1. לפניי בקשת רשות לערער על החלטה שניתנה על ידי בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט י' פרידמן) ביום 18.8.2019 בתיק הפ"ב 16663-12-08, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת - נאדיה ג'בארין (להלן: "המבקשת") לביטול פסק בוררות שניתן ביום 19.11.18, במחלוקת בינה לבין המשיבה - עו"ד שושנה ברוידה (להלן: "המשיבה"), על ידי כבוד הבורר, רו"ח אילן ישינסקי (להלן: "הבורר").

2. הבורר מונה על ידי בית משפט קמא, במסגרת תביעתה של המבקשת, שהתנהלה בפניו, בה תבעה המבקשת מהמשיבה - עורכת דין שטיפלה בתביעתה לפיצויים בגין תאונת דרכים, סך של 100,000 ₪, המגיע לה, לטענתה, מתוך הפיצויים שנפסקו לה ושהועברו למשיבה, אשר ייצגה אותה. המבקשת טענה כי המשיבה לא העבירה לה את מלוא הסכומים, שהיה עליה להעביר (לאחר ניכוי שכרה, הוצאות וסכומים נוספים, שאין זה המקום לפרטם).

בית משפט קמא מינה גם את רואה החשבון מר שור (להלן: "רואה החשבון"), כמומחה מטעמו. רואה החשבון (אשר מונה עוד לפני מינוי הבורר) הכין דו"ח ראשון על סמך המסמכים הראשוניים שנאספו. לאחר שנאספו מסמכים נוספים, ערך רואה החשבון דו"ח שני והזמין את הצדדים לפגישה אצלו, על מנת לדון במסקנותיו. ב"כ המבקשת בחר שלא להגיע לפגישה. בהמשך אותרו מסמכים נוספים, אשר הובאו בפני הבורר.

3. פסק הבוררות ניתן ביום 19.11.18 ובמסגרתו נדחתה תביעתה של המבקשת (להלן: "פסק הבוררות" או "הפסק"). המבקשת לא השלימה עם הכרעת הבורר והגישה לבית משפט קמא, התנגדות לאישור הפסק, על בסיס סעיפים 24(3), 24(4) ו-24(8) לחוק הבוררות.

בית משפט קמא דחה את טענותיה ואת התנגדותה ואישר את פסק הבוררות. גם עם הכרעה זו, אין המבקשת משלימה ומכאן הבקשה שבפניי.

4. לאחר שקראתי בקפידה את פסק הבוררות, את החלטת בית משפט קמא ואת הבקשה שבפניי, החלטתי לדחותה ללא צורך במתן תשובה, מכוח סמכותי על פי תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

5. אחת הטענות שבפי המבקשת היא, כי בית משפט קמא נתן את החלטתו, מבלי לקיים דיון במעמד הצדדים ומבלי שניתנה לצדדים הזדמנות לחקור את הצד שכנגד על טענותיו.

טענה זו נדחית, על פניה, נוכח הוראות תקנות 9 ו- 10 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, התשכ"ט-1968 (להלן: "תקנות הבוררות"), הקובעות, כי "בקשה לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר תוגש בדרך המרצה..." (תקנה 9) וכן, כי המשיב בבקשה לאישור פסק בוררות "רשאי להתנגד לאישור פסק בוררות בדרך בקשה לביטולו..." (תקנה 10) (ההדגשה אינה במקור).

כלומר - התנגדות לאישור פסק בוררות תוגש, גם היא, בדרך המרצה שהיא, כיום, בקשה בכתב, על פי סימן א' לפרק כ' בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

על פי תקנה 241(ד) לתקנות, רשאי בית המשפט להחליט בבקשה, רק על יסוד טיעוני הצדדים, בשהוגשו בכתב, ללא קיום דיון ורק אם ראה צורך בכך, הוא רשאי להורות על חקירת המצהירים.

6. לגופו של עניין אומר, כי לא מצאתי שנפלה שגגה בהחלטת בית משפט קמא לדחות את הבקשה לביטול פסק הבוררות. המבקשת חוזרת, בבקשתה, על פרטי כל הטענות שנטענו על ידה בפני בית משפט קמא, על אף שרובן הן טענות "ערעוריות" באופיין. כך למשל, טענותיה לגבי חשבון ההוצאות, לגבי חיוב בריבית על ההלוואות שקיבלה ושיעור הריבית, לגבי בדיקת דפי חשבון הבנק והמסקנות העולות מכך ועוד.

בנסיבות אלה, אין מקום שאדרש לכל פרט ופרט ואתייחס לעיקר.

7. בהסכם הבוררות שנחתם בין הצדדים, נקבע כי הבורר לא יהיה קשור בדין המהותי, בדיני הראיות או בסדרי הדין הנהוגים בבתי המשפט, וכי הוא יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של הסכסוך ויפסוק לפי מיטב שפיטתו על פי החומר שבפניו.

לפיכך, בדין דחה בית משפט קמא את טענות המבקשת לפיהן פסק הבורר בניגוד לדין, ללא התחשבות בטענת "הודאה והדחה", מה גם שאף לגופן לא מצא בית משפט קמא ממש בטענותיה. גם טענת המבקשת לפיה פסק הבורר, כביכול, על פי המשפט העברי המבוססת על כך שהבורר עשה שימוש בביטויים, כגון: "המוציא מחברו עליו הראיה" ו"הודאת בעל דין כאלף עדים" נדחתה, ובצדק נדחתה.

8. ב"כ המבקשת חוזר, בערעור זה, על טענת המבקשת לפיה הבורר הסתמך, כביכול, על חוו"ד מיום 06.06.18 אליה לא נחשפה התובעת, זאת - על אף שבית משפט קמא הבהיר (בסעיף 18 לפסק הדין), והבהיר היטב, כי טענה זו בטעות יסודה.

9. מוסד הבוררות, שתכליתו היא בירור יעיל ומהיר של הסוגיות השנויות במחלוקת בין צדדים, נהנה מאוטונומיה מלאה וגדר התערבות ביהמ"ש בפסק בוררות צר הוא עד מאד ומוגבל לרשימת העילות אשר בסעיף 24 לחוק הבוררות, שהיא רשימה סגורה. נוכח תכלית זו, נפסק, כי יש לפרש את עילות הביטול בדווקנות ובצמצום, הכול - מתוך מטרה לשמור על יעילותו של מוסד הבוררות כמנגנון לפתרון סכסוכים ועל מנת לאפשר פתרונם בדרכים שאינן אפשריות, תמיד, בביהמ"ש. לא בכדי נקבעה, בתוספת לחוק, ברירת המחדל של ניהול בוררות בלא כבילות לדין המהותי, לסדרי הדין ולכללי הראיות.

ברע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי (22.9.2003) (להלן: "עניין גמליאלי"), עמד בית המשפט על תכליתו של מוסד הבוררות ועל חשיבותו, כמו גם על גדר התערבות ביהמ"ש בהכרעותיו, באמרו: "מושכלות יסוד הם כי תחום ההתערבות השיפוטי בפסק בורר מוגבל ומתוחם לעילות ביטול מוגדרות של הפסק שיש לפרשן בצמצום רב [...] במסגרת הבוררות יכולים הצדדים להשפיע במידה רבה על עיצוב תוכן הבוררות ומסגרת הסמכויות הנתונות לבורר וכן על האופי הדיוני של הבירור, והדבר מאפשר הכרעה בלא כבילות לדין המהותי, לסדרי הדין ולכללי הראיות. הבוררות מאפשרת פתיחת ההכרעה לשיקולי צדק והגינות, שאינם נעוצים בהכרח בשיקולי משפט, והיא מאפשרת השגת פתרונות מעשיים צודקים למחלוקת (ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר [4]; ס' אוטולנגי בוררות - דין ונוהל (להלן - אוטולנגי [21]), בעמ' 1; בר"ע 124/68 שחב נ' שחב [5], בעמ' 20; ע"א 241/81 שמן תעשיות בע"מ נ' חברת תבלין בע"מ [6], בעמ' 575-574)".

כן הובהר, כי הפיקוח השיפוטי על הבוררות "מבקש להשיג איזון ראוי בין מתן עצמאות מרבית לבורר ולצדדים לעצב את מסגרת הדיון וההכרעה במחלוקת ביניהם, לבין הצורך לשמור עין שיפוטית בוחנת אשר תבטיח את תקינותם וטוהרם של הליכי הבוררות, את הפעלתם בדרך דיונית יעילה ואת ביסוס פסק הבורר על אמות מידה התואמות מושגי יסוד שבתקנת הציבור. פועל יוצא מאיזון זה הוא כי התערבות שיפוטית בפסק הבורר הינה צרה ומוגבלת לעילות מוגדרות. עילות אלה מוחלות בזהירות ועל דרך פירוש דווקני כדי ליתן תוקף לפסק ולא לבטלו. בית-המשפט הבוחן את הפסק אינו דן בו כערכאת ערעור, ואין הוא אמור לבחון אם צדק הבורר בקביעותיו או טעה בהן על-פי הדין, שהרי עילת הביטול בגין טעות על פני הפסק שוב אינה נמנית עם עילות הביטול (אוטולנגי [21], בעמ' 425, 458-457; ע"א 594/80 אליאב נ' "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ [7], בעמ' 547; ע"א 393/79 סטלה שירות מכוניות בע"מ נ' חברת נתיבי איילון בע"מ [8], בעמ' 715). על אחת כמה וכמה אין הוא בוחן שאלות אלה מקום שהבורר משוחרר מן הדין המהותי ואף מסדרי הדין והראיות. בית-המשפט גם אינו רשאי להעמיד את הפסק במבחן ביקורתו הוא - אם צודק הוא או בלתי צודק בהתאם לתפיסתו שלו. עליו להעמיד למבחן את פסק הבורר בשאלות יסוד שעניינן, בעיקרן, בחינת תקינותו הבסיסית של הליך הבוררות - קיומו של הסכם בוררות בר-תוקף, מינוי בורר כדין, פסיקה בתוך גבולות הסמכות, שמירה על כללי צדק טבעי, עמידה באמות מידה של תקנת הציבור ועוד שורה של עניינים. גלישת הביקורת השיפוטית על פסק הבורר אל מעבר לעילות הביקורת הצרות כאמור מפרה את האיזון הראוי בין העצמאות וחופש הפעולה שהמחוקק ביקש לתת בידי מוסד הבוררות לבין אינטרס הציבור בקיום פיקוח שיפוטי צר בלבד על תקינותם של הליכי הבוררות". (ההדגשות, כאן ובהמשך, אינן במקור).

כן ראו רע"א 5991/02 עופרה גוירצמן ואח' נ' רות פריד ואח' (20.12.2004) (להלן: "עניין גויצרמן"), בו חזר ביהמ"ש על הדברים שנאמרו בעניין גמליאלי וקבע, כי כאשר בית המשפט שדן בבקשה לביטול פסק הבוררות, החליט לבטל חלקים ממנו ולהחזיר את הדיון לבורר לשם השלמה, מן הטעם שמסקנותיו של הבורר אינן עולות מחומר הראיות, הוא הרחיב יתר על המידה את גבולות ההתערבות השיפוטית בפסק הבוררות.

10. בית משפט קמא דן בטענות המבקשת בהתאם לאמות המידה האמורות לעיל וכאמור - לא מצאתי כל פגם בהחלטתו.

11. בית משפט קמא ציין, כי "בפני הבורר עמדו כתבי בית הדין של הצדדים, כמו גם חוו"ד מומחה ביהמ"ש מיום 09.04.13 וחוו"ד משלימה מיום 03.05.16, כמו גם תשובות לשאלות הבהרה מיום 11.07.17, ודיון הוכחות במסגרתו נחקרו הנתבעת ועו"ד בן דוד. פסק דינו ניתן בהסתמך על מכלול הראיות, ובעיקר- על אי הרמת נטל ההוכחה ע"י התובעת. מבלי לגרוע מהדברים האלו- וכפי שכבר צוין לעיל, הטענה כי הבורר לא נתן דעתו על כל הראיות שהיו בפניו הינה חסרת משקל בדיון לביטול פסק הבורר, שכן איני משמש כערכאת ערעור על הפסק".

אין מקום להתערב בקביעות אלה וממילא, עיון בפסק הבוררות מעלה, כי הוא דן בכל הטענות המהותיות (וגם הפחות מהותיות) שהעלתה המבקשת. המבקשת אף לא הצביעה על עובדה מהותית ספציפית, או על טענה מהותית ממנה התעלם הבורר, כביכול, מה גם שהבורר ציין, במפורש, כי הוא נתן דעתו לכל החומר שהובא בפניו וגם אם לא התייחס במפורש לטענה זו או אחרת, אין לראות בכך משום התעלמות.

12. בית משפט קמא קבע, כי הבורר נתן לצדדים הזדמנות ראויה לטעון טענותיהם (ואכן כך נהג הבורר בפועל, כפי שפורט בפסק דינו של בית משפט קמא) וכי משהוסמך הבורר לפסוק שלא על פי הדין המהותי, הרי גם אם הוא סטה מהדין המהותי, אין בכך חריגה מסמכות, כל עוד הבורר לא התעלם מזכויות יסוד ולא חרג מכללי הצדק הטבעי.

לא נמצאה חריגה כזו בפסק דינו של הבורר, אשר נסמך, כאמור, גם על חוו"ד של רו"ח שלא נסתרה על ידי המבקשת בחישוב סדור וברור, על אף שהייתה לה הזדמנות לעשות כן וככל שלא היו בידיה מסמכים (כטענתה) יכולה הייתה להגיש בקשה מתאימה לבורר. בנוסף, בית משפט קמא קבע, כי דפי חשבון הבנק נשלחו למבקשת ביום 15.05.18 וכי היא עצמה הודתה שדפי חשבון הבנק שהגישה המשיבה התקבלו אצלה ביום 29.05.18. כן קבע, כי המבקשת היא זו שבחרה לא להציג דפי חשבון מטעמה, על אף בקשת רואה החשבון. במצב דברים זה אין לומר כי נשללה ממנה זכות העיון במסמכים.

גם היקף הסיכומים שאישר הבורר למשיבה, אינו מצדיק התערבות בפסק הבורר, מה גם שבעניין זה קיבל הבורר, עניינית, את טענת המשיבה לפיה היא שילבה בסיכומיה מסמכים (שניתן היה לצרף בנפרד, כפי שהציעה לעשות).

בנסיבות בהן הבורר קיבל כתבי טענות, קיים דיון במעמד הצדדים, במהלכו נחקרו המשיבה ועו"ד בן-דוד ואפשר לצדדים להביא ראיות ככל שיחפצו ולהגיש סיכומים בכתב, אין כל בסיס לטענה לפיה לא ניתנה לצד הזדמנות לטעון טענותיו ובדין נדחתה טענה זו של המבקשת.

13. טענות המבקשת לפיהן הפסק ניתן לאחר עבור המועד לנתינתו נדחתה על ידי בית משפט קמא, ולפיהן הבורר לא היה מוסמך לתת את פסק דינו בחלוף שלושה חודשים ממועד הגשת הסיכומים, מנוגדות לעובדות, כפי שהיו בפועל, שכן על פי הסכם הבוררות, היה על הבורר לתת את פסק הבוררות בתוך 3 חודשים מהיום בו נמסרו לו סיכומי הצדדים בכתב והוא אף הוסמך להאריך את התקופה בשלושה חודשים נוספים. הבורר עמד במועד זה ויש להצטער על כך שהטענה נטענה. מכל מקום, הטענה נדונה, ביסודיות, על ידי בית משפט קמא ואין כל עילה להתערב בקביעותיו.

14. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.

רק משום שלא נתבקשה תשובה, לא אעשה צו להוצאות.

המזכירות תמציא החחלטה זו לצדדים ותסגור את התיק.

ניתנה היום, כ"ד כסלו תש"פ, 22 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.