לפני תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "החוק").

תיק זה נוהל בתחילה על ידי כב' השופטת אריקה פריאל והועבר לטיפולי ביום 7.10.14.

התובעת, ילידת 1969. כאמור בכתב התביעה, ביום 12.6.07, עת שהתובעת עשתה דרכה מתל אביב לחיפה לאחר סיום יום העבודה, באמצעות רכבת ישראל, באזור בית יהושע נתקע טנדר על מפגש כביש 553 עם מסילת החוף של הרכבת הנ"ל, בסמוך לתחנת בית יהושע. הרכבת שנסעה במהירות של כ -140 קמ"ש הבחינה ברכב התקוע על המסילה מרחק כ- 250 מ'. הנהג לא הספיק לבלום והרכבת התנגשה ברכב במהירות של 130 קמ"ש. לאחר הפגיעה גרר הקטר את הרכב לאורך המסילה ולאחר מרחק של כמה מאות מטרים נשמט מהמסילה והתהפך. שלושת הקרונות הקדמיים נשמטו, והשניים האחרונים גם הם התהפכו זה על זה תוך שהאחד מועך את השני וגורם ללכידת היושבים בתוכו. התאונה הקטלנית גבתה את חייהם של 8 אנשים והותירה אחריה כ- 80 פצועים. בעת התאונה ישבה התובעת בקרון השלישי שכאמור גם הוא נפגע קשות בתאונה, נשמט מהמסילה והתהפך. מיד לאחר ההתנגשות עם הרכב החלה הרכבת לרעוד בחזקה וחצץ רב הועף לכל עבר. בהמשך נשמעו קולות נפץ עזים עד כדי כך שהתובעת לטענתה סברה כי המדובר באירוע טרור. לאחר מכן הקרון התהפך על יושביו ונמחץ. התובעת שכאמור לעיל התיישבה בקרון השלישי עפה ממקומה והתהפכה יחד עם הקרון ויצאה ללא פגיעות גופניות חמורות. לאחר עצירת הקרון התחוללה בתוכו המולה רבה, צווחות וצרחות פצועים זבי דם, עשן כבד וניחוח שריפה הציפו את הקרון. התובעת נתקפה חרדה עמוקה וקפאה במקום ללא יכולת תגובה. רק כעבור מספר דקות ולאחר שהתעשתה במקצת, הצליחה התובעת להיחלץ מהקרון ההרוס. ברם גם לאחר שחלצה עצמה מהקרון המשיכה התובעת לחוות את זוועות התאונה והתמודדה עם מראה פעולות החילוץ וגופות ההרוגים והפצועים השרועים מחוץ לקרונות. ממקום התאונה הובהלה התובעת באמצעות אמבולנס לבית החולים "לניאדו" בגין חולשה הרגשת זרמים, דפיקות לב מואצות, טופלה ושוחררה באותו היום. התובעת המשיכה בקבלת טיפולים במסגרת קופ"ח לרבות טיפולי פיזיותרפיה בגין כאבי גב וצוואר וכן לטענתה כבר בסמוך לאחר התאונה התלוננה על פחדים ומתחים נפשיים, חוסר שינה, אי שקט וכי היא נמנעת מנסיעה ברכבת או אוטובוס. מאז התאונה המשיכה התובעת להתלונן תדירות על פחדים וחרדות, הפרעות שינה, קושי בהירדמות, חלומות בלהה והתעוררות מוקדמת. התובעת ניסתה להיעזר בתרופות הרגעה ושינה על בסיס צמחי אולם ללא הועיל. באישור רפואי מיום 8.12.08 צוין כי התובעת "יותר מדי רגישה וגם מרגישה פיזית תדרים של צלילם שונים". בטופס הערכה לטיפול לרפואי/פסיכיאטרי מיום 13.1.11 וכן ביקורים 6.4.11 ו- 14.7.11, 13.11.11, 5 שנים לאחר התאונה, אובחנה התובעת כסובלת מ P.T.S.D, Agoraphobia ו- Panic Disorder. טיפולים שעברה התובעת (פרא רפואיים, פסיכותרפיה) ותרופות שנטלה, לא הועילו. כתוצאה מהתאונה שהתה התובעת באי כושר מיום 13.6.06 ועד ליום 31.1.07. לטענתה כתוצאה מהתאונה נגרמו לה הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד, הפסדי תנאים סוציאליים ופנסיה, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה, עזרת הזולת, כאב וסבל ומכאן תביעתה שלפני.

הנתבעת מכחישה כל קשר סיבתי בין התאונה הנטענת לבין הפגיעות הנטענות והטיפולים הרפואיים. לטענתה, טענות התובעת לעניין מצבה הנפשי מוגזמות בפרט בנסיבות בהן מדובר בצעירה הנוהגת ברכבה באופן עצמאי ואינה מוגבלת בכל היבט שהוא. לטענתה, לא נגרמה לתובעת כל מגבלה כתוצאה מהתאונה. לטענתה התובעת לא עשתה די להקטנת נזקיה. עוד טוענת הנתבעת כי בהיות התאונה תאונת עבודה כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי, יש לנכות מכל סכום אשר יפסק לתובעת, אם בכלל, כל סכום שקיבלה, תקבל או זכאית היתה התובעת לקבל לו מיצתה זכויותיה מאת המוסד לביטוח לאומי כחוק. הנתבעת אינה מקבלת את מסקנות המומחית מטעם בית המשפט בתחום הנפשי בקשר למצבה ונכותה הרפואית של התובעת. לטענתה חוות דעת המומחית מבוססת כולה על סמך תלונותיה הסובייקטיבית של התובעת. לטענתה התובעת חיה ומתפקדת ללא כל מגבלה שהיא לרבות בעת שימוש ברכבת או אוטובוס, וכראיה התובעת מרבה לטייל בארץ ובעולם.

דיון:

אין מחלוקת לעניין היות התאונה תאונת דרכים כמשמעותה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975. המחלוקת היא לעניין הנכות הרפואית הנפשית שנקבעה לתובעת על ידי המומחית מטעם בית המשפט, לעניין הקשר הסיבתי בין התאונה לנכות ולנזקי התובעת כתוצאה מהתאונה.

נכות רפואית

הלכה פסוקה היא כי הקביעה הסופית בדבר מצבו הרפואי של התובע כתוצאה מהתאונה מסורה בידי בית המשפט. חוות דעתו של מומחה רפואי, בדומה לכל חוות דעת של מומחה המוגשת לבית המשפט, אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות בפני בית המשפט, ואשר בית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, בהתאם לשיקול דעתו.

ע"א 2541/02 צבי לנגר נ' ששון יחזקאל, פ"ד נח(2) 583;

ע"א 1156/92 דורינה סגל נ' נחום סגל, [פורסם בנבו] (1995);

ע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרוזי עקרם, פ"ד כב(2) 164.

עם זאת, הלכה פסוקה היא כי הידע הרפואי הוא נחלת המומחה הרפואי וכי ככל שאין בחוות דעת המומחה מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההיגיון לאחר עיון בחוות הדעת וראיות אחרות שבפניו, בית המשפט לא יטה להתערב במסקנותיו של המומחה.

ע"א 2160/90 שרה רז נ' פרידה לאץ, פ"ד מז(5) 170.

מטעם בית המשפט מונתה דר' איילה שינקמן כמומחית בתחום הנפשי.

המומחית ערכה שתי חוות דעת בעניינה של התובעת.

בחוות דעת המומחית מיום 19.7.10 (להלן: "חוות הדעת הראשונה") קבעה המומחית כי כתוצאה מהתאונה נותרו לתובעת הנכויות כדלקמן: נכות זמנית בשיעור 30% עד סוף 2008 לפי ס' 34 ד' לתקנות בגין סימנים קליניים ברורים שמגבילים באופן ניכר את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה. נכות זמנית בשיעור 20% מיום 1.1.09 לפי ס' 34 ג' בגין סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המגבילים באופן בולט את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה. המומחית קבעה כי עד השלב בו ניתנה חוות הדעת לא ניתן לקבוע נכות צמיתה ויש להמתין תקופה של עוד שנתיים עד להתייצבות הנכות ובדיקה מחודשת.

נוכח קביעת המומחית ובהסכמת הצדדים ביום 2.11.10 הופסקה התובענה ובחלוף כשנתיים ביום 8.8.12 חודשה התובענה והתובעת נשלחה לבדיקה נוספת אצל המומחית.

בחוות דעתה מיום 26.10.12 (להלן: "חוות הדעת השנייה"), קבעה המומחית כי בעקבות התאונה וכתוצאה ממנה נותרה לתובעת נכות בשיעור של 10% לפי ס' 34ב(2) בגין סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה.

"גב' אייזנשטיין נבדקה על ידי לפני שנתיים לאחר שפיתחה אחרי מעורבותה בתאונת רכבת בשנת 2006 הפרעה נפשית מסוג: P.T.S.D, Anxiety Disorder with Panic Attacks. נכון להיום החרדה ירדה. היא אינה מטופלת פסיכיאטרית/פסיכולוגית בשנתיים האחרונות.".

למומחית נשלחו מיום 7.5.13 שאלות הבהרה מטעם הנתבעת (נ/5).

לשאלה האם נכון כי למרות שהתובעת לא נמצאת בכל טיפול נפשי כבר מעבר לשנתיים, חלה הטבה במצבה הנפשי, השיבה המומחית בחיוב. לשאלה האם יש מקום לשינוי במסקנות חוות הדעת ככל שיתברר מבחינה עובדתית כי התובע משתמשת (נוסעת) ברכבת ובאוטובוס לבדה (בלי כל ליווי), השיבה המומחית בשלילה. המומחית אישרה כי לא ידעה כי בשנתיים האחרונות טיילה התובעת בהודו, תאילנד וספרד ולשאלה האם העובדה כי התובעת עשתה שימוש נרחב ברכבת ובאוטובוס במהלך טיוליה בחו"ל יש בה בכדי לשנות מסקנות חוות דעתה, השיבה המומחית: "במידה וכל המידע לגבי טיולים בחו"ל בגפה ושימוש ברכבות הוא נכון ניתן לקבל דרגת נכותה הנפשית 5% לפי 34 ב(1-2) וזאת רק במידה שהיא לא נזקקה לליווי בנסיעותיה. בנוסף, חשוב לקחת בחשבון עניין של כשלון בטיפולי פוריות. ידוע שלמתח נפשי וטראומות העבר יש השפעה על הצלחה/אי הצלחה של הטיפולים. שאלה זו רצוי להפנות למומחה ברפואת נשים".

המומחית לא נדרשה להתייצב לחקירה על חוות דעתה ועל תשובותיה לשאלות ההבהרה, ואלו לא נסתרו. לאחר שעיינתי עיין היטב בחוות דעת המומחית, בתשובותיה לשאלות ההבהרה מטעם הנתבעת, בראיות שבפני ובעדות התובעת הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום לאמץ מסקנות חוות דעת המומחית ולהעמיד את נכותה הרפואית של התובעת בשיעור של 10% ואנמק.

לעניין טיסותיה לחו"ל העידה התובעת: "ש. יש לך התקפי חרדה, את נוסעת ברכבת? ת. אם אני חייבת לנסוע כי זה חיים ומוות, אני אסע עם חברה אבל לא אשב בקרון הראשון השני, או השלישי כי זה הקרונות שהתהפכתי ונמעכו. ש. למשל לטוס, מפחיד אותך? ת. כן. ש. כמה פעמים טסת אחרי התאונה? ת. 5 פעמים. ש. לאן? ת. פעמיים למזרח. ש. כמה שעות זה כל טיסה? ת. 5 שעות דרך ירדן. ש. ולאיפה עוד טסת? ת. טסתי לאירופה, לתאילנד ולהודו, ספרד, פורטוגל ויוון. ש. כל הטיסות האלה טסת עם החברה הזו שדיקרה אותך דיקור סיני לאורך כל הטיסה? ת. כן, ועם עוד חברה. בנוסף הפסיכיאטר אמר לי לקחת ובן שיעזור לי לעבור את זה. ש. את יכולה להראות זאת שהיית אצל הפסיכיאטר ואמר לך לקחת את הכדור? ת. יש מצב שביקשתי ממנו כזה דבר. ש. למה לך להכניס את עצמך למצב לא נעים וחרדתי כדי לנסוע לטיול, אם כל כך את סובלת? ת. ברגע שאתה נמצא במקום שאתה חווה את זה על בסיס יום יומי, באיזה שהוא שלב, כבר לא היה אכפת לי למות. ש. אז למה את לא נוסעת ברכבת למשל? ת. לפחות כשהגענו, זה היה פעם בשנה להתמודד עם זה. ש. כשהיית בהודו איך התניידת? ת.בריקשה ובאוטובוסים. ש. וברכבות? ת. אולי פעם אחת, עם החברה ברכבת שנוסעת 60 קמ"ש. ש. לנסוע באוטובוס זה בעייתי לנסוע מבחינתך? ת. יש לי רכב, יש לי חשש מפיגועים אז אני יכולה לספור על אצבעות כף יד אחת, את מספר הפעמים שנסעתי באוטובוס." (עמ' 17 שורות 26-32, עמ' 18 שורות 1-22 לפרוטוקול).

הנה כי כן מעדותה של התובעת עולה כי, במהלך השנתיים שחלפו ממועד מתן חוות הדעת הראשונה לשנייה, טסה התובעת מספר פעמים לחו"ל כאשר לגבי חלק מהיעדים מדובר על טיסות ארוכות, עובדה אשר אכן לא הייתה ידועה למומחית בעת הבדיקה שערכה לתובעת לצורך הכנת חוות הדעת השנייה ואשר נודעה לה רק במסגרת שאלות ההבהרה מטעם הנתבעת, ברם המומחית התייחסה לכך והותירה את קביעתה ע"ס 10% נכות. התובעת העידה כי בשהותה בחו"ל היא התניידה אוטובוסים, ריקשות ופעם אחת ברכבת. התובעת אינה מקבלת טיפול נפשי ואינה נוטלת נוגדי דיכאון מזה חמש שנים.

אך יחד עם זאת העידה התובעת כי בכל טיסותיה לחו"ל היא נסעה עם חברות כאשר חברה אחת דיקרה אותה בדיקור סיני לאורך כל הטיסה וכי גם בכל נסיעותיה ברכבת (גם ברכבת בהודו) היא הייתה בליווי חברות. הטענה לפיה הומלץ לה על ידי פסיכיאטר ליטול כדורי וואבן במהלך הטיסות, לא נתמכה בכל ראיה אך המומחית קבעה את שיעור הנכות על 10% עת היא מציינת כי בקביעתה לקחה בחשבון שהחרדה פחתה וכי התובעת אינה מטופלת מזה כשנתיים עובר לבדיקה השניה פסיכיאטרית או פסיכולוגית. המומחית מציינת כי היתה קובעת שיעור נכות מופחת של 5% רק במידה והתובעת לא נזקקה לליווי בנסיעותיה וכן מציינת כי לקחה בחשבון בעת קביעת אחוז הנכות בסך 10% גם את כשלון טיפולי הפוריות של התובעת כתוצאה ממתח נפשי וטראומות העבר.

אשר על כן אני קובעת כי נכותה הרפואית של התובעת כתוצאה מהתאונה היא כלהלן:

נכות בשיעור 30% עד סוף ליום 31.12.08 לפי ס' 34 ד' לתקנות.

נכות בשיעור 20% מיום 1.1.09 עד ליום 25.10.12 לפי ס' 34 ג' לתקנות.

החל מיום 26.10.12 (מועד עריכת חוות הדעת השנייה) נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי ס' לפי 34 ב(1-2) לתקנות.

נכות תפקודית

המונח "נכות תפקודית" מבטא מוגבלות או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. מוגבלות זו יכול שתהא זהה או שונה מן הנכות הרפואית, כאשר הכוונה היא למידת השפעתה של הנכות על התפקוד בכלל. דהיינו, מידת הפגיעה בכושר התפקוד בתחומי החיים השונים. (ע"א 432/80 שושן נ' אוטוקרס, פ"ד לז (1) 178, 185; ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פ"ד נב (3) 792)).

קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסוים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או נופלת משיעור הנכות התפקודית, בהתחשב במקצועו ויתר נתוניו של הנפגע, בזיקה לעיסוקו, לעבודתו, לגילו, ולמצבו הרפואי בכללותו, ללא קשר לתאונה. הנכות התפקודית אמורה לשקף את הגריעה מכושר ההשתכרות אלא אם הוכח אחרת (ע"א 722/86 יונס המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד מג 875, 878).

כאמור בתצהיר התובעת (ת/1), עובר לתאונה הייתה התובעת בריאה בגופה ובנפשה. לטענתה בעברה עבדה במספר עבודות הן כעצמאית והן כשכירה. כך למשל שימשה כשותפה בבתי קפה ומועדון ריקודים בהם לטענתה זכתה להכנסות נכבדות. בשנת 2003 החלה ללמוד רפואה אלטרנטיבית, הלימודים נמשכו עד שנת 2005, כאשר בשנים 2003-2004 בחרה התובעת מרצונה החופשי שלא לעבוד ולהשקיע כל מאמציה בלימודים. בתקופה זו התקיימה התובעת מחסכונותיה. לאחר סיום הלימודים, עשתה התובעת את צעדיה הראשונים בתחום הרפואה האלטרנטיבית ובנוסף שימשה כיועצת ומנהלת אישית של אחותה. לאחר האירוע נשוא התובענה הייתה התובעת לטענתה במצב נפשי ירוד מאוד, תקופה ארוכה שלא הצליחה לתפקד כלל, זנחה את העבודה בתחום הרפואה האלטרנטיבית ולא הייתה מסוגלת ללוות או לנהל את ענייניה המקצועיים של אחותה. לטענתה למשך תקופה ארוכה מאוד עבדה בעבודות מזדמנות ולא הצליחה לשמור על שגרת עבודה יציבה ורציפה ועל הכנסות חודשיות קבועות, מה שגרם לה להפסדים רבים. לטענתה מאחר ולא הצליחה להתרומם מבחינה מקצועית, היא נאלצה לוותר על עבודתה כעצמאית וחזרה לעבוד כשכירה. לטענתה מאישה בעלת הרבה כוחות ורצון להתפתח, היא פיתחה פחדים רבים וטראומה מחוויה הקשה אותה עברה, נאלצה ליטול תרופות פסיכיאטריות ונמנעה תקופה ארוכה מכל פעילות והסתגרה בביתה. בחלוף הזמן החלה התובעת לשוב לשגרה, אולם למרות המאמצים חיה לא חזרו לסדרם כפי שהיו עובר לתאונה. לטענתה בסמוך לאחר התאונה היא נמנעה כליל מנסיעה באמצעות הרכבת, גם היום היא אינה משתמשת בשירותי הרכבת וכפי שצוין לעיל רק במקרים הכרחיים וחריגים ומשכך לטענתה את כל נסיעותיה היא עושה ברכבה הפרטי.

בעדותה לפני העידה התובעת כי לאחר התאונה ישבה בביתה כמה שנים. "עד היום אפשר להגדיר שאני יושבת בבית" (עמ' 16 שורה 8). לפעמים היא עובדת עם אחותה באתר, אך לא עוסקת בדברים העלולים לגרום לה ללחץ נפשי מיותר. כאשר נשאלה התובעת מה מפריע לה לעבוד ברפואה אלטרנטיבית היא השיבה "כאשר אתה עובד מול מישהו שהמצב הנפשי שלו לא כשיר, לא תוכל לרפא כאשר אני בעצמי לא כשירה." (עמ' 16 שורות 19-20). בהתאם לעדותה היא עדיין סובלת מהתקפי חרדה והיא אינה יכולה לדעת מתי הם יופיעו. לטענתה ההתקפים מופיעים בתדירות של פעם עד שש פעמים בחודש שאז היא אינה רוצה להיות בעבודה ולא יכולה להתחייב למסגרת "אם ההתקף קורה לי, יש לי רצון להיות קרובה לבית החולים ואני לא רוצה שיראו אותי במצב כזה. בהמשך לעניין תדירות הופעת ההתקפים העידה התובעת "זה לא משהו קבוע, יכול להיות שלא יהיה לי חודש ולפעמים פעמיים בשבוע." (עמ' 16 שורה 31). התובעת אישרה כי בחמש שנים האחרונות היא אינה מקבלת טיפול בתחום הנפשי מאחר והפסיכיאטר אמר לה שהיא תצטרך ללמוד לחיות עם המצב (עמ' 17 שורה 1). לטענתה היא אינה מקבלת טיפול תרופתי מאחר והרבה פעמים נוגדי החרדה מחמירים את מצבה. "...אצל הפסיכיאטר החלפתי כדורים והוא אמר שהמצב הוא שכיח וקורה, ושאני אצטרך למצוא את הדרך בתוכי להתמודד עם זה." (עמ' 17 שורות 3-5). "הוא לא אמר שלא אקח תרופות, הוא אמר שזה משהו שקורה. אם אני אקח או לא אקח זה לא יעזור, אז למה אכניס חומר כימי בגוף. ש. אני ראיתי שהפסיכיאטר אמר כמה פעמים לקחת תרופות ולא לקחת? ת. זה לא נכון, יכול להיות שב 3-4 שנים האחרונות לא הלכתי אליו. ש. בחמש השנים האחרונות היית אצל פסיכולוגית? לא. ש. למה כי את לא צריכה? הגיעו למצב נתון איתי ואני חיה עם זה." (עמ' 17 שורות 7-14). בהתאם לעדותה אחת מהסיבות בגינן הפסיקה את הטיפול הפסיכיאטרי היא טיפולי הפוריות אותם עברה. "זו גם הייתה הסיבה. עובדה שזה גם לא הניב פרי לצערי הרב. הייתי במצב נפשי כל כך לא טוב, לא הצלחתי להיכנס להריון." (עמ' 17 שורות 17-18). כאמור לעיל, התובעת העידה כי היא נוסעת ברכבת רק "אם זה חיים ומוות, אני אסע עם חברה אבל לא אשב בקרון הראשון, השני או השלישי כי זה הקרונות שהתהפכתי ונמעכו." (עמ' 17 שורות 27-28). בהתאם לעדותה היא מפחדת מטיסה אך יחד עם זאת העידה התובעת כי לאחר התאונה היא טסה 5 פעמים, פעמיים למזרח, לאירופה, תאילנד, הודו, ספרד פורטוגל ויוון, כאשר לטענתה בכל הטיסות היא טסה עם חברתה שדיקרה אותה דיקור סיני לאורך כל הטיסה. כאשר נשאלה התובעת מדוע היא בוחרת להכניס עצמה למצב חרדתי של טיסה היא השיבה "ברגע שאתה נמצא במקום שאתה חווה את זה על בסיס יומי, באיזה שהוא שלב, כבר לא היה אכפת לי למות." (עמ' 18 שורות 12-13). בהתאם לעדותה כשהייתה בהודו היא התניידה בריקשה ואוטובוסים ואולי פעם אחת ברכבת שנוסעת 60 קמ"ש." (עמ' 18 שורות 16-19). בהתאם לעדותה היא יכולה לספור על אצבעות כף היד את מספר הפעמים בהן נסעה באוטובוס. עוד העידה התובעת כי היא סובלת מנדודי שינה לפעמים בגלל צפצופים באוזניים "זה התחיל לעלות אחרי התאונה. לא יודעת אם שנה, שנתיים או שלוש אחרי." (עמ' 18 שורות 28-31). בהתאם לעדותה סף הרגישות שלה לאחר התאונה עלה יש דברים שהיא חווה שאחרים לא (עמ' 19 שורה 1). עוד העידה התובע כי מאז התאונה היא נהגה לישון 3 פעמים בשבוע ברכבה ליד בית חולים, לפעמים היא הייתה נכנסת למיון לשבת על המיטה. לעיתים בלילות היא הייתה לוקחת את רכבה מחנה אותו ליד ביה"ח בני ציון בתחנה וישנה שם עד 7 בבוקר ובודקת שהכול בסדר (עמ' 19 שורות 3-7). "ש. ונכנסת למיון? ת. אני לא זוכרת אם נכנסתי. ש. במישור העקרוני נכנסת? יכול להיות שנכנסתי ויכול להיות שלא. אני לא זוכרת. ש. את זוכרת שהיית מגיעה למיון ולא נכנסת? ת. כן, כי זה היה כמעט על בסיס יום יומי. ש. ואף פעם לא היית נכנסת? ת. יכול להיות שהייתי נכנסת אך לא מתאשפזת. יכול להיות שרופא היה בודק אותי. ש. ומישהו היה הולך איתך? ת. לפעמים חברה. " (עמ' 19 שורות 8-17). התובעת אישרה כי בעבר חוותה טראומה בנוגע לפטירת אביה אך בהתאם לעדותה היא למדה לחיות עם זה. (עמ' שורות 22-32, עמ' 20 שורות 1-16). בהתאם לעדותה כיום היא מנהלת את ענייניה המקצועיים של אחותה ככל שזה מתאים לה וכי עבודה זו אינה מלחיצה אותה "אם זה שעתיים בשבוע אז שעתיים, ואם זה עשר אז עשר. זה אתר אינטרנט." (עמ' 21 שורות 9-12). בהתאם לעדותה בשנים האחרונות היא אינה מגיעה עם רכבה מחוץ לחדר המיון "אם זה משהו קריטי ... גם איפה שאני גרה, זה קרוב להלל יפה. אני לא ישנה כבר באוטו. ש. וגם יש שיפור במצב שלך? ת. פשוט הבנתי שזה לא יעזור לי. אם מתוך יום יום של חרדות וחוסר תפקוד אז כן. יש לי שיפור של 20-30 אחוז תודה לאל." (עמ' 21 שורות 20-21). בהתאם לעדותה גם כיום היא אינה ישנה טוב "ש. דר' שנקמן אומרת כי את ישנה טוב? ת. אני לא יודעת למה היא כתבה את זה, אני גם נכון להיום לא ישנה טוב." (עמ' 21 שורות 25-28).

נפסק כי, הנכות הנפשית היא בעלת משמעויות תפקודיות. "ההשלכות התפקודיות הגלומות בנכות נפשית עשויות להיות פחות גלויות לעין מאשר בנכות פיזיולוגית. .... אין ספק שסימנים כאלה ואחרים של תפקוד נורמטיבי אצל אדם פגוע-נפש אינם בהכרח מעידים על היעדרה של נכות תפקודית או על יכולת ממשית להשתלב לאורך זמן במסגרת של עבודה."

עא 851/05 נעמה ברנר ואח' נ' עופר אביטל (08/07/2007).

בענייננו, מצאתי לנכון להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת על שיעור 10%, בהתאם לנכות הרפואית שנקבעה לה.

לקחתי בחשבון את הדברים הבאים: המומחית מטעם בית המשפט קבעה בחוות דעתה מיום 26/10/12), לאחר שבדקה את התובעת בשנית כשנתיים לאחר האירוע, כי בבדיקתה התובעת ערנית מתמצאת ומשתפת פעולה באופן מלא וישנה טוב, גוון דכאוני קל, ריכוז וזיכרון שמורים. המומחית קבעה כי נכון למועד חוות הדעת (2007) פחתו משמעותית סימפטומים פוסט טראומתיים, לא מתוארים התקפי פאניקה ותדירות התקפי החרדה ירדה. עוד ציינה המומחית כי נכון למועד חוות הדעת, התובעת אינה מטופלת פסיכיאטרית/פסיכולוגית. יחד עם זאת העידה התובעת עצמה על קשיים בהשתלבות במעגל העבודה, קושי לעסוק במקצועה ברפואה האלטרנטיבית וכן העובדה כי טיפולי פוריות אשר עברה לא נשאו פרי. המומחית קבעה כי ידוע הקשר בין כשלון טיפולים שכאלה למתח נפשי וטראומות מהעבר.

שכר ממוצע

לטענת התובעת בצעירותה היא עבדה כעצמאית ושימשה כשותפה בניהול בתי קפה ומועדון ריקודים מוביל מהם היא זכתה להכנסות מכובדות בסדר גודל של 10,000- 15,000 ₪ לחודש. אין בידי התובעת אישורי הכנסה בגין תקופה זו. לאחר כעשור של עבודה בניהול בית קפה החליטה התובעת לשנות כיוון בקריירה והחלה בשנת 2003 ללמוד רפואה אלטרנטיבית. למדה רפואה אלטרנטיבית בין השנים 2003-2005, כאשר במהלך שנות הלימודים היא בחרה מרצונה שלא לעבוד ולהתקיים מכספים אותם חסכה. לאחר תום לימודיה התחילה התובעת את צעדיה הראשונים בתחום אותו למדה ובקביל העניקה שירותי ייעוץ וניהול לאחותה מורן אייזנשטיין. לטענתה בין החודשים 8/05- 6/06 (סה"כ 11 חודשים) עמד ממוצע הכנסתה של התובעת על סך של 55,000 ₪ עבור עבודתה כיועצת מלווה של אחותה, וכן 18,800 ₪ עבור הכנסה מעבודה בתחום הייעוץ והרפואה האלטרנטיבית, זאת בהתאם לדו"חות מס הכנסה לשנת 2006. לטענתה יש להעמיד את שכרה הממוצע בסך של 6,700 ₪ לחודש (נומינלי).

מטענות התובעת לראיות שהוצגו בפני בפועל. כידוע טענות מסוג אלה יש לתמוך בראיות של ממש להוכחת מהות העבודה, היקפה ושיעור ההשתכרות. התאונה ארעה כאמור ביום 12.6.07. צורפו לעיוני המסמכים הבאים:

דו"ח הרציפות מהמוסד לביטוח לאומי נכון לתאריך 22.1.15 (ת/1) ממנו עולה כי בשלוש השנים עובר לתאונה (2004-2006) עבדה התובעת כעצמאית (ללא ציון שכר). בשנת התאונה עבדה התובעת כשכירה בחברת "עידן חדש לכח אדם בע"מ" בחודשים 2,4-8,11-12 בשכר כולל של 22,724 ₪. במקביל רשומה התובעת כעצמאית בשנת 2007. בחודש 6/08 עבדה התובעת אצל "עידן חדש לכ"א בע"מ" בשכר של 621 ₪. בשנים 2008-2013 רשומה התובעת כעצמאית. בחודשים 6,9,10/2014 רשומה התובעת כשכירה אצל אחותה "אייזנשטיין מורן".

דו"חות מס הכנסה של התובעת מהם עולה:

בשנת 2002 לא היו לתובעת הכנסות כלל; דו"חות לשנים 2002-2003 רשום כי התובעת סטודנטית בפרק הכנסות רשום כי לא היו הכנסות; דו"ח לשנת 2004 בחלק העיסוק מצוין "רפואה משלימה" סה"כ הכנסות 2,049 ₪; דו"ח לשנת 2005- בחלק העיסוק נרשם "ייעוץ רפואה משלימה" סה"כ הכנסות 18,285 ₪; דו"ח לשנת 2006 (שנת התאונה) בעיסוק נרשם "ייעוץ רפואה משלימה" סה"כ הכנסות 18,800 ₪; דו"ח לשנת 2007 – סה"כ הכנסות 27,896 ₪; דו"ח לשנת 2008 – סה"כ הכנסות 21,934 ₪; דו"ח לשנת 2009 סה"כ הכנסות 9,356 ₪; דו"ח לשנת 2010 סה"כ הכנסות 10,507 ₪; דו"ח לשנת 2011- נרשם כי אין הכנסות (הפסד בסך של 2319 ₪); דו"ח לשנת 2012 סה"כ הכנסות 3806 ₪; דו"ח לשנת 2013 - אין הכנסות.

אישור רשות המיסים מיום 17.2.14 לפיו תיקה של התובעת סווג כלא פעיל החל מיום 31.12.13.

אישור רו"ח אביאל בר שאן מיום 22.8.07, לפיו בתקופה של בין 8/05 ועד לחודש 6/06 הוציאה התובעת שתי קבלות בתאריכים 31.12.05 ו- 5.9.06 ע"ס 30,000 ₪ ו- 25,000 ₪ בהתאמה.

תלושי שכר של התובעת לחודשים 1-10/14 מהמעבידה "איזנשטיין מורן" שכר 2,000 לחודש ברוטו- ₪, 1930 ₪ נטו.

לעניין זה העידה התובעת כי עבדה כ 8 שנים בניהול בית קפה ומועדון ריקודים, בשכר הנע בין 15,000 ₪ ל- 21,000 ₪ לחודש (עמ' 12 שורות 9-12 לפרוטוקול). "ש. ההכנסות היו בממוצע כמה? ת. הם יכלו להיות בין 5,000 ₪- 20,000 ₪. אם היו תקופות לא טובות זה יכול היה להיות 5,000 ₪. ש. כמה? ת. לפני שהייתה לי את התאונה של הרכבת, אני סיימתי עם העיסוקים האלה, והיה לי רצון ללמוד משהו חדש. ש. שומות יש לך? ת. יש לי על הכל. ש. אז למה את אומרת שאין לך לשנים 99? ת. כי שומרים רק 7-8 שנים אחורה. ש. פנית לרואה החשבון. ת. אני לא פניתי כי הוא נתן לי את התיקים ומאחר ועבר כל כך הרבה זמן, גרסתי אותם, כך עושים. ש. פנית לרשויות המס לקבל אישור על כמה דיווחת, על השומות שלך? ת. על מה שנדרשתי להביא לבית המשפט, הבאתי את השומות." (עמ' 12 שורות 18-32 לפרוטוקול). התובעת העידה כי החלה את לימודי הרפואה האלטרנטיבית בגיל 34, למשך שלוש שנים בין השנים 2003 ל 2006, וכאשר הסוכן של אחותה עזב אותה, עברה התובעת לעבוד עם אחותה. באשר לרפואה המשלימה העבירה התובעת סדנאות בביתה, טיפלה באנשים באופן מצומצם אך לא מעבר לכך (עמ' 13 שורות 108 לפרוטוקול).

באשר לעבודה אצל אחותה העידה התובעת. "הייתי עצמאית והוצאתי פעם בתקופה חשבונית. התיק העצמאי שלי היה פתוח על רפואה אלטרנטיבית כי הייתה לי כוונה לעבוד בתחום זה, בגלל שהוא פתוח, הגשתי חשבונית לאחותי פעם בכמה חודשים עבור השירותים שאני נותנת לה....הייתי הולכת איתה לפגישות. לדוגמא היא עשתה קמפיין בגרנד קניון בחיפה, ואני הייתי אמורה לסגור את כל פרטים." (עמ' 13 שורות 11-17 לפרוטוקול). "ש. כל ההכנסות של אחותך, דווחו במסגרת הדיווח שלך לעצמאית לרשויות המס? ת. נכון. ש. כמה הרווחת לפני התאונה? ת. אין לי שנתיים אחורה כי לא עבדתי. ש. לגבי השתכרויות לפני התאונה, כמה הרווחת? ת. יש לך מה שהרווחתי, בסביבות ה- 25,000 ₪. ש. למי, מאיפה מאיזה מקור? ת. מאחותי לתקופה של 5-6 חודשים. ש. ומרפואה אלטרנטיבית? אני לא בטוחה שבאותה התקפה היתה לי מזה הכנסה. "ש. אני מציגה לך את שומת המס שסומנה ד', שאומרת כי ההכנסה שלך הייתה 18,800 ₪, בשנת 2006? ת. אני הגשתי את הדו"חות שלי לבד בגלל שהיו לי הכנסות מועטות. הייתי מגיעה למס הכנסה מגישה את הדו"חות. במס הכנסה מה שיש פה, זה עם קיזוז הוצאות. כאשר מגישים דו"ח במס הכנסה, מבקשים בכתב יד לציין, כמה מחזור, כמה היה הוצאות ואת המספר נטו. ש. הכל כתוב זאת במסמך? ת. זה לא נכון. יש לי הכל בכתוב. אני מקריאה לך מהמסמך. ניתן לאשר זאת גם במס הכנסה. ש. זה מה שהרווחת בשנת 2006? ת. כן. ש. אני מפנה אותך לסעיף 12 לתצהירך, אז מה נכון? ת. פשוט עשו פעם טעות, שהטעות 18,800 ₪ זה הסכום שמופיע בדיוק בדו"ח וחוץ מזה לא היו לי יותר הכנסות. זה פשוט טעות. ש. ומתי הגשת את החשבוניות לאחותך? ת. מתי שרשום וזה עבור כל תקופה שרשומה בחשבון. אם אתה מציג לי את החשבונית ושואל אותי איך זה שהחשבוניות הם ברווח כזה האחת מהשנייה, אני משיבה שהוצאתי בסוף השנה. ש. אם אני אומר לך שלפי החשבוניות יוצא שהרווחתי כ- 2,000 ₪ לחודש, זה נכון? ת. כן. ש. מה שאת אומרת בסעיף 13 לתצהירך, שהרווחת הממוצע 7,625 ₪ נומינלי ובערכים של היום, 9,063 ₪ לחודש, הדברים לא נכונים? ת. אם יש טעות בחישובים אד כנראה שכן. אם אתה רוצה לפרש את זה ככה, אתה יכול לפרש את זה ככה. גם אני לא שמתי לב לזה. אפשר לראות בוודאות שזה מה רשום בדו"ח זה בסדר מבחינתי ואני מקבלת את הטעות. ש. לפני התאונה עבדת רק אצל אחותך? ת. נכון. ש. ולא עבדת ברפואה אלטרנטיבית? אם יש חשבוניות אז אני מסכימה איתך." (עמ' 13 שורות 18-22, עמ' 14 שורות 1-22 לפרוטוקול). "ש. בזמן הלימודים שלך רפואה משלימה, עבדת? ת. לא. ש. היום את מנהלת את העניינים המקצועיים של אחותך? ת. היום אני כותבת ומנהלת את זמני ככל שזה מתאים לי. אם זה שעתיים בשבוע אז שעתיים, ואם זה עשר אז עשר, זה אתר אינטרנט. (עמ' 21 שורות 6-10 לפרוטוקול).

הנה כי כן עולה מהראיות שהוצגו לפני כי שכרה של התובעת עובר לתאונה נמוך בהרבה מזה לו היא טענה, כי התובעת אישרה בעצמה בעדותה לפיה עובר לתאונה עמד שכרה מהעבודה אצל אחותה, על סך של 2,000 ₪ וכי עובר לתאונה עבדה רק אצל אחותה ולא עבדה בתחום הרפואה האלטרנטיבית. טענות התובעת בדבר שכרה מניהול בית קפה ומועדון ריקודים, לא רק שלא נתמכו באסמכתאות, ממילא הן אינן רלבנטיות לענייננו שכן המדובר על עבודות שהתובעת פסקה מלעבוד בהן שנים רבות עובר לתאונה וללא כל קשר אליה.

מעבר לכך, נוכח אי הבהירות, בנוגע לשיעור השתכרותה של התובעת עובר לתאונה היה על התובעת לזמן לעדות את מעבידתה- אחותה הגב' מורן אייזנשטיין אשר תשפוך אור על אופן והיקף העסקת התובעת עובר לתאונה כמו כן היה על התובעת לזמן לעדות את רואה החשבון שיעיד על האישור מיום 22.8.07 ועל החשבוניות המצוינות שם, אשר לטענת התובעת הוצאו בעבור שכרה בגין עבודתה אצל אחותה. הימנעות התובעת מלזמן עדים אלה עומדת לה לרועץ.

בנסיבות אלו, בהעדר ראיות מספקות, נוכח אי הבהירות באשר לשכרה של התובעת עובר לתאונה, מצאתי לנכון לחשב את שכרה הממוצע לפי דו"ח מס הכנסה לשנת 2006 במסגרתו דיווחה התובעת כאמור על הכנסה השנתית בסך 18,800 ₪, סך של 1,567 ₪ לחודש, משוערך (הצמדה בלבד) סך של 1,850 ₪.

הפסדי שכר לעבר:

תקופה א' לפי 30% נכות ממועד התאונה (12.6.06) עד 31.12.2008:

31 חודשים * 1,850 * 30% = סך של 17,205 ₪ בצירוף ריבית מאמצע התקופה, סך של 18,215 ₪.

תקופה ב' , לפי 20% נכות מיום 1.1.09 ועד ליום 25.10.12:

46.5 חודשים * 1,850 * 20% = סך של 17,205 ₪ בצירוף ריבית מאמצע תקופה, סך של 17,795 ₪.

תקופה ג', לפי 10% נכות מיום 26.10.12 ועד למועד פסק הדין:

31.5 חודשים * 1,850 ₪ * 10% = 5828 ₪ בצירוף ריבית מאמצע התקופה סך של 5,900 ₪.

סה"כ לעבר: 41,910 ₪ ובמעוגל 42,000 ₪.

הפסדי השתכרות לעתיד

החישוב הנו לפי 10% נכות תפקודית משכר בסך של 1840 ש"ח ובהיוון עד גיל 67.

1850 ₪ * 10%* 184.117 (מקדם היוון) = 34,060 ₪ ובמעוגל 34,000 ₪.

פנסיה

נוכח הפגיעה בשכר, הפיצוי בגין הפסד הפנסיה הוא כדלקמן:

(42,000* 12%) + (34,000₪ * 10%) = 8440 ₪ ומעוגל 8,500 ₪.

עזרת צד ג

לטענת התובעת בעקבות התאונה וכתוצאה ממנה, בפרט בתקופה הסמוכה לאירוע התאונה, היא נזקק לקבלת עזרה מצד שלישי, בעיקר לתמיכה והשגחה בעקבות מצבה הנפשי הירוד וליווי צמוד בנסיעות אותן קיבלה בעיקר מבני משפחה וחברים. עוד מציינת התובעת כי לאחר התאונה היא הפכה לאדם תלותי במיוחד, הן בנסיעות בפנים הארץ והן בנסיעות לחו"ל וכיום זקוקה התובעת לטענתה למלווה בכל פעולה אשר כרוכה בה נסיעה אם זה במטוס, רכבת או כלי תחבורתי הנתפס על ידה כמאיים.

הלכה פסוקה היא כי משעסקינן בעזרת בני משפחה, אין מקום לפסיקת פיצוי ככל שמדובר בסיוע סביר אשר ניתן לצפות כי יוענק לנפגע על ידי בן משפחה (ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי, פ"ד לט(1) 477, בע"מ 493).

בעניינו, טענות התובעת בדבר הצורך בעזרה לא נתמכו בראיות ולא הוכח כי העזרה שניתנה כביכול על יד בני משפחה וחברים חורגת מהמקובל וממילא לא הוכחו הפסדי שכר כלשהם של בני משפחה או חברים כתוצאה מהעזרה שניתנה. התובעת אף לא טרחה לזמן מי מבני משפחתה או מכריה אשר יעידו על העזרה שניתנה ועובדה זו עומדת לה לרועץ בהתאם להלכת שרון נ' לוי המאוזכרת לעיל.

יחד עם זאת, הלכה פסוקה היא כי רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי בגין עזרת הזולת, אף מבלי שהובאה ראיה לכך, והוא אף יכול לערוך אומדנא ובלבד שהשתכנע כי העזרה שהושטה לנפגע ניתנה לו מעבר לזו המקובלת בין בני משפחה. (ע"א שושני נ' קראוז, פ"ד כח(1) 277; ע"א מלכה נ' אטקין, פ"ד מ"ד(4) 168).

לפיכך, ראיתי לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בגין עזרת צד ג' לעבר בסך של 3000 ₪. בסכום זה לקחתי בחשבון עזרה שניתנה לתובעת בסמוך לאחר התאונה, אשר יכול וחרגה מהעזרה שבני משפחה מושיטים זה לזה ברגיל. אשר לעזרת צד ג' בעתיד. הטענה נטענה בעלמא וללא אסמכתאות ואינני סבורה כי נכותה של התובעת תחייב אותה בעתיד לעזרה בהיקף הנטען על ידה. משכך לא מצאתי לנכון לפסוק לה כל סכום בעבור תקופה זו.

הוצאות

הוצאות שהוציא ניזוק עד למועד מתן פסק הדין, הן בגדר "נזק מיוחד", המחייב פירוט והוכחה (ד. קציר "פיצויים בשל נזק גוף", מהדורה רביעית, התשנ"ח-1997, עמוד 486).

לזאת יש להוסיף את העובדה כי לאור ההלכה שנפסקה בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא (2) 724, זכאי התובע לקבל את הטיפול הרפואי הנדרש במסגרת קופת החולים בה הוא חבר.

כמו כן, בהיות התאונה תאונת עבודה, מוטלת על התובעת החובה להקטין את הנזק בדרך של פניה למוסד לביטוח לאומי להחזר הוצאותיה, ולעניין זה אתייחס בהמשך.

בענייננו, התובעת הציגה קבלות חלקיות בלבד המסתכמות במאות שקלים בודדות, בעבור טיפולים אצל פסיכותרפיסטית מוניקה סטרול וד"ר סוזן זיידל – פסיכולוגית קלינית טיפול אינדיבידואלי זוגי ומשפחתי גישור וישוב סכסוכים, בגינן אין התובעת זכאית להחזר מהנתבעת.

אשר על כן, מצאתי לנכון לפצות את התובע בגין ראש נזק זה על בסיס הערכה גלובלית בסך של 4000 ₪ . סכום זה כולל אף החזר בעבור חלקה של התובעת בשכר טרחת המומחית מטעם בית המשפט. ביחס לעתיד, התובעת לא הציגה בפני כל אסמכתא שתתמוך בטענתה לפיה תזדקק לטיפולים רפואיים בעתיד ולא השתכנעתי כי נכותה הרפואית של התובעת כתוצאה מהתאונה תצריך הוצאות בגין טיפולים בעתיד בהיקף הנטען על ידה. לפיכך אני דוחה את טענת התובעת לעניין זה.

כאב וסבל

אני פוסקת לתובעת פיצוי בסכום של 19,494 ₪ ובמעוגל 20,000 ₪ על הנזק הלא ממוני שנגרם לה.

סוף דבר

לאור האמור לעיל, אני פוסקת לתובעת פיצויי ברכיבים הבאים:

הפסדי שכר לעבר, סך של 42,000 ₪;

הפסדי שכר לעתיד, סך של 34,000 ₪;

הפסדי פנסיה, סך של 8,500 ₪

עזרת צד ג' לעבר, סך של 3000 ₪;

הוצאות לעבר, סך של 4000 ₪;

כאב וסבל (נזק לא ממוני), סך של 20,000 ₪

סה"כ: 111,500 ₪.

תגמולי המוסד לביטוח לאומי- ניכוי רעיוני

כאמור בתצהיר התובעת, תביעתה למוסד לביטוח לאומי לקבלת דמי פגיעה נדחתה לפי הוראות ס' 77(א) לחוק הביטוח הלאומי מאחר ובעת אירוע התאונה היא לא הייתה רשומה כעובדת עצמאית במוסד לביטוח לאומי ועל כן התביעה לא אושרה. (ס' 7 לתצהיר התובעת (ת/1)) לעניין זה הוצג לפני מכתב הדחיה של המוסד לביטוח מיום 4.7.07 (נ/1), שם נרשם כי בהתאם לאמור בסעיף 77 לחוק הביטוח הלאומי- תנאי למתן גמלה לעובד עצמאי הוא שהמבוטח היה בעת הפגיעה רשום במוסד כעובד עצמאי, או שעשה את המוטל עליו כדי להירשם. המל"ל קבע כי ע"פ ביקורת הגביה, פנתה התובעת למוסד לביטוח לאומי להירשם כעובדת עצמאית לאחר יום התאונה נשוא התובענה.

התובעת העידה לעניין זה כדלקמן: " ש. אני מציג לך מסמך ולפיו המל"ל דחה תביעתך, כי לא היית רשומה כעובד עצמאי. ת. אני הבנתי שאם אני הולכת להליך משפטי, שכל תשלום שאקבל מהמל"ל אני אצטרך להחזיר ולכן לא תבעתי את המל"ל. ש. אם אני מבין נכון, את היית רשומה כעוסקת בזמן התאונה והחלטת לא למצות את הזכויות שלך כי ידעת שכל מה שתקבלי יפחיתו ממנו את תגמולי המל"ל? ת. אני בחיים לא הלכתי לבקש ממישהו לקבל שקל. אמרו לי שאם יש לך הליך משפטי, אז יכול להיות שתצטרכי להחזיר. לא בניתי על איזה שהוא סכום שממנו אני לא יודעת מה. תן לי לקרוא את המסמך, האמת היא כמו שאמרתי לך (מעיינת במסמך). אני יכולה לומר בוודאות 100 אחוז היה לי תיק עצמאי פתוח, כי הגשתי דו"ח בסוף השנה למס הכנסה ולא יכול להיות שלא היה לי תיק במל"ל. יכולתי להגיד הנה דו"ח מס הכנסה מתאריך ככה וככה, בואו תחשבו את הסכום. לא עשיתי את זה מהטעמים האלה..... ש. כשאת אומרת מהטעמים האלה, את אומרת שהסכום של מל"ל מופחת מהסכום של בית המשפט? ת. כאשר הגעתי למל"ל, הם שאלו אותי אם יש לי תביעה בהליך משפטי, ולא רציתי לקבל שום שקל, שאני לא אצטרך להחזיר." (עמ' 15 שורות 17-32, עמ' 16 1-4 לפרוטוקול). "ש. אני מפנה אותך למכתב הדחיה שקיבלת מהמל"ל (נ/1)? ת. כן. ש. את אמרת שפנית למל"ל לשאול מה קורה, מתי פנית? ת. פניתי אחרי התאונה. ש. מתי פנית למל"ל ובאיזה נסיבות. ת. בנסיבות שלא עבדתי כמה חודשים, לא היתה לי הכנסה, חשבתי שיתנו לי משהו." (עמ' 22 שורות 20-27 לפרוטוקול).

"הלכה היא שעל הנפגע בתאונת עבודה לפנות אל המוסד ולפעול באמצעים סבירים על מנת לקבל את הגימלאות המגיעות לו, אותן גימלאות שהמעביד-המזיק זכאי שינוכו מסכום הפיצויים המגיע לנפגע ממנו מכוח הוראות סעיף 82(א) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (ע"א 592/66 "הקודחים" נתניה בע"מ נגד נסים ביטול ואח' פסקי דין כ"א (1) 81; ע"א 86/73 שושנה נגד ציון חברה לביטוח בע"מ פסקי דין כ"ח (2) 497). במקרה שהנפגע, על אף סיכוייו לזכות בגימלה מהמוסד, אינו פונה למוסד בתביעה, לא יהסס בית המשפט לאמוד את תוצאתה האפשרית של תביעה כזו לגימלה לאור חוות הדעת של הרופאים שהעידו בפניו. בהתאם לכך יקבע את שעור הגימלאות שהיה הנפגע זכאי לקבל מהמוסד ולא קבלן בשל שלא פעל בסבירות ראויה, וינכה סכום זה מפיצויים המגיעים לנפגע (ראה ע"א 592/66 הנ"ל בעמ' 287 מול האות ו' וכן ע"א 164/68 החברה לבנין ולעבודות צבוריות נגד אנואר פסקי דין כ"ג (1) עמ' 58 ראה בעמ' 61).".

ראה בעא 727/87 - יצחק שור ואח' נ' דניאל בן הרוש, פד מד(3), 142 (19/07/1990)

"במקרה שהתאונה הינה גם תאונת עבודה, זכאי הנפגע לפיצויים לפי חוק הפיצויים, כפי שאלה יהיו לאחר שינוכו מהם הגמלאות אותן הוא קיבל ועתיד לקבל מהמוסד. ניכוי כזה יש לעשות אפילו לא פנה הנפגע בתביעה לקבל את המגיע לו כנפגע תאונת עבודה מהמוסד (ע"א 714,725/80 גולדברגר נ' בסה, פ"ד לז(109 (3).".

רעא 1619/93 אליהו חברה לביטוח בעמ נ' טטרו יאיר, פד מז(4), 89(19/08/1993)

בענייננו, בהיות התאונה תאונת עבודה, ככל שהייתה התובעת רשומה כדין במוסד לביטוח לאומי היא הייתה זכאית לקבלת דמי פגיעה, קצבת נכות והחזר הוצאות מהמוסד לביטוח לאומי. לא ניתן לקבל בעניין זה את עדותה של התובעת אשר טוענת מחד כי המוסד לביטוח לאומי דחה אותה מאחר ולא היתה רשומה כעובדת עצמאית ומאידך כי היא דיווחה למוסד לביטוח לאומי עובר לתאונה על עבודתה כעצמאית, אך בחרה שלא למצות זכויותיה במוסד לביטוח לאומי מאחר והוסבר לה כי כל סכום שתקבל מהמוסד בגין התאונה ינוכה מהסכום שייפסק לטובתה במסגרת התביעה.

ניכוי רעיוני של תגמולי המוסד לביטוח לאומי מלמד כי בעבור דמי פגיעה זכאית הייתה התובעת לקבל סך של 4,900 ש"ח ₪ (משוערך) וכן מענק נכות בסך של 7,100 ₪(משוערך). סה"כ 12,000 ₪ במעוגל.

הסכומים אשר נפסקו לתובעת בגין ראשי הנזק השונים בניכוי תגמולי המל"ל הינם בסך 100,000 ₪ במעוגל.

הנתבעת תשלם לתובעת את היתרה בסך 100,000 ₪ בצירוף שכר טרחת עו"ד בשיעור 15%, וכן את הוצאות המשפט בסך 1,000 ₪.

ניתן היום, י' סיוון תשע"ה, 28 מאי 2015, בהעדר הצדדים.