לפני תביעת פיצויים על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975, בגין מותו של המנוח מוחמד אבו מוך (להלן – המנוח) בתאונה דרכים.

רקע:

1. המנוח, יליד 1944, נפגע בתאונת דרכים ביום 25.6.08. למנוח נגרמה פגיעה רב - מערכתית קשה. הוא פונה לביה"ח מאיר, ושם נפטר ביום 4.7.08 לאחר 10 ימי אשפוז.

2. המנוח היה נשוי לתובעת 2, גב' כירייה אבו מוך (להלן – האלמנה). לשניים 5 ילדים; שני בנים, ילידי שנת 1974 ו- 1980, ושלוש בנות, ילידות 1976, 1977 ו- 1984.

3. התביעה דנן הינה לתשלום פיצויים בגין הנזק לתובעים כתוצאה ממות המנוח. היא כוללת את תביעת העזבון, שהוגשה על-ידי האלמנה שהינה היורשת היחידה של המנוח עפ"י צו ירושה שצורף. בנוסף היא כוללת תביעה של התלויים במנוח, שהם, לפי הנטען, האלמנה, ושתיים מבנותיו הבגירות של המנוח - נהאד (להלן – נאהד) ויאסמין (להלן – יאסמין).

4. עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת להשתכרותו של המנוח בשנים שלפני התאונה, וכן באשר להיות הבנות הבגירות תלויות במנוח, ולהלן אדון בהן כסדרן.

השתכרות המנוח:

5. התובעים צירפו מספר תלושי שכר של המנוח מעיריית באקא אל גרבייה משנת 2005. הנתבעת צירפה דו"ח רציפות מעסיקים של התובע מהמוסד לביטוח לאומי (נ/1). לפי העולה מהדו"ח האמור, המנוח עבד בעירית באקא אל גרבייה משנת 1999 ועד חודש ספטמבר 2005. לפי העולה מהתצהירים מטעם התובעים, בשנת 2005 פוטר המנוח מעבודתו בעיריה.

6. אין חולק כי בחודש יוני 2008, החודש בו אירעה התאונה, החל המנוח לעבוד בחברת תנובה. כאמור לעיל, המנוח הספיק לעבוד בתנובה חודש אחד לפני התאונה. לפי תלוש השכר שצורף (נ/3), שכרו של המנוח בחודש זה עמד על 5,487 ₪ (לאחר מס). סכום זה כשהוא משוערך להיום עומד על 6,317 ש"ח.

7. אשר לתקופה מאז פוטר המנוח מעבודתו בעיריה (ספטמבר 2005) ועד תחילת העבודה בתנובה (יוני 2008), לפי העולה מ- נ/1 לעיל, התובע לא הועסק בתקופה זו. התובעים, מנגד, טוענים, כי לאחר תקופת אבטלה של כ- 8 חודשים, מצא המנוח עבודה בשמירה וכי בעבודה זו עסק עד לתאונה. לטענת התובעים, המנוח השתכר בתקופה זו שכר של כ- 5,000 ₪ אשר שולם לו ללא הוצאת תלושי שכר. לעניין זה הוגשו תצהירי האלמנה, הבן נזאר (להלן – נזאר), הבת נאהד וחבר של המנוח בשם רבחי דיק (להלן – רבחי). הנתבעת טוענת כי הטענות בעניין ההשתכרות הלא מדווחת של התובע לא הוכחו ע"י התובעים ואין לקבלן.

8. אקדים ואציין את מסקנתי ולפיה לא עלה בידי התובעים להוכיח את טענתם בדבר השתכרותו של התובע במהלך השנים האמורות. כאמור לעיל, לא הוצגו תלושי שכר כלשהם לתקופה האמורה, והטענה הינה לתשלום שכר בלתי מדווח. ביחס לטענה מעין זו, הרי שיש להוכיחה בראיות ממשיות ומשכנעות, וכאלה אינן בענייננו. לעניין זה יש לציין כי לא הוגשו ראיות אובייקטיביות כלשהן שיש בהן כדי ללמד על מצבו הכספי של המנוח ועל הכנסותיו באותה תקופה, כגון אסמכתאות לתשלומים, דפי חשבון בנק המתעדים הכנסות או תשלומים סדירים או אחרים, או כל ראיה מסוג זה.

9. הראיות עליהן מסתמכים התובעים לעניין זה הינן כאמור עדויות בני המשפחה וכן עדותו של רבחי. אינני מוצאת כי עדויות אלה מספקות לצורך קביעת ממצא בדבר ההשתכרות הנטענת של המנוח.

ראשית, העדויות שנשמעו בעניין זה הינן במהותן עדויות שאינן מידיעה אישית באשר לפרטי עבודתו הנטענת של המנוח, אלא מתייחסות לדברים שלטענת העדים נאמרו להם על-ידי המנוח. איש מהם לא ראה את המעסיק הנטען של המנוח (עליו ידעו רק לומר כי מדובר ביהודי מאזור השרון) ולא ראה את המנוח בעבודתו. הדברים עליהם העידו בהקשר זה הם מעיקרם דברים ששמעו, לטענתם, מפי המנוח. אין מדובר בעדויות הבאות בגדר אחד החריגים לכלל האוסר על עדות שמיעה ביחס לאמרת נפטר, ומשהתנגדה להן הנתבעת הן אינן קבילות.

מעבר לכך, ואף לגופם של דברים, אינני סבורה כי ניתן להתבסס על העדויות הנ"ל כבסיס ראייתי מספק לטענה. העדויות כולן התאפיינו בכוללניות רבה ובהיעדר פרטים ממשיים. כך, רבחי לא ידע להעיד מי הוא האדם אצלו, לפי הנטען, עבד המנוח, ולא ידע לספק פרטים ממשיים אודות העבודה הנ"ל, לרבות מקום העבודה ופרטיה (עמ' 29, ש' 10-24). עדותו הסתכמה בדברים כוללניים, אותם שמע, לדבריו, מהמנוח. גם האלמנה וילדיו של המנוח שהעידו לא ידעו לספק פרטים ממשיים אודות המעסיק העלום, לרבות זהותו, והתמונה בהקשר זה נותרה עמומה ביותר. עדותו של המעסיק עצמו, למותר לציין, לא נשמעה. אשוב ואזכיר, כי אף לא צורפו ראיות אובייקטיביות כלשהן להכנסות בפועל באותה תקופה, באופן שעשוי היה לשפוך אור מסויים על טענות התובעים באשר להתפרנסות המנוח בתקופה האמורה.

10. המסקנה היא כי לא הוכחה הטענה בדבר עבודתו של התובע לאחר פיטוריו מהעיריה ועד לתחילת עבודתו בתנובה בחודש בו ארעה התאונה.

מעמד הבנות כתלויות:

11. ומכאן למחלוקת בשאלת מעמדן של נאהד ויסמין כתלויות.

12. לטענת התובעים, נאהד ויסמין היו תלויות במנוח והן זכאיות לפיצויים בגין נזק הממון שנגרם להן עקב מותו. לעניין זה מציינים התובעים, כי בשנת 2003 שבה נאהד להתגורר בבית הוריה יחד עם בנה הקטין, לאחר סכסוך על בעלה, ממנו התגרשה בשנת 2006. התובעים טוענים כי נאהד לא עבדה למחייתה, קיבלה מזונות בסכום נמוך עבור בנה, וכי פרנסתה היתה על אביה. עוד נטען, כי סיכוייה להתחתן בשנית היו אפסיים, וכי היתה צפויה להמשיך להיות תלויה במנוח. אשר ליאסמין, נטען כי היא התגוררה בבית הוריה, וזאת עד לנישואיה בשנת 2010 (לאחר מות המנוח), כי עבדה בטיפול בקשישה עבור שכר נמוך וכי החלה ללמוד במכללה בשנת 2007 ואביה שילם עבור שכר הלימוד. לטענת התובעים, יש להכיר בה כתלויה במנוח עד למועד בו נישאה.

13. אינני רואה לקבל את טענות התובעים בדבר היותן של נאהד ויסמין תלויות במנוח. כפי שצויין, שתי התובעות היו בגירות בעת מות המנוח; נאהד היתה בת 32 שנים, ויאסמין היתה בת 24 שנים. ההכרה בבן משפחה כתלוי לעניין זכאות לפיצויים, אומנם איננה מוגבלת בדין ברף נוקשה של גיל, אלא היא פונקציה של מצב עובדתי של תלות - תלות בפועל וצפי סביר כי היא תמשך (ע"א 2000/97 לינדרון נ' קרנית, פ"ד נה(1) 26). עם זאת, על הטוען לתלות של צאצא בהורהו בגיל שבו ברגיל אין מתקיימת תלות כזו, ותוך חריגה מהחזקות המקובלות בעניין זה כפי שנקבעו בפסיקה, הנטל להניח תשתית עובדתית ספציפית וממשית לקיומה של תלות כאמור (ע"א 1503/94 הפניקס הישראלי נ' עזבון המנוח ברוך ברמן, פ"ד נא(3) 502, 510). בענייננו אינני סבורה כי הונחה תשתית מספקת בעניין זה.

14. אשר ליאסמין; תחילה יש לציין, כי לא צורף תצהיר מטעמה של יאסמין ועדותה כלל לא נשמעה. על נסיבותיה האישיות העידו רק בני המשפחה האחרים. מעדויות אלה עולה כי יאסמין התגוררה בבית הוריה בתקופה שעד נישואיה (לאחר מות המנוח). באותה עת היא עבדה בטיפול בקשישה, עבור שכר של כ- 900 ₪ (טופס 106 לשנת 2007, נספח ד' לתצהיר האלמנה). הטענה בדבר מימון לימודיה של יאסמין באותה תקופה, לא גובתה משום מה בראיות ישירות, ובכלל זה לא הוגשו קבלות על תשלומים שבוצעו, על-פי הנטען, על-ידי אביה. אף עדויות בני המשפחה בעניין זה לא היו אחידות, תוך שנטען, מחד, לשכר לימוד שנתי של כ- 11,000 ₪ (עמ' 40, ש' 20), ומאידך להוצאה בסכומים גבוהים בהרבה (עדות נזאר, לפיה שילם האב כ- 100,000 ₪ עבור הלימודים, עמ' 33, ש' 14). הכל, כאמור, מבלי שצורפו אסמכתאות לתשלום כלשהו.

15. אשר לנהאד, מתעודת הגירושין שצורפה עולה כי היא התגרשה בשנת 2006. מעדותה ועדויות יתר בני המשפחה עולה כי היא עברה לגור בבית הוריה יחד עם בנה הקטין. עוד עולה כי היא קיבלה מזונות עבור הקטין בסך של כ- 900 ₪. נאהד צירפה תלושי שכר לשנת 2009, לאחר מותו של המנוח, המלמדים על התשכרות של כ- 850 ש"ח.

16. מהראיות שהוצגו ניתן לקבוע כי שתי הבנות התגוררו בבית ההורים בעת התאונה. בעובדה זו כשלעצמה אין כדי להוכיח כי השתיים היו תלויות באביהן, אלא יש לבחון את התמונה הנסיבתית כולה כפי שהיא עולה מהראיות. בענייננו, כפי שפורט לעיל, המנוח לא עבד בתקופה של כ-3 שנים לפני התאונה, לאחר שפוטר מעבודתו בעיריה. לא הוצגו ראיות חיצוניות/אובייקטיביות על תמיכה בפועל בבנות הבגירות, ואף לא הוצגו ראיות כלשהן ביחס לתזרים הכספי של בני המשפחה או מי מהם בתקופה האמורה באופן שעשוי לתמוך בטענה. כאמור לעיל, לבנות היו מקורות הכנסה עצמאיים באותה תקופה, בסכומים שהם אכן נמוכים, אך בהינתן כי המנוח עצמו היה מובטל ולא השתכר באותה תקופה, אין בכך כדי להכריע בנסיבות. בנתונים אלה, לא הוכח כי המנוח - אשר בעת תקופת התלות הנטענת היה בן למעלה מ- 60 ומובטל למשך כשלוש שנים - פרנס באותה עת את בנותיו הבגירות. התמונה העולה מהנתונים כפי שהוכחו הינה כי בתקופה האמורה, היו אלה דווקא הילדים הבגירים, שהתגוררו בבית הוריהם, בעלי מקורות ההכנסה מקרב בני המשפחה (ראו לעניין זה גם עדות של הבן ניזאל, שהתגורר אף הוא בבית ההורים, אשר העיד כי הוא השתכר באותה עת כ- 4,500 ₪ לחודש, עמ' 31, ש' 3).

17. נוכח המפורט לעיל, מסקנתי היא כי לא הוכח שנאהד ויאסמין, אשר היו בגירות בעת התאונה, היו תלויות באביהן המנוח. אוסיף כי אף לא הונח בסיס סביר לקביעה בדבר משך התלות, ככל שהיתה מוכחת כזו, ובפרט באשר לנאהד; הטענה כי היא איננה צפויה להינשא בעתיד וכי היא היתה צפויה להיות תלויה באביה עד סוף ימיו, לא נתמכה בנתונים כלשהם ולא ניתן לקבלה באופן הכוללני והגורף בו הוצגה.

ראשי הנזק

תביעת התלויים:

18. נוכח מסקנתי שלעיל, הרי שיש זהות בין התלויה ליורשת העזבון (האלמנה). נוכח החפיפה בין רכיב אובדן התמיכה לבין אובדן ההכנסה של המנוח, הפיצוי בעניין זה ייפסק להלן במסגרת תביעת העזבון לשנים האבודות.

19. אשר לראש נזק של אובדן שירותי בעל; כמפורט לעיל, המנוח היה בן 64 במותו. ילדיהם של בני הזג הינם בגירים, וכאמור לא מצאתי כי הבנות היו תלויות במנוח. יש להעריך איפוא את הנזק בגין אובדן שירותי בעל לאלמנה. בשים לב לגילו של המנוח וליתר הנסיבות שפורטו לעיל, אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה על 55,000 ₪ להיום.

תביעת העיזבון:

אובדן הכנסה בשנים האבודות:

20. כמפורט לעיל, עובר לתאונה החל התובע לעבוד בתנובה, ושכרו, עפ"י תלוש השכר שהוגש, לאחר שיערוך להיום, עומד על סך 6,317 ש"ח. מדובר אמנם בחודש אחד בלבד של עבודה, אולם משהחל המנוח בעבודה כאמור אני רואה לקבוע כי סכום זה מהווה את בסיס השכר לחישוב ההפסדים בשנים האבודות. לעניין זה אינני רואה לקבל את טענת הנתבעת בדבר הפחתת רכיב הנסיעות הנזכר בתלוש משלא הובאו כל ראיות באשר למהות רכיב זה והאם הוא תלוי בהוצאה בפועל. מאידך, אין כל בסיס לטענת התובעים כי שכר המנוח צפוי היה להשביח לסך 9,000 ₪, וזאת בשים לב לגילו ונתוניו התעסוקתיים כפי שהם נלמדים מ- נ/1.

21. התובע היה בן 64 במותו, ועד גיל 67 נותרו לו שלוש שנות עבודה. התובעים טענו כי המנוח היה צפוי לעבוד עד גיל 75, שכן היה אדם בריא וחרוץ והגזע המשפחתי - איתן. אינני רואה לקבל את הטענה. עפ"י הפסיקה המושרשת, חזקה היא כי גיל הפרישה הצפוי לשכירים הוא גיל 67. על הטוען אחרת הנטל לבסס טענתו בראיות ונתונים ממשיים (ע"א 9562/05 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' מנסור (פורסם במאגרים). בענייננו אין ראיות שיצדיקו קביעת גיל פרישה שונה מהרגיל. עבודתו של המנוח היתה עבודה פיזית. לא הובאו כל ראיות קונקרטיות שיש בהן להעיד על גיל פרישה שונה ביחס לסוג העבודה ומקום העבודה בהם מדובר. בעברו שנות עבודה רבות, אך גם תקופות ללא עבודה. לא הוצגו נתונים אחרים שיש בהם לתמוך בטענה בדבר חריגה מגיל הפרישה הסטטוטורי. בנסיבות אלה דין הטענה להידחות.

22. על יסוד הנתונים הנ"ל יש לחשב את האובדן לעיזבון בהתאם לשיטת הידות. בעניינו קיימות 4 ידות (יד המנוח, האלמנה, הבית והחיסכון), כך ששווי כל ידה הוא 1,579 ש"ח. ההפסד החודשי לעיזבון הוא בסך 4,738 ש"ח. ההפסד לכל התקופה שנותרה עד לגיל הפרישה (3 שנים) הוא 170,568 ש"ח, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה 181,000 ₪.

23. לעניין הפסד פנסיה; החל מיום 1.1.08 עומד בתוקפו צו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז – 1957. הצו מחייב כל מעסיק לבטח עובדיו בביטוח פנסיוני, על-פי שיעורי ההפרשות הקבועים בו. לענייננו, שנות העבודה האבודות של המנוח הן כאמור שלוש, ובשנים המדוברות (2008-2011) השיעור הממוצע על הפרשות המעביד לפנסיה עפ"י הצו עומד כ- 4%. בהתאם לכך, וכנגזרת מאובדן ההכנסה שנקבע לעיל, יש לחשב את הפסד הפנסיה לעזבון, ובסה"כ - 7,000 ₪ (ראו: ת.א 16951-04-10 ע.מ.מ ואח' נ' ע.מ.ר ואח' (פורסם במאגרים)).

24. התובעים טוענים כי יש לפסוק להם גם פיצוי בגין אובדן קצבת הזיקנה של המנוח. על-פי הפסיקה, אובדן קצבת זקנה, כאובדן מקור הכנסה אחר, הוא נזק בר פיצוי (ע"א 9209/03 עיזבון ניסן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים). כעולה מפס"ד ניסן הנ"ל, ומפסקי-דין שיישמו אותו, על מנת לזכות בפיצוי בעניין זה, יש להניח תשתית עובדתית להוכחת הטענה, הן לעצם הזכאות והן לשיעור התשלומים שהיה על המנוח לשלם עבורה למל"ל (ליישום פס"ד ניסן בהקשר זה ראו למשל: ת"א (מחוזי תל-אביב) 1734-04 עזבון המנוח רפאילוב ז"ל נ' ב.י.נ.ו עוגן חברה לבניין ופיתוח בע"מ (פורסם במאגרים) (28.2.12); ת"א 3326-09 (מחוזי ירושלים) עיזבון המנוח טהה ז"ל נ' הפניקס חברה לביטוח (פורסם במאגרים) (4.7.12)). בענייננו נראה כי אף עולה השאלה בדבר זכאות האלמנה לקצבת זקנה, נתון רלוונטי הן ליישום שיטת הידות והן לעניין היחס בין תשלום קצבת זקנה לבני-זוג לבין תשלום קצבה ליחיד. התובעים לא הניחו כל תשתית לעניין זה בתצהירים והטיעון בסיכומיהם בהקשר זה הוא כוללני ביותר. עם זאת, בשים לב לשנות העבודה של המנוח, וכן לגילו המתקדם בעת התאונה, באופן שסביר להניח כי התשלומים שהיה נדרש לשלם למל"ל עד למועד קבלת קצבה, לא היו בסכום ניכר, אני רואה לפסוק בעניין זה פיצוי גלובלי בסך 30,000 ₪.

שירותי קבורה ומצבה:

25. בגין ראש נזק זה, ועל דרך ההערכה, אני פוסקת לתובעים סך 15,000 ₪ להיום.

כאב וסבל:

26. הפיצוי בגין כאב וסבל (25% מהסכום המקסימאלי ובתוספת ריבית) עומד על 47,850 ₪.

סה"כ הפיצוי:

27. סה"כ הפיצוי בגין תביעת התלויים והעיזבון הוא כדלקמן:

אובדן שירותי בעל – 55,000 ₪.

אובדן הכנסה בשנים האבודות – 181,000 ₪.

אובדן פנסיה – 7,000 ₪.

אובדן קצבת זקנה – 30,000 ש"ח

שירותי קבורה ומצבה – 15,000 ₪

כאב וסבל - 47,850.

סה"כ (במעוגל) – 336,000 ₪.

ניכויים:

28. האלמנה מקבלת מהמל"ל קצבת תלויים, משהתאונה בה נהרג המנוח הוכרה כתאונת עבודה.

29. על-פי חוו"ד אקטוארית שהגישה הנתבעת, ערכן של הקצבאות המגיעות לאלמנה מהמל"ל עומד על סך 610,688 ₪ (נכון ליום 31.10.12).

30. הנזק נבלע איפוא בתגמולי המל"ל.

התוצאה:

31. נוכח האמור, ומשענייננו במזיק שאיננו מעסיק, זכאית האלמנה בהתאם להוראת סעיף 330 (ג) לחוק הביטוח הלאומי, לפיצוי בשיעור 25% מגובה הנזק, ובסה"כ 84,000 ₪ (מעוגל).

32. אשר על כן אני מקבלת את התביעה, ומחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת 2 סך של 84,000 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 12,886 ₪ (כולל מע"מ), והחזר האגרה ששולמה משוערכת להיום.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ג' אדר ב תשע"ד, 05 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.