ובעניין ת"א 18574-12-08

ובעניין תא"מ 121-07-08

1. פסק דין זה ניתן בהתאם לסעיף 15(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

נתוני רקע וקורות ההליכים

2. התובעים מתגוררים ברח' אורנים 21 בקרית טבעון. ברח' אורנים 17 ו-19 בקרית טבעון פעל מזה שנים בית אבות שהיה ידוע בשם "פנסיון אורנים". הנתבעת 2 ב-ת.א. 6739/04 (להלן, גם "פרקש") הייתה הבעלים של בית האבות. הנתבע 1 ב-ת.א. 6739/04 הנ"ל (להלן, גם "מושיץ"), שהוא חתנה של פרקש, היה המנהל והמפעיל שלו.

3. כתוצאה משכנות זו בין בעלי הדין ניטשות, מזה שנים רבות וארוכות, מחלוקות רבות. אלו נובעות, בין היתר, לנוכח התנגדותם של התובעים לעצם קיומו ותפעולו של בית האבות. על רקע זה הוגשה תחילה תביעת התובעים נגד פרקש ומושיץ (להלן, גם "הנתבעים") ב-ת.א. 6739/04 הנ"ל (להלן – "התביעה הראשונה"). בגדרה של זו עתרו התובעים ליתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים להפעיל את בית האבות האמור. עם הגשת התביעה הראשונה הונחה בפניי בקשה לצו מניעה זמני וזאת לנוכח טענת התובעים כי "במהלך השבוע האחרון ממש לפני הגשת בקשה זו, הודיע המשיב (והוא מושיץ – ש.ל.) באוזני כל כי בכוונתו להקים ולאכלס בית אבות יוקרתי עם 20 חדרים ולשם כך מבוצעים השיפוצים רחבי ההיקף" (סעיף 19 לבקשתו).

4. לעניין צו המניעה הזמני ניתנה החלטתי ביום 8.4.04. נלמד ממנה כי נפרסו בפניי המאבקים שהתחוללו בין הצדדים לעניינו של בית האבות. הראיתי כי בגדר המאבקים האמורים הפסידו הנתבעים לכל אורך הדרך, הן בפני רשויות התכנון והבנייה והן בפני בתי המשפט לערכאותיהם. לנוכח זאת אף אין עוררין שהתקיים משא ומתן בין התובע 1 (להלן, גם "דוברת") לבין מושיץ, לקראת כריתתו של הסכם פשרה. בסופה של דרך הסכם פשרה זה לא נחתם. על כך בהרחבה עוד להלן. מכל מקום אין עוררין שביום 18.9.03 שיגר מושיץ לדוברת מכתבו בו הוא רשם ש"הנני להודיעך כי בית האבות פנסיון אורנים יפסיק את פעילותו בחודש דצמבר ש"ז". לטעמו של מושיץ הדבר היה פועל יוצא מדרישות סחטניות של השכנים של בית האבות אשר לכל אורך הדרך נאבקו יחד עם דוברת נגד עצם קיומו של בית האבות. ככל שעסקינן בדוברת עצמו רשם מושיץ כי "גם תביעותיך, אף כי הגענו לפשרה, היוו נטל כבד נוסף על בית האבות, יחד עם השאר חרץ את דינו של הבית". המכתב נחתם במרירות רבה על כך שמושיץ נאלץ להביא לקיצו את בית האבות אשר "לא היה רק עוד 'עסק' אלא מפעל חיים!".

5. בגדרה של החלטתי הנ"ל פרסתי שיקולים לרוב לחובת התובעים והנתבעים בתביעה הראשונה. בסופה של דרך, מששקלתי השיקולים כה וכה, סבור הייתי שיש להעניק צו מניעה זמני, מחד-גיסא, ולהתנות אותו בערובה משמעותית ביותר, מאידך-גיסא. הוריתי כי צו המניעה הזמני יהיה מותנה בהפקדת ערובה בסכום של 100,000 ₪. החלטתי זו אושרה אף על ידי כב' השופטת וסרקרוג, שדחתה בר"ע עליה, בהחלטתה מיום 27.5.04 (בר"ע 1413/04). משעה שבסופה של דרך לא עמדו התובעים בתנאי ההפקדה צו המניעה הזמני בוטל.

אבהיר כבר עתה כי שוגים התובעים לעניין המשמעויות החלוטות שהם גוזרים מהחלטתי הנ"ל. כך, ראש לכל, לנוכח העובדה שעסקינן היה בהכרעה לעניינו של סעד זמני, ומשום הנתונים שמטבע הדברים אותה עת הם לכאוריים, להבדיל מההכרעה הסופית שתינתן, כאן ועכשיו.

6. עניינה של התביעה הראשונה, כמוהו כעניינם של כל ההליכים במסכת שבפניי, היה ארוך ומייגע מאוד. בגין התביעה הראשונה, כמוה כיתר התביעות, תוקנו לא אחת כתבי הטענות. ככל שעסקינן בתביעה הראשונה הרי בגדר תיקוני כתב התביעה צורפו אליה בזמנו הנתבעים 3 ו-4 (להלן, גם "ממן"). ככל שעסקינן בהם נטען על ידי התובעים כי הם עומדים לרכוש ו/או שמא רכשו כבר את בית האבות האמור.

7. הוריתי על הגשת תצהירי עדויות לעניינה של התביעה הראשונה. הונחו בפניי לעניינה תצהיריהם של דוברת, מושיץ וממן.

8. עוד בתחילת הדרך, ולבקשתם של התובעים, אישרתי את עתירתם לפיצול סעדים. בעקבות זאת הגישו התובעים לבית המשפט לתביעות קטנות בחיפה תביעה נוספת, תחילה נגד מושיץ בלבד ולימים אף כנגד פרקש ב-ת.א. 18574-12-08 (להלן – "התביעה השנייה"). בהתאם להחלטת כב' השופט ליפשיץ מיום 5.4.09 התביעה השנייה אוחדה בפניי עם התביעה הראשונה. בהתאם לכתב תביעה מתוקן שהוגש בתביעה השנייה נתבעו פרקש ומושיץ לשלם לתובעים סכום של 429,959 ₪. סכום זה, כנטען, נתבע בגין ירידת ערך נטענת של בית התובעים, עקב קיומו של בית האבות, ועקב עלות בזבוז זמנו של דוברת בהליכים הממושכים נגד הנתבעים שם.

9. ובהמשך הדרך הגיש דוברת בלבד תביעה נוספת ב-ת.ק. 121-07-08 (להלן – "התביעה השלישית"). זו הוגשה נגד מושיץ, הוא הנתבע 1 שם, כנגד מר אריה רפפורט (להלן – "רפפורט"), הנתבע 2 שם, שהיה מהנדס המועצה המקומית קרית טבעון. נתבעות נוספות היו המועצה המקומית קרית טבעון והוועדה המקומית שלה, הן הנתבעות 3 ו-4 שם. בהתאם להחלטתו של כב' השופט קוטון מיום 10.1.10 אף תביעה זו אוחדה בפניי. התביעה השלישית היא תביעה כספית על סך 37,200 ₪. היא נסבה לעניינם של מטרדים שונים מהם סבל דוברת במסכת שבפניי. הם כוללים סכומים בגין עוגמת נפש וביטול זמנו של דוברת. ככל שעסקינן ברפפורט, ובמועצה המקומית קרית טבעון והוועדה המקומית שלה, נטען כי לכל אורך הדרך נהגו הללו ברשלנות רבה בטיפול בשורה נרחבת של עבירות בנייה של מושיץ. כך, בין השאר, משום שאין עוררין שבמרוצת השנים שימש מושיץ חבר המועצה המקומית קרית טבעון ולימים התמודד על ראשות המועצה המקומית בעצמו. נטען, ככל שעסקינן במצב הדברים היום הזה, שמושיץ משמש סגן ראש המועצה המקומית וממלא מקומו.

10. כאמור, חרף התנגדותו של דוברת, הוריתי על איחוד הדיון בשלוש התובענות שבפניי. אף לעניין זה שוגה דוברת בתרעומתו באשר לכך. לטעמו משנעניתי לבקשה לפיצול סעדים, ממילא נגזר היה מכך שהדיון בכל אחת מן התובענות, יהיה בנפרד. ברי שהדברים חסרי שחר. בדרך המלך אמור היה דוברת לתבוע את כל הסעדים האפשריים תחת מסגרת אחת. משהיתרתי לו לפצל את סעדיו, פשיטא משום שלעת בקשתו מכלול סעדים אלו טרם התגבש, נפתח לו שער להגיש התביעה השנייה והתביעה השלישית, כל עיקר. אין בין כך לבין השאלה אם לדון בתביעות במאוחד או בנפרד, ולא כלום. בוודאי שהאחד אינו גוזר את השני.

11. כאשר הושלם איחוד הדיון בכל התובענות, כבר ניצבו בפניי מכלול תצהירי העדויות בתביעה הראשונה. משום כך, ובהעדר בקשות אחרות אותה עת, הוריתי על הגשת תצהירי עדויות משלימים, לעניינן של התביעה השנייה והתביעה השלישית בלבד. שוב הונחו בפניי תצהירי עדויותיהם של דוברת ושל מושיץ. ככל שעסקינן בנתבעים 4-2 בתביעה השלישית הונח בפניי תצהירו של רפפורט.

12. לימים, ובשלבים מתקדמים ביותר, נעניתי לעתירתו של רפפורט וסולקה על הסף התביעה השלישית כנגדו. בהמשך הדרך, וככל שעסקינן בנתבעות 3 ו-4, סוכם על דחיית התביעה כנגדן ללא צו להוצאות. כך, ככל שעסקינן בתביעה השלישית. ככל שעסקינן בתביעה הראשונה סוכם על דחיית התביעה נגד ממן ללא צו להוצאות. נותרו, איפוא, בזירה, אכן לעניין שלוש התביעות שבפניי, הניצים המקוריים מתחילת הסכסוך, והם דוברת ומושיץ.

13. במרוצת השנים, יצוין, התקיימו הליכי גישור בין בעלי הדין, אף נוהל כמבואר משא ומתן ישיר לפשרה. אלו לדאבון הלב לא הבשילו תוצאות. התיק, איפוא, נקבע לישיבת הוכחות. בפתח ישיבת הוכחות זו הסכימו ב"כ הצדדים "להצעת בית המשפט על פיה יינתן פס"ד מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות. לסיכומי טענות ב"כ התובעים ניתן יהיה לצרף מערכת תמונות. לסיכומי טענות ב"כ הנתבעים 2-1 ניתן יהיה לצרף כל מסמך שהוא, תוך שמירת זכויות וטענות. כתוצאה מכך יוגשו סיכומי טענות במחזור שני, בהתייחס למסמכים אלו ולמתחייב מכך" (פרוטוקול מיום 21.3.13).

14. לנוכח זאת הונח בפניי המחזור הראשון של סיכומי הטענות. בעקבות זאת עתרו הנתבעים למחוק פסקאות מסיכומי טענות ב"כ התובעים. הוריתי, איפוא, כי במסגרת מחזור סיכומי הטענות השני, כמבואר, יתייחסו ב"כ הצדדים אף לעתירה זו, על דרך החילופין, הן למקרה שאיענה או אדחה את הבקשה האמורה.

15. ב"כ הצדדים, ובעיקר ב"כ התובעים, לא עשו כן. ב"כ התובעים הגיש תגובה לעתירה האמורה וב"כ הנתבעים השיב עליה. הגם שהבהרתי, ככל שעסקינן בב"כ התובעים, כי הוא מתעלם מסעיף 1 להחלטתי מיום 27.1.14, בגדרה הוריתי על הגשת מחזור סיכומים שני, הוא לא עשה כן. כך, אף חרף החלטתי מיום 3.4.14 והחלטתי מיום 11.6.14. משכך הוריתי בהחלטתי האחרונה כי פסק דיני יינתן על יסוד החומר שבפניי, ובהעדר מחזור סיכומים שני.

16. ומשכך ראוי לומר דברים אחדים לעניין ייצוגם של בעלי הדין, לאורך השנים. במרוצת השנים החליפו התובעים והנתבעים, חדשות לבקרים, עורכי דין. מושיץ עצמו הוא עורך דין. לא אחזור ואמנה את שמם של עורכי הדין שהיו, התפטרו או פוטרו. הגם שלכאורה מיוצגים התובעים היום על ידי עו"ד יוסי נקר, והוא חתום על סיכום טענותיהם, הרי לנוכח כתבי בי-דין רבים שהונחו בפניי על ידי דוברת במרוצת השנים, דומה בעיניי שאף סיכום טענות זה, למצער בחלקים רבים שלו, הוא פרי ידיו של דוברת עצמו. והגם שלכאורה מיוצגים הנתבעים היום על ידי עו"ד גרינשטיין, הרי מכלול כתבי בי-דין, אף סיכום הטענות שבפניי, חתום על ידי מושיץ עצמו, כמי שמייצג את הנתבעים, והם חותנתו, פרקש, והוא עצמו.

17. הונח בפניי, איפוא, חומר ראיות וטענות ענף וכרסתני. הוא חובק מאות מוצגים. עשיתי כמיטבי על מנת לבור את הבר מן התבן, וברי לי שאדרש רק לאותן סוגיות הצריכות להכרעתי. עקב פרישתי וסדרי עבודתי עקב כך ניתן פסק דיני רק עתה. עם ב"כ הצדדים ובעלי הדין הסליחה.

18. בהמשך הדרך אדרש להכרעות עובדתיות, במרוצת השנים, ככל שעסקינן באבני הדרך העיקריות להתפתחותו של הסכסוך. ואולם טרם שאדרש לכך אקדים ואכריע בעתירת הנתבעים למחיקת פסקאות מסיכום טענות ב"כ התובעים. כבר אציין ואקבע, ביסודו של דבר, כי שני בעלי הדין הניצים שבפניי, והם דוברת ומושיץ, כל אחד בתורו ולעניינו, הותירו עליי רושם רע ביותר, דרך המעטה. הדיון להלן יתייחס, בעיקר, להתנהלותו הנפסדת של דוברת, כפי שהדברים עולים מסיכום טענותיו.

הגנבת ראיות, הרחבת חזית והתנהלות נפסדת של בעלי הדין, בעיקר התובעים

19. כאמור הסכימו ב"כ הצדדים כי יינתן פסק דין מנומק בדרך הרגילה "על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות". ברי שבדרך העסקים הרגילה אין צורך להבהיר שסיכומי הטענות מוגשים "על יסוד החומר שבתיק". משמע, עובר להגשת סיכומי הטענות, ניצבים לנגד עינינו מכלול כתבי הטענות, ומכלול הראיות. על יסוד אלו מגישים בעלי הדין סיכומי טענותיהם וטוענים מה מתחייב, לשיטתו של כל טוען וטוען, ממכלול זה. ברי לחלוטין שבמסגרת סיכום טענות לא מותרים בעלי הדין, בשום אופן ופנים, לטעון טענות, ובוודאי להתיימר להביא ראיות, שלא היו קיימות עובר להגשת סיכומי הטענות, משמע לא היו אז "החומר שבתיק". מי שחוטא בכך הרי הוא מגניב ראיות, אף מרחיב את החזית, ובדרך נפסדת שזכתה לגינוי לאורך השנים בפסיקתו של בית המשפט העליון.

20. בגדר סיכום טענותיו של ב"כ התובעים נמצאה לי, באורח בוטה ונרחב, מידה גדושה עד מאוד של הגנבת ראיות והרחבת חזית, ובעזות מצח לא תתואר.

21. וכך, בגדר סיכומי הטענות מעז פניו ב"כ התובעים להסגיר נתונים עובדתיים מהליך הגישור שהתנהל בין בעלי הדין. בכך הוא לא רק חוטא בהגנבת ראיות, אלא אף בכך שקיים איסור מוחלט, משום תיקון עולם, להסגיר כל פרט שהיה במהלך הגישור. וכך, בין השאר, נטען שמושיץ נמצא בקשיים כלכליים וכתוצאה מכך לווה כספים רבים בשוק האפור.

וכך, נטען שדוברת קיבל מידע ממתווכת דירות אשר מסרה לו על כוונתו של מושיץ לנסות למכור את הבניין הקדמי בו הוא מתגורר כ"עסק חי", על מנת להמשיך ולהפעיל בו בית אבות.

ועוד נטען לאירוע על פיו ביום מן הימים הגיעה משאית גדולה, מן הסתם של נושיו של מושיץ, אשר פרצו את דלת הכניסה לביתו והוציאו מן הבית תכולה רבה ביותר, מן הסתם, על מנת להיפרע חובות אלו.

ולא נגעתי אלא בקצה הקרחון. ואכן דוברת ראה חירות, לכל האורך והרוחב, להמציא נתונים עובדתיים שלא בא זכרם כל עיקר, בגדר מסכת הראיות. ברי שככל שעסקינן בנתונים עובדתיים שניתן היה לפרוס אותם בזמן-אמת, לעת הגשת ראיות התובעים, אין ספק שהוחמצה השעה. ככל שעסקינן בנתונים עובדתיים אחרים, ומכל מקום, רשאים היו התובעים לבקש רשות מבית המשפט להמציא ראיות חדשות, ולו באיחור. ככל שבקשה זו הייתה נענית בחיוב, הגם שדומה שהיא לא הייתה נענית בחיוב, הרי אז, ורק אז, היו רשאים התובעים לטעון טענותיהם לעניין זה, שהרי רק אז הם לא היו חוטאים בהגנבת ראיות והרחבת חזית.

22. משהונחה בקשת הנתבעים כאמור, התבקשה תגובת התובעים. אכן הם אמורים היו לשכנע שלא היה דופי בהתנהלותם. כך, למשל, אם היו מראים שסיכום טענותיהם אינו חורג אלא הולם ותואם את מכלול הראיות והטענות. התובעים לא עושים כן, מן הסתם משום שטיעון כאמור בלתי אפשרי, אך בעזות מצח רבה הרי בגדר התגובה האמורה הם מוסיפים חטא על פשע, והתגובה מוסיפה ופורסת נתונים עובדתיים נוספים, כהנה וכהנה. ככל שעסקינן, למשל, לעניין הפריצה הנטענת של נושיו של מושיץ, נטען שמושיץ בתגובתו כלל אינו מכחיש את האירוע. רק נשמט מדוברת שעד אשר מושיץ יהיה חייב להתייחס לאירוע האמור, אמור דוברת להראות הכיצד נפתחה לו בכלל הדרך להביא לידיעת בית המשפט את האירוע הנטען, כאמור תוך הרחבת חזית בוטה.

23. עתה נחזור להסכמה הדיונית. בעלי הדין הסכימו כי ניתן יהיה להוסיף על "החומר שבתיק", וכמובהר שם. ככל שעסקינן בתובעים נפתחה להם הדרך לצרף לסיכום טענותיהם מערכת תמונות, גם אם לא היו אותה עת בגדר "החומר שבתיק". ככל שעסקינן בנתבעים, נפתחה להם הדרך, ובאורח נרחב, "לצרף כל מסמך שהוא". ואולם לנוכח זאת סוכם על מחזור סיכומים שני. שהרי חייבת להיות לתובעים הזדמנות להגיב לחומר חדש, שאיננו בגדר "החומר שבתיק", והוא "כל מסמך שהוא", שצירופו הותר כמוסכם. והנה, אחרי שהתובעים, בדרך התנהלות נפסדת, ראו להגניב ראיות ולהרחיב חזית, הנה הם מלאו פיהם מים, חרף הזדמנויות דיוניות רבות שניתנו להם, ולא ניצלו זכותם להגיש סיכומי תגובה. וכך, בעיקר לעניין ההתפתחויות האחרונות בסכסוך שבין בעלי הדין, והמתחייב מהן, כאשר ההתנהלות הנפסדת של התובעים מגיעה לשיא נוסף בסיכום טענות ב"כ התובעים. לכך אגיע עתה.

לעניין המצב העדכני בנושא היתר הבנייה

24. לכל אורך הדרך, כך כבר ציינתי, ניהלו התובעים שורה ארוכה ונרחבת של מאבקים כנגד הנתבעים בנושא בית האבות. ביסודו של דבר, כמעט לכל אורך הדרך, הייתה ידם על העליונה. בשורה נרחבת של מקרים כך קרה בעקבות הליכי ערר שהגישו התובעים נגד הנתבעים לוועדת הערר המחוזית, בה ידם הייתה על העליונה. כך אף היה, לא אחת, כאשר הדברים הגיעו בעקבות זאת לכותלי בית המשפט לעניינים מנהליים.

25. ואכן בשורת מאבקים אלו הוברר מעל לכל ספק שמושיץ חטא בשורה ארוכה ונרחבת של עבירות בנייה. הוא נדרש להרוס חלקים נרחבים של עבירות בנייה אלו. נטען על ידו כי הוא עשה כן, ככל שעסקינן בעבירות בנייה שלא ניתן היה להכשירן. ככל שעסקינן באחרות הוא לא עשה כן, מתוך המתנה להכרעת רשויות התכנון.

26. סופה של דרך, איפוא, בהחלטת ועדת הערר המחוזית מיום 17.11.11 (נספח ב' לסיכום טענות ב"כ הנתבעים).

בהחלטה זו דנה ועדת הערר בשורה ארוכה ונרחבת של טענות התובעים, ודחתה את מרביתן המכרעת, אך נענתה למיעוטן השולי.

27. והנה, בגדר סיכום טענות ב"כ התובעים, מעז ב"כ התובעים פניו ורושם ש"מסיבות בלתי ענייניות, יו"ר ועדת הערר ... טרם עזיבתו את תפקידו, כתב 'החלטה' על דעת עצמו יום אחד לפני שעזב את תפקידו. החלטה זו נגועה בהתנכלות, בנקמנות ובחוסר תום לב כלפי התובע מס' 1, אשר העז להגיש תלונה לרשויות המוסמכות על תפקודו הלקוי של יו"ר ועדת ערר זה. 'החלטה' זו שימשה את הנתבעים לקבל 'היתר בניה' שנשען על גבי תשתית בלתי חוקית בעליל, כלומר: היתר בנייה מושחת. התובע מס' 1 מסוגל בהחלט להוכיח אמירה חמורה זו" (סעיף 21).

28. לקרוא ולא להאמין. ב"כ התובעים טוען, ככל שעסקינן במוסד תכנון מעין-שיפוטי, טענות חמורות ביותר. כתוצאה מכך הוא טוען שהיתר הבנייה נגוע בשחיתות. הוא אף טוען שהוא "מסוגל בהחלט להוכיח אמירה חמורה זו".

והכיצד ומתי יוכל ב"כ התובעים "להוכיח", מקום שבהסכמתו ובטובתו פרשת ההוכחות תמה, והנה אנו מצויים בשלב סיכום הטענות? דומה שקטנות אלו אינן טורדות את מנוחתו, כל עיקר. והרי החלטת ועדת הערר ניתנה ביום 17.11.11. ומה עשה ב"כ התובעים, מאז ועד עתה, ככל שעסקינן בהוכחת האשמתו האמורה?

29. רק למקרא סיכום טענות ב"כ הנתבעים מסתבר שב"כ התובעים הגיש עתירה כנגד החלטת ועדת הערר אשר נדונה והוכרעה בפסק דינה מיום 19.6.12, של כב' השופטת וילנר. משמע, הייתה ידועה לב"כ התובעים, עובר להסכמתו הדיונית מיום 21.3.13, והגם שלא יכולה הייתה להיות ידועה לבית משפט זה, הייתה ידועה-גם-ידועה לבעלי הדין, וממילא לב"כ התובעים.

30. פסק דינה של השופטת וילנר, כך אקדים ואקבע, דחה מכל וכל את עתירת התובעים. על כך עוד להלן. ואולם עולה הימנו שבמכלול טענות העתירה לא טענו התובעים, ולו כזית, טענות אודות התנכלות, שחיתות וכל כיוצא באלה. אכן התובעים טענו, כזכותם ללא עוררין, נגד החלטות ועדת הערר לגופן. משמע, ככל שבדרך המלך אמור היה דוברת לעשות מעשה, בפני בית המשפט לעניינים מנהליים, הנה הוא לא עשה דבר. כל זאת לא מנע ממנו, כמבואר, לטעון נגד עצם תוקפו החוקי של היתר הבנייה ובגדר סיכום הטענות, לכאורה באורח ציני, לעטוף אותו במרכאות.

31. ולמצער, הגם בדוחק רב, יכולים היו התובעים להישמע בטענה שהזכות לצרף "מסמך חדש", והוא פסק דינה של השופטת וילנר, הייתה שמורה לנתבעים בלבד. ואולם אם אלו הם פני הדברים, ואני רחוק מאוד מלהניח הנחה זו, היכן התשובה, כזכות שניתנה לתובעים בגדר מחזור סיכומים שני, למתחייב מפסק דינה של השופטת וילנר?

32. אין בכוונתי לעבור לסדר היום לעניינה של התנהלות נפסדת זו, שיש בה לא רק השתלחות סרת-טעם במוסד תכנון מעין-שיפוטי, אלא המשך ושיא חדש של הגנבת ראיות והרחבת חזית. ומתגנב חשד ללב שמא ב"כ התובעים, אף לנוכח תגובתו לבקשת ב"כ הנתבעים לעניין מחיקת פסקאות מסיכום טענותיו שכמבואר לאו תגובה היא לשון המעטה, כלל אינו מודע לפשר מושגי יסוד של הגנבת ראיות והרחבת חזית. שמא לטעמו הוא רשאי, כל אימת שיעלה רצון מלפניו, להעלות כל טענה, ולהביא כל ראיה, משל אין דין ואין דיין ותקנות סדרי הדין הן המלצות גרידא, לדידו.

כשלעצמי, וללא כל קשר להכרעותיי המהותיות, שעה שאבוא לדון בפסיקת הוצאות יחוייבו התובעים בהוצאות משפט מופלגות, ככל שעסקינן בהתנהלות הדיונית הנפסדת, ובאורח כה נרחב, בוטה ועז מצח, כפי שהראיתי מעלה.

33. עיון בסיכום טענות ב"כ הנתבעים מעלה, לעניין הגנבת ראיות, כי אף הוא לא טמן ידו בצלחת. וכך, דרך משל, הוא התיימר לטעון – תוך הגנבת ראיות - שבשנים האחרונות נסגרו בקרית טבעון כ-12 בתי אבות (סעיף 36), שהגנרטור הופעל בעיקר בתקופת החורף ושהוא אינו אלא מנוע קטן של מקרר שנמצא במטבח בית האבות (סעיף 72) וכי התובעים הטרידו עובדי מרפאה שהייתה במקום בטלפונים אין ספור (סעיף 69). ואולם משעה שב"כ התובעים לא עתר, כזכותו, למחוק מובאות אלו, שמא לעשות כן בגדר מחזור הסיכומים השני, לא אדרש לעניין זה מיוזמת עצמי.

34. ומכאן אדרש לאבני הדרך בהתפתחות הסכסוך, הצריכות לעניין התביעות שבפניי, ואגב הכרעתי העובדתית בהן אדון ואכריע בכל אחת מן התביעות שבפניי.

תחילת הדברים

35. ביסודו של דבר, ומשפע החומר שבפניי, נהיר לי שמלכתחילה נוהל במקום בית אבות, שמא פנסיון. עסק זה נוהל על ידי פרקש ובעלה המנוח, משה פרקש ז"ל, ולימים אף על ידי בנם המנוח, יובל פרקש ז"ל.

36. התובעים עברו להתגורר בביתם ברח' אורנים 21 בשנת 1984. שעה שעשו כן כבר התנהל העסק, אם של פנסיון ואם של בית אבות, בשכנות להם. ודומה שלא זו בלבד שהדבר לא היה לצנינים בעיניהם, הנה אני למד שביום 9.3.93 חתם דוברת על תצהיר שתמך בעתירה שהגישו הנתבעים לבית המשפט הגבוה לצדק בתיק בג"צ 3409/92. בתצהיר זה קשר דוברת כתרים לבית האבות. בין השאר הוא טען שקיום בית האבות "אינם גורמים לעומס תחבורה ברח' אורנים" (סעיף 5(א)). הוא ציין ש"קיום ופעילות בית האבות 'אורנים' אינם גורמים לי ולבני משפחתי מטרד של רעש כלשהו, בכל שעות היממה" (סעיף 7) וכי "קיום ופעילות בית האבות 'אורנים' אינם גורמים לי ולבני משפחתי למפגע ריחות או זיהום אוויר כלשהו" (סעיף 9). והעיקר: שמשום כך "הריני מצהיר כי אינני מתנגד כלל לתוכנית העותרים להכנסת שינוי לבית האבות" (סעיף 10).

37. לנוכח זאת נטען על ידי הנתבעים שהתובעים מושתקים מלהעלות טענותיהם כנגד מפגעים רבים בבית האבות, ועצם קיומו, לנוכח התנהלות דיונית זו, ובפני בג"צ. ובעיקר נסמכים הנתבעים על הנטען בסעיף ד(5) לכתב התביעה המתוקן בתביעה השנייה. שם נטען כי "הוועדה המחוזית התייחסה באופן ישיר לנושא המפגעים והמטרדים הנ"ל בנספח עא מיום 9/2/1992 המצ"ב לאמור: '1. יעוד שטח לבית אבות (שלישי ברחוב) מהווה פגיעה בדיירים הגרים בסביבה'". מכאן ניתן ללמוד, כך הטענה, שהגם שהתובעים היו מודעים למטרדים הנטענים בשנת 1992, הנה הדבר לא מנע מהם ליתן תצהירם הנ"ל המחמיא לבית האבות, בשנת 1993.

38. ואכן, הדבר לא נעלם מעיני ועדת המשנה של הוועדה המקומית בישיבה מיום 21.1.02 (נספח נה לתצהיר דוברת בתביעה השנייה). בישיבה זו פרס דוברת רשימה ארוכה ונרחבת של מפגעים ומטרדים לעניין בית האבות. ומשעה שאחד ממשתתפי הדיון טען כנגדו "בתצהיר משנת 1993 מר דוברת משבח את בית האבות ומצהיר שאינו מהווה מטרד. מה גרם לך לשנות את הגישה" השיב דוברת ש"מאז 1993 גדל מספר החוסים".

39. אודה שהסוגיה האמורה טרדה את דעתי. כך, בין השאר, משום שבגדר התצהיר משנת 1993, כזכור, תמך דוברת לכאורה בתוכניות התרחבות של בית האבות. ואולם, בסופה של דרך, שוכנעתי כי בסוגיה האמורה הדין עם דוברת. הנטען בכתב התביעה לעניין התביעה השנייה, מביא ציטוט של הוועדה המחוזית, וניתן הגם בדוחק שלא לייחס זאת להלך דעתו של דוברת אותה עת.

ואולם אין לי ספק כי גם בנתון לכך הדבר מקהה במידת-מה את עוצמת השיקולים לעניין התנהלותו של דוברת. שהרי מחד-גיסא, דומה שדוברת עצמו, כך מתחייב, מסכים לגידול מספר החוסים, כעולה מעמדתו בפני הבג"צ. ומאידך-גיסא, דומה שלכאורה הדבר מתיישב עם תום לבו וכנותו של דוברת. שהרי היא צובעת את התנגדותו בצבעים ענייניים. ולשיטה זאת אין זאת אלא שדוברת הסכים והשלים עם קיומו של בית האבות, בממדים מסויימים ולו אף בנתון לגידול מסוים. אלא שלימים, ומשעה שמושיץ נטל את מושכות הניהול לידיו בעקבות פטירתו של משה פרקש ז"ל והזדקנותה של פרקש חותנתו, חל גידול משמעותי ביותר בהיקף פעילותו של בית האבות, תוך עבירות בנייה רבות ונרחבות. כתוצאה מכך השתנתה מקצה לקצה גישתו של דוברת לעצם קיומו של בית האבות, ושמא הדבר נחזה לסביר.

40. אין עוררין שבשנים אלו אכן הרחיב בית האבות את תחום פעולתו. הדבר היה כרוך בשורה ארוכה ונרחבת של עבירות בנייה שבוצעו על ידי מושיץ. ראיות לכך נמצאו לי למכביר בשורת המוצגים שצורפו לתצהיריו של דוברת. ביסודו של דבר, אותה עת, לכל אורך הדרך ידו של דוברת הייתה על העליונה הן בפני הוועדה המקומית, הן בפני ועדת הערר והן בפני בתי המשפט. משמע, כך אף הטעמתי בהחלטתי מיום 8.4.04, הרי ככל שעסקינן בוועדה המקומית דחיתי את טענתו של דוברת, למידה של הפליה לזכות מושיץ. אף הוספתי והראיתי כי "אף עצם העובדה שהמשיב חזר והפסיד לכל אורך הדרך, מלמדת, לכאורה, על כך שהרשויות דנו באורח ענייני וחסר פניות" (סעיף 11). נתון זה מקבל חיזוק משמעותי לנוכח העובדה שהתביעה השלישית נגד הנתבעים 4-2 שם נדחתה.

41. בהחלטתי מיום 8.4.04 הנ"ל הצבעתי, למשל, על פרוטוקול ועדת המשנה להתנגדויות, שם פרס דוברת שורה של מטרדים נטענים, כגון "תנועה בלתי פוסקת בעיקר בשבתות", "סתימות ביוב בלתי פוסקות", "בעיית ריחות מהמטבח", "מיכלי סולר מהווים מפגע בטיחותי" ועוד. לא למותר לציין כי בגדרה של אותה החלטה החליטה הוועדה המקומית לדחות את בקשת מושיץ לאיחוד וחלוקה הואיל ו"התוכנית המוצעת אינה נותנת מענה הולם למגוון המטרדים והעבירות שבוצעו בעבר וקיימים במתחם כפי שהוצגו על ידי המתנגדים" (נספח נה לתצהיר דוברת בתביעה הראשונה).

ועוד ראויה לאזכור בקשה להריסה ללא הרשעה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 אשר הוגשה לבית משפט זה בתיק ב"ש 3081/01. בבקשה זו פורטה שורה נרחבת ביותר של עבירות בנייה. בית המשפט התבקש להורות על הריסה נרחבת של המבנים הבלתי חוקיים שפורטו שם (נספח כז לתצהיר דוברת בתביעה השנייה). אף אין עוררין שאף בהסכמת מושיץ עצמו הוסכם שהנתבעים יבצעו צו הריסה, כמבוקש בבקשה הנ"ל, על מנת שייהרסו מכלול המבנים שלא ניתן לקבל בגינם היתר בדיעבד ולגבי היתר ייעשה ניסיון לקבל היתר בגינם.

ואכן, לעניין שנים מוקדמות אלה התרשמתי, מחד-גיסא, שמושיץ ביצע הריסות שביצע וניסה להכשיר את היתר. מאידך-גיסא, דומה שלכל אורך הדרך היו חילוקי דעות בין מושיץ לבין רשויות התכנון ולשכנים המתנגדים ובראשם דוברת, אם באשר להיקף ההריסה שביצע והלימתו לצווים, ואם באשר להיתכנות הכשרתם של מבנים שנתבקש לקבל בגינם היתר בדיעבד.

42. וזה היה הרקע למשא ומתן שהתנהל בין דוברת למושיץ לקראת הסכם פשרה אפשרי. על כך עוד ארחיב בהמשך. מכל מקום אין עוררין שהסכם פשרה כאמור לא נחתם. כשם שברי שבעקבות זאת, ומן הסתם בעקבות כשלון מגעים שהיו בין מושיץ לבין מתנגדים נוספים, הוא הודיע ביום 18.9.03, כאמור, ש"הנני להודיעך כי בית האבות פנסיון אורנים יפסיק את פעילותו בחודש דצמבר ש"ז".

43. התביעה הראשונה הוגשה, איפוא, כאשר הסתבר לדוברת שהנתבעים שם מתכוונים, חרף זאת, להקים במקום בית אבות. ומשהיצבתי את הנתונים העובדתיים אדרש לדיון והכרעה בתביעה הראשונה.

התביעה הראשונה - דיון והכרעה

44. כעולה מכתב תביעה מתוקן בתביעה הראשונה התבקש בית המשפט ליתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים להפעיל במבנים המצויים ברח' אורנים 19 עסק של בית אבות ו/או כל עסק אחר, ככל שהדבר אינו תואם הוראות כל דין. ואין עוררין שהנתבעים כפרו תחילה בתביעה הראשונה. שהרי הם התנגדו לצו מניעה זמני שנתבקש. וככל שעסקינן במכתבו של מושיץ מיום 18.9.03 הנה הם הגיבו, כך עולה מהחלטתי מיום 8.4.04, כי הם "נמלאו כוחות חדשים והתנערו מנסיונם של המבקשים ליהנות מפירות ההתשה שהתישו אותם" (סעיף 13).

בהחלטתי הנ"ל אף הבהרתי ש"ברי, כדבר שבשגרה, שהמשיב אינו יכול, סתם כך, 'להשתחרר' מהתחייבותו החד-משמעית המגולמת במכתב זה" (שם).

45. בכתב הגנה מתוקן שהגישו הנתבעים בתביעה הראשונה הם שינו טעמם. כבר אז הם הבהירו שהמבנה האמור הוסב למקום מגוריו של מושיץ ובני ביתו. משום כך, כך הם הצהירו, אין בדעתם לחדש את פעילותו של בית האבות. והם הוסיפו והבהירו כי מתן הצו המבוקש יכול לפגוע בחופש העיסוק של מושיץ, שהוא עורך דין במקצועו, וימנע ממנו בבוא היום, אם ירצה בכך, לנהל משרד לעריכת דין, כפי שמאפשרת התב"ע המקומית בעניין זה (סעיף 33).

46. בשלב הבא, וכעולה מפרוטוקול ישיבת קדם המשפט מיום 16.9.10, "רשמתי לפניי את הצהרת ב"כ הנתבעים 2-1 על פיה הבניין משמש למגורים וישנה התחייבות שלא ישמש בעתיד לבית אבות. הוא סבור שהתביעה הראשונה אינה בעלת-נפקות" (סעיף 2). ב"כ התובעים לא הסתפק בהצהרה האמורה ומשום כך המשיכו ההליכים, אף לעניינה של התביעה הראשונה, מהחל עד כלה.

47. ומשכך, חייב ב"כ הנתבעים לתרץ, אם אכן הוא מסכים לעתירת התובעים, על שום מה לא יינתן פסק דין כמבוקש בה? בסיכום טענות ב"כ הנתבעים הוא מצביע על כך שמני אז "התחוללו תהפוכות משמעותיות ביותר במקרקעין ברח' אורנים 19 קרית טבעון" (סעיף 27). שהרי כיום "המבנה האחורי נמכר לשתי משפחות כפי שגם התובעים טוענים. במבנה הקדמי מתגוררים הנתבעים לאחר שהשקיעו כסף נוסף לצורך התאמתו לדירת מגורים" (סעיף 31). לכך חובר נתון נוסף שביני לביני אף נרשם הבית כבית משותף. לנוכח העובדה, כמבואר, שהתובעים לא ראו להגיש סיכומי תשובה, אף לנוכח הנתונים שבפניי, אין לי אלא לאמץ את הנתון העובדתי האמור.

48. ובכל זאת, אם אלו הם פני הדברים, מה בצע יתנגדו הנתבעים למתן פסק דין כמבוקש? על כך משיב ב"כ הנתבעים, וכפי שהראיתי על דרך של הרחבת חזית נפסדת, כי לנוכח העובדה שבשנים עברו כ-12 בתי אבות בקרית טבעון נסגרו, "הייתכן כי יוצא לכל אחד מהמבנים הללו צו מניעה בגלל שבעבר היו בית אבות? ברי כי הדבר חסר היגיון..." (סעיף 36). משמע, אבדה לבלי שוב טענתו של ב"כ הנתבעים על פיה הוא מתנגד לצו המניעה הקבוע לנוכח רצונו לשייר את זכותו להקים במקום משרד עורך דין שלו.

49. הטיעון האמור של ב"כ הנתבעים רחוק מלשכנע. ראש לכל, ולנוכח התנגדותם הראשונית של הנתבעים, אין ספק שהתביעה לצו מניעה קבוע הייתה צריכה לפנים, שעה שהוגשה. אכן דומה שאז סברו הנתבעים, שמא באורח לגיטימי, שראוי להם להיאבק לחידוש פעילותו של בית האבות. והרי אותה שעה הם לא ציינו, כפי שהם עשו בשלבים מאוחרים יותר, כי אין בדעתם לקיים במקום בית האבות, וממילא הם מסכימים שיינתן צו מניעה קבוע כמבוקש.

50. והרי, ככל שעסקינן בתובעים, הייתה להם, אף מבחינתם באורח לגיטימי, סיבה טובה שלא לרחוש אמון להצהרותיו של מושיץ. והרי עמדתם של הנתבעים, שלשיטתם "נמלאו כוחות חדשים", עמדה בסתירה קוטבית להצהרה חגיגית בכתב של מושיץ על אודות החלטתו להפסיק את פעילותו של בית האבות.

51. לימים, ומשום שהתובעים חשדו שאכן מושיץ מבקש למכור את הבית לממן, על מנת שאלו יפעילו בו את בית האבות, הוגש כתב התביעה המתוקן אף כנגד ממן. אכן כבר הראיתי שבהסכמה נדחתה התביעה הראשונה כנגד ממן. ואולם, ולו למקרא תצהירי ממן, אין ספק שהתנהלו משאים ומתנים בין ממן לבין הנתבעים בתביעה הראשונה, כשם שדומה שממן אף החלו בביצוע עבודות שונות, באישורם של הנתבעים, למקרה שהעסקה תצא לפועל. אין לי צורך להידרש להכרעה במחלוקת האם עבודות שונות אלו בוצעו בעיקר על ידי מושיץ, כטענת הנתבעים, או על ידי ממן, כטענת התובעים. ואולם ברי לי שניצב נדבך רב-משמעות נוסף שהצדיק את התביעה הראשונה.

52. כיום הזה, אכן, המבנה האחורי נמכר ומושיץ מתגורר עם בני ביתו במבנה הקדמי. בגדר סיכום טענותיו הוא מצהיר שאין בכוונתו לשנות את ייעוד המבנה הקדמי לבית אבות ובדעתו להשתמש בו למגורים בלבד. ממילא, ולנוכח עובדה זו, ברי שהתובעים זכאים למתן פסק דין כמבוקש בתביעה הראשונה.

53. טענתו של ב"כ הנתבעים, על פיה הוא מנסה להשוות את המקרה שבפניי לאותם מקרים בהם נסגרו 12 בתי אבות, גובלת בהיתממות לרוב. הגשת תביעה משפטית הינה לגיטימית, מקום שניצבת מחלוקת. והרי אין עוררין שעם הגשת התביעה הייתה-גם-הייתה מחלוקת, שהרי הנתבעים נאבקו על זכותם לנהל במקום בית אבות. בהמשך הדרך הנתבעים ניהלו משא ומתן עם ממן שככל שהיה מבשיל נועד לגרום לכך שממן ינהלו במקום בית אבות. כך, אף חרף מצג ברור ונחרץ של מושיץ, שאף הוא הופר בעליל.

54. לנוכח מכלול השיקולים האמורים, אף בעיקר לנוכח עמדתו העדכנית של מושיץ, בדעתי להיענות וליתן צו מניעה קבוע נגד הפעלת בית אבות, בגדר הוראתי האופרטיבית בפסק דין זה.

55. אדרש עתה לדיון והכרעה בתביעה השנייה. בלב הכרעתי יעמוד המשא ומתן שהתנהל בין דוברת ומושיץ.

התביעה השנייה – דיון והכרעה

56. אין עוררין כי על רקע חילוקי הדעות החריפים בין דוברת למושיץ התנהל ביניהם משא ומתן לקראת הסכם פשרה. ברי שהסכם פשרה זה לא הבשיל.

57. נהיר לחלוטין שהיו לשניים סיבות טובות לניהול המשא ומתן לנוכח מאזן סיכונים וסיכויים שנחזה עובר לניהולו. וכך, תיתכן האפשרות שידו של מושיץ תהא על העליונה, לכל אורך הדרך. שמא בית האבות יזכה למכלול האישורים וההיתרים, אף באישור בתי המשפט, באופן שתידחינה מכלול טענותיו של דוברת. או-אז ימצא עצמו דוברת בשכנות לבית האבות, על כורחו, וכאשר בית אבות זה זוכה לאישור כדת וכדין. וכך, כמובן, תיתכן אף האפשרות הקוטבית הנוגדת על פיה ידו של דוברת תהא על העליונה, לכל אורך הדרך. שמא בית האבות לא יזכה למכלול האישורים וההיתרים, אף לא יזכה לאישור בתי המשפט, באופן שתתקבלנה מכלול טענותיו של דוברת. או-אז ימצא עצמו מושיץ כמי שאיבד את עסקו על כל המשמעויות הכספיות שתיגזרנה כתוצאה מכך.

58. ומשום כך נוהל המשא ומתן שביסודו של דבר ביקש לעגן את היקף פעילותו של בית האבות, כמוגדר בטיוטות הסכם הפשרה, בתמורה לתשלום שישולם לתובעים בעקבות כך. פשיטא, בעקבות התשלום האמור, או שיחליט דוברת למכור את ביתו ומשום חובת הגילוי הנאות שלו לקונה הצפוי אודות שכנותו של בית האבות על מפגעיו הנטענים, יקבל מחיר מופחת עבור ביתו. או-אז התשלום האמור יפצה אותו, ולו חלקית, בגין ירידת ערך אפשרית זו. או שמא יחליט דוברת שהוא נשאר לגור במקום, לאחר קביעת רף של "סיבולת" מותרת לעניין המטרדים הנטענים של בית האבות.

לנוכח זאת מכלול גרסתו של מושיץ על פיה היה מדובר במהלך סחטני היא חסרת שחר לחלוטין. מושיץ בן חורין היה לא להיכנס למשא ומתן, לא לחתום על הסכם הפשרה, ולהמשיך לנהל את מאבקיו, שמא יצליח בהם שמא ייכשל. ואכן כך הוא נהג בסופה של דרך, ובאורח מפוכח ולמיטב שיקול דעתו, הנכון או השגוי.

59. שלבי המשא ומתן האמורים היו ממושכים ומתועדים. הדבר עולה בעליל משורת הנספחים יא(1) עד כא(1) לתצהירו של דוברת בתביעה השנייה. מאלו אני למד שהמשא ומתן החל ב- 29.4.03 והסתיים או ב-17.7.03 או בסמוך לכך. כל המגעים תועדו על דרך של הצעות והצעות-שכנגד, שינויי טיוטות וטיוטת הסכם פשרה.

60. מושיץ טוען, בתצהירו בתביעה השנייה, כי "ניהול המשא ומתן של התובע לעניין הסכם הפשרה נוהל בחוסר תום לב תוך שהתובע ממשיך ומציג בפניי תמונה עגומה על ה'מטרדים' לכאורה הנגרמים לו ולמשפחתו מעצם קיומו של בית האבות בסמוך לביתו. אולם התובע מעולם לא העלה בפניי את עניין 'ירידת הערך'. עילה זאת התגלתה לי רק כאשר התובע המציא לי העתק מן ההסכם" (סעיף 4). ומשום כך, כך ממשיך מושיץ, "רק כאשר הוצג בפניי הסכם הפשרה הבנתי כי נפלתי בפח ובעצם לתובע אין כל בעיה עם קיומו של בית האבות בסמוך לביתו. נהפוך הוא, בהסכם דורש התובע כי במקום יתנהל רק בית אבות!!!" (סעיף 5).

61. האומנם? והרי משפע המסמכים שבפניי, שמושיץ אינו מכחיש ולו אחד מהם, עולה כי לא זו בלבד שגרסתו של מושיץ היא גרסת כזב, ברי שלשקר אין רגליים.

והרי במכתבו מיום 2.5.03 של דוברת למושיץ (נספח יד(1)) הוא מציע לקבל סך של 75,729 דולר "עבור ירידת ערך הנכס עקב שימוש חורג, עקב שינוי יעוד ועקב חריגות בנייה בסטייה ניכרת" וכן סך של 91,226 ₪ בגין שיפוי של מאות שעות עבודה.

ועל כך מגיב מושיץ, תוך שהוא מציין ש"הסכום אשר יצויין להלן כולל בתוכו את שני המרכיבים הנמצאים בהצעתך" (נספח טז(1)), משמע אף את פריט ירידת הערך. והצעתו היא לתשלום סכום של 50,000 דולר.

62. בהמשך חוזר ומציע דוברת ביום 8.7.03 הצעה נוספת, הדנה באותם שני מרכיבים, ובגדרם הוא מבקש עבור ירידת הערך סכום של 52,000 דולר ועבור אובדן שעות עבודה 68,000 ₪.

ובתגובה לכך מציע מושיץ במכתבו מיום 14.7.03 (נספח יח(1)), "לעדכן את הצעתי ולהעמידה על סכום של 55,000 דולר".

ובתגובה לכך משפר דוברת הצעתו, רק לעניין שיפוי שעות עבודתו, ומעמידה על סך של 10,000 דולר.

63. משמע, לכל אורך הדרך מודע מושיץ לדרישתו של דוברת, בגין ירידת ערך, ולא זו בלבד שעניין זה לא מפתיע אותו, אף לא מקומם אותו, הרי לאורו הוא מנהל משא ומתן לגיטימי, שדן רק אודות סכומים. בשום מקום מושיץ לא טוען דבר וחצי דבר אודות חוסר הלגיטימיות של הדרישה בגין ירידת הערך.

ברי, איפוא, שלא זו בלבד שגרסתו של מושיץ אינה זוכה לאמוני, הרי לבד מהכזב שבה היא נעדרת שמץ של תבונה, משעה שהיא מתעלמת לחלוטין מדינמיקת המשא ומתן, כפי שהיא נגולה מן המסמכים שבפניי, ובעיקר אלו של מושיץ עצמו.

64. מושיץ מצטט בהרחבה סעיפים רבים מהסכם הפשרה, בהם מוגדרת פעילותו המוסכמת הצפויה של בית האבות, כמוגדר בהרחבה שם. מכאן הוא מפליג לגרסה פנטסטית על פיה הסכם הפשרה מעיד על כך שלא זו בלבד שדוברת לא סובל כל עיקר מעצם קיומו של בית האבות, הרי עצם נכונותו לחתום על הסכם פשרה, המגדיר את פעילותו של בית האבות ככזה, מצביעה על העדר אמינותו של דוברת.

ברי שהדברים חסרי שחר, אף מופרכים. והרי ניתן להלום בפניו של מושיץ, על אותה דרך בדיוק. שהרי, כך יכול דוברת להטיח במושיץ, אם אכן מתנהל במקום בית אבות שאינו משופע כל עיקר במטרדים לרוב, עבירות בנייה נרחבות ומפגעים שונים, הכיצד מושיץ היה מוכן, ולכל אורך הדרך, לשלם תשלומים נכבדים, למצער לשיטתו, אם אכן הכל אתי שפיר?

משמע, שני בעלי הדין ידעו במפורש מה ההיגיון במשא ומתן לקראת כריתתו של הסכם פשרה. אותה עת לא ניתן היה לדעת איך יתגלגלו הדברים וידו של מי תהא על העליונה, או על התחתונה. ממילא בהסכם פשרה זה לא קשר דוברת כל כתרים לבית האבות. נהפוך הוא: תמורת הסכמתו לרף סיבולת פלוני, אשר יאפשר ממילא למושיץ להמשיך לנהל את עסקו, הוא אמור היה לקבל סכום אלמוני.

65. בכך לא מסתיימת המסכת. שעה שמושיץ מבשר לדוברת על החלטתו להפסיק את פעילותו של בית האבות במכתבו מיום 18.9.03, הוא אינו מטיח בדוברת בדל-האשמה, כפי שעולה מכתבי בי-דין שבפניי. לשיטתו דרישות השכנים, ולא דרישת דוברת, "היו סחטניות". ככל שעסקינן במשא ומתן עם דוברת, הרי הגם שהוא מציין שהסתמנה הסכמה, הרי היא היוותה רק "נטל נוסף על בית האבות" אך לא הייתה נגועה בכל מידה של סחטנות או הטעיה.

ואם בכל אלו לא די הרי ביום 5.12.04, משמע לאחר שהוגשה כבר התביעה הראשונה, כותב מושיץ לדוברת (נספח כ(1)) כי "אין לי כל התנגדות להיכנס למשא ומתן בנושא פשרה". כך, ללא כל איזכור, למשל, שמשא ומתן זה לא יהא כל עיקר אודות "ירידת ערך". וכך, חרף האשמותיו את דוברת בהטעיה וסחטנות.

66. עד כה דנתי בהתנהלותו הנפסדת של מושיץ, ובגרסתו הבסיסית שאינה זוכה לאמוני. עתה אדרש להתנהלותו הנפסדת של דוברת הגוזרת כליה על התביעה השנייה.

67. התביעה השנייה מתגדרת בסעד כספי בסכום של 429,959 ₪. סכום זה כולל את סכום ירידת הערך שסוכם לכאורה במהדורתו האחרונה של הסכם הפשרה, אילו נחתם. ועוד הוא כולל סכומים נטענים בגין בזבוז זמנו של דוברת בעריכת טיוטות הסכם הפשרה.

68. ואולם, דיונית, על מנת שדוברת יגיע אל המבוקש, הוא אמור היה לתבוע מבית המשפט שיוכרז שהסכם הפשרה האחרון השתכלל לכדי הסכם סופי ומחייב. הוא אינו עושה כן. מכאן, שדוברת מבקש ליהנות רק מן הדבש אך לא מן העוקץ. שהרי אם יבקש ללכת בדרך המלך ולבקש להצהיר שהסכם הפשרה האחרון השתכלל לכדי הסכם סופי ומחייב, על כורחו שומה יהא עליו לתבוע, אכן בדרך אבסורדית ונלעגת, שאכן ביתו של מושיץ ישמש כבית אבות, גם אם בהיקפי מטרדים ואופני פעילות, כמוגדר בהסכם פשרה זה. לא למותר לציין שדוברת לא עושה כן. על שום מה, איפוא, הוא זכאי לקבל תשלום כלשהו בגין "ירידת ערך"?

והרי כל הרציונאל בהסכם הפשרה מניח את המשך פעילותו של בית האבות, הגורם לירידת ערך ביתו של התובע בגין המטרדים הנטענים מעצם פעילותו, ובעטיים מקבל דוברת את התמורה הכספית האמורה. הכיצד יכול דוברת, בידו האחת, להגיש תביעה לצו מניעה קבוע נגד עצם פעילותו של בית האבות, ובידו השנייה לבקש לקבל פיצוי בגין ירידת ערך לנוכח אי פעילותו של בית האבות? השאלה שאלה והתשובה בה.

69. ואף בכך לא מסתיימת המסכת. שהרי פיו של דוברת עונה בו, אף לא אחת, על שום מה התביעה השנייה שלו חסרת שחר.

ראשית, ככל שעסקינן בהסכם הפשרה רושם דוברת, בכתב תשובה לכתב הגנה בתביעה השלישית, כי "לסיכום: הסכם הפשרה ... לא חתום בין הצדדים ולכן תוכנו הפך להיות בלתי רלוונטי לענייננו בתיק זה" (נספח ו' לתצהיר מושיץ בתביעה השנייה).

שנית, והעיקר: בסעיף 19 לכתב התביעה המתוקן בתביעה הראשונה רושמים התובעים, מקרא מפורש, כי בעקבות קבלת מכתבו מיום 18.9.03 של מושיץ על הפסקת פעילותו של בית האבות הרי "התובעים שהפסידו את הסכום המוסכם עקב העובדה שההצעה הכספית של הנתבעת לא הגיעה לכדי מימוש... חשו הקלה עצומה ורווח להם משחשבו לתומם, כי תם 'העידן' של בית האבות הסמוך לביתם".

והרי הדברים מדברים בעד עצמם. שהרי התובעים מציינים, ראש לכל, כי הסכם הפשרה לא השתכלל וממילא אין לדרוש את אכיפתו, שהרי "ההצעה הכספית של הנתבעת לא הגיעה לכדי מימוש". ממילא, התובעים מודים שהגם שהם "הפסידו את הסכום המוסכם", הרי נהיר להם שהם "חשו הקלה עצומה ורווח להם", שהרי "תם 'העידן' של בית האבות הסמוך לביתם".

משמע, הצידוק היחיד לקבלת סכום כלשהו הוא קיומו של בית האבות. כך טענו התובעים, ובצדק רב, בסעיף 19 לכתב התביעה המתוקן הנ"ל. התכחשותם למתחייב הימנו היא מקוממת.

70. ב"כ הנתבעים טוען כי ככל שעסקינן בירידת ערך הרי יש לדחות את התביעה השנייה, משעה שלא נתמכה על ידי חוות דעת מקצועית של שמאי מקרקעין. הגם שיש טעם רב בטענה זו אין בדעתי להעמיק רוב חקר בעניינה. שהרי אין עוררין שניתן להמיר את הצורך בחוות דעת אודות ירידת ערך, מקום בו קיימת הסכמה חוזית אודות אותה ירידת ערך. ואכן הסכמה חוזית זו יכולה הייתה להיות קיימת, אילו הסכם הפשרה היה משתכלל לכדי הסכם סופי.

71. כאמור, התובעים אינם עותרים לאכיפתו של הסכם הפשרה, על כרעיו וקרבו, אלא באופן אבסורדי עותרים, ואף זאת במשתמע, רק לאכיפתו של הסעד הכספי, לו היה נאכף. הם אף אינם טוענים, כפי שניתן היה לטעון, לקיומו של משא ומתן שלא בתום לב.

מעבר לדרוש אילו היו התובעים טוענים לאכיפתו של ההסכם, דומה שדרכם לא הייתה סוגה בשושנים. והרי ראש לכל, דרך עיקרון, זכאי אדם לפרוש ממשא ומתן. שהרי "הקשר הנוצר בין צדדים למשא ומתן הוא מעצם טבעו גמיש ורופף מן הקשר הנובע מחוזה. משא ומתן מיועד לא רק לשם קביעת תוכן החוזה, אלא גם כדי לאפשר לצדדים להחליט אם אכן ייערך ביניהם חוזה. לפיכך, לא כל משא ומתן מסתיים בחוזה. צד הנכנס למשא ומתן חושף את עצמו לסיכון כי העסקה המתוכננת לא תצא אל הפועל. לעולם אין בעצם קיום המשא ומתן ערובה לעריכת החוזה. מכאן שבאופן עקרוני עומדת לצדדים למשא ומתן הזכות לפרוש ממנו" (פרופ' גבריאלה שלו, דיני חוזים, עמ' 152-151).

72. ואף אילו התובעים היו טוענים להפרת החובה לניהול משא ומתן בתום לב, דומה שהיו כושלים אף בכך.

והרי בעקבות מכתבו של מושיץ מיום 18.9.03 לא באה כל תגובת-מחאה מצידו של דוברת, הגם שלנוכח מכלול המוצגים שבפניי איני יכול להעיד עליו שהוא כבד-פה. ואין זאת אלא שאף דוברת השלים עם הלגיטימיות של החלטתו של מושיץ, ובעיקר לנוכח העובדה שלא הוטחו בדוברת כל דברי אשמה, וכמבואר בצדק רב. מכאן, כך אני מסכם, התנהל בין בעלי הדין משא ומתן לגיטימי, רציני ומושכל. הוא לא הבשיל לכדי הסכם, כדרכם של משאים ומתנים מעת לעת. כתוצאה מכך חזר המצב לקדמותו. כל אחד מבעלי הדין רשאי היה להמשיך במאבקיו, והרי כך התנהלו הדברים בפועל, תוך שהוא נוטל על עצמו את מכלול סיכוניו וסיכוייו. ומשכך ברי שדוברת אינו זכאי לכל תשלום בגין הסכם פשרה שלא השתכלל להסכם סופי כמבואר. מכאן שדין תביעתו השנייה להידחות מכל וכל, והרי היא חסרת שחר.

73. אדרש עתה לדיון והכרעה בתביעה השלישית. טרם אעשה כן יש לסקור את אחריתם של הדברים, ובעיקר כפי שהדברים עולים מפסק דינה הנ"ל של השופטת וילנר.

אחרית הדברים

74. כבר הצבעתי עד הנה על שורה של עבירות בנייה שנעשו על ידי מושיץ. אף הצבעתי על המאבקים החוזרים ונשנים בין דוברת למושיץ בעניין זה.

75. בהחלטתה מיום 17.11.11 דנה ועדת הערר בבקשתם של הנתבעים "למתן היתר למצב סופי, לאחר שבוצעו במקום הריסות והתאמות, על פי הוראות המשיבה 1 (להלן: 'הוועדה המקומית') ועדת הערר, בעררים הקודמים" (סעיף 2). ועדת הערר הטעימה כי "המדובר בנושא אשר מתנהל בערכאות מזה שנים רבות, והגיע לשולחנה של ועדת הערר בלפחות 10 (!) עררים שונים" (סעיף 1).

בסופה של דרך ידו של מושיץ הייתה על העליונה בדיון האמור, ביסודם של דברים. לעניין מיעוטם של הדברים, ידו של מושיץ הייתה על התחתונה ככל שעסקינן בסוגיית קירוי המרפסות וקיר תומך. ועדת הערר החליטה שעל הנתבעים "לסמן את הקירוי של המרפסות להריסה, ולחילופין, לחשב את שטחן במסגרת חישובי השטחים הכוללים. כן יש לבדוק את נושא הקיר התומך ומבנים נוספים על המגרש, ולתקן את הבקשה בהתאם" (סעיף 20). בנתון לכך הוחזר התיק לוועדה המקומית להמשך טיפול. אין בפניי מידע איך התפתחו הדברים באשר לנושאים אלו, והאם כתוצאה מכך אכן ניתן היתר בנייה.

76. כאמור על החלטת ועדת הערר הגיש דוברת עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה אשר הוכרעה בפסק דינה של השופטת וילנר ביום 19.6.12 (נספח ג' לסיכומי ב"כ הנתבעים). השופטת וילנר דנה, אחת לאחת, בכל טענות התובעים, ודחתה את כולן. השופטת וילנר סיכמה וקבעה ש"העותר (והוא דוברת – ש.ל.) לא הוכיח כי נפל פגם כלשהו בהחלטת ועדת הערר נשוא העתירה" (סעיף 26). ברי, לנוכח זאת, כי לא זו בלבד שלא היה כל שחר בהכפשותיו של דוברת את פועלה של ועדת הערר, הרי לנוכח העובדה שאין מענה במחזור סיכומים שני, אין לי אלא להניח כי לא הותקף פסק דינה של השופטת וילנר. ממילא, היו הכרעותיה של הוועדה המקומית, כפי שאושרו בוועדת הערר ובבית המשפט לעניינים מנהליים, לחלוטות ומחייבות, אף לעניין ההליך שבפניי.

77. נתון זה ישמש תשתית לדיון והכרעה בתביעה השלישית.

התביעה השלישית – דיון והכרעה

78. בגדרה של התביעה השלישית טען דוברת לשורה נרחבת של מפגעים ומטרדים בגינה הוא תבע בגין עוולת מטרד ליחיד. תביעתו, לעניינו של כל מטרד ומטרד, נסבה הן לעניין עוגמת הנפש שהוסבה לו, הן לעניין ביטול זמנו בגין כך. טרם שאדרש, בקצירת האומר ככל האפשר, להכרעה פרטנית בראשי הנזק הנטענים, ראוי להביא הערות מספר, במבט-על על אודות התביעה השלישית.

79. ראש לכל, דרך עיקרון ברי לי שלנוכח העובדה שרק בסופה של דרך, כמבואר, הייתה ידו של מושיץ על העליונה, אין לי אלא להניח שהתביעה השלישית, ביסודו של דבר, צריכה לפנים. שהרי כהנחת עבודה שומה עליי להניח שעד אשר הגיעו הדברים לתיקונם, כמתחייב מההכרעות האחרונות כפי שביארתי מעלה, סבל דוברת ממפגעים ומטרדים, ככל שהם פועל יוצא של עבירות הבנייה של מושיץ, וכמבואר.

80. שנית, הגם שדוברת השפיע עליי, לכל אורך הדרך, שורה ארוכה ונרחבת של מוצגים ומסמכים, והגם שהתרשמתי שלמאבקו חברו שכנים נוספים בסביבת ביתו, הנה בולטת לחובתו העובדה שהוא לא טרח לצרף לראיותיו, ולו תצהיר של מצהיר אחד, אשר יתמוך במכלול טענותיו. והרי פשיטא שמטרדים אלו, ביסודו של דבר, היו גלויים לעיני כל ושמא אף טרדו אנשים נוספים.

ובהקשר זה אף אזקוף לחובתו של דוברת את העובדה שהמטרדים אודותם הוא קבל לא זכו לאישור מובהק, לדוגמא, על ידי גורמים אובייקטיבים נוספים. וכך, למשל, הוכיח לי דוברת שהוא הראה את המטרדים הנטענים לד"ר אווה צידוני וגב' אסתר סטאר, כעולה מנספח נט לסיכום טענותיו. ואולם לא זכיתי לקבל כל משוב או מענה של שתיים אלו לעניין הטיפול או האישור באשר לתלונות האמורות.

81. שלישית, מנגד ולזכותו של דוברת, אזקוף את העובדה שבמרוצת השנים, אף כפי שהראיתי עד הנה, זכו התלונות האמורות לאישור של הוועדה המקומית.

82. רביעית, בגין המטרדים האמורים, ככל שיוכחו, זכאי דוברת, דרך עיקרון, לפסיקה בגין עוגמת נפש. ספק בעיניי אם הוא זכאי לפסיקה נפרדת בגין ביטול זמנו. לטעמי הפסיקה בגין עוגמת נפש אמורה לקחת בחשבון אף נתון זה, וכן פסיקת הוצאות שתתחייב לאור ההכרעה. מנגד, לנוכח העובדה שמושיץ אינו טוען כל עיקר בהקשר זה, אף לנוכח העובדה שהסכומים שננקבו בתביעה השלישית נחזים בעיניי כסבירים בהחלט אם לא נמוכים, לא אעמיק חקר בעניין זה.

83. חמישית, כבר הצבעתי על ההכרעות האחרונות של מוסדות התכנון, כפי שאושרו בפסק דינה של השופטת וילנר. ביסודו של דבר לא מצאתי שההכרעות האמורות מתייחסות למטרדים ולמפגעים האמורים. וככל שעסקינן, למצער, בסוגיות בהן ידו של מושיץ הייתה על התחתונה, והן לעניין קירוי המרפסות והקיר התומך, לא מצאתי, למצער באורח ישיר, כל קובלנה של דוברת בהקשרה של התביעה השלישית.

84. שישית, כמוסכם בעלי הדין הסכימו שיינתן פסק דין על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות. משכך, וככל שעסקינן במחלוקות קוטביות הכרוכות בשאלות של מהימנות, נטייתי הייתה להכריע אם לאור שיקולים של היגיון בריא וסבירות, אם לנוכח העובדה שהנטל ולו הבסיסי מוטל על דוברת.

85. ומשכך אדרש לבחינה פרטנית קצרה של ראשי הנזק בתביעה השלישית. נימנו שמונה ראשי נזק בפרק מס' 2 עד פרק מס' 9 בכתב התביעה המתוקן בתביעה השלישית.

86. בפרק 2 נטען כי תקופה מסוימת פעלה במקום מרפאה פיראטית שעצם קיומה גרם למפגעים ומטרדים שפורטו.

הוברר לי כי חוזה השכירות לעניינה של המרפאה הפיראטית נעשה על ידי פרקש, ולא על ידי מושיץ. עובדה זו נטענה כהלכה בכתב הגנתו של מושיץ. היא אף הוכחה למקרא חוזה השכירות, נספח א' לכתב הגנה זה. מפתיעה העובדה שחרף ריבוי כתבי הטענות, כפי שהראיתי מעלה, לא התמודד דוברת עם נתון זה ולא ביקש לצרף את פרקש כנתבעת נוספת, והרי היא נתבעה ממילא בתביעה הראשונה ובתביעה השנייה.

משכך בדעתי לדחות את ראש הנזק האמור, ומן הטעם הזה.

87. בפרק 3 נטען לקיומו של מתקן הסקה שגרם למפגע ומטרד.

בכתב ההגנה של מושיץ נטענה טענת התיישנות. נטען כי עילת התביעה התחוורה לדוברת בשנת 1996, כאשר הוא הזכיר אותה לראשונה. דוברת לא התמודד כל עיקר עם טענה זו, לא בגדר כתב תשובה, אף לא בגדר תצהירו. רק בגדר סיכום טענותיו, וממילא תוך הרחבת חזית, טוען ב"כ התובעים כי המפגעים החלו בתאריך הגשת התביעה, "וזהו תאריך התחלתם של המפגעים והמטרדים הנטענים" (סעיף 92). לא זו בלבד שהטיעון האמור לא בא זכרו, לא בכתב טענות ולא בראיה, הוא אף אינו סביר. היעלה על הדעת, אכן, כי המפגעים האמורים החלו ממש ביום הגשת התביעה? ומיד באותו יום הוגשה התביעה השלישית?

משכך בדעתי לדחות את ראש הנזק האמור, מטעמי התיישנות.

88. בפרק 4 נטען למפגע שגרם צריף פח בו היו גרוטאות וחפצים ישנים.

אף בעניין זה נטענה כהלכה טענת התיישנות בכתב הגנתו של מושיץ. ממנו עולה כי במכתבו של דוברת מיום 5.11.98 לראש המועצה המקומית, נספח ו', הרי שביום 1.10.98 פינה מושיץ מחסן פח זה. ממילא זה היה המועד האחרון ממנו החל מירוץ ההתיישנות. גם לעניין זה אין כל התייחסות ומענה מניחים את הדעת מצידו של דוברת, וכמפורט בסעיף 87 הנ"ל.

משכך בדעתי לדחות את ראש הנזק האמור, מטעמי התיישנות.

89. בפרק 5 נטען למפגע שהיה באשר לרעש מזגנים בסמוך לחדרי השינה של התובע ומשפחתו.

בעניין זה הונחו בפניי ראיות התומכות בטענה האמורה, בהקשר למכתבי דרישה שנשלחו למושיץ, מול הכחשה עובדתית המצביעה הן על מיקומם של המזגנים המרוחקים מביתו של דוברת, הן לעניין הסתירה בגרסאות דוברת מהן לא ניתן היה להבין האם רעש המזגנים מטריד את בנו של דוברת, בחדר השינה שלו, או את אשתו של דוברת, בחדר השינה שלהם.

משכך לא משכיל דוברת להרים את הנטל, ובדעתי לדחות את ראש הנזק האמור.

90. בפרק 6 נטען לשורה של מפגעים שסבל מהם דוברת, לעת תקופת הבחירות בהן התמודד מושיץ על ראשות המועצה.

בחנתי מכלול הטיעונים שבפניי ובדעתי להעדיף את גרסתו של דוברת. כך, בעיקר, כאשר גרסה זו נתמכת במכתב התנצלות ששיגר מושיץ, ולמקרא מכלול הנסיבות הנטענות שהנני קובע את סבירותן.

משכך בדעתי להיענות לראש נזק זה ולפסוק, כנתבע על ידי דוברת, סכום של 2,800 ₪.

91. בפרק 7 נטען לפריצת גדר בצד האחורי של מגרשו של התובע. נטען, לאמיתו של דבר, שמושיץ "גנב" שטח של חצר בית הספר הגובל, הוא בית הספר "רימונים".

בעניין זה הונחו בפניי ראיות סותרות ככל שעסקינן בחלק מן המוצגים שיצאו תחת ידיה של המועצה המקומית. מחד-גיסא, הונח בפניי מכתב מזכיר המועצה (נספח מו לסיכום ב"כ התובעים) ממנו עולה כי "בעניין הגדר הירוקה אשר לדבריך גרמה לתלמידי בית הספר רימונים לעבור בשטחו של מר שלמה מושיץ ומהווה מטרד של רעש, נפעל לקשירת הרשת הירוקה וסגירת המעבר". מאידך-גיסא, מכתב הגנתו של רפפורט, ולימים מתצהירו, הוא הבהיר ש"להסרת ספק, לא 'נגנב' שטח מבית הספר. גדר בית הספר חודשה על ידי המועצה לטובת בית הספר, וכאמור – היא ממוקמת בתחום מגרש בית הספר" (סעיף 40).

שקלתי את העובדה שהתביעה נגד הנתבעים 4-2 נדחתה. מנגד הסתירות האמורות בגרסת הרשות המקומית לא הניחו את דעתי. ומשכך בדעתי להיענות לתביעתו של דוברת בראש נזק זה ולפסוק לו, כתביעתו, סך של 4,200 ₪.

92. בפרק 8 נטען לפריצת דרך לאמבולנס במרחק 4 מטרים מחלונות חדרי השינה.

ברי, לנוכח העובדה שאין ולא יהיה בית אבות במקום, הרי עליי לדון בטענת המטרד ככל שהיא משקיפה פני עבר. משבחנתי את חומר הראיות שבפניי שוכנעתי שדוברת לא השכיל להרים את הנטל, לעניינו של ראש נזק זה, ובדעתי לדחותו.

93. בפרק 9 נטען על ידי דוברת לשורה נרחבת של מפגעים ומטרדים.

ביסודו של דבר בפרק זה טוען דוברת, במעין "סעיף סל", לכל עוגמת הנפש שנגרמה לו לנוכח עבירות הבנייה בשטחים נרחבים, פעילות בית האבות בהיקפים נרחבים, ובמכלול הנזקים שנגרמו לו עקב כך. בגין כך תובע דוברת סכום של 4,600 ₪.

לנוכח מכלול הנסיבות שבפניי, אף לנוכח ממצאי העובדתיים עד הנה, בדעתי להיענות לראש נזק זה והסכום בגינו אכן נראה צנוע בעיניי.

לפיכך בדעתי לפסוק לזכות דוברת סכום של 4,600 ₪ בגין ראש נזק זה.

94. הנה-כי-כן, ככל שעסקינן בתביעה השלישית, בדעתי לפסוק לזכות דוברת סך של 11,600 ₪. משמע, דוברת זוכה במיעוטה של התביעה השלישית.

פסיקת הוצאות משפט ומאזן ביניים

95. כאמור, בדעתי להיענות לתביעה הראשונה. ככל שעסקינן בה ראוי היה לפסוק לזכות התובעים שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסכום כולל של 25,000 ₪.

96. כאמור, בדעתי לדחות את התביעה השנייה. ככל שעסקינן בה ראוי היה לפסוק לחובת התובעים ולזכות הנתבעים שם שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסכום כולל של 25,000 ₪.

97. משמע, ככל שעסקינן בתביעה הראשונה והתביעה השנייה הוצאות המשפט מתקזזות אהדדי.

98. ככל שעסקינן בתביעה השלישית בדעתי לפסוק לזכות דוברת סך של 11,600 ₪. משכך זכאי דוברת, מחד-גיסא, לפסיקת הוצאות, ומאידך-גיסא, יש לקחת בחשבון שהוא נכשל בהוכחת מרבית התביעה השלישית. משכך סבור הייתי שיש לזכותו בשכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסכום כולל של 4,000 ₪ באופן שהוא זכאי לסכום כולל של 15,600 ₪.

מנגד, וכאמור בסעיף 32 הנ"ל, ציינתי שאין בדעתי לעבור לסדר היום באשר להתנהלותו הנפסדת של דוברת, שיש עמה השתלחות סרת-טעם במוסד תכנון מעין-שיפוטי, וכמובהר שם. לנוכח זאת בדעתי לחייב את דוברת בסכום של 10,000 ₪. סכום זה יקוזז מסכום הזכייה בסך של 15,600 ₪ באופן שבדעתי לחייב את מושיץ בהפרש בסך של 5,600 ₪ בלבד.

99. לנוכח כל אלו, אופרטיבית, תיענה התביעה הראשונה ותידחה התביעה השנייה, ללא צו להוצאות. התביעה השלישית תיענה, כדי ההפרש בסך 5,600 ₪, ללא צו להוצאות.

סוף דבר

100. לפיכך, וככל שעסקינן בתביעה הראשונה, היא ת.א. 6739/04, הנני נענה לתביעה ומוציא צו מניעה קבוע נגד הנתבעים שם האוסר על הפעלתו של בית אבות במבנים המצויים ברח' אורנים 19 בקרית טבעון, ובמקרקעין הידועים כגוש 10607 חלקה 44.

אין צו להוצאות.

101. לפיכך, וככל שעסקינן בתביעה השנייה, היא ת.א. 18574-12-08, הנני דוחה התביעה ללא צו להוצאות.

102. לפיכך, וככל שעסקינן בתביעה השלישית, היא תא"מ 121-07-08, הנני מחייב את הנתבע 1 שם לשלם לתובע שם סך של 5,600 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 8.2.09 ועד מועד התשלום המלא בפועל, וללא צו להוצאות. הסכום האמור ישולם לידיו הנאמנות של ב"כ התובע שם תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה.

103. המזכירות תמציא עותק מפסק דיני לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"א אדר תשע"ה, 02 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.

_________________________

שלמה לבנוני, שופט

סגן נשיא (בדימ')