראי ניכיונות בלבד, אפשר הבנק לאחים מיכלוביץ, מיד לאחר שהתובע העביר את הכספים מחשבון התובעים בבנק לאומי לחשבון התובע בסניף, לשנות את מסגרת האשראי מאשראי ניכיונות לאשראי חח"ד.

שנית, הלכה למעשה אישר הבנק משיכות מחשבון חברת מדיקל, בסכומים גבוהים, על יסוד חתימות מזויפות של התובע על גבי הוראות העברה אותן שלחו האחים מיכלוביץ לבנק בפקס. לעיתים הבנק אף אישר הוראות העברה מבלי שהיתה בידו חתימה של התובע כלל. לפיכך, לחלופין, אף אם תאמר שהפיקדון שועבד כדין להבטחת אשראי חח"ד בחשבון חברת מדיקל – להבדיל מהבטחת אשראי ניכיונות בלבד – עדיין אין אפשרות לחייב את התובע בגין אותן המשיכות מחשבון חברת מדיקל אשר לא אושרו על ידיו.

עיקר טיעון התובעים הוא, אפוא, כי הבנק הפר את חובותיו כלפיהם באופן חמור, בשתי האפשרויות החלופיות הנ"ל. באשר לטענה החלופית (הטענה השנייה הנ"ל), ב"כ התובעים גם מתח ביקורת חריפה אודות דרך רישום ותיעוד הוראות ההעברה על ידי הבנק, שלשיטתו נפלו בה ליקויים קשים והיא אף אינה עולה בקנה אחד עם הוראות הדין המחייבות את הבנק.

(3) חוות דעת המומחים בתחום הגרפולוגיה:

1. נוכח טענות התובעים בעניין חתימות התובע הוגשו, מטעם שני הצדדים, חוות דעת גרפולוגיות באשר לחתימות הנחזות להיראות כחתימותיו של התובע על גבי המסמכים הבנקאיים בחשבון חברת מדיקל, שעיקרם הם הוראות העברה בנקאיות אשר הועברו לבנק באמצעות הפקס. מטעם התובעים הוגשה חוות דעתה של גב' פנינה אריאלי ומטעם הבנק הוגשה חוות דעתה של גב' אורה כבירי. בנסיבות אלה – ולרקע הפערים בין מסקנות המומחיות מטעם הצדדים – הורה בית המשפט על מינויו של המומחה עו"ד יונתן נפתלי, אשר הכין חוות דעתו מטעמו (להלן – מומחה בית המשפט). ההתייחסות לחוות דעת המומחים תיעשה בנפרד ובמרוכז, בפרק ד' שלהלן.

ב. עיקר ראיות התובעים:

1. מטעם התובעים העידו התובעים עצמם בלבד, כאשר הלכה למעשה הם העידו לפניי פעמיים: פעם אחת במסגרת הבקשה לסעד זמני ופעם שניה ונוספת במסגרת התיק העיקרי. במסגרת הבקשה לסעד זמני הגישו התובעים תצהיר משותף (להלן – תצהיר התובעים). במסגרת התיק העיקרי הגיש התובע תצהיר נוסף, נפרד (להלן – תצהיר התובע), כאשר התובעת הסתפקה באמור בתצהיר התובעים הנ"ל.

(1) עיקר גרסת התובע ועדותו:

1. התובע הציג עצמו בתצהירו כמושבניק מלידתו. לדבריו, יחד עם התובעת הוא הקים וניהל במושב "משק בית ומשפחה לתפארת". לטענת התובע, הוא מכיר בעצמו "כאדם פשוט, רחוק מתחכום. אני מאמין בבני אדם, ישר ומתרחק מדבר שקר...". את משפחת מיכלוביץ הכיר התובע מתוקף עבודתו עמה. משפחת מיכלוביץ פעלה בשוק התרופות הווטרינריות במשך עשרות שנים, עוד מימי אביהם של האחים מיכלוביץ, כאשר מזה שנים המשפחה פעלה באמצעות חברת מדיקל. לחברת מדיקל היה, לאורך שנים, מוניטין של חברה אמינה, מכובדת ורווחית. משנת 1998 עבד התובע בעבור החברה בתור משווק בקנה מידה קטן, כאשר בחלק מהתקופה הוא אף היה שכיר של החברה (ר' בסעיף 2 ואילך לתצהיר התובע). עם זאת, בחקירתו הנגדית הבהיר התובע כי עיקר עבודתו עם חברת מדיקל היתה כ"פרילנסר" (ר' בפרוטוקול, עמ' 31 שורה 23).
2. לטענת התובע, בתמימותו הוא סיפר לאחים מיכלוביץ על "החסכונות הצנועים" אותם חסכו בני הזוג לעת זקנתם, שהושקעו בבנק לאומי. לטענתו, האחים אמרו לו שהוא תמים ומנוצל, וכדאי לו להעביר את חסכונותיו לבנק, שאצלו הם מתכוונים לפתוח חשבון לחברת מדיקל ושבו הם מקבלים תנאים מצוינים (ר' בסעיף 8 ואילך לתצהיר התובע). נוכח היכרותו עם האחים מיכלוביץ כאנשי עסקים מצליחים ועשירים חש התובע בר מזל שהם מתעניינים בו ומציעים לו עזרה. יתר על כן, האחים מיכלוביץ אמרו לתובע כי יפעילו את קשריהם בבנק ויבקשו עבורו "תנאים טובים ביותר" (שם, בסעיף 13). כך פותה אפוא התובע לפעול כעצתם, למשוך את חסכונות התובעים מבנק לאומי ולהפקידם בפיקדון בבנק.
3. על פי האמור בתצהיר התובע, רק לאחר שהתובע השתכנע להעביר את הכספים כאמור פנה אליו נתבע 3 וביקש ממנו עזרה במתן בטוחה לאשראי לחברה. לטענת התובע, נתבע 3 אמר לו שחברת מדיקל מקבלת שיקים מעותדים בסכומים של מאות אלפי ₪, מלקוחות מצוינים. נתבע 3 ציין כי הבנק מוכן לתת לחברת מדיקל אשראי כנגד השיקים המעותדים, שהם שיקים "ברזל", אך בהתאם לנהלי הבנק "צריך בטוחה נוספת למקרה ששיק יחזור" (ר' בסעיף 14 לתצהיר התובע). לדברי התובע, נתבע 3 הוסיף ואמר לו שאם הוא (התובע) יסכים ליתן בטוחה כאמור, נתבע 3 ייתן לו הנחה ברכישת תרופות, בסכום של 1,000 ₪ לחודש לכל היותר (שם, בסעיף 16).
4. יש לציין כי הגם שבתצהירו טען התובע שהאחים מיכאלוביץ פיתו אותו, תוך הבטחת "תנאים טובים ביותר" בבנק דנא, בחקירתו הנגדית של התובע הסתבר כי ההבדל בין התנאים שקיבל התובע בבנק לאומי לבין התנאים שקיבל בבנק דנא היה שולי יחסית, בשיעור של 1.2% ריבית בלבד. התובע הוסיף וטען, באותו הדבק דברים, כי הוא לא ראה כל פסול בשעבוד הפיקדון; וכדבריו:

ת. לא התנדבתי בחינם, העברתי מבנק לאומי למזרחי כי הבנק הציע לי עוד אחוז אחד יותר על פק"מ ובהסכם שעשיתי עם הבנק הם נותנים למדיקל בהלוואה תמורת סעיף ב' וג' שהוא צריך להפקיד ממסרים ועל זה הסכמתי ולכן חתמתי.

ש. כמה ריבית קיבלת על הפק"מ בבנק לאומי?

ת. אם אני זוכר טוב 3%. ממזרחי 4.2% אני חושב.

ש. למה אתה צריך לשעבד מיליון ₪ כדי לקבל תנאים טובים בפק"מ?

ת. מאחר וגם עבדתי בחברה וגם ביקשו את עזרתי אז שעבדתי, לא ראיתי בזה שום דבר פסול.

ש. אם אבוא אליך ואבקש שתשעבד לטובתי מיליון ₪ תשעבד?

ת. אם תיתן ערבויות טובות כן, שיהיה לי את מיליון הש"ח בחזרה... (ר' בפרוטוקול, עמ' 31 שורה 1 ואילך. ההדגשות הוספו).

1. התובע טען, כאמור, כי בתחילה דובר רק על העברת הפיקדון מחשבון התובעים בבנק לאומי לחשבון התובע שבסניף. יחד עם זאת, בהמשך הדברים הוא תיאר סדר זמנים הפוך. לדבריו, בפגישה בסניף ביום 22.11.07 ביקשה ממנו הפקידה, גב' דורית וינבוים, לחתום על "ערימת מסמכים", כאשר רק לאחר מעמד החתימה בעניין חברת מדיקל הוא היה אמור להעביר את הפיקדון לחשבונו שבבנק. התובע הודה כי "היה ברור לי שאני חותם על שעבוד החסכונות (הפיקדון – ש.א.) לטובת מדיקל" (ר' בסעיף 24 לתצהירו), אך הוסיף וטען כי וידא היטב עם הפקידה גב' וינבוים שהיא מודעת להסכמות שבינו לבין האחים מיכלוביץ, הקובעות שהשעבוד ייעשה אך ורק לטובת אשראי שחברת מדיקל תקבל בעבור שיקים מעותדים של לקוחותיה, דהיינו אשראי ניכיונות, וכי הדבר בא לידי ביטוי במסמכים הבנקאיים.
2. בהקשר אחרון זה הפנה התובע ל"הודעה לערב", הנספחת לכתב הערבות, עליה הוא חתם במהלך הפגישה בסניף ביום 22.11.07. לגרסתו, בתגובה לשאלותיו הפנתה אותו גב' וינבוים לאמור בסעיף 10 להודעה, בו צוין כי סוג האשראי שניתן בחשבון חברת מדיקל הוא "מסגרת הלוואה ב' ו-ג'", שהוא הניסוח המקובל בבנק לאשראי ניכיונות (ר' בסעיף 29 לתצהירו). יחד עם זאת, יש לציין כי ברישא להודעה לערב צוין שכתב הערבות מיועד "להבטחת אשראים מכל סוג שהוא, שניתנו או יינתנו בעתיד ללקוח (חברת מדיקל – ש.א.)". בנוסף, ליד סוג האשראי הנ"ל בהודעה לערב מופיעה הפנייה להערת שוליים, בה נרשם "טרם ניתן – התנאים ייקבעו בפועל בעת מתן האשראי" (ההדגשה הוספה).
3. התובע לא סיפק בתצהירו תשובה לשאלה – המתבקשת נוכח טענתו לפיה הוסכם מפורשות שהפיקדון ישועבד כבטוחה למתן אשראי ניכיונות בלבד – מדוע נקבע כי נדרשת חתימה שלו לביצוע כל הוראה בחשבון חברת מדיקל, להבדיל מהוראות הקשורות למתן אשראי ניכיונות בלבד. תצהיר התובע לא כולל הסבר כלשהו בעניין זה, ואף בחקירתו הנגדית לפניי לא ידע התובע להסביר את הדברים; וכדבריו:

ש. אם האחריות שלך היא רק לשיקים במידה שיחזרו בחשבון, במסגרת של ניכיונות שיקים, למה דרשת ולמה מיכלוביץ הסכימו שתשלוט להם בחשבון על כל שקל שיוצא מהחשבון?

ת. אם זו היתה בקשה שלי...

ש. הבקשה שלך לא הגיונית וגם לא הסכמת מיכלוביץ, מה זה מעניין אותך לשלוט על כל שקל שיוצא מהחשבון אם ממילא אתה לא ערב על כל שקל כזה אלא רק על שיק שחוזר, אז מה אכפת לך כמה יוציאו מהחשבון אם אתה לא ערב לזה?

ת. כנראה שהיה אכפת לי באותו זמן, אין לי הסבר למה היה אכפת לי (ר' בפרוטוקול, עמ' 34 שורה 1 ואילך. ההדגשה הוספה).

1. התובע הוסיף וטען בתצהירו, כי במעמד הפגישה בסניף ביום 22.11.07 הוא הוחתם בחופזה על מסמכים שונים, בלא שניתנה לו שהות לקרוא את כולם ומבלי שקיבל לידיו את כולם. יחד עם זאת ציין התובע, כי מסמכים אלה לא היו מעניינו, שכן לאחר שראה את האמור לעיל בהודעה לערב היה רגוע (ר' בסעיף 31 לתצהיר התובע). התובע הכחיש כי במועד הפגישה האמורה הוא פגש במנהל הסניף, וממילא כי שוחח עמו (והשווה לגרסת מנהל הסניף בפסקאות 37-36 להלן). התובע הוסיף, בהקשר זה, כי על פי מיטב זכרונו הוא מעולם לא פגש במנהל הסניף (ר' בסעיף 24 לתצהיר התובע).
2. באשר לדרך חתימתו על המסמכים הבנקאיים טען התובע, בשתי חקירותיו לפניי, כי הוא אינו מבין במסמכים וכי לא קרא את המסמכים עליהם חתם, וכדבריו: "לא היה לי מושג בכלל. פעם ראשונה שחתמתי, אין לי מושג במסמכים" (ר' בפרוטוקול, עמ' 5 שורה 17). הגם שהתובע טען בתצהירו, כאמור, כי גב' וינבוים הפנתה אותו לאמור בהודעה לערב, בחקירותיו לפניי הוא ציין באופן ספציפי שלא קרא את ההודעה לערב – שכזכור ברישא לה צוין כי כתב הערבות נועד לבטחת אשראי מכל סוג – באומרו: "...לא קראתי את זה. זאת האמת. אין הגיון בזה שלא קראתי, זאת היתה תמימות" (ר' שם, עמ' 6 שורה 1, וכן בעמ' 34, שורה 11 ואילך).
3. לגרסת התובע, את הבקשה למתן אשראי הוא ראה רק לאחר שהבנק הציג אותה במסגרת ההליך דנא, והוסיף והכחיש בתוקף את חתימתו על גביה (ר' בסעיף 41 לתצהיר התובע). לטענתו, מדובר במסמך העומד בניגוד להסכמות הצדדים, שכללו כאמור, לפי גרסתו, את שעבוד הפיקדון לטובת אשראי ניכיונות בלבד. יחד עם זאת ציין התובע:

...למיטב זכרוני, יום לאחר שהפקדתי את כספי החיסכון בבנק (כאמור, הדבר נעשה ביום 26.11.07 – ש.א.) פנו אלי מיכלוביץ, וביקשו "שאקפוץ" למשרדי החברה לחתום על מסמך נוסף – אשר לדבריהם שכחו להחתים אותי עליו בפעם הקודמת שהייתי בבנק. הגעתי למדיקל, בתום לב ובאמונה וחתמתי על איזשהו מסמך שהם הציגו לי, בהנחה שמדובר בתיקון שכחה טכנית כזו או אחרת. איני זוכר איזה מסמך זה היה. לא קראתי אותו. איני מאשר שזה היה המסמך... (הכוונה לבקשה למתן אשראי – ש.א.; ר' בסעיף 43 לתצהיר התובע).

1. בחקירתו הנגדית לפניי שב והכחיש התובע את חתימתו על הבקשה למתן אשראי, הגם שהודה בחתימותיו על שני עמודי הסכם המסגרת לאשראי חח"ד הנספח לה (ר' בפרוטוקול, עמ' 34 שורה 25 ואילך). לאחר שעומת עם העובדה שמדובר במסמכים קשורים, ציין התובע – בהקשר לחתימותיו הנ"ל – כי העובדה שחתימותיו מופיעות כאמור אינן אומרות שהוא אכן חתם, שכן ייתכן שחתימתו צולמה (שם, בעמ' 35 שורה 1). ראוי להעיר עוד, כי במהלך חקירתו הנגדית בבקשה לסעד זמני הודה לכאורה התובע אף בחתימתו על הבקשה למתן אשראי (ר' בפרוטוקול, עמ' 5 שורה 1).
2. באשר לשאלה המרכזית, דהיינו: השאלה אילו פעולות בחשבון חברת מדיקל נעשו באישורו של התובע, לא העלה התובע בתצהירו גרסה סדורה וברורה. חלף מתן גרסה – שבה יובהר מה התובע זוכר או שאינו זוכר בקשר למשיכות מחשבון חברת מדיקל – בחר התובע להקדיש התובע חלק משמעותי מתצהירו (עמ' 11-7) לניתוח המסמכים שקיבל מהבנק, לדבריו על פי ייעוץ משפטי שקיבל, מבלי להבהיר אם הוא נוקט בדרך זו משום שהוא עצמו אינו זוכר מה קרה בחשבון.
3. מכל מקום, במסגרת הניתוח האמור הכחיש התובע נמרצות את רישומי הבנק שלפיהם הוא אישר משיכות מסוימות באופן טלפוני והוסיף כי האחים מיכלוביץ זייפו את חתימותיו; וכדבריו:

הבנק חייב את חשבון החברה 71 פעמים בגין משיכות בחשבון, בסכום מצטבר של 1,975,909 ₪ נומינאלית, כאשר משיכות אלה נעשו בניגוד למסמכי ההרשאה של החברה משום שלא חתמתי עליהן, אלא שמיכלוביץ זייפו את חתימותיי על גבי הטפסים, יתכן שעל ידי עבודת מחשב (במעין "פוטומונטאז'"). במספר בודד של מקרים מצוין על גבי הטופס כאילו ניתן אישור טלפוני שלי, דבר שלא היה. בחלק מהמקרים הזיופים ברורים על פניהם. בחלק מהמקרים הייתי מאושפז בימים בהם חתמתי כביכול וכו'. בעניין זה הגשתי גם תלונה במשטרה... (ר' בעמ' 8 לתצהיר התובע, בסעיף (ב) ואילך. ההדגשות הוספו).

1. יחד עם זאת, בהמשך הדברים ציין התובע (בסעיף 49 לתצהירו) כי בתקופה הרלוואנטית כן אישר משיכות מחברת מדיקל, בסכום כולל של כ-450,000 ₪ (מתוך סך משיכות בסכום כולל של למעלה משלושה מיליון ₪), הגם שלא הסביר כיצד ובאיזה אופן אישר את אותן המשיכות. ואולם, מיד לאחר מכן שב התובע והכחיש כי אישר משיכה כלשהי מחשבון חברת מדיקל:

...יש להדגיש כי גם לשיטת הבנק אין בידו אפילו חתימה מקורית אחת שנעשתה על ידי בגין איזו מהמשיכות בחשבון מדיקל – וכל כולן של המשיכות הנטענות על ידו מסתמכות על פקסים שכביכול נחתמו על ידי (ובפועל לא נחתמו על ידי) או על אישורים טלפוניים שכביכול נתתי (ובפועל מעולם לא נתתי) (ר' בסעיף 52 לתצהיר התובע. ההדגשות הוספו).

1. בחקירתו הנגדית מסר התובע דברים שונים הן לעניין החתימות על הוראות ההעברה והן לעניין האישורים הטלפוניים. התובע אישר מפורשות כי כן חתם על כמה וכמה הוראות העברה מחשבון חברת מדיקל, הגם שלא היה עקבי באשר למספר הפעמים בהם כך עשה: פעם ציין "לא חתמתי יותר מ-10-15 פעמים" (ר' בפרוטוקול, עמ' 6 שורה 15), ופעם אחרת "אני זוכר בין 15-20 שחתמתי" ובהמשך "בגבול בין 15-24 משהו כזה" (שם, עמ' 40 שורה 15 ואילך). התובע גם אישר כי הוא היה חותם על הוראות שגב' אורלי בוכבוט, מנהלת החשבונות של חברת מדיקל, העבירה לו בפקס (שם, עמ' 35 שורה 23 ואילך). עוד יש לציין, שכאשר התבקש התובע לעבור על חתימותיו על ידי מומחה בית המשפט, הוא אישר הלכה למעשה את כל החתימות שהוצגו לו פרט לאחת, כאשר לגבי 19 חתימות נוספות ציין כי אינו בטוח שמדובר בחתימתו (ר' בפרק ה' לחוות דעת מומחה בית המשפט).
2. במהלך חקירתו הנגדית הוסיף התובע נתון חדש ומהותי בהקשר דנא, של סוגיית החתימות, בכך שטען כי השאיר אצל גב' בוכבוט מסמך ריק הנושא את חתימתו לצורך ביצוע העברה מחשבון חברת מדיקל; וכדבריו:

ש. מתוך 75 חתימות בערך אליהם אתה מתכחש יש רק אחת שהיתה בתקופת שלושת הימים שהיית בבית חולים, בין 3-6.8.08, איך אתה מסביר את שאר החתימות, למה שמכלוביץ בשאר הימים במשך כל השנה יזייפו למעלה מ-70 מסמכים כשאתה אומר שתמיד היית חותם ואף פעם לא סירבת, איזה סיבה יש להם לזייף, לעשות דברים כאלה?

ת. מה שאני אומר שעל כל דף שהגיע חתמתי. מה ששמעתי אני לא יודע נכון או לא, אבל כשחתמתי פעם אחת אצל אורלי על דף ריק היא שכפלה את זה, עם החתימה שלי, ואח"כ היתה עושה את ההעברות. את זה שמעתי במשרד שם, אני לא זוכר בדיוק ממי, הפקידות התחלפו שם כל שבוע שבועיים, אתה יכול לשאול את אורלי.

ש. ראית את אותו מסמך ריק הנושא רק את חתימתך?

ת. כן. אצל אורלי. לא זוכר מתי.

...

ש. היא אמרה שזה דף העברה שתחתום והיא כל פעם תמלא את הסכומים?

ת. אני לא זוכר בדיוק מה היא אמרה. היא רק ביקשה שאחתום ואח"כ היא תעשה את ההעברה.

...

ש. למה את הסיפור הזה אתה אומר כעת לראשונה?

ת. כי עכשיו נזכרתי כשהזכרת את הסיפור הזה.

ש. לגבי כל אותם מסמכים 75, שאתה אומר שחתימתך מזויפת, אני מבין ממך שאם בזמן אמת אורלי היתה שולחת את זה אליך בפקס או היית במשרדי החברה היית חותם עליהם?

ת. יכול להיות (ר' בפרוטוקול, עמ' 37 שורה 3 ואילך. ההדגשות הוספו).

1. באשר לסוגיית האישור הטלפוני טען התובע כלהלן:

ש. בחלק מ(ה)העברות דורית (גב' וינבוים – ש.א.) היתה מתקשרת אליך ומבקשת ממך טלפונית אישור לביצוע העברה, נכון?

ת. היה פעם או פעמיים שהיא דיברה איתי ונתתי לה אישור ביצוע העברה טלפונית.

ש. יש עוד כמה אישורים טלפוניים, יכול להיות שזה היה בין 5-10 פעמים?

ת. לא זוכר... (ר' בפרוטוקול, עמ' 45 שורה 27 ואילך. ההדגשות הוספו).

1. בחקירתו הנגדית נשאל התובע אודות שלושה מקרים בהם הוא אישר העברות מחשבון חברת מדיקל אך הוסיף וציין בכתב יד – על האישורים עצמם – כי הובטח לו שהכסף יוחזר לאחר מכן לחשבון (ר' נ/9, נ/10 ונ/11). התובע אישר את כתב ידו ואת חתימותיו, והסביר כי כתב את הדברים על סמך "תחושת בטן", כלהלן:

ש. מציג לך עוד העברה מיום 2.7.08 ע"ס 10,000 ₪, גם כאן אתה כותב דורית (גב' וינבוים – ש.א.) שלום, אורלי (גב' בוכבוט – ש.א.) הבטיחה לי שמחר מחזירה את הכסף וחתמת, זה כתב ידך?

ת. זה כתב ידי. לא זוכר למה. תחושות בטן.

... 

ש. איזה תחושות בטן?

ת. סתם, הלאה.

... 

ש. אתה זוכר למה כתבת את זה?

ת. לא.

ש. אני אומר שגם זה מראה שגם אתה הבנת שאתה ערב לכל שקל שיוצא מהחשבון ולכן גם היה חשוב לך שייכנסו חזרה כספים מהחשבון?

ת. היה חשוב לי מבחינת הסדר התקין אבל אני ערב ב' וג' בלבד (ר' בפרוטוקול, עמ' 44 שורה 27 ואילך. ההדגשות הוספו).

1. התובע טען, בתצהירו, כי רק בסמוך ליום 3.8.08, בו היה צפוי לעבור ניתוח צנתור, הוא סיפר לתובעת על העברת הכספים לחשבונו בבנק ועל שעבודם (ר' בסעיף 53 לתצהיר התובע); גרסה המופיעה גם בכתב התביעה המתוקן, בו נטען כי התובעת לא ידעה מאומה על העברת הכספים. יחד עם זאת, בעדותו לפניי היה התובע הרבה פחות נחרץ בנקודה זו וטען כי אינו זוכר את הפרטים, לרבות את תגובת התובעת לדבריו, כלהלן:

ש. מתי אמרת לאשתך לראשונה שהעברת את המיליון ש"ח מבנק לאומי למזרחי, כבר בהתחלה, בצו מניעה היא אמרה שמיד אחרי שביצעת את ההעברה סיפרת לה על זה?

ת. אני לא זוכר.

ש. אתה זוכר מתי סיפרת לה ששעבדת את המיליון לטובת חשבון מדיקל?

ת. לא זוכר.

ש. אתה זוכר שכשסיפרת לה, מה היתה תגובתה?

ת. לא. לא זוכר (ר' בפרוטוקול, עמ' 46 שורה 21 ואילך).

1. התובע תיאר בתצהירו בהרחבה פגישה נוספת, שנערכה בסניף ביום 21.8.08 בין התובעים לבין הפקידה גב' פנינה מנסבך. בפגישה זו ביקשה התובעת להצטרף לחשבון התובע, בקשה שבסופו של דבר לא באה לידי ביצוע. ואולם, מדובר באירוע שולי, שאינו רלוואנטי להכרעה לפניי ועל כן אינו טעון התייחסות כאן (ר' בסעיפים 58-54 לתצהיר התובע).
2. התובע הוסיף וטען, בתצהירו, שבתקופה הרלוואנטית הוא התעניין מדי פעם, מיוזמתו, אצל האחים מיכלוביץ ואצל הבנק "מה מצב החשבון והלוואות הניכיון שנטלו כנגד הפיקדון המשותף", אך באופן עקבי וחד משמעי קיבל תשובות שלפיהן החשבון מתנהל כשורה ואין לו מה לדאוג; הגם שהתובע לא פירט כיצד הועברה לו האינפורמציה ואם ראה את תדפיסי החשבון (ר' בסעיף 60 לתצהיר התובע. בחקירתו הנגדית טען שגב' וינבוים סירבה ליתן לו תדפיסים, ר' בפרוטוקול, עמ' 47 שורה 12 ואילך). בהקשר זה יש גם לציין, כי בחקירתו הנגדית סיפר התובע שבתקופה הרלוואנטית לתובענה הוא נהג להגיע למשרדי חברת מדיקל לפחות פעם או פעמיים בשבוע (ר' בפרוטוקול, עמ' 31 שורה 28 ואילך).
3. לבסוף הזכיר התובע בתצהירו, בקצרה, את הפגישה בסניף ביום 8.12.08. לגרסתו, במהלך הפגישה ביקשו התובעים לקבל מגב' וינבוים פרטים ומסמכים העשויים להצדיק את כוונת הבנק לחלט את הפיקדון. ואולם גב' וינבוים סירבה לבקשת התובעים בטענה ל"חיסיון בנקאי" של חברת מדיקל, וכך גם סגן מנהל הסניף, מר ירון בן-לסן (ר' בסעיף 62 ואילך לתצהיר התובע).

(2) עיקר גרסת התובעת ועדותה:

1. התובעת לא הגישה תצהיר עדות ראשית בהליך העיקרי והסתמכה כאמור על תצהיר התובעים, שהוגש במסגרת הבקשה לסעד זמני. תצהיר זה (תצהיר התובעים) מתייחס בעיקרו למעשיו ולענייניו של התובע. יחד עם זאת נטען בו, שהתובעת לא ידעה מאומה על התפתחות הדברים, וזאת עד סמוך למועד בו היה אמור התובע לעבור ניתוח צינתור (ביום 3.8.08); אזי סיפר התובע לתובעת על העברת הפיקדון מבנק לאומי לבנק דנא ועל שעבודו.
2. במסגרת הבקשה לסעד זמני מסרה התובעת גרסה אחרת. התובעת הודתה מפורשות כי ידעה על העברת הכספים מבנק לאומי לבנק דנא בזמן אמת, עוד בחודש נובמבר 2007, וכי המידע עליו למדה בחודש אוגוסט 2008 הוא דבר שעבוד הפיקדון (ר' בפרוטוקול, עמ' 3 שורות 6-4). בחקירתה הנגדית, במסגרת התיק העיקרי, שינתה התובעת את טעמה, ושבה וטענה שידעה על העברת הכספים רק בחודש אוגוסט 2008.
3. כשנשאלה התובעת כיצד לא שמה לב לכך שנעלם לה סך של מיליון ₪ מהחשבון בבנק לאומי, במשך תקופה של כתשעה חודשים, היא השיבה כי במערכת היחסים שבינה לבין התובע, התובע הוא זה שנהג לבדוק את מסמכי הבנקים. התובעת הוסיפה וציינה כי בינה לבין בנק לאומי יש "מערכת של אמון", וסיכמה: "לא ידעתי שהעביר למזרחי (הבנק – ש.א.). אם היום היה עושה את זה, לא היה עושה את זה ללא ידיעתי" (ר' בפרוטוקול, עמ' 47 שורה 30 ועד עמ' 48 שורה 15).
4. עוד יש לציין, כי במהלך חקירתה הנגדית הסבירה התובעת את רצונה להצטרף לחשבון התובע בבנק בסברתה כי בדרך זו תוכל אולי להציל את כספה; וכדבריה:

ש. כאשר רצית להצטרף לחשבון כשותפה הבנת שבכל מקרה זה שאת מצטרפת לחשבון לא פותר את הבעיה והמיליון ₪ עדיין ממשיכים להיות משועבדים?

ת. הבנתי שאולי אני אציל את החצי מיליון ששייך אליי וזו גם ההצעה שקיבלתי מחבריי הטובים (ר' בפרוטוקול, עמ' 49 שורה 22 ואילך).

ג. עיקר ראיות הבנק:

1. מטעם הבנק העידו חמישה מעובדי הסניף (מר יצחק סרדס, גב' דורית וינבוים, מר ירון בן-לסן, גב' פנינה מנסבך ומר אליעזר גרינר), וכן נתבע 3 ואשתו, גב' אניה מיכלוביץ, וגב' אורלי בוכבוט.

(1) עיקר גרסת מר יצחק סרדס ועדותו:

1. מר יצחק סרדס שימש, בתקופה הרלוואנטית לפגישה בסניף ביום 22.11.07, כמנהל הסניף. לגרסתו, במהלך חודש נובמבר 2007 פנו אליו האחים מיכלוביץ וביקשו אישור מסגרת אשראי של ניכיונות שיקים, על סך מיליון ₪, בעבור חברת מדיקל. לטענת מר סרדס, הוא סרב לבקשה באומרו כי לא יוכל לסמוך על שיקים שיימסרו לחברה כבטוחה לאשראי כה גדול. לאחר זמן מה שבו האחים ושאלו את מר סרדס אם יוכלו לקבל מסגרת אשראי של מיליון ₪ אם יציעו כבטוחה שעבוד חשבון פק"מ של צד שלישי, על סך מיליון ₪, ומר סרדס השיב לכך בחיוב.
2. לגרסת מר סרדס, במועד הפגישה בסניף ביום 22.11.07 הציגו האחים מיכלוביץ את התובע לפניו ואמרו לו כי הוא מוכן להעמיד בחשבונו פק"מ בסך מיליון ₪ אשר ישועבד לטובת הבטחת אשראי לחברת מדיקל. לדבריו:

לאור העובדה התמוהה, שהמבקש (התובע – ש.א.) – אשר כפי שהוצג לי אין לו זכויות בחברה (חברת מדיקל – ש.א.) – מוכן להעמיד לטובת החברה סכום גדול כל כך, ביקשתי לשוחח עם המבקש ולוודא, כי הוא מבין את המשמעות של התחייבותו. שוחחתי עם המבקש והסברתי לו, שהחברה מבקשת לקבל מהבנק אשראי בסך 1,000,000 ₪, וכי במקרה שהחברה לא תעמוד בהתחייבויותיה לבנק, הפק"מ יחולט. עוד הסברתי למבקש, כי בשלב זה האשראי המבוקש ע"י החברה הינו מסגרת ניכיונות שיקים, אולם ייתכן כי בעתיד יאושרו לחברה אשראים מסוג אחר, וכי הפיקדון שישועבד על ידו יבטיח אשראי מכל סוג שהוא. המבקש, אשר עשה עלי רושם של אדם אינטליגנט, אישר בפני כי הוא מבין את משמעות הדברים הנ"ל. לפיכך הפניתי את המבקש ואת מיכלוביץ לגב' דורית וינבוים... (ר' בסעיפים 5-4 לתצהיר מר סרדס).

1. מר סרדס עמד על גרסתו הנ"ל בחקירתו הנגדית, גם כאשר עומת עם טענת התובע לפיה הוא לא נפגש עמו באותו המועד; וכדבריו:

ת. אני חולק על כך. נפגשתי איתו בחדרי ולאחר מכן כאשר חתם על כתב הערבות אצל דורית הפקידה שהחתימה אותו על המסמכים נגשתי אליו ודיברתי איתו שוב ברחל בתך הקטנה כאשר חתם על המסמכים ואני עומד על כך בתוקף.

ש. אתה מסוגל לזהות אותו ברחוב?

ת. לא. עברו 5 שנים.

ש. בדקת ת.ז. כשנפגשת איתו?

ת. לא. אבל כאשר היה בעמדה אצל דורית וחתם על המסמכים אני משוכנע, בטוח מעל לכל ספק שהיא בדקה את ת.ז. שלו כי זה מה שמחויב על פי הנוהל. הוא יצא מחדרי והלך לעמדה של דורית. אני לא זוכר כמה זמן היתה הפגישה, אני מניח מספר דקות. אין תרשומת.

ש. אתה אומר שהעובדה שהסכים להעמיד מיליון ₪ לטובת החברה תמוהה בגלל שאין לו זכויות בחברה?

ת. נכון. לכן הדגשתי בפניו את מהות כתב הערבות שהוא חותם עליו והסיכונים שהוא לוקח על עצמו (ר' בפרוטוקול, עמ' 55 שורה 12 ואילך).

(2) עיקר גרסת גב' דורית וינבוים ועדותה:

1. גב' וינבוים שימשה כאמור, בתקופה הרלוואנטית לתובענה, כמנהלת לקוחות עסקיים בסניף. בתצהירה תיארה את אירועי הפגישה בסניף ביום 22.11.07, לרבות המסמכים עליהם חתמו התובע והאחים מיכלוביץ. באשר לפרטי האשראי שניתן בחשבון חברת מדיקל טענה גב' ויבוים, בתצהירה, כלהלן:

1.4 ...יצוין כי בהודעה לערב צוינו פרטי האשראי שהיה צפוי להינתן לחברה, כפי שהיה ידוע באותו מועד (ניכיונות שיקים), אולם במועד החתימה על הערבות (22.11.07) עדיין לא אושר לחברה אשראי כלשהו, ועל כן ממילא לא ניתן היה לפרט בהודעה את פרטי האשראי.

עוד יודגש, כי כתב הערבות מבטיח אשראי מכל סוג שהוא שיינתן לחברה ע"י הבנק, לרבות משיכת יתר, ולא רק אשראי בגין ניכיונות שיקים.

...

1.6 יודגש, כי הנטען בתצהירו של התובע, כאילו הסברתי לתובע שערבותו ושעבוד הפיקדון מוגבלים לאשראי שהבנק ייתן לחברה כנגד שיקים דחויים של לקוחותיה, הינה טענה שקרית.

במועד החתימה על כתב הערבות וכתב הקיזוז הסברתי לתובע, כי אמנם בשלב זה האשראי המבוקש ע"י החברה (ואשר טרם אושר) הינו מסגרת ניכיונות שיקים בסך 1,000,000 ₪, אולם כתב הערבות וכתב הקיזוז מבטיחים אשראי מכל סוג שהוא שיינתן לחברה ע"י הבנק. כך גם צוין בכתב הערבות ובהודעה לערב, שנמסרו לתובע לאחר שחתם עליהם...

יצוין עוד, כי באותו יום (22.11.07) מסרתי לתובע העתקים מכל המסמכים עליהם חתם (ר' בתצהירה של גב' וינבוים. ההדגשות במקור).

1. גב' וינבוים היתה הרפרנטית של חשבון חברת מדיקל וביצעה את רוב הפעולות בו, על פי הוראות חברת מדיקל שניתנו באמצעות מורשי החתימה. לדבריה, כל הפעולות שבוצעו בחשבון נעשו בהתאם להוראות התובע, אשר חתם או אישר את הפעולות ביחד עם אחד מהאחים מיכלוביץ. ההוראות לפעולות הנ"ל התקבלו בסניף באמצעות הפקס, כאשר במרבית המקרים ההוראות נשאו את החתימות הנדרשות. לדבריה:

10. היו מספר מקרים שבהם התקבלו בפקס הוראות אשר נשאו את חתימת מיכלוביץ בלבד, כאשר מזכירת החברה (אורלי) (גב' בוכבוט – ש.א.) היתה מתקשרת ומודיעה כי התובע טרם חתם על ההוראה, אך לנוכח הדחיפות, ביקשה ממני להתקשר לתובע לצורך קבלת אישורו. במקרים אלה התקשרתי בטלפון לתובע, אשר אישר את ביצוע ההעברה והבטיח להעביר את חתימתו מאוחר יותר. בנסיבות אלה, הייתי מבצעת את העברת הכספים על סמך אישורו הטלפוני של התובע, ומאוחר יותר אכן היתה מתקבלת חתימתו של התובע על ההוראה.

11. אציין, כי לצרכי משפט זה שקד הבנק על מנת לאתר בארכיב הבנק את כל ההוראות לביצוע ההעברות מהחשבון שנתקבלו מהחברה. הרוב המוחלט של ההוראות אותר והועבר לב"כ התובעים. באותם מקרים בודדים שבהם הבנק לא הצליח לאתר הוראות חתומות ע"י התובע, נבע הדבר מן העובדה שהיו מקרים שבהם ההוראה החתומה ע"י התובע היתה מתקבלת בשלב מאוחר יותר מביצוע ההוראה, ולכן לעיתים הוראה זו לא היתה מתויקת ביחד עם ההוראה המקורית וטופס ביצוע ההעברה.

12. מכל מקום אבקש להדגיש, כי מעולם לא ביצעתי פעולה של העברת כספים מהחשבון או כל פעולה אחרת בחשבון מבלי לקבל מראש את אישורו של התובע (בחתימתו או באישורו הטלפוני) (ר' בתצהיר גב' וינבוים. ההדגשות במקור).

1. גב' וינבוים הוסיפה וציינה כי מספר פעמים, במהלך שנת 2008, היא התקשרה לתובע והתריעה בפניו על יתרות החובה הגבוהות בחשבון חברת מדיקל ועל הפעילות הבלתי סבירה בה, שכן שיקים של לקוחותיה היו חוזרים ובוצעו גלגולי שיקים מהחשבונות הפרטיים של האחים מיכלוביץ ומחשבונות חברת מדיקל בבנקים אחרים. לדבריה, היא התריעה בפני התובע שאם המצב לא ישתנה ייאלץ הבנק לחלט את הפיקדון במועד הפירעון של הפק"מ (ביום 26.11.08), והתובע היה משיב כי הוא מודע למצב החשבון ויפעל כדי להסדיר את הדברים. ואולם, חרף ההתרעות לתובע ולאחים מיכלוביץ הדברים לא הוסדרו ועל כן ביום 29.7.08 שלח הבנק את מכתב ההתרעה. מכתב דומה נוסף נשלח ביום 16.11.08, חודש לפני מועד פירעון הפק"מ.
2. באשר לפגישה בסניף ביום 8.12.08 מסרה גב' וינבוים תיאור שונה מזה שמסר התובע. לדבריה, התובעים אמנם ביקשו ללמוד פרטים אודות חובות חברת מדיקל, אך היא נתנה להם את כל הפרטים שביקשו. לגרסתה, היא לא סירבה לתת לתובעים מאומה, והתובעים כלל לא ביקשו לקבל לידיהם מסמכים כלשהם. לדבריה:

בשלב זה, ולאחר שנמסרו לתובעים הפרטים שביקשו לדעת אודות חוב החברה, טענה בפני התובעת כי מיכלוביץ "סידר" את התובע וביקשה שהבנק ישחרר להם את הפק"מ בסך 1,000,000 ₪. לפיכך נכנסתי עם התובעים לחדרו של סגן מנהל הסניף, מר ירון בן-לסן.

בפגישה זו התובע אמר כי הוא מודע לכך שחתם על ערבות בסך 1,000,000 ₪ והודה שקיבל את המכתבים המודיעים לו שביום 26.12.08 יחולט הפק"מ לכיסוי חוב החברה בחשבון. מר בן-לסן הודיע לתובעים כי לא יוכל להיענות לבקשתם לשחרור הפק"מ שכן הוא משועבד להבטחת חובות החברה. אשתו של התובע פרצה בבכי וטענה שהתובע לא הבין על מה חתם. בשלב זה התובע קם על מנת לצאת מהחדר. מאחר והתובעת המשיכה לשבת הוא ביקש ממנה שתצא אף היא מהחדר והודה שהוא יודע שהוא הולך להפסיד את המיליון ₪ לטובת החוב של החברה... (ר' בסעיף 18 לתצהיר גב' וינבוים, אליו צורפה תרשומת שערכה גב' וינבוים באותו היום, 8.12.08, המתארת את הפגישה).

1. עוד יש לציין כי בחקירתה הנגדית נשאלה גב' וינבוים אם היו לה קשרים אישיים עם האחים מיכלוביץ ואם השתתפה באירועים שלהם. גב' וינבוים השיבה בשלילה לשתי השאלות וטענה שהיא כלל לא הכירה אותם (ר' בפרוטוקול, עמ' 67 שורה 1 ואילך).

(3) עיקר גרסאות מר ירון בן-לסן, גב' פנינה מנסבך ומר אליעזר גרינר, ועדויותיהם:

1. תצהירו של מר בן-לסן, כאמור סגן מנהל הסניף, היה קצר ותמציתי. בתצהירו התייחס מר בן-לסן לפגישה בסניף ביום 8.12.08, בה השתתף, ומסר תיאור זהה לזה שמסרה גב' וינבוים (ר' בסעיף 3 לתצהירו של מר בן-לסן). מר בן-לסן חזר על הדברים ואישרם גם במהלך חקירתו הנגדית (ר' בפרוטוקול, עמ' 58 שורה 15 ואילך)
2. גב' פנינה מנסבך, מנהלת לקוחות פרטיים בסניף, התייחסה בתצהירה לפרטי פגישתה עם התובעים בסניף, ביום 21.8.08, והשיבה לטענות התובעים בעניין. ואולם, כאמור בפסקה 27 דלעיל, מדובר באירוע שולי, שאינו רלוואנטי להכרעה לפניי. אף חקירתה הנגדית היתה קצרה ביותר (ר' בפרוטוקול, עמ' 59) וכאמור ממילא מדובר באירוע שולי ובלתי רלוואנטי.
3. עוד העיד, מעובדי הסניף, מר אליעזר גרינר, שכמו גב' וינבוים שימש, בתקופה הרלוואנטית לתובענה, כמנהל לקוחות עסקיים בסניף. מר גרינר ביצע כמה מהעברות הכספים מחשבון חברת מדיקל. על פי גרסתו, הדומה לגרסת גב' וינבוים, ההעברות נעשו כולן על הוראות חתומות על ידי מורשי החתימה, ובמספר פעמים על סמך אישור טלפוני (ר' בתצהירו וכן בפרוטוקול, עמ' 59 שורה 27 ואילך).

(4) עיקר גרסאות נתבע 3 (מר ירון מיכלוביץ) ואשתו (גב' אניה מיכלוביץ), וגב' אורלי בוכבוט, ועדויותיהם:

1. נתבע 3 ואשתו זומנו לעדות מטעם הבנק. עדותו הראשית של נתבע 3 ניתנה בתצהיר, בו ציין את היכרותו רבת השנים עם התובע, במסגרת יחסי עבודה, היכרות שלרקעה נוצרו בין השניים יחסי אמון. בתצהירו סיפר נתבע 3 כלהלן:

3. בסוף שנת 2007... הוסכם בין לוין (התובע – ש.א.) לביני, כי לוין ישעבד לטובת הבנק פק"מ בסך מיליון ₪ להבטחת אשראי מכל סוג שהוא שיינתן בחשבון החברה, ובתמורה לוין יקבל מהחברה סחורה ללא תמורה.

4. עפ"י רישומים הקיימים אצלי, לוין אכן קיבל סחורה בשווי מאות אלפי ₪ ללא תמורה.

5. כתנאי להעמדת הפק"מ הנ"ל לטובת חשבון החברה, לוין דרש להיות מורשה חתימה בחשבון החברה, באופן שלא יהיה ניתן לבצע פעולה כלשהי בחשבון ללא חתימתו, וכך אכן היה. כל פעולה בחשבון החברה דרשה הן את חתימתו של לוין והן את חתימתי (או חתימת אייל מיכלוביץ).

6. כל הפעולות והחיובים שבוצעו בחשבון בוצעו בהסכמתו של לוין ובחתימתו. כל ההוראות לחיוב חשבון החברה שנשלחו לבנק בפקס במהלך ניהול חשבון החברה (להערכתי המדובר בלמעלה מ-100 העברות) נחתמו ע"י לוין (ר' בתצהירו של נתבע 3).

1. עוד ציין נתבע 3 בתצהירו, כי התובע היה מתעניין ושואל להיכן מועברים כספים ולאילו מטרות, וכי התובע היה מעודכן תמיד במצב יתרת החוב בחשבון חברת מדיקל, הן באמצעותו והן בפניות ישירות של התובע לבנק.
2. בחקירתו הנגדית נשאל נתבע 3 אם יוכל להציג אסמכתאות לטענתו בתצהירו, שלפיה התובע קיבל סחורה ללא תמורה, והציג תעודות משלוח שלדבריו מהוות אסמכתא חלקית לכך. נתבע 3 הוסיף וטען – לאחר שנשאל אודות כרטסת חברת מדיקל – כי חברת מדיקל התמוטטה לפני שנים. אין לו אפוא, לפי טענתו, גישה לספרים או לתוכנה ואין לו אפשרות להוציא דבר (ר' בפרוטוקול, עמ' 79 שורה 22 ואילך).
3. באשר להסכמות שנערכו בין האחים מיכלוביץ לבין התובע הוסיף נתבע 3, במסגרת חקירתו הנגדית לפניי, פרטים מהותיים על האמור בתצהירו. על פי דבריו בעדותו, כנגד שעבוד הפיקדון לצורך מתן מסגרת אשראי בחשבון חברת מדיקל הוסכם לא רק על מתן סחורה לתובע, אלא גם על כך שהתובע יקבל מהאחים מיכלוביץ, כבטחונות, שיקים דחויים. וכדבריו:

ש. מה ההסדר המדויק שלך עם דני לוין היה?

ת. שהוא שם פיקדון, חברת תפארת הכרמל באותה תקופה היתה במצב לא טוב. היינו אחרי נפילה מאד גדולה של לקוח בשם מרפאות אריאל שפשטה את הרגל והשאירה אותנו עם חוב של כמיליון ₪ וכתוצאה מכך הבנק הפסיק לתת לנו אשראי. כשהלכתי בין היתר לבנק מזרחי לקבל אשראים כנגד שיקים דחויים, הם לא הסכימו וביקשו בטחונות משמעותיים יותר. אז כתוצאה עם שיחה שלי עם דני הצעתי לו שישים פיקדון בבנק מזרחי של מיליון ₪, כנגד זה נקבל מסגרת של מיליון ₪, אנו נשים כנגד כל שקל שאנו מוציאים שיק דחוי ואלו יהיו הביטחונות כלפי דני. כנגד זה, דני קיבל תמורה משמעותית בסך 10,000 ₪ בכל חודש של סחורה ללא תמורה. היו חודשים שהוא לא הגיע לסכום זה והשלמתי לו במזומן (ר' בפרוטוקול, עמ' 80 שורה 3 ואילך. ההדגשה הוספה).

1. ובהמשך הדברים הוסיף נתבע 3 והשיב:

ש. בפועל מדפי החשבון לא רואים ניכיונות?

ת. כי הבנק לא עשה ניכיונות. ההסדר עם הבנק לא היה ניכיונות. ההסדר עם הבנק היה שהוא מקבל פיקדון של מיליון ₪ וכנגד זה הוא מעמיד לנו מסגרת עו"ש של מיליון ₪. ההסדר עם דני היה שכנגד המיליון נדאג להעמיד שיקים דחויים (ר' בפרוטוקול, עמ' 81 שורה 4 ואילך. ההדגשות הוספו).

1. כלומר, כך על פי גרסת נתבע 3, שעבוד הפיקדון לא הוגבל לאשראי ניכיונות אלא שהאחים מיכלוביץ התחייבו ליתן לתובע שיקים דחויים כנגד המשיכות מחשבון חברת מדיקל. נתבע 3 הודה כי התחייבויות אלה כלפי התובע לא קוימו (ר' בפרוטוקול, עמ' 81 שורה 29), אך הכחיש כי התובע רומה בדרך כלשהי. לגרסת נתבע 3, חוסר יכולתו לעמוד בהתחייבויותיו כלפי התובע נבע ממצבה הכלכלי הקשה של חברת מדיקל, אשר התקשתה להתקיים ולשרוד (שם, עמ' 82 שורה 11 ואילך).
2. בחקירה חוזרת נתבקש נתבע 3 להתייחס לארבעת המסמכים, שבהם חתימת התובע היא בבחינת פוטומונטאז', והשיב כלהלן:

במהלך ההתקשרות שלנו נעשו עשרות, אולי מאה ויותר העברות בנקאיות. (על) כל העברה בנקאית היתה את החתימה שלי ושל דני. אם דני לא היה במשרד היו שולחים לו בפקס הביתה או מתקשרים לנייד שלו היה אומר איפה הוא נמצא ושלחנו לו והוא שלח חזרה את האישור. אם היה בנסיעה היה נותן הוראה טלפונית לבנק. לפני שהתאשפז בבית חולים בא אלי ואמר שהיה בבית חולים, לא יודע כמה זמן ושהשאיר אצל אורלי (גב' בוכבוט – ש.א.) כ-4 העברות חתומות ושיבקש לדעת עליהם אחרי שישתחרר מאשפוז ובדיוק כך נעשה. אני לא אומר שאלו ההעברות עם כביכול פוטו מונטאז' אבל בהחלט ייתכן (ר' בפרוטוקול, עמ' 85 שורה 11 ואילך).

1. אשתו של נתבע 3, גב' מיכלוביץ, העידה וסיפרה כי היא היתה מנהלת השיווק והמכירות של חברת מדיקל, אך לדבריה כמעט ולא עסקה בנושאי הנהלת החשבונות של החברה, שטופלו על ידי גב' בוכבוט. יחד עם זאת מסרה גב' מיכלוביץ שגב' בוכבוט דאגה לקבל את אישורו של התובע לכל הוראה שנדרשה בחשבון חברת מדיקל, בין בחתימה במשרדי החברה או באמצעות פקס, ובין באישור טלפוני. לטענתה, לא היה כל אינטרס או צורך לזייף את חתימת התובע – לרבות בדרך של פוטו מונטאז' – שכן התובע תמיד היה חותם על ההעברות או מאשר אותן טלפונית (ר' בפרוטוקול, עמ' 84-83).
2. במסגרת חקירתה הנגדית נשאלה גב' מיכלוביץ אודות העברות שבוצעו בעת שהתובע היה מאושפז, והשיבה:

ש. יש עוד סדרת מקרים שדני (התובע – ש.א.) היה מאושפז והוא חתום על העברות?

ת. עד כמה שאני יודעת לפני שהתאשפז חתם אצל אורלי או שהודיע לבנק. אין לי מושג. אני יודעת שלא נעשתה אף העברה ללא חתימתו של דני (ר' בפרוטוקול, עמ' 84 שורה 15).

1. גב' אורלי בוכבוט, כזכור מנהלת החשבונות של חברת מדיקל, תיארה בעדותה הראשית את ההתנהלות בחשבון חברת מדיקל, כלהלן:

ש. איך היתה ההתנהלות מול הבנק בקשר להוראות להעברות כספים מהחשבון של החברה?

ת. דרך פקס בד"כ. הייתי מכינה את תוכן העברה, מחתימה את ירון מיכלוביץ, ובמקביל את דני לוין שהיה מגיע למשרד לחתום או שהייתי שולחת לו בפקס כשהוא היה אומר איפה הוא נמצא והוא היה חותם וממנו זה היה עובר לבנק. היו פעמים שירון ואניה דאגו להחתים אותו (ר' בפרוטוקול, עמ' 68 שורה 9 ואילך).

1. גב' בוכבוט ציינה כי הבנק היה מקפיד על כך שכל הוראת העברה תהיה חתומה על ידי שני מורשי החתימה הנדרשים (ר' בפרוטוקול, עמ' 68 שורה 22). בחקירתה הנגדית אישרה גב' בוכבוט כי קרה שהוראה הועברה לבנק עם חתימה אחת (של מי מהאחים מיכלוביץ) ואחר כך שלח התובע את חתימתו, אך לטענתה במקרים אלה היא שוחחה טלפונית עם התובע (שם, עמ' 69 שורה 1 ואילך). בהמשך הדברים הכחישה גב' בוכבוט כי עשתה העתקה (פוטו מונטאז') של חתימת התובע וטענה כי אינה יודעת על כך מאומה.

ד. חוות הדעת הגרפולוגיות:

1. על רקע טענות התובעים הוגשו כאמור חוות דעת גרפולוגיות מטעם הצדדים בעניין חתימות התובע על גבי המסמכים הבנקאיים. נוכח הפערים בין מסקנות חוות הדעת הורה בית המשפט על מינויו מומחה בית המשפט, אשר הכין חוות דעתו מטעמו. מדובר בחוות דעת מקיפה ומעמיקה (ר' פירוט "מהלך הבדיקה" בפרק ד' לחוות הדעת), שמומחה בית המשפט עמד על מסקנותיה גם במהלך חקירה נגדית נמרצת, ויש לקבל את ממצאיה.
2. ב"כ התובעים מתח ביקורת חריפה על חוות דעת מומחה בית המשפט. לשיטתו, בחוות דעת זו נפל "פגם מתודולוגי חמור" היורד לשורשו של עניין, שיש בו כדי להביא לפסילתה של חוות הדעת או, למצער, לצמצום ניכר במשקלה הראייתי. במה דברים אמורים. המומחה ביקש מהתובע, בין השאר, לעבור על עשרות החתימות במסמכים שבמחלוקת – 91 במספר – ולציין אם החתימות הנחזות להיות חתימותיו הינן אמנם חתימותיו. כך עשה התובע, ולאחר עיון הוא אישר למומחה כי מרבית החתימות הן שלו. בחתימות אלה – דהיינו, החתימות שאישר התובע, בצירוף לחתימות אותנטיות נוספות – השתמש המומחה כ"חתימות להשוואה", לצורך עריכת חוות דעתו (ר' בפרק ה' לחוות הדעת). לשיטת ב"כ התובעים מדובר ב"טעות פטלית" של מומחה בית המשפט, שכן לא ניתן – רק על סמך הזיהוי הבלתי מקצועי של החותם עצמו – לקבוע שמדובר בחתימות אותנטיות ולהשתמש בהם כ"חתימות להשוואה".
3. ואולם, אין לקבל טענות אלה. מומחה בית המשפט הבהיר הבהר היטב, בתשובותיו לשאלות אותן נשאל בחקירתו הנגדית, כי הסתמך על החתימות האמורות לא רק על סמך דברי התובע אלא גם על סמך בדיקתו העצמית; וזאת משום שהתובע יכול היה לטעות בזיהוי חתימותיו, בפרט לנוכח ריבוי המסמכים במקרה דנא (ר' בפרוטוקול, עמ' 75). בנסיבות אלה, אין בטענות התובעים ממש ולא נפל כל פגם בדרך עבודתו של מומחה בית המשפט. כעולה מחוות דעתו, עמדו בפני המומחה דוגמאות רבות של חתימות להשוואה של התובע, שחתימותיו הן – כקביעת המומחה – בטווח וריאציה "רחב ביותר" (ר' בסעיף 4 לפרק ה' לחוות הדעת).
4. מכל מקום, כעולה מחוות דעת מומחה בית המשפט – עם כל הזהירות הנדרשת מכך שמדובר במסמכים שהועברו בפקס, וחלקם אף בצילום פקס או ללא פרטים מלאים – לא נמצאה, בכל המסמכים שהועברו לבדיקת המומחה, חתימה מזויפת של התובע. בשלושה מסמכים נמצאה חתימה, המצולמת ממסמך אחר ("פוטו מונטאז'"; מדובר לפיכך בארבעה מסמכים בהם מופיעה אותה החתימה). כמו כן נמצאו מספר חתימות בודדות, שבנסיבות העניין לא ניתן לקבוע לגביהן ממצאים.
5. אחת החתימות האמורות – שלגביהן לא ניתן לקבוע ממצאים – הינה חתימת התובע על גבי הבקשה למתן אשראי, שכן מדובר "בחתימה קטנה בשולי מסמך, במיקום צר" (ר' בסעיף 23 לפרק ה' לחוות הדעת). יחד עם זאת יש לציין כי לא היתה לפניי מחלוקת באשר לחתימות התובע על שני עמודי הסכם המסגרת לאשראי חח"ד, הנספח לבקשה, כאשר התובע עצמו הודה בחתימות אלה ומסר גרסאות סותרות לכאורה לעניין חתימתו על הבקשה (ר' בפסקה 18 דלעיל).
6. מומחה בית המשפט התייחס גם לאותם מסמכים בהם צוין כי התובע אישר טלפונית את הוראת ההעברה; וכדבריו:

ישנן מספר העברות בהן קודם הועברה בקשת העברה חתומה ע"י שותף אחד ונכתב "באישור טל' של דני" ולאחר מכן הועברה אותה בקשה חתומה ע"י מר לוין. איני רואה בעובדה זו כל אינדיקציה לזיוף. ראו, למשל, מסמך 31X (י"ז) שהועבר תחילה ביום 31.12.07 והועבר שוב, הפעם עם שתי חתימות, ביום 1.1.08... (ר' בסעיף 15 לפרק ה' לחוות הדעת. ההדגשה הוספה).

ה. דיון והכרעה:

1. לאחר ששמעתי את עדויות העדים שהעידו לפניי מטעם שני הצדדים והתרשמתי מהן, וגם עיינתי במסמכים ובמוצגים הרבים שהוגשו על ידי ב"כ הצדדים, אני מחליט לדחות את התובענה. החלטה זו אינה מבוססת על התרשמות מן העדויות גרידא, אלא על מכלול רחב של שיקולים עובדתיים ומשפטיים אשר יפורטו להלן.

(1) המישור העובדתי-ראייתי:

1. במישור העובדתי, הגרסה שהביא לפניי התובע היא גרסה מועצמת ובלתי סבירה. למרבה הצער, בסופו של יום הרושם הברור הוא כי גרסת התובע היא אף גרסה חלקית, במובן זה שלא כל העובדות הרלוואנטיות נפרסו במסגרתה בפני בית המשפט. בנוסף, התובע נטל חרות לעצמו להטיח האשמות חמורות – הן כלפי האחים מיכלוביץ והן כלפי הבנק – מבלי לטרוח לבססן בתשתית ראייתית הולמת. להלן נתייחס, בנפרד, לעיקר טענותיהם של התובעים.

(א) הטענה בדבר תום ליבו של התובע ואי ידיעת התובעת אודות מעשיו:

1. התובע שב ומתאר את עצמו כאדם פשוט, נעדר תחכום ותם לב. יחד עם זאת, באותה הנשימה ממש הוא טוען שאת כספי הפיקדון – שלטענת התובע הם חסכונות-חיים שלו ושל אשתו, התובעת – הוא העביר על דעת עצמו מחשבון התובעים בבנק לאומי לחשבונו האישי בבנק, ושעבד אותם לטובת מתן אשראי בחשבון חברת מדיקל. לטענת התובעים, התובע לא אמר מאומה בעניין זה לאשתו, כאשר לגרסת התובע הוא נזכר לספר לה את הדברים רק כתשעה חודשים מאוחר יותר, בטרם כניסה לניתוח צנתור.
2. כמעט אין צריך לומר שאם אמנם מגלם הפיקדון כספים אותם חסכו שני התובעים, בדי עמל, במשך 45 שנות חיים המשותפים, הרי שהתנהלות התובע בהעברת הכספים לחשבונו האישי ובשעבודם – והכל ללא ידיעת התובעת וממילא מבלי לקבל את הסכמתה ואישורה – היא התנהלות שלא ניתן לתאר כ"תמת לב"; ולמצער יש בה הפרת אמונים כלפי התובעת, כפי שאף צוין בסעיף 68 לכתב התביעה המתוקן. זאת ועוד: מדובר בהתנהלות המלמדת-לכאורה כי התובע היה מודע היטב לסיכונים הכרוכים בשעבוד הפיקדון, שאחרת אין הסבר להסתרת מהלכיו מהתובעת ול"התוודות" הנטענת לפניה רק לאחר חודשים ארוכים ובסמוך לאירוע דרמטי, דהיינו: בטרם כניסת התובע לניתוח רציני.
3. ואולם, למרבה האבסורד, מעבר לחוסר ההיגיון הפנימי שבגרסת התובע אודות הסתרת מעשיו מהתובעת, הגרסה אינה סבירה לגופו של עניין. אין זה סביר שמיליון ₪ "נעלמו" לתובעת מחשבון התובעים בבנק לאומי, במשך תקופה כה ממושכת, מבלי שהתובעת שמה לב לכך. ואכן, התובעת עצמה הודתה, בחקירתה הראשונה לפניי, כי ידעה על העברת הפיקדון בזמן אמת, והגם שבעדותה בתיק העיקרי מסרה גרסה אחרת, הדברים מדברים בעד עצמם (ר' בפסקה 31 דלעיל). זאת ועוד, יחסי בני הזוג, כפי שבאו לידי ביטוי הן במהלך המשפט והן בפגישה בסניף ביום 8.12.08, כמו גם העובדה שהתובע טען בחקירתו הנגדית לפניי שהוא אינו זוכר את פרטי הדברים (ר' בפסקה 26 דלעיל), תומכים במסקנה כי האישה-התובעת היתה מודעת למעשי התובע בהעברת הפיקדון ובשעבודו ושותפה להם בדרך כזו או אחרת.
4. אין מקום אפוא לקבל את גרסת התובעים בתצהיריהם, שלפיה בזמן אמת לא ידעה התובעת מאומה על מעשי התובע, ונראה כי היא תולדת סברתם של התובעים – כנראה על רקע עצות שקיבלו מחברים – שבדרך זו הם יוכלו להציל את מחצית כספי הפיקדון (ר' דברי התובעת כאמור בפסקה 33 דלעיל). הנה כי כן, הטענות בדבר תום ליבו של התובע הינן על פני הדברים טענות מועצמות.
5. הוא הדין בכל הקשור לתמימותו הנטענת של התובע וחוסר הבנתו את דרכי העולם. כזכור, התובע הסביר את חתימתו על מסמכי הבנק מבלי לקרוא אותם בכך שאין לו מושג במסמכים בנקאיים, ומדובר כביכול ב"פעם ראשונה" שחתם (ר' בפסקה 16 דלעיל). דא עקא, שאין זה סביר שאדם מן היישוב בגילו של התובע מעולם לא חתם על מסמכים בנקאיים, בפרט כאשר התובע מתאר את עצמו כמי שהקים וניהל במושב "משק בית ומשפחה לתפארת". זאת ועוד: מתוך גרסת התובע ברור, כי במועד הפגישה בסניף ביום 22.11.07 היו לתובע, לכל הפחות, שני חשבונות בנק: האחד, חשבונו האישי בסניף, והשני, חשבון התובעים בבנק לאומי. התובע אף טען כי עבד כ"פרילנסר" ואם כך הדבר פשיטא כי היה עליו לנהל את כל הנהלת החשבונות הכרוכה בדרך עיסוק כזו, לרבות בכל הקשור לדיווחים הנדרשים לרשויות המס. ברי, אפוא, כי עובר למועד הפגישה בסניף ביום 22.11.07 – במהלכה חתם על המסמכים הרלוואנטיים – התובע כבר פתח וניהל לפחות שני חשבונות בנק, על כל הבירוקרטיה הכרוכה בכך, וטענותיו הנ"ל הינן מועצמות על פניהן.
6. בהקשר זה לא למותר לציין עוד, כי בסוגיות קא עסקינן יש כדי להמחיש את התשתית הראייתית החלקית, אותה הביאו התובעים לפני בית המשפט במסגרת התובענה דנא. התובעים טענו כאמור טענות שונות – שהפיקדון מגלם את חסכונות חייהם המשותפים של שני התובעים, שהתובע אינו מבין מאומה בענייני בנקים ולראשונה חתם על מסמכים – אך לא הביאו ראיות לביסוסן. לא הוצגו בפני בית המשפט ראיות כלשהן באשר למצבם הכלכלי של התובעים, היקף רכושם שבמשותף או בנפרד, וההיסטוריה התעסוקתית של התובע ודרכי השתכרותו עובר לפרשה דנא (הראייה היחידה שהוצגה בעניין רכוש התובעים היא אישור, נכון למועד הגשת התובענה, שלפיו שני התובעים הם הבעלים של חשבון התובעים בבנק לאומי). ממילא אין אפוא בידי בית המשפט לקבוע ממצאים כלשהם בכל העניינים הנ"ל, לרבות בשאלה אם הפיקדון אמנם מגלם את חסכונות חייהם המשותפים של שני התובעים.

(ב) הטענה בדבר פיתוי התובע על ידי האחים מיכלוביץ:

1. בתצהיריו, כמו גם בטיעונים מטעמו, שב התובע וטען כי "פותה על ידי מיכלוביץ, בלשון חלקות, להפקיד בבנק את חסכונותיו וחסכונות רעייתו... כבטוחה לפעילות עסקית בחברת מדיקל..." (ר' בסעיף 1 לסיכומי התובעים). דא עקא, שהתובע לא הבהיר, כלל ועיקר, מה היה הפיתוי הנטען. בנוהג שבעולם הוא, שאין אדם מתפתה אלא אם כן מונח בפניו פיתיון, ובגרסתו של התובע לא ניתן כל תיאור של פיתיון ממשי, שבגינו התפתה-כביכול התובע לסכן מיליון ₪, שהם לטענתו חסכונות חייו וחסכונות חיי אשתו.
2. בתצהירו טען התובע כי האחים מיכלוביץ דיברו עמו על "תנאים טובים ביותר" שיקבל בבנק, אך בפועל, כמסתבר, דובר בהטבה שולית למדי בלבד, וכך גם – לפי גרסת התובע – בכל הקשור להנחות שהוא אמור היה לקבל ברכישת ציוד מחברת מדיקל (ר' בפסקאות 11-10 דלעיל). עד כדי כך, שאף בסיכומי התובעים נטען שלא היה טעם כלכלי למעשי התובע (ר' בסעיף 1 לסיכומי התובעים), ומכאן שגרסת התובע בדבר "התפתותו" היא בלתי סבירה על פניה. התובע אמנם הוסיף וטען כי האחים מיכלוביץ שכנעו אותו להאמין שהסיכון בשעבוד הפיקדון הוא נמוך ביותר, אך, שוב, לא הסביר מהי טובת ההנאה המובטחת שבגינה הוא ניאות ליטול על עצמו (ועל אשתו) סיכון, גם אם האמין שמדובר בסיכון נמוך.
3. התובע הזכיר עניינים נוספים: טען כי הוחמא מכך שהאחים מיכלוביץ ביקשו לעזור לו, ציין (בסיכומים) כי דובר מבחינתו ב"שלח לחמך", ואף הוסיף – למרבה התמיהה – כי לא ראה פסול בשעבוד הפיקדון (ר' בפסקה 11 דלעיל). ואולם, אין זה סביר שאדם יעביר סכום של מיליון ₪ המגלם את חסכונות חייו, מבנק אחד למשנהו, וישעבד אותו לטובת אשראי לחברה פלונית – שאין לו כל חלק בה – רק משום שהוא סבור שאין בכך פסול, או משום כך שהוא חש מוחמא. מדובר אם כן בגרסה בלתי הגיונית, שלא ניתן לקבלה.
4. המסקנה המתבקשת הינה, אפוא, שגרסת התובע לפניי אינה מגלה את מלוא ההסכמות שנערכו בינו לבין האחים מיכלוביץ. לפיכך, בנקודה זו יש להעדיף את גרסת נתבע 3, שלפיה ההסכמות כללו גם טובות הנאה משמעותיות בדמות הנחות ניכרות על סחורות אותן קיבל התובע מחברת מדיקל (ר' בפסקה 46 דלעיל). יוטעם, כי אין בדברים אלה משום קביעה כללית שגרסתו של נתבע 3 הינה נקייה מספקות, שכן לא זה המצב (ר' גם בפסקה 84 להלן), אלא קביעה נקודתית הנובעת מכך שבסוגייה דנא גרסת התובע לוקה מאוד בכל הקשור לתיאור התמורה שהובטחה לו כנגד הסיכון שנטל על עצמו.

(ג) הטענה בדבר הגבלת שעבוד הפיקדון לטובת אשראי ניכיונות בלבד:

1. נדבך מרכזי בטיעון התובעים לפניי הוא טענתם כי הסכמות הצדדים – דהיינו: התובע והאחים מיכלוביץ – כללו את הגבלת שעבוד הפיקדון (לטובת מתן אשראי בחשבון חברת מדיקל) לאשראי ניכיונות בלבד. לטענת התובעים, הבנק היה מודע היטב להסכמות אלה, שבאו לידי ביטוי גם במסמכים שנחתמו במעמד פתיחת חשבון מדיקל, ורק בדרכי ערמה הביאו האחים מיכלוביץ לשינוי השעבוד לטובת אשראי חח"די. השינוי האמור – שנעשה באמצעות הבקשה למתן אשראי – נעשה לפי הטענה בניגוד להסכמות הצדדים, כאשר הבנק היה מודע לכך או למצער פעל ברשלנות פושעת בעניין, ומכאן שאין בו כדי לחייב את התובעים.
2. דא עקא, שטענה נאה זו נראית יותר כניסיון להיתלות ולהיאחז, בדיעבד, באמור בהודעה לערב, שנחתמה במעמד הפגישה בסניף ביום 22.11.07, מאשר כגרסה אותנטית מזמן אמת, שכן הטענה עומדת בניגוד להגיון הדברים, כפי שהוא עולה ממכלול הראיות ומהתנהלות הצדדים, לרבות התובע, בזמן אמת. במה דברים אמורים. בהודעה לערב, הנספחת לכתב הערבות, אמנם צוין כי סוג האשראי שניתן בחשבון חברת מדיקל הוא "מסגרת הלוואה ב' ו-ג'", דהיינו אשראי ניכיונות. ואולם – מעבר לכך שברישא להודעה צוין שכתב הערבות מיועד להבטחת כל סוג אשראי – במועד החתימה האמור כלל לא ניתנה מסגרת אשראי, כפי שצוין בסמוך לסוג האשראי הנ"ל (ר' בפסקה 13 דלעיל), וממילא היה צורך להשלים את תהליך מתן האשראי. ברי, אפוא, כי טענת התובע שבבקשה למתן אשראי היה משום שינוי מהותי של מסגרת האשראי פשוט אינה נכונה, שכן מסגרת אשראי טרם ניתנה ולא היה צריך לשנות בה דבר.
3. גם טענת התובע כי הסכמות הצדדים היו למתן אשראי ניכיונות בלבד אינה מתיישבת עם שורת ההיגיון ועם הראיות שהובאו לפניי, כלהלן:

ראשית, על פי גרסת התובע עצמו, נתבע 3 אמר לו מפורשות שהבנק לא מוכן לתת לחברת מדיקל אשראי רק כנגד שיקים דחויים של לקוחותיה, ושזו אף היתה הסיבה שהאחים מיכלוביץ פנו לתובע וביקשו את עזרתו. לא ברור, אם כן, כיצד סבר התובע (לפי טענתו) ששיקים דחויים של לקוחות חברת מדיקל הם שיקים "ברזל", ללא כל סיכון, כאשר הוא ידע היטב (לפי טענתו) שהבנק אינו מוכן ליתן אשראי רק על בסיסם.

שנית, אין כל אינדיקציה לכך שבזמן אמת ערך התובע בדיקה כלשהי אם המשיכות מחשבון חברת מדיקל אמנם נעשו כנגד שיקים מעותדים של לקוחותיה, או כי ביקש לבחון את ההתאמה שבין המשיכות מהחשבון לבין הפקדתם של שיקים מעותדים בו. הדעת נותנת שאם מבחינת התובע תנאי מהותי ומרכזי להסכמתו היה התנאי שכל מתן אשראי בחשבון חברת מדיקל יותנה בהפקדת שיקים מעותדים של לקוחות החברה באותו הסכום, התובע היה עורך בדיקה כלשהי בנושא זה מדי פעם, לפחות באופן מדגמי, או למצער דורש לראות את תדפיסי החשבון.

בתצהירו טען התובע, באופן סתמי ומבלי לפרט, כי הוא אכן התעניין מידי פעם בבנק אודות מצב החשבון והלוואות הניכיון שניטלו כנגד הפיקדון, והיה מקבל תשובות חד משמעיות (וכוזבות) שהכל מתנהל כשורה. ואולם, מעבר לכך שהתובע לא ציין בתצהירו את פרטי הפקידים שסיפרו לו, לטענתו, סיפורי בדים אלה, הטענה כשלעצמה מעוררת תמיהה. אין בטענה הסבר מדוע התובע לא ביקש לראות אסמכתאות על הקורה בחשבון אלא הסתמך על שיחות טלפון בלתי מתועדות עם פקידים אלמונים; והכל בהתייחס להתקיימות תנאי שלפי טענתו כיום הינו כאמור תנאי מרכזי ומהותי ביותר, תנאי שבלעדיו אין.

בחקירתו הנגדית הוסיף התובע וטען שגב' וינבוים סירבה ליתן לו מסמכים אודות מצב חשבון חברת מדיקל, חרף גרסתה המכחישה (ר' בפסקה 28 דלעיל). ואולם, על פני הדברים מדובר בטענה אבסורדית, שהרי התובע היה מורשה חתימה בחשבון חברת מדיקל, וחתימתו אף הוגדרה כהכרחית לכל פעולה בו. יתר על כן, אם טענת התובע היא שמתחילת הדברים פקידי הבנק סירבו ליתן לו מסמכים אודות מצב חשבון חברת מדיקל, לא ברור מדוע בתנאים אלה המשיך התובע לחתום על הוראות ההעברה מהחשבון כשנתבקש לעשות כן.

שלישית, גם במקרים הבודדים בהם מצא התובע לנכון להסתייג מהוראת העברה מחשבון חברת מדיקל, עליה הוא חתם, הסתייגותו לא עסקה כלל בעניין הגבלת השעבוד לאשראי ניכיונות (ר' בפסקה 25 דלעיל). הדעת נותנת, כי אם התנאי המהותי והמרכזי להסכמת התובע לשעבוד הפיקדון היה אמנם הגבלת מתן האשראי רק כנגד הפקדת שיקים מעותדים של לקוחות חברת מדיקל, הוא היה מתייחס לכך, בוודאי במקום בו ממילא טרח לבדוק את ההעברה ולשוחח לגביה עם גב' בוכבוט.

רביעית, מעבר לכך שהטענה בדבר הסכמות הצדדים אודות הגבלת שעבוד הפיקדון להבטחת אשראי ניכיונות בלבד נסתרת בעדויות עדי הבנק, היא גם נסתרת בהתנהגות התובע עצמו בפגישה בסניף ביום 8.12.08. באשר לנסיבותיה של פגישה זו אני מקבל את גרסאות פקידי הבנק, כפי שתוארו לעיל, אשר גם מתיישבות עם דברים שאמרה התובעת (ר' בפרוטוקול, עמ' 49 שורה 4 ואילך).

חמישית ולבסוף, אם אמנם הסכמות הצדדים היו להגבלת שעבוד הפיקדון להבטחת אשראי ניכיונות בלבד, הדעת נותנת שהצדדים היו מגבילים, בהתאמה, את הצורך בקבלת אישורו של התובע רק לפעולות הקשורות במתן אשראי ניכיונות. ואולם, כידוע, מגבלה כאמור לא נעשתה, אלא אישור התובע נדרש לכל פעולה שהיא בחשבון חברת מדיקל, כאשר אפילו התובע עצמו לא יכול היה להסביר מדוע כך נדרש אם השעבוד אמנם הוגבל כטענתו (ר' בפסקה 14 דלעיל).

1. הנה כי כן, לא ניתן לקבל טענת התובע אודות הסכמות בדבר הגבלת שעבוד הפיקדון להבטחת אשראי ניכיונות בלבד. הטענה נסתרת בראיות שפורטו לעיל, כמו גם בהגיון השתלשלות הדברים. ודוק: ניתן היה לדחות את טענות התובע בנושא זה על יסוד חתימתו על כתב הערבות וההודעה לערב, שברישא שלה צוין במפורש כי הערבות היא לאשראי מכל סוג שהוא. כידוע, הלכה היא שאדם החותם על מסמך לא יישמע בטענה שלא טרח לקרוא אותו, ולפיכך אין משמעות משפטית לטענת התובע כי בתמימותו הוא לא קרא את המסמכים עליהם חתם. בהקשר זה יוזכר עוד, כי הגם שהתובע התכחש לחתימתו על הבקשה למתן אשראי, הוא הודה בחתימתו על הסכם המסגרת הנספח לה, ואף הוסיף תיאור אודות חתימתו, במועד הרלוואנטי, על מסמך שלא קרא את תוכנו; ועל כן אין משקל להכחשה האמורה.
2. מכל מקום – וזו הנקודה העיקרית כאן – בסוגיה דנא אין עסקינן בטיפשותו הנטענת של התובע, דהיינו: בהיתפסותו בגין חתימתו על מסמך שהוא לא טרח לקרוא את תוכנו. בלי קשר לשאלה אילו מסמכים – מתוך המסמכים שעליהם חתם – טרח התובע לקרוא, נסיבות השתלשלות האירועים מלמדות על כך שהתובע היה מודע, בזמן אמת, לכך שהוא משעבד את הפיקדון לטובת מתן אשראי בסך מיליון ₪ בחשבון חברת מדיקל, ללא הגבלה לאשראי ניכיונות בלבד. מחד גיסא, גם לפי גרסתו התובע חתם על הוראות ההעברה (שבחתימתן הוא מודה) מבלי שראה ומבלי שביקש לראות אסמכתאות כלשהן כי מופקדים נגדם שיקים דחויים של לקוחות חברת מדיקל. מאידך גיסא, לא הוצגו לפניי ראיות המצביעות על התעניינות כלשהי של התובע בהפקדת שיקים דחויים בחשבון חברת מדיקל לכל אורך תקופת פעילותו של החשבון. המסקנה המתבקשת הינה אפוא, על רקע כל האמור לעיל, כי התובע היה מודע לכך שמסגרת האשראי בחשבון חברת מדיקל לא הוגבלה לאשראי ניכיונות בלבד.

(ד) הטענה בדבר "עוקץ" ומעשי מרמה של האחים מיכלוביץ להם היה הבנק שותף, למצער ברשלנות:

1. לכל אורך הדרך, החל בכתב התביעה המתוקן, עבור בתצהירים וכלה בסיכומים, הטיחו התובעים – ובעיקר התובע – האשמות חמורות ביותר באחים מיכלוביץ. מדובר, כאמור, בטענות למעשי "עוקץ" ותרמית, אותם לפי הטענה ביצעו האחים מיכלוביץ במטרה לגזול מהתובעים את חסכונות חייהם. התובע אינו בורר במילותיו ומדבר על מעשי "עוקץ", פיתוי, מרמה ולשון חלקות. הלכה למעשה, על פי גרסת התובע, מעשי האחים מיכלוביץ הינם בבחינת תכנית זדונית, מחושבת ומתוכננת היטב מראש, שבמסגרתה כרו האחים מיכלוביץ לתובע בור וגרמו לו ליפול לתוכו.
2. ואולם, חרף אישומי המרמה החריפים הנ"ל, התובעים לא טרחו להביא ראיות לביסוסם. ייאמר מיד, בהקשר זה, כי טענת מרמה הינה טענה חמורה מכדי להעלותה בהינף קולמוס, ולמעשה ההיפך הוא הנכון. הטוען למעשי מרמה של הצד שכנגד צריך, למצער, להביא ראיות של ממש להוכחת טענתו (ר' בעניין זה י' קדמי, על הראיות (מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע-2009), חלק רביעי, בעמ' 1772 ואילך). פשיטא אפוא כי בטענות בלתי מבוססות – ובכל הקשור לבנק, אף על דרך ההיקש והרמיזה בלבד – לא סגי.
3. לא זו בלבד שלא הובאו לפניי ראיות למעשי מרמה של האחים מיכלוביץ, קל וחומר מעשי מרמה של עובדי הבנק, אלא שתיאורי התובע עצמו אודות עסקם של האחים מיכלוביץ אינם מתיישבים עם טענה לעוקץ. ברגיל, מזימות "עוקץ" מבוצעות באמצעות חברות שנהוג לכנותן "חברות קש". חברות אלה מוקמות לצורך ביצוע מעשי מרמה ואין בהן פעילות עסקית אמיתית לאורך זמן, כאשר עצם קיומן לא נועד אלא כדי ליצור מלכודת פתאים לקרבנות מעשי המרמה. והנה, התובע עצמו תיאר את עסקם של האחים מיכלוביץ כעסק משפחתי שהתנהל ברציפות ובהצלחה, בתחום התרופות הווטרינריות, עוד מימי אביהם של האחים. התובע אף ציין, שהעסק האמור התנהל במשך שנים באמצעות חברת מדיקל (ר' בפסקה 8 דלעיל).
4. גם אם מטרתו של התובע בתיאור עסקיה של חברת מדיקל כאמור היתה להסביר מדוע הוא סמך על האחים מיכלוביץ, הרי שאם מדובר בתיאור נכון ואמיתי, פשיטא כי במקרה דנא אין עסקינן בחברה שהוקמה לצורך ביצוע מעשי מרמה אלא בחברה שהוקמה למטרת פעילות עסקית לגיטימית. בנסיבות אלה נראה לכאורה כי לא מדובר במקרה של מזימת "עוקץ" אלא במקרה של התמוטטות עסקית גרידא. אכן, בעצם העובדה שהאחים מיכלוביץ הגיעו לכדי הליכי פשיטת רגל יש כדי ללמד, לכאורה, שהם ניהלו את עסקם, באמצעות חברת מדיקל, באופן כושל. כזכור, נתבע 3 סיפר בעדותו, כי חברת מדיקל נקלעה לקשיים עקב התמוטטות לקוח מרכזי (ר' בפסקה 49 דלעיל), וניתן לתהות על התבונה העסקית שבהסתמכות על לקוח גדול אחד. ואולם, גם בהנחה שהתנהלות עסקית כושלת של האחים מיכלוביץ היא שהביאה להתמוטטותה של חברת מדיקל, מכאן ועד להוכחת מזימת "עוקץ" מתוחכמת ונבזית נגד התובעים רב המרחק.
5. אין בדברים הנ"ל משום קביעה שעדותו של נתבע 3 לפניי היתה נקייה מספקות. כזכור, נתבע 3 הוסיף בעדותו לפניי נתון מהותי על גרסתו בתצהירו, שלפיו במסגרת ההסכמות בין האחים מיכלוביץ לתובע הם גם הסכימו ליתן לו שיקים דחויים של חברת מדיקל. נתבע 3 אף הוסיף והודה שהאחים לא עמדו בהתחייבויותיהם אלה כלפי התובע, לגרסתו עקב קשיה הכלכליים של חברת מדיקל. ואולם, גם אם דברים אלה עשויים לעורר תהיות, אין בהם כלל ועיקר משום ראייה למזימת "עוקץ" ומרמה, שהתובעים לא טרחו להביא ראיות להוכחתה – לא באמצעות חוות דעת כלכליות, לא באמצעות דוחות חוקרים ולא בדרך אחרת. התובעים לא הוכיחו לפניי, אפוא, מזימת "עוקץ" של האחים מיכלוביץ לגזול את כספם, וממילא – בבחינת קל וחומר – לא הוכיחו את השתתפות הבנק במזימה כאמור.
6. בהקשר אחרון זה לא למותר להדגיש עוד, כי אף לא ברור מהו האינטרס-הנטען של פקידי הבנק בהשתתפות פעילה, או סבילה, בקנוניה של האחים מיכלוביץ נגד התובעים. כל שנטען בסיכומי התובעים בנקודה זו הוא שלבנק היה עניין עסקי בלקוח גדול כחברת מדיקל (ר' בסעיף 3 לסיכומים). ניתן בהחלט לקבל טיעון כגון זה, אך לא ברור כלל ועיקר כיצד אינטרס עסקי כאמור גרם לפקידי הבנק לאפשר משיכות כספים בלתי מאושרות מחשבון חברת מדיקל, משיכות שהבנק – קל וחומר פקידיו – לא הרוויח מאומה מביצוען.
7. זאת ועוד: מעבר לכך שהפיקדון שימש אך כבטוחה למסגרת האשראי בחשבון חברת מדיקל, כך שחילוט הפיקדון לא העשיר את הבנק במיליון ₪ אלא רק כיסה על המשיכות מהחשבון, הרי שאם עסקינן באינטרס העסקי של הבנק ברי כי מדובר באינטרס בלקוח גדול שהינו לקוח פעיל. פשיטא, אפוא, כי התמוטטותה העסקית של חברת מדיקל – וממילא הפסקת פעילותה בבנק – לא שירתה את אינטרס הבנק בדרך כלשהי. מכאן, שאף אין היגיון עסקי בגרסת התובעים, ולמעשה ההיפך הוא הנכון. חילוט הפיקדון נעשה, כזכור, על רקע קשייה הכלכליים של חברת מדיקל וחוסר יכולתה לנהל את חשבונה באופן סביר, ועל כן הוא קשור בטבורו להתמוטטותה העסקית ולהפסקת פעילותה בבנק כפועל יוצא מכך. פשיטא, אפוא, כי לבנק לא היה כל אינטרס עסקי להגיע למצב דברים שבו עליו לחלט את הפיקדון. בחילוט הפיקדון היה אמנם כדי לצמצם את נזקיו של הבנק, אך בד בבד משמעותו היתה הפסקת פעילותה של חברת מדיקל – אותו "לקוח גדול" בו חפץ הבנק, אליבא דתובעים – וממילא ברור שמצב דברים כזה הינו בניגוד לאינטרס העסקי הנטען.
8. סיכומו של עניין זה הוא, אם כן, על רקע כל האמור לעיל והראיות שהובאו ושלא הובאו לפניי, כי הטענה שלפיה פקידי הבנק קשרו קשר עם האחים מיכלוביץ כדי לגזול מהתובעים את חסכונותיהם הינה טענה מועצמת, שאין כל אפשרות לקבלה. אכן, לבנק – קל וחומר לפקידיו – לא היה כל אינטרס לפעול באופן שיביא להפסקת הפעילות בחשבון חברת מדיקל, וזאת בין בדרך של פעולה מכוונת ובין בדרך של העלמת עין.

(ה) הטענה כי בוצעו משיכות בלתי מאושרות מחשבון חברת מדיקל, בעיקר על סמך הוראות העברה שהועברו לבנק בפקס עם חתימה מזויפת של התובע:

1. טענה מרכזית נוספת של התובעים היא הטענה שהתובע לא אישר את ההעברות הבנקאיות מחשבון חברת מדיקל, לא באמצעות הפקס ולא באמצעות הטלפון. טענה זו מופיעה כזכור בכתב התביעה המתוקן כטענה חלופית בחלקה, כאשר נטען כי אף אם תתקבל טענת הבנק שהפיקדון שועבד כדין להבטחת כלל החובות בחשבון חברת מדיקל, הרי שאין אפשרות לחייב את התובע בגין משיכות מחשבון חברת מדיקל שלא אושרו על ידו. התובע טען, בתצהירו, כי המשיכות הבלתי מורשות הנ"ל כוללות עשרות רבות של משיכות שבוצעו על יסוד הוראות העברה בנקאיות שהאחים מיכלוביץ זייפו את חתימתו עליהן.
2. ייאמר מיד, כי גרסתו העובדתית של התובע בעניין המשיכות הבלתי מאושרות (כהגדרתו) לא היתה ברורה מתחילתה, אף מתוך תצהירו. מחד גיסא טען התובע בתצהירו, באופן גורף, כי לא אישר העברה כלשהי, בין בחתימה שהועברה בפקס ובין באישור טלפוני. מאידך גיסא טען התובע, באותו תצהיר ממש, כי בתקופה הרלוואנטית אמנם אישר משיכות מחברת מדיקל, בסכום כולל של כ-450,000 ₪, הגם שלא הסביר כיצד ובאיזה אופן עשה כן. לאחר מכן, במהלך חקירותיו לפניי לא חלק התובע על כך שהוא אמנם חתם על הוראות לביצוע העברות בנקאיות, שהועברו בפקס, ואף הודה במתן אישורים טלפוניים, הגם שמסר גרסאות לא עקביות באשר למספר ההעברות שעליהן לדידו חתם (ר' בפסקה 19 דלעיל ואילך).
3. בסופו של יום – כאשר התובע אישר בפני מומחה בית המשפט את מרבית החתימות כאותנטיות, ונוכח ממצאי חוות דעת מומחה בית המשפט – נראה כי התובע עבר מגרסה של הכחשה גורפת (בעניין אישור ההעברות השונות) לגרסה של הודאה כמעט גורפת. יתר על כן, טענותיו הקשות ומרחיקות הלכת של התובע אודות זיופים שיטתיים של עשרות מחתימותיו לא הוכחו ואף הופרכו.
4. לא זו אף זו. התובע הוסיף וטען, במהלך חקירתו הנגדית, כי הוא השאיר אצל גב' בוכבוט מה שמכונה "חתימה בלנקו", דהיינו: חתימה על גבי מסמך ריק, וזאת לצורך ביצוע העברה מחשבון חברת מדיקל (ר' בפסקה 23 דלעיל. יוזכר כי גם גב' מיכלוביץ מסרה דברים דומים). בנסיבות אלה יצר התובע, במו ידיו, מצב דברים בו ניתן להשתמש בחתימתו מספר פעמים. ואכן, נראה שכך נעשה בעניין ארבע ההעברות, בסכומים נמוכים יחסית, שבהן נעשה שימוש באותה החתימה. יחד עם זאת, בנסיבות הנ"ל לא זו בלבד שהבנק לא יכול היה לדעת על רשלנותו זו של התובע, אלא שנוכח התנהלות התובע האמורה הוא עצמו אחראי לשימוש שנעשה בחתימתו והוא אינו יכול לגלגל אחריות זו לפתחו של הבנק.
5. כאמור, ישנן מספר הוראות העברה שלגביהן לא הציג הבנק הוראה החתומה על ידי התובע. גרסת פקידי הבנק – גב' וינבוים ומר גרינר – היתה, שמדובר במקרים בהם התקבל אישור טלפוני של התובע, שהתחייב להעביר את חתימתו מאוחר יותר. כאשר התקבלה החתימה, בשלב מאוחר יותר, היא לא תמיד תויקה יחד עם ההוראה המקורית וטופס ביצוע ההעברה ועל כן היא לא אותרה ולא נמצאה. יחד עם זאת הדגישו שני הפקידים, כי מעולם לא ביצעו פעולה של העברת כספים מחשבון חברת מדיקל מבלי לקבל מראש את אישורו של התובע.
6. בהתחשב במכלול הנסיבות, כפי שפורטו עד הנה, יש לקבל גרסה זו של הפקידים, שעשו בעדויותיהם רושם של פקידים שפעלו, בפרשה דנא, מתוך שגרת עבודתם הרגילה, ולהעדיפה על פני גרסתו המשתנה והלא ברורה של התובע. לא זו בלבד שלא הוכחו לפניי במקרה דנא טעם או סיבה לסטייה של הפקידים משגרת עבודתם הרגילה, אלא שהראיות שהובאו לפניי מתיישבות דווקא עם מסקנה של שגרת עבודה רגילה; כאשר מנגד עומדת גרסתו הבלתי עקבית של התובע, שאין לקבלה.

(2) המישור המשפטי:

(א) החובות המוטלות על הבנק בניהול עסקו ובמתן שירותים בנקאיים:

1. על פי הדין מוטלות על בנק, בעת מתן שירותים בנקאיים ללקוחו, חובות רבות ושונות (ר' במיוחד בהוראות פרק ב' לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981). הפסיקה הוסיפה וקבעה גם את קיומה של חובת אמון של הבנק כלפי לקוחו (ר' והשווה ר' בן-אוליאל, דיני בנקאות – חלק כללי (תשנ"ו-1996), בעמ' 99 ואילך; ר' פלאטו-שנער, "חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 – על היעדרה של חובת אמון בחוק," חוקים ה' (2013), 179). אכן, מעצם עיסוקם של הבנקים בניהול כספיהם של אחרים, כמו גם עוצמתם הכלכלית ותפקידיהם החברתיים, נגזרת חובתם של הבנקים לנהוג בזהירות מרבית בכספים המופקדים ברשותם.
2. אין תמה, אפוא, שהפסיקה שבה וקבעה כי ההתקשרות החוזית בין בנק לבין לקוח כוללת, בין השאר, את חובת הבנק לנהוג בכספי הלקוח במקצועיות ובזהירות כך שכספי הלקוח המופקדים בבנק לא ייפגעו, לרבות בשל פעולות מרמה (ר', רק כדוגמא, את האמור בע"א 636/89 ד"ר אברהם כחולי נ' בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ, פ"ד מה (3) 265, 274 (1991), שמרבים לצטטו בהקשר זה). ברי, כי אף הבנק דנא חב חובת אמון כלפי התובע, לקוחו, והיה עליו לנהוג בזהירות בניהול חשבונו של התובע גם כדי למנוע מעשי מרמה בו.
3. דא עקא, שהתובעים כשלו מלהוכיח לפניי כי במקרה דנא הפר הבנק את חובותיו אלה, והכל כמפורט בהרחבה לעיל במסגרת ניתוח המישור העובדתי-ראייתי. לא זו אף זו: באשר לעיקר הטענות לא זו בלבד שהתובעים כשלו מלהוכיחן, אלא שמכלול הראיות – שהובאו ושלא הובאו לפניי – מלמד כי הטענות אינן מתיישבות עם העובדות כהווייתן.

(ב) חובת הרישום המוטלת על בנק, במיוחד בכל הקשור לרישום הוראות למשיכת כספים המופקדים בידיו:

1. אחת מחובותיו הבסיסיות של תאגיד בנקאי – הנגזרת מעיסוקו הרגיש בכספיהם של אחרים – הינה החובה לקיים רישום מדויק, קפדני ומפורט, של כל הפעולות הנערכות בחשבונות לקוחותיו, ובמיוחד של כל פעולה הכרוכה במשיכת כספים מחשבונות אלה. רישום כאמור נדרש מכמה טעמים מצטברים:

ראשית, הרישום נדרש מכוח חובת האמון שהבנק חב ללקוחו, על מנת לאפשר ללקוח לקבל את מלוא הפרטים על כל פעולה בנקאית שנעשתה בחשבונו, במיוחד בכל הקשור למשיכות כספים מהחשבון.

שנית, הרישום נדרש לקיום ניהול בנקאי תקין, על מנת למנוע מחלוקות מיותרות, לאחר מעשה, בכל הקשור להוראה שניתנה לביצוע הפעולה הבנקאית, לרבות זהות נותן ההוראה והאופן שבו ניתנה ההוראה. בהקשר זה, דווקא ריבוין של דרכי התקשורת מרחוק בימינו, כמו גם העובדה שלקוחות רבים של בנקים מבקשים ומעוניינים להעביר הוראות לבנקים בדרכים שאינן דורשות את התייצבות הלקוח בסניף הבנק בשעות עבודתו, מחייבות הקפדת יתר ברישום פרטיהן של פעולות בנקאיות, על מנת להבהיר מי נתן (או נתנו) את ההוראות לביצוען, ובאיזו דרך.

שלישית, הרישום נדרש מכוח האינטרס הציבורי במאבק בתופעה של הלבנת הון, שהלכה והתגברה בשנים האחרונות, לרבות אינטרס המדינה בשיתוף פעולה בינלאומי במאבק זה.

1. אולי משום שחובת הרישום של בנק באשר לפעולות המבוצעות בחשבונות לקוחותיו היא כה מובנת מאליה – אין לגביה התייחסות כללית בדין, למעט בהקשרים ספציפיים. כך, למשל, נוכח התגברות התופעה של משיכת שיקים ללא כיסוי הורה המחוקק, בזמנו, כי בנק לא יפתח חשבון מבלי לרשום פרטי זיהוי מינימליים שנקבעו בדין (ר' בהוראות סעיף 11(א) לחוק שיקים ללא כיסוי, תשמ"א-1981, ותקנה 2 לתקנות שיקים ללא כיסוי, תשמ"א-1981. לטעמי החקיקה ר' בדברי ההסבר להצעת חוק חשבונות שיקים (שיקים ללא כיסוי), תש"ם-1980, הצ"ח 1458 תש"ם, בעמ' 250 ואילך). דרישות אלה הורחבו במסגרת החקיקה בעניין איסור הלבנת הון (ר' במיוחד בהוראות סעיף 2 לצו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים למניעת הלבנת הון ומימון טרור), תשס"א-2001).
2. בעבר אמנם נקבע בדין כוח ראייתי מיוחד לרישומים שנעשו בספרי בנק, אך גם בדין זה לא נקבע דבר באשר לפרטי הרישום הנדרשים. בהקשר זה יוער, כי סוגיית הכוח הראייתי של רישומי הבנק מוסדרת כיום, כחלק מההסדר הכללי בעניין "רשומה מוסדית", בהוראות סימן ה' לפרק ב' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (ר' גם בן-אוליאל, בספרו הנ"ל, בעמ' 157 ואילך). להבדיל, בחקיקה זרה ניתן למצוא דוגמאות של התייחסות מקיפה לדרישות הרישום של בנקים, ובהקשר זה ר' למשל בקוד התקנות הפדראלי של ארה"ב 31 Code of Federal Regulations, Chapter X, ובמיוחד§ 1020.410 Records to be made and retained by banks.
3. למרבה התמיהה, אף ההוראות בדבר ניהול בנקאי תקין – אותן הוציא המפקח על הבנקים מכוח הסמכויות שהוענקו לו בהוראות סעיף 5 לפקודת הבנקאות, 1941 – אינן כוללות הנחיות כלליות בדבר הפרטים אותם נדרש הבנק לרשום אודות פעולות שהוא מבצע בחשבונות לקוחותיו, למעט בהקשרים ספציפיים. כך, למשל, בהוראה מס' 435 להוראות ניהול בנקאי תקין, נקבעו הנחיות מיוחדות באשר לרישום הוראות טלפוניות (ר' בסעיף 4 להוראה; להלן – הוראה מס' 435). דוגמאות ספציפיות נוספות ניתן למצוא בהוראה מס' 411, שעניינה במניעת הלבנת הון ומימון טרור, ובהוראה מס' 357, שעניינה בניהול טכנולוגיית מידע.
4. במאמר מוסגר יש להעיר כאן, כי אין לקבל את טיעון ב"כ הבנק לדחיית טענות ב"כ התובעים בעניין הוראה מס' 435 מהטעם של הרחבת חזית ובעניין זה מקובלים עליי טיעוני ב"כ התובעים בסיכומי התשובה שהגיש. אמנם הטענות בעניין הוראה מס' 435 אינן מופיעות בכתב התביעה המתוקן, ונוכח עתירת התובעים להסתמך עליהן מן הראוי היה שהן יופיעו כבר בו, ולא רק בשלב שמיעת הראיות. יחד עם זאת, מדובר בהוראות לבנקים, שניתנו על ידי המפקח על הבנקים מכוח הסמכה ספציפית שבדין. לפיכך, התובעים אינם מנועים מלהסתמך על הוראות אלה, שכן בכגון דא חל הרציונל שביסוד הוראות תקנה 74(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.
5. הוראה מס' 435 מתייחסת, לפי לשונה המפורשת, להוראות טלפוניות, ועל כן היא אינה חלה על הוראות שניתנו בפקס. בסעיף 4 להוראה נקבע, כי הוראות טלפוניות יירשמו ברשומות שיכללו, בין השאר, את מועד מתן ההוראה, פרטי הפקיד שקיבל אותה וסימון מיוחד שההוראה ניתנה טלפונית. במקרה דנא, מרבית הוראות ההעברה ניתנו בפקס, ועל כן הוראה מס' 435 אינה רלוואנטית לגביהן.
6. יחד עם זאת, היו מספר מקרים – בודדים אמנם – שבהם ניתנו הוראות בטלפון. לא הוצגו לפניי ראיות מטעם הבנק, שלפיהן באותם מקרים בהם נטען מטעמו לביצוע פעולות בחשבון חברת מדיקל על פי הוראות טלפוניות – וכאמור מדובר בטענה מטעמו, שעל כן עליו להוכיחה – בפועל אמנם נערך רישום בהתאם לנדרש בהוראה מס' 435. כזכור, פקידי הבנק טענו כי במקרים אלה הועבר בדיעבד אישור חתום על ידי התובע בפקס. ואולם, אישור כזה לא הומצא, וזאת בטענה נוספת כי בשל ההעברה מאוחרת של האישור האמור הוא לא תויק ביחד עם ההוראה המקורית וטופס ביצוע ההעברה (ר' בפסקה 39 דלעיל). ברור אפוא – כך על פי הראיות שהובאו ושלא הובאו לפניי – כי במקרים הנ"ל לא ערך הבנק רישום מלא של ההוראות הטלפוניות כפי שנדרש ממנו.
7. אמנם נוכח קביעות העובדה בעניינם של התובעים יש לקבל – בסופו של יום, ולאחר שמיעת כל הראיות – את טענתו החלופית של ב"כ הבנק, שלפיה לתובעים לא נגרם נזק בשל הרישום החסר והלקוי של הפעולות. כל נזק שנגרם לתובעים בפרשה דנא נגרם אך ורק בעטיין של פעולותיו והערכותיו העסקיות השגויות של התובע, ועל כן התובעים אינם רשאים לגלגל נזק זה לפתחו של הבנק. ואולם, נוכח האמור לעיל בעניין המישור הרישומי יש ממש בביקורת החריפה, אותה מתח ב"כ התובעים בסיכומיו על אופן רישום הפעולות דנא על ידי הבנק.
8. אכן, סיכומו של דבר הוא שלא הוכח לפניי כי במקרה דנא הפר בנק את חובת האמון אותה הוא חב לתובע. אף לא הוכח כי נגרם לתובעים נזק כלשהו בגין פעולותיו של הבנק, ועל כן דין התביעה לדחייה. יחד עם זאת, התנהלותו של הבנק לקתה במקרה דנא במישור הרישומי. כפי שצוין לעיל, רישום מדויק ומפורט של כל הפעולות המבוצעות בחשבונות בנק נדרש כחלק מניהול בנקאי תקין, בין השאר על מנת למנוע מחלוקות מיותרות, לאחר מעשה, בכל הקשור לפרטי הפעולה. ואמנם, המקרה שלפנינו יוכיח: הרישום החסר והלקוי של פעולות שבוצעו בחשבון חברת מדיקל – ויש להעיר גם אודות איכות המסמכים שנשמרו על ידי הבנק – גרם להתמשכות ההליכים המשפטיים בתובענה דנא ולהסתבכותם ללא כל צורך, כפי שהסתבר בסופו של יום. אם רישום הפעולות בחשבון חברת מדיקל היה נעשה באופן מדויק, קפדני ומפורט, כפי שנדרש מתאגיד בנקאי מעצם תפקידו, יש להניח כי המחלוקות בתובענה דנא היו מצטמצמות במידה ניכרת, ולמצער ההכרעה בהן היתה פשוטה בהרבה.
9. זאת ועוד: ברור לגמרי כי מצב דברים בו לא ניתן לדעת – על פי הרישום בספרי הבנק אודות ביצועה של הוראה לפעולה בנקאית – "מי נתן את ההוראה", או מי אישר אותה, ובאיזה אופן, הוא מצב דברים בלתי מתקבל על הדעת, שאינו מתיישב עם ניהול בנקאי תקין; וזאת גם כאשר מדובר במקרים בודדים, שלגביהם הפרטים האמורים ניתנים להוכחה במסגרת הליך משפטי בדרך החיצונית לרישום, כגון באמצעות עדים. חובת הרישום הינה חובה בסיסית-אלמנטרית של תאגיד בנקאי, ופשיטא שחובה זו כוללת בחובה, לכל הפחות, רישום של זהות נותן (או נותני) ההוראה והאופן בו ניתנה ההוראה, וזאת בנוסף, כמובן, לרישום פרטי ההוראה עצמה. כאשר קיימים מספר מורשי חתימה, על הרישום לכלול גם את זהות המורשה או המורשים שנתנו את ההוראה, וגם את המועד והדרך שבה כל אחד מהם נתן את אישורו.
10. באשר לפרטי הרישום הנדרשים בעת ביצועה של פעולה בנקאית ייתכן שיש מקום לערוך אבחנות, במספר מישורים שונים:

בהתאם להיקף הפעולה – למשל לדרוש רישום פרטים רבים יותר כאשר מדובר בפעולה הכרוכה במשיכת סכומים גבוהים מחשבון בנק;

בהתאם למהות הפעולה – למשל לדרוש רישום מפורט במיוחד בעת פעולה של פתיחת חשבון בנק, כפי שכיום מורה הדין, כאמור לעיל;

בהתאם לדרך בה ניתנה ההוראה לביצוע הפעולה – למשל לדרוש, כאשר מדובר במתן הוראה טלפונית, הקלטה של השיחה;

בהתאם לסוג החשבון – למשל לדרוש רישום פרטים רבים יותר כאשר מדובר בפעולה בחשבון בנק, בו קיימת דרישת אישור על ידי מספר מורשי חתימה.

יחד עם זאת, כך או כך, פשיטא שרישום מדויק, קפדני ומפורט של הפעולות המבוצעות בחשבון בנק הינו כיום חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מניהול בנקאי תקין. אם בעבר די היה ברישום סכום הפעולה ויום ביצועה, כיום, במקרים רבים, אין הדבר כך, וזאת נוכח מורכבות ההיבטים הטכנולוגיים, העסקיים והציבוריים הכרוכים בפעילותם של הבנקים ובדרך בה הם מנהלים את חשבונות לקוחותיהם.

ו. סוף דבר:

1. אשר על כן ולאור כל המקובץ אני מורה בזה על דחיית התובענה. ממילא כל סעד זמני שניתן בגין התובענה מתבטל בזה.
2. נותר לדון בסוגיית ההוצאות. בסוגיה זו, נוכח כל האמור בקשר להתנהלות הבנק במישור הרישומי, שגרמה להסתבכות ההליך דנא ללא כל צורך כאמור בפרק ה(2)(ב) דלעיל, איני מוצא מקום להורות על צו להוצאות.
3. בשולי פסק דין זה, ונוכח העובדות שנחשפו בפרשה דנא בדבר אי קיום רישום בהתאם להוראות המפקח על הבנקים, מופנית בזה תשומת ליבו של המפקח על הבנקים לאמור בפסק הדין, בעיקר בפסקה 97 דלעיל ואילך. אכן, נראה כי מן הראוי הוא שהמפקח על הבנקים יהדק את הפיקוח על הבנקים בכל הקשור לחובתם לערוך רישומים מלאים של פעולות המבוצעות בחשבונות לקוחותיהם. בנוסף מן הראוי הוא שהמפקח על הבנקים ישקול הוצאת הוראות כלליות, אשר יתנו את ביצוען של פעולות בחשבון בנק ברישום מדויק, קפדני ומפורט של ההוראות שניתנו לביצוען ושל זהות נותני ההוראות.

מדובר בעניינים המהווים בסיס ויסוד לניהול בנקאי תקין, והמקרה דנא יוכיח. זאת ועוד, כפי שצוין לעיל, דווקא השימוש הגובר והולך באפשרות למתן הוראות בנקאיות באמצעי תקשורת שונים, ללא צורך בהתייצבות הלקוחות בסניפי הבנקים בשעות העבודה, מחייבת הקפדת יתר בכל הקשור לרישום זהות נותן (או נותני) ההוראה הבנקאית והדרך בה היא ניתנה. כמו כן, נוכח מכלול ההשלכות של קיום רישומים בנקאיים מדויקים ומפורטים אף מדובר באינטרס ציבורי בעל חשיבות מן המעלה הראשונה.

המזכירות תעביר אפוא העתק של פסק דין זה לעיונו של המפקח על הבנקים (בבנק ישראל, בירושלים).

ניתן היום, ‏יום חמישי כ"א אדר תשע"ה, ‏12 מרץ 2015, בהיעדר הצדדים.