א. מבוא

1. בפני תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקים אשר נטען כי נגרמו עקב מעשים או מחדלים המהווים לטענת התובעים רשלנות רפואית.

התביעה הוגשה ביום 31.12.08 על ידי עזבון המנוחה מזרחי רחל ז"ל (להלן: "העזבון") באמצעות יורשיה ובניה מזרחי אברהם, רועי ועומר (להלן: "היורשים").

2. התביעה הוגשה כנגד הנתבעת (להלן: "קופת חולים כללית") בהיותה המבטחת של המנוחה בביטוח בריאות ובהיותה מעבידת הרופא ד"ר הוואש עלי אשר לטענת העזבון התרשל כלפי המנוחה ובכך גרם לנזקים נשוא התביעה.

3. ואלו העובדות הרלוונטיות אשר לגבי מרביתן אין מחלוקת בין הצדדים:

I המנוחה, ילידת 15.11.1951, אחות במקצועה, עבדה בפנימית כפר הנוער רמת הדסה בטבעון, במרפאה בה עבד גם ד"ר הוואש עלי.

II ד"ר עוואש עלי היה במועדים הרלוונטים רופא המשפחה של המנוחה, רופא הפנימיה, עמו עבדה המנוחה, ושמש גם כרופא משפחה במרפאת קופת חולים בכפר בסמת טבעון.

III המנוחה וד"ר הוואש עלי היו ידידים וקולגות לעבודה.

IV המנוחה נפטרה ביום 19.7.06 עקב מחלת הסרטן. במותה הייתה המנוחה גרושה, אם לשלושה ילדים ועובר למותה הייתה במערכת יחסים זוגית עם מר סיני רובס (להלן: " מר סיני"). הצדדים חלוקים ביניהם האם המנוחה ומר סיני ניהלו משק בית משותף או רק ניהלו מערכת יחסים זוגית.

אין מחלוקת בין הצדדים כי מר סיני תמך במנוחה, טיפל וסעד אותה ושיתף לצורך כך פעולה עם בני המשפחה האחרים לרבות ובמיוחד עם יורשי המנוחה ובעלה לשעבר.

V בחודש מרץ 2004 נערכה למנוחה בדיקת ממוגרפיה. תוצאות הבדיקה הופקו ביום 3.3.2004 בבדיקה נמצאו ממצאים חשודים בשד ימין של המנוחה. בתוצאת הבדיקה הומלץ על המשך בירור בדרך של בדיקת אולטרסאונד, ייעוץ כירורגי וביופסיה של הממצא.

תוצאות הבדיקה נמסרו לידי המנוחה.

VI ביום 16.3.04 נערכה למנוחה בדיקת אולטרסאונד. צילומי הבדיקה והפענוח נמסרו למנוחה ותויקו בתיקה הרפואי של התובעת בקופת חולים כללית.

VII המרפאה בה טופלה המנוחה בפנימית רמת הדסה איננה מרפאה ממוחשבת. מרפאת ד"ר הוואש עלי בבוסמת טבעון הינה מרפאה ממוחשבת, עידכונים ממוחשבים לתיקה הרפואי של המנוחה בקופת חולים ככלית בוצעו על ידי ד"ר הוואש עלי במרפאה בבסמת טבעון.

VIII ממצאי הבדיקה מיום 16.3.04 נמסרו לד"ר הוואש עלי ועודכנו בתיק הממוחשב במרפאה בבסמת טבעון.

IX ביום 18.3.04 נרשם עדכון ממוחשב בתיק הרפואי של המנוחה על ידי ד"ר עלי הוואש באשר לתוצאות הבדיקה שנערכה למנוחה ובאשר לאירועים בעניינה בימים 3.3.04 – 18.3.04.

לטענת ד"ר הוואש העדכון מיום 18.3.04 מסכם את כל שנעשה על ידו בעניינה של המנוחה ממועד קבלת תוצאות הבדיקה הראשונה בחודש מרץ 2004 ועד מועד העדכון.

לטענת ד"ר הוואש הוא הסביר למנוחה על הצורך בהמשך ביצוע בדיקות ומעקב ואף מסר לה הפניות ידניות (להבדיל מממוחשבות) לביצוע בדיקות ומעקב.

אין מחלוקת כי בתיק הרפואי הממוחשב של המנוחה או בתיק אחר בקופת חולים המתייחס למנוחה אין העתקי פניות לא ממוחשבות שנמסרו למנוחה.

כמו כן אין מחלוקת כי תוצאות הבדיקות והממצאים שהומצאו בנוגע למצבה הרפואי של המנוחה הועברו ונודעו למנוחה עצמה שהייתה כאמור אחות במקצועה. אין גם מחלוקת כי המנוחה ידעה על ההמלצות המפורשות שניתנו לה לבצע בדיקת אולטרסאונד של השד, להזקק ליעוץ כירורגי, ולבצע ביופסיה.

X בהתאם לרשום בתיקה הרפואי הממוחשב של המנוחה היא ביקרה במרפאת ד"ר הוואש עלי שלוש פעמים נוספות ונזקקה לטיפול בשל תלונות על כאבי גב תחתון וכאבים בבטן התחתונה. בכל אותם פעמים בתאריכים 22.8.04, 3.9.04, 22.9.04, ניתנו למנוחה אישורי מחלה, ולא נרשם כי ניתן לה ייעוץ רפואי נוסף או הפנייה לבדיקות.

XI ביום 29.9.05 התלוננה המנוחה בפני ד"ר הוואש עלי על קיומו של גוש בחזה. במועד זה קיבלה המנוחה הפנייה ממוחשבת לבדיקת אולטרסאונד.

המנוחה בחרה שלא לבצע בדיקה זו.

XII רק ביום 16.11.05, לאחר שהמנוחה החלה לסבול מכאבים בחזה, היא ביצעה בדיקת האולטרסאונד אליה הופנתה על ידי ד"ר הוואש עוד בחודש ספטמבר 2005.

הבדיקה נמצאה תקינה ולא נמצא שום שינוי במצב הגוש אשר אובחן בבדיקה מחודש מרץ 2004.

כן הומלץ בבדיקה לבצע ממוגרפיה חדשה ולפנות למרפאת שד להמשך בירור.

XIII ביום 20.11.05 בוצעה למנוחה בדיקת ניקור ותוצאותיה לא גילו תופעה סרטנית כלשהי. התשובה לבדיקה הייתה שאצל המנוחה קיים תהליך של דלקת כרונית.

XIV ביום 27.11.05 בוצעה ביופסיה נוספת למנוחה ובתוצאת הבדיקה נכתב כי נמצא הליך שפיר אצל התובעת.

XV אין מחלוקת כי הבירורים בחודש נובמבר 2005 נערכו לאחר שהמנוחה פנתה עצמאית לטיפול אצל ד"ר אנגלמן ומבלי לשתף את ד"ר הוואש עלי.

XVI ביום 22.12.05 נערכה בדיקת ביופסיה נוספת למנוחה והממצא בעניין היה שוב ממצא ללא עדות לממאירות.

עקב הפערים בין ההערכות הקליניות ותוצאות בדיקות הביופסיה שנערכו למנוחה נערכת ביופסיה פתוחה נוספת למנוחה ביום 25.1.06 ושוב התקבלה תשובה כי אצל המנוחה נמצאה דלקת אבל ללא ממאירות.

XVII בחודש פברואר 2006 שבה המנוחה והתייעצה עם ד"ר הוואש עלי וזה, כאמור בנ/7 הפנה את המנוחה לטיפול אצל פרופ' שילוני. בהפניה (נ/7) תיאר ד"ר הוואש עלי את שורת הבדיקות שעברה המנוחה ותוצאותיהן הסותרות.

XVIII ביום 27.2.06 בוצעה בדיקה נוספת תחת הרדמה למנוחה תוך ניקוז מורסה בשד ימין ולקיחת ביופסיה וביום 28.2.06 אובחנה המנוחה כלוקה בסרטן מסוג METAPLASTIC.

בשלב זה הייתה המחלה גרורתית ומופשטת.

XIX מחודש מרץ 2006 ועד מותה עברה המנוחה טיפולי כימותרפיה וקרינה ואולם אלו לא הועילו והיא נפטרה, לדאבון לב ביום, 19.7.06.

4. בכתב התביעה טוען העזבון כי רשלנות הנתבעת נובעת מהמנעות הרופא המטפל מלהפנות את המנוחה לעריכת ביופסיה מיד לאחר קבלת תוצאות בדיקת האולטרסאונד ביום 16.3.04 (סעיף 6 לכתב התביעה) ומן העובדה כי ניתן למנוחה את הפניה נדרשת רק ביום 29.9.2005.

יובהר כי אין מחלוקת שבשנת 2005 ובשנת 2006 טופלה המנוחה על ידי רופאים נוספים ואחרים, חלקם על פי בחירתה ומבלי שד"ר הוואש עורב בעניין ואלו כן ערכו בדיקות למנוחה. אין כל טענה כנגד רופאים מטפלים אלו, אופן עריכת הבדיקות, וממצאיהם.

5. בסעיף 13 לכתב התביעה נטענו סעיפי רשלנות שונים כנגד הנתבעת אשר התייחסו לכשלון האבחון במועד של מחלת המנוחה, כשלון להפנותה לעריכת בדיקות וכשלון לוודא ביצועים ולנהל מעקב אחר התנהלות המנוחה וביצוע הבדיקות וכשלון לתת הסבר מספק ונכון למנוחה לבצע כל הבדיקות ולהעניק טיפול מתאים.

6. אין מחלוקת כי בכתב התביעה אין כל טענה לפיה ניתן הסבר או ייעוץ פוזטיבי על ידי ד"ר הוואש לפיו המנוחה אינה סובלת ממחלה כלשהי, מצבה שפיר והיא אינה נזקקת למעקב או בדיקות.

טענות אלו הועלו, רק בשפה רפה על ידי עדים במהלך ניהול ההוכחות. גם זאת בדרך של עדות שאינה קבילה ולעניין זה צודק ב"כ הנתבעת כי טענות אלו מהוות חריגה מגדר המחלוקת בין הצדדים.

7. אין מחלוקת אפוא כי בפני בית משפט זה עומדת להכרעה רק השאלה האם כשל רופא המשפחה אשר טיפל במנוחה מלטפל בה כראוי. זאת משנמנע מלהפנותה לבצע בדיקות נוספות ומעקב ומעידודה להזקק ליעוץ כירורגי לאחר קבלת תוצאות הבדיקה מחודש מרץ 2004. בית משפט זה נדרש לקבוע האם מחדל זה הביא לנזקים הנטענים והאם קיים קשר סיבתי בין מחדל זה והתוצאה העגומה של מות המנוחה.

בית משפט זה נדרש אפוא לבחון בפסק דין זה מהו סטנדרט ההתנהגות הסביר הנדרש מרופא משפחה, אופן הטיפול שניתן בפועל במקרה דנן, האם טיפול זה כפי שהוכח נפל מהמצופה מרופא משפחה סביר ובכך התרשל הרופא הרלוונטי. אם כך יקבע, בית משפט זה נדרש לקבוע בנוסף האם קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות והתוצאה העגומה, קרי מות המנוחה.

8. יובהר בית משפט זה אינו יכול בהכרעת דין זו לקבוע מה התרחש באמת בין השנים 2006-2004 אלא נדרש לבסס קביעותיו על סמך החומר המוכח בפניו. נטל ההוכחה מוטל תמיד על התובע, העזבון, אלא אם בנסיבות ספציפיות מוכחות עובר נטל זה, על פי החוק והפסיקה אל כתפי הנתבעת.

לבית משפט זה ברור כי כל צד להליכים בתיק זה סובר כי האמת עמו וגרסתו להשתלשלות האירועים היא הנכונה.

בית משפט זה מודע גם לעובדה כי עסקינן בתביעה המערבת גורמים שביניהם התקיימו יחסי קרבה משפחתיים ויחסי רעות, וכגודל הקרבה כך גודל השבר בעת קרות האסון, בעת מות המנוחה ובמהלך ניהול התביעה. בתביעה מסוג זה המתבררת בפני מתקשים הצדדים להשלים עם התוצאה המרה ועוד יותר מתקשים הם להשלים עם התחושה כי אפשר ולא ימצא "אשם" לתוצאה זו או שהאשם כלפיו מופנה האשמה על ידי צד אחד לא ימצא "אשם" על ידי בית המשפט.

יש לזכור מאידך כי לעיתים אין הערכאה השיפוטית המקום הנכון לפתור דילמות מסוג זה אשר הועלתה בהליכים דנן. לעיתים הקושי בהשלמה עם אובדן קרוב משפחה לא יכול לבוא על פיתרונו במציאת הגורם שנראה כי גרם לאובדן הנורא ולעיתים גורם זה יוותר עלום או לא מוגדר.

9. צר לי כי ההתדיינות בתיק זה הביאה לצורך לנהל הליכים בין אנשים אשר היו קרובים זה לזה וכי ההתדיינות הביאה לצורך להעיד בן משפחה אחד נגד רעהו.

לטעמי ההכרעה בתיק זה יכולה הייתה להנתן מבלי להזקק להערכת עדויות בלבד ולקביעה כי האמת אינה נר לרגליו של עד זה וכן נמצאת לרגליו של עד אחר.

לטעמי ניתן לבסס הכרעה על סמך החומר המצוי בתיק וההלכות בדבר נטלי הראיה והדין החל במקרה דנן.

הכרעה זו אינה מחייבת קביעת אשם כלשהו, כפי שיובהר להלן, וכולי תקווה כי בסוף ההתדיינות המשפטית יוכלו כל הצדדים לחזור לחיי השגרה, להתגבר על האובדן ולהבין זה את זה. שהרי ברור כי הגשת תביעה זו נעוצה בחוסר היכולת לקבל ולהשלים עם אובדן גדול ולא מתוך כוונה להרע.

10. בכתב ההגנה טוען ב"כ הנתבעת כי דין התביעה להדחות.

נטען כי התביעה כלל לא הוכחה משום שלא הוגשה חוות דעת נדרשת המוכיחה טענות התובע לעניין קיומה של סטיה מסטנדרט התנהגות סביר אותו חייב לבצע רופא משפחה.

עוד נטען עובדתית כי טענות העזבון לא הוכחו וכי בפועל ביצע הרופא המטפל כל הנדרש ממנו וכן הפנה את המנוחה לבצע את הבדיקות והמעקב הנדרשים ואולם זו בהחלטה מושכלת של אחות במקצועה בחרה לא להמשיך במעקב ובבירורים תוך נטילת הסיכון הכרוך בכך.

נטען כי הרופא המטפל מילא אחר חובת מתן האינפורמציה וההסברים ומשאלו ניתנו לחולה שהיא אשת מקצוע וקולגה, על הרופא המטפל לכבד החלטת החולה שלא להזקק לעצת הרופא המטפל.

נטען כי בשל בקשה מפורשת של המנוחה נמנע הרופא המטפל מלערב בני משפחה נוספים במידע בנוגע למצב הרפואי של המנוחה.

11. עוד נטען כי גם אם ידחו טענות הנתבעת ויקבע כי אין צורך בהגשת חוות דעת מתחום רופאת המשפחה להוכחת טענות העזבון וגם אם גירסתו העובדתית של הרופא המטפל תדחה, עדין דין התביעה להדחות. זאת משום שלא הוכח קשר סיבתי בין הטענה לרשלנות בגין עיכוב באיבחון ולקרות התוצאה העגומה של מות המנוחה.

במיוחד נטען כי הקושי שהיה באבחון מחלת המנוחה גם לאחר ביצוע שורת בדיקות בשנים 2005-2006, מלמד כי גם לו פנתה המנוחה לבדיקות ולמעקב, כנדרש, עוד בשנת 2004, מיד לכשהתקבלו תוצאות הבדיקה הראשונה מחודש מרץ 2004 לא הייתה נמנעת התוצאה העגומה. נטען כי סביר להניח כי מעקב ובדיקות נוספות גם בשנת 2004 לא היו מגלות כי המנוחה לקתה בסרטן כפי שבפועל ארע בשנים 2005-2006. לפיכך כך נטען אין קשר סיבתי בין הטענות לעניין התנהלות הרופא המטפל והתוצאה העגומה.

12. עוד חלוקים הצדדים בנוגע לחישוב הנזקים הנתבעים בתביעה.

ב. הראיות

1. העזבון תמך תביעתו בחוות דעת פרופ' גימון כירורג כללי מבית החולים הדסה עין כרם. מומחה זה נתן חוות דעת אשר צורפה לכתב התביעה מיום 21.12.2008, וכן חוות דעת משלימה מיום 16.2.2010. מומחה זה אף העיד בפני. בנוסף הוגש בתיק בית המשפט כראיה מכתב פרופ' גימון לב"כ התובע מיום 27.6.07 שנשלח לאחר בדיקת החומר הרפואי הרלוונטי על ידו, ובטרם ניתנה על ידו חוות דעת – המכתב סומן נ/1.

2. בנוסף העידו בפני שנים משלושת בניה של המנוחה, אברהם מזרחי ורועי מזרחי.

3. לאחר שמיעת עדויות פרופ' גימון ומר אברהם מזרחי ותחילת שמיעת עדות מר רועי מזרחי הוברר לי במהלך ישיבת ההוכחות מיום 4.4.2011 כי נכדה של המנוחה, בנו של מר אברהם מזרחי לומד עם בתי בכיתה אחת בבית ספר יסודי.

מיד לכשנודע הדבר הוא הובא לתשומת לב הצדדים אשר מצידם הביעו עמדתם באשר לשאלה האם על בית משפט זה להמשיך בניהול ההליכים בתיק זה.

עמדת ב"כ העזבון הייתה כי אין כל מניעה להמשך ההליכים בתיק זה בפני ואילו ב"כ הנתבעת הביע חששות מסויימים בגינם טען כי יש שבית משפט זה יפסול עצמו מלהמשיך לדון בתיק זה.

4. ביום 9.6.2011 לאחר ששקלתי בעניין, עיינתי בהודעות הצדדים וגם לאור הודעת ב"כ התובעים והאמור בסעיף 7 לתצהיר מר אברהם מזרחי מיום 26.4.2011 לפיו עתידה משפחתו לעבור למקום מגורים אחר נתנה החלטתי בה הבהרתי כי אין מניעה שאוסיף ואטפל בתיק זה.

אציין כי החלטה זו נתנה בראש ובראשונה מתוך התחשבות בעזבון ומתוך רצון שלא לעכב המשך ניהול ההליכים בדרך של העברת הדיון לשופט אחר ושמיעת הראיות מחדש.

למען ההגינות יצויין כי למרות האמור בתצהיר מר מזרחי מיום 26.4.2011 הסיבה בגינה הוגשו עמדות הצדדים באשר למניעה הקיימת לי להמשיך ולדון בתיק זה נותרה בעינה אולם אני סבורה גם עתה כי אין במניעה זו, למרות חוסר הנוחות, כדי למנוע ממני לתת פסק דין זה בבחינת הכלל בדבר "חובת השופט" היושב לדין.

5. על החלטתי מיום 9.6.2011 לא הוגשה השגה כלשהי.

6. מטעם הנתבעת שמעתי עדות שני מומחים. שמעתי עדות פרופ' טבנקין, מנהלת המחלקה לרפואת משפחה במרכז הרפואי "העמק" ומחוז הצפון של שירותי בריאות כללית.

פרופ' טבנקין נתנה חוות דעת ביום 5.1.2010 וחוות דעת משלימה מיום 17.12.2011.

אציין כי במהלך ניהול ההליכים בתיק זה לא ביקש התובע לתקן תביעתו ולצרף חוות דעת בתחום רפואת המשפחה.

7. בנוסף העיד בפני מטעם הנתבעת פרופ' אברהם קוטן, מנהל המערך האונקולוגי בבית החולים רמב"ם, אשר נתן חוות דעת ביום 20.1.2011.

כן העידו בפני הרופא ד"ר הוואש עלי ובת משפחתה של המנוחה, הגב' נאוה אגמון אשר הייתה בקשר עם המנוחה עובר למותה.

8. לאחר סיום שמיעת הראיות הגישו הצדדים סיכום טענותיהם בכתב.

שני הצדדים חרגו מהמסגרת שהוקצבה להם לסיכום טענותיהם ובנוסף הגישו שני סבבים של סיכום טענות.

סבב הסיכומים הסתיים בחודש אוגוסט 2012 ומשכך יש מקום לגשת למלאכת כתיבת פסק הדין.

ג. המסקנה

1. לאחר שעיינתי בכל החומר הרלוונטי לאחר שהאזנתי לעדויות והתרשמתי מהם אני סבורה כי דין התביעה להדחות. זאת משום שהתובע לא הרים נטל המוטל עליו להוכיח תביעתו במידה הנדרשת מתובע במשפט אזרחי.

אני מגיעה למסקנתי זו מבלי שיהיה צורך בהערכת עדויות ואיני שותפה לקביעות הנחרצות שהושמעו בסיכומי הצדדים באשר לאמירות אמת, יכולת מקצועית וכיוצא באלה.

אני סבורה כי לא ניתן לקבוע לגבי מרבית העדים כי מדובר בעדים שלא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים על סמך עדותם היחידה וחוסר דיוק בפרטים איפיין את מרבית העדים העובדתיים שהעידו בפני. דבר זה סביר בעיני לאור חלוף הזמן והמעורבות הרגשית באסון שפקד את כל הצדדים (שהרי המנוחה הייתה אם התובעים וגם ידידה של ד"ר הוואש עלי). לטעמי אין לזקוף לחובת מי מהעדים אי דיוקים בעדותם ולקבוע רק על סמך זאת כי יש לדחות גרסתו של צד כלשהו.

בנוסף אני סבורה לעניין זה כי יש ממש בתרעומת שהביע ב"כ הנתבעת על הסגנון הנקוט בסיכומי ב"כ התובעים במיוחד בסיכומי התגובה.

2. אני סבורה כי נטל ההוכחה מוטל על התובע בהיותו תובע במשפט אזרחי ועליו להוכיח כי במקרה דנן רופא המשפחה ד"ר הוואש התרשל.

לצורך הוכחת טענות התובע לעניין זה היה עליו להמציא חוות דעת מתחום רפואת המשפחה ומשכשל לעשות כן והסתפק בהגשת חוות דעת פרופ' גימון לא הרים נטל ההוכחה המוטל עליו.

בוודאי נכון הדבר כאשר פרופ' גימון חזר מספר פעמים בחוות דעתו על הקביעה כי אינו מומחה ברפואת משפחה ואין לו כלים מספקים להעריך פועלו של ד"ר הוואש.

משכשל התובע בהמצאת חוות דעת ערוכה כדין בתחום רפואת המשפחה כשל התובע מלהוכיח טענותיו ולהזים חוות דעת נגדית של פרופ' טבנקין.

3. עוד אני סבורה כי התובע כשל מלהוכיח טענותיו העובדתיות באשר להתנהלות ד"ר הוואש עלי.

לעניין זה המנעות התובע מלהביא עדים חיונים רלוונטיים אשר יכלו לשפוך אור על השתלשלות האירועים ולתמוך בטענות העובדתיות של בני המנוחה ראוי שיזקפו לחובת התובע.

במיוחד נכון הדבר משהוברר כי למנוחה היה בן זוג עובר למותה שסייע בטיפול בה וחברות קרובות עמם התייעצה ואלו יכלו לספר את שארע ולתמוך בגרסת מי מן הצדדים, שהרי בית משפט זה נדרש להכריע האם הופנתה המנוחה לביצוע בדיקות כטענת ד"ר הוואש בעל פה ובהפניות ידניות או לא כטענת בניה של המנוחה כאשר טענה זו מתבססת רק על העדר תיעוד רפואי.

הוברר כי קיומם של עדים מהותיים היה ידוע לב"כ העזבון ומדובר בעדים שאין קושי להביאם לעדות.

לא הובאה סיבה סבירה מדוע לא גילה ב"כ העזבון קיומם של עדים אלו ומדוע לא דאג להביאם לעדות ועניין זה ראוי שיזקף לחובת העזבון התובע.

4. במצב עניינים זה בפני גרסת ד"ר הוואש שלא נסתרה, אין די רק באי דיוקים בעדותו אליהם הפנה ב"כ התובע בסיכומיו (בלשון בוטה מדי לטעמי) כדי לסתור עדותו של ד"ר הוואש. עדות זו גם נתמכה בעדות חיצונית אובייקטיבית של בת משפחה אשר לא מצאתי סיבה שלא לקבלה כאמינה. לפיכך אין לקבוע כי התביעה הוכחה כנדרש.

אציין לעניין זה כי גם בעדות בני המנוחה נפלו אי דיוקים. כך טענת הבן רועי כי לא ידע שאמו מעשנת לא עולה בקנה אחד עם העובדות שהוצגו בפני כי המנוחה עישנה ועם העובדה כי הבן רועי התגורר עם אמו.

לפיכך לא ניתן לקבוע שהעזבון סתר הטענה העובדתית של הנתבעת לפיה המנוחה טופלה על ידי ד"ר הוואש, כן הופנתה לבדיקה ולייעוץ, וסרבה בהחלטה מושכלת להענות להוראות רופא.

עניין זה גם נתמך באופן התנהלותה המאוחרת של המנוחה. זו הרי השתהתה גם בשנת 2005 במשך מספר חודשים מלבצע בדיקות. זאת גם לאחר שקיבלה הפניה ממוחשבת לצורך ביצועה מד"ר הוושא.

5. בנוסף וגם אם טעיתי באמור לעיל איני סבורה כי במקרה דנן הוכח קשר סיבתי בין ההתרשלות המיוחסת לנתבעת ולמעשי ד"ר הוואש ובין התוצאה העגומה – מות המנוחה.

לא הוכח כנדרש כי לו הופנתה המנוחה לבדיקות ולייעוץ כירורגי וביצוע הנדרש ממנה מצבה היה מאובחן כראות כבר בשנת 2004 וניתן היה לטפל בה באופן שהתוצאה ההרסנית הייתה נמנעת.

6. לאור האמור לעיל אין עוד צורך לדון בטענות הצדדים לעניין אשם תורם ושאלת הנזקים.

ד. דיון

I הוכחת הגירסה העובדתית

1. העזבון מבסס תביעתו בפני על הטענה כי ד"ר הוואש התרשל משלא הפנה את המנוחה, לביצוע כל הנדרש במסמך אשר סיכם תוצאות הבדיקות שנערכו למנוחה בשנת 2004. נטען כי ד"ר הוואש התרשל משלא הפנה את המנוחה לביצוע ייעוץ כירורגי ובדיקת ביופסיה כבר בשנת 2004, לא עודדה לעשות כן, ולא השגיח ווידא כי תבצע בדיקות אלו.

2. עסקינן בטענות עובדתיות שנטל הוכחתן על העזבון – התובע. במיוחד נכון הדבר משטוען ד"ר הוואש כי כן עשה הנדרש עליו, כן הפנה המנוחה לביצוע הבדיקה הנדרשת, והתריע על הצורך לעשות כן ואולם המנוחה לא שעתה להפצרותיו.

3. במצב עניינים זה משבפני גרסאות סותרות מבקש ב"כ העזבון להבנות מן העובדה כי בתיקה של המנוחה בקופת חולים אין זכר להפניות שהפנה ד"ר הוואש את המנוחה לבדיקות. כן מבקש ב"כ העזבון להבנות מסתירות שנתגלו בעדות ד"ר הוואש.

בכך אין די לטעמי כדי לקבוע שהעזבון הרים נטל ההוכחה המוטל עליו.

4. ראשית ד"ר הוואש נתן הסברים ברורים שלא נסתרו להעדרם של הפניות בתיקה הממוחשב של המנוחה בקופת חולים. לא נסתרה הטענה כי נמסרה למנוחה הפניה ידנית לעריכת בדיקות. עניין זה סביר בעיני משום שמדובר בקשר שהיה בין השנים בעיקר במרפאה בפנימיה בה עבדו המנוחה וד"ר הוואש ושם לא התנהל תיק ממוחשב. אך סביר הוא כי נוח ונכון לד"ר הוואש למסור למנוחה הפניה ידנית לעריכת בדיקות.

5. בוודאי סביר הדבר כאשר מדובר בהפניה שנמסרה למטופלת שהיא אחות במקצועה, קולגה ועובדת באותה מרפאה עם ד"ר הוואש. יש לזכור גם כי בנה של המנוחה, מר אברהם מזרחי בעדותו בפני אמר (עמוד 17) לעדותו כי:

"ש. האם אתה מכיר את ד"ר הוואש?

ת. כן יותר מטוב, הוא היה ידיד קרוב של המשפחה והוא היה חבר קרוב של אמא, היא עבדה איתו יחד במרפאה בפנימייה".

בנסיבות אלו, וביחסים ששרו בין הצדדים אני סבורה כי סבירה טענת ד"ר הוואש כי מסר למנוחה הפניה ידנית וכי בשל כך לא נשמר העתק הפניה בתיק הממוחשב האחר שנוהל במרפאה האחרת של ד"ר הוואש עלי.

העדר קיומה של ההפנייה הידנית אין בו כדי לסתור טענות ד"ר הוואש כי נמסרה למנוחה הפניה כזו.

זאת במיוחד לאור הסברו הסביר של ד"ר הוואש בעניין אשר לא נסתר האומר בעמוד 44 כי:

"ש. בכל הביקורים האלה יכולת להוציא הפנייה ממוחשבת עבור ביופסיה?

ת. אבל בשביל מה? אם יש לה והיא לא הלכה? היא התמקדה בבעיה של גב, עצם היחס והקשר שהיו ביני לבינה, היינו מדברים על זה בעל פה, אני התייחסתי לביקור עצמו לסיבה שלו, היינו מדברים בעל פה שהיא תלך לעשות את המעקב. היה מצב שהיא נטתה להכחיש את המצב שלה, היא דחתה את המצב שלה מפני הבעיות בבית ובעבודה, היא הייתה צריכה לצאת לקורס השתלמויות כי הכריחו אותה, היא תמיד אמרה לי לעזוב את זה, יש דברים יותר חשובים, כי היא צריכה לממן את הבית, באותה תקופה גם בעלה לא עבד והיה הייתה צריכה לפרנס את הבית, כל הפאזל של הביות גרם לה להדחיק את המצב ולא לטפל בזה.

ש. מפנה לסעיף 9 לנ/21. מדוע נתתם לה הפניות ידניות ולא נתת לה הפניות ממוחשבות כשהיא ביקרה אצלך במרפאה הממוחשבת?

ת. במקרה מדובר באישה בגירה, צלולה, אחות במקצועה, מודעות מעל ומעבר למצב הבריאותי ולסרטן השד, היה סיפור משפחתי, היא גם עישנה. לשאלה אני עונה שלא נתתי לה הפניה ממוחשבת כי היא לא הסכימה לקבל. הפנייה ידנית היא הסכימה לקבל, הייתי כותב ומשאיר לה את זה על השולחן, היא אמרה לי "תעזוב אותי אני באתי לגב ולא למשהו אחר".

6. לסבירות גירסתו זו של ד"ר הוואש יש להוסיף גם התרשמותי מעדותו.

עדותו בפני הייתה אמינה וסבירה וניכרו קשייו להתמודד עם המצב המביך בו הוא עמד מאידך קשיים אלו לא מנעו מד"ר הוואש להעיד באופן סביר, נכון ולטעמי מהימן.

7. עוד יש לזקוף לחובת העזבון, כתובע, במיוחד בנסיבות שנוצרו בהם נדרש העזבון להזים גירסה עובדתית סותרת, את העובדה שב"כ העזבון כלל לא גילה כי קיימים עדים אשר יכלו לשפוך אור על הטענות העובדתיות הסותרות של הצדדים.

שהרי במהלך שמיעת הראיות הוברר כי בכל המועדים הרלוונטים היה למנוחה בן זוג אשר היה מעורב בטיפול בה ובוודאי היה מודע לקשרים עם ד"ר הוואש ולאופן הטיפול בה.

בן זוג זה כלל לא הוזכר על ידי העזבון ובא כוחו לא דאג לזמנו לעדות.

באותו אופן נמנע ב"כ העזבון מלזמן לעדות חברות קרובות של המנוחה אשר היו בקרבתה והיא נועצה בהם במועדים הרלוונטים. זאת למרות שבניה של המנוחה הכירו חברות אלו, כעולה מעדותם, ולא נטען כי אלו אינן יכולות או אינן רוצות להעיד.

8. במצב עניינים זה המנעות מהבאת עדים חיונים כל כך ראוי שתזקף לחובת העזבון ותתמוך בטענה כי המנעות זו נובעת מהחשש שעדים אלו היו תומכים, כעולה גם מעדות גב' אגמון בפני, בגרסת ד"ר הוואש דווקא.

בוודאי שאין המנעות זו סבירה כאשר טענת העזבון בפני הוא טענה נגטיבית בלבד לפיה אין ממש בגרסת ד"ר הוואש משום שאין בנמצא הפנייה ידנית לבדיקות. מאידך ד"ר הוואש מוסר הסבר סביר לעניין זה באומרו בנוסף:

"ש. יש סיבה מיוחדת שלא שמרת?

ת. הקשר המיוחד ששרר ביני לבינה וגם היא לא התייחסה לכל מה שהייתי כותב.

ש. אתה טוען שניסית לשכנע את המנוחה מילולית ללכת להבדק והאם יש על כך תיעוד?

ת. לא. אני לא יכול להיות אפוטרופוס של כל אחד ואחד. אני חושב שהגיע הזמן שכל מטופל יקח אחריות על הבריאות שלו. יש לי מאות מטופלים במרפאה. אני נתתי הפנייה ביד, היה ביננו קשר הדוק, מה יותר מזה?".

9. זאת ועוד במקרה דנן מגיש העזבון תביעה המתייחסת למעשיו או מחדליו של רופא משפחה ונטען בה כי מעשים או מחדלים אלו היו סטיה מרמת הזהירות הנדרשת מרופא משפחה סביר.

ואולם העזבון נמנע מהגשת חוות דעת רופא משפחה מומחה לעניין זה ובכך הותיר כל טענותיו ללא כל הוכחה בדרך של הגשת חוות דעת מומחה.

משכך לא הביא העזבון ולו ראיה אחת לקביעת סטנדרט ההתנהגות המצופה מרופא משפחה סביר ולא היה ביכולתו לסתור חוות דעת המומחה פרופ' טבנקין אשר קבעה בחוות דעתה כי התנהלות ד"ר הוואש הייתה סבירה בנסיבות העניין.

10. התובע – העזבון בחר לבסס תביעתו רק על חוות דעת פרופ' גימון שהוא מומחה לכירורגיה בהכשרתו. פרופ' גימון בחוות דעתו, ת/1, קובע מפורשות כי אינו יודע על מי מוטלת הייתה החובה לדאוג שהמנוחה תגיע למרפאה כירורגית לאבחון מוקדם וקובע כי אינו יכול לקבוע האם האחריות על כך מוטלת על מכון מור עורך הבדיקה או על הרופא המטפל.

בחוות דעתו קובע פרופ' גימון:

"קטונתי מלחלק תחומי האחריות למחדל זה. קטונתי מלקבוע היכן עומד גבול האחריות של המימסד הרפואי לוודא שהמלצה רפואית תובן ותבוצע על ידי המטופלת. קטונתי מלקבוע עד כמה רחוק על הצוות הרפואי להגיע כדי להבהיר, להסביר, לדחוף לכפות המשך בירור על החולה".

לעניין זה יש להוסיף העובדה שמדובר במטופלת שהינה אחות במקצועה ובמכתב מקדים, נ/1, מייחס פרופ' גימון חשיבות לעניין זה ותוהה בעצמו וקובע:

"הבעיה היא מדוע לא בוצע כל מאמץ אבחנתי בשנה וחצי שקדמה לכך (מ 3/04) זה לא ניתן להבין מהכתובים. מדוע המטופלת שהייתה אחרות בעצמה ומן הסתם אמורה הייתה להבין את תוצאות הממוגרפיה ו/או הרופא(ים) אליו(הם) פנתה לא האיצו בחולה להתמיד במאמץ האבחנתי שתחל כי בו רק שנה וחצי מאוחר יותר".

12. בעדותו בפני שב והדגיש פרופ' גימון כי חוות דעתו לא נועדה להעריך תפקוד רופא אחר.

כך בעמוד 5 לפרוטוקול הוא קובע:

"ש. במקרה הזה אתה צריך להעריך פעולה של רופא אחר תסכים איתי שאתה צריך לבצע את אותם פעולות.

ת. אני מסכים איתך שצריך להעריך אבל זה לא תפקידי להעריך את תיפקוד הרופא האחר, אני לא מתיימר לעשות זאת וזה לא מתפקידי".

בנוסף בעמוד 10 לפרוטוקול עדותו מודה פרופ' גימון כי אין לו ניסיון אישי כלשהו ברפואה קהילתית. פרופ' גימון אומר בעמוד 10:

"ש. לגבי רפואה קהילתית?

ת. אין לי ניסיון אישי, יש לי ניסיון מכינוסים, זו דילמה משמעותית כי אין דבר מובנה והרופא שנתקל בזה צריך למצוא את דרכו במבוך הבירוקרטי, אין טופס מובנה, הרופא המתגונן ושמודע לזה שהוא צריך להתגונן אמור לציין בתיק המוקלד אני אמרתי והחולה סירב וקראתי למשפחה והוא סרב, הוא אמור לקרוא לאחות לחדר כשתהיה עדה שהוא סירב ואם הוא רוצה להגדיל לעשות הוא מטיל את התיק לפתחו של מנהל המחוז האדמנסטרטיבי. אין נוהל כזה".

13. מכל האמור עולה כי העזבון לא השכיל להוכיח טענותיו בתחום המומחיות קרי רפואת המשפחה. לא צירף חוות דעת נדרשות והרופא שהגיש חוות דעתו העיד במפורש כי אין לו הכישורים, הידע והיכולת לחוות דעתו באשר להתנהלות רופא המשפחה בנסיבות העניין ולהעריכה.

משכך אין מנוס מן הקביעה כי העזבון לא הוכיח התביעה. בוודאי לא השכיל העזבון לסתור קביעותיה הנחרצות של פרופ' טבנקין, מומחית מטעם הנתבעים בתחום רפואה משפחתית אשר העידה כי לא מצאה דופי בהתנהלות ד"ר הוואש בנסיבות העניין.

14. תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 מחייבת בעל דין הרוצה להוכיח עניין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו להגיש תעודת רופא או חוות דעת מומחה.

ניתן להוכיח עניין שברפואה גם על ידי חוות דעת מומחה המתייחסת לתחום שבו נותן חוות דעת אינו מומחה ואולם חוות דעת כזו תמצא לקויה ובוודאי שלא יהיה בה די בנסיבות העניין דנן להוות בסיס מספיק להוכחת טענות התובע לעניין חוות הדעת.

ראה:

ת.א. (חי) 1564/99 קבנסקי נתנאל נ' מדינת ישראל, החלטה מיום 26.10.2005.

ת.א. (י-ם) 2064/08 הודה אלעתמן נ' מרכז רפואי סורקה, פסק דין מיום 30.6.2009.

15. מכל אלו, מהעדר חוות דעת נדרשת בתחום רפואת המשפחה, משלא נסתרו גרסת ד"ר הוואש להתנהלות האירועים ובשל כשלון העזבון לזמן עדים נדרשים יש לקבוע כי לא הוכחות טענותיו העובדתיות של העזבון באשר למעשיו של ד"ר הוואש בכל הנוגע להפניית המנוחה לקבלת טיפול רפואי בשנת 2004 ולא הוכחו הטענות כי התנהלותו לא עלתה בקנה אחד עם המצופה מרופא משפחה סביר.

יצוין כי לא הוצג גם נוהל רפואי המחייב פעולה אחרת מצד רופא המשפחה מהפעולות שעשה ד"ר הוואש בנסיבות המקרה דנן או מחייבו לוודא הגעת חולה לבדיקה נוספת אליו הופנה.

16. זה המקום להבהיר כי טענת התובע לפיה ד"ר הוואש התרשל גם משום שבחר מחד שלא להפנות המנוחה לבדיקות ומנגד אף הרגיע את המנוחה וטען כי אין לה דבר, לאחר הגעת תוצאות הבדיקות בשנת 2004, ובכך מנע ממנה להמשיך ולהוועץ ברופאים בעניינה, הינה טענה שהושמעה רק במהלך שמיעת הראיות. טענה זו לא נזכרה בכתבי הטענות ובוודאי לא הוכחה. הטענה אשר נשמעה לראשונה בעדות הבן מר אברהם מזרחי (עמוד 17-18 לפרוטוקול) הוכחשה על ידי ד"ר הוואש והעדה גב' אגמון נאוה, ולא הוכחה.

אציין כי הטענה שהמנוחה נמנעה מלמצות הבירור הרפואי בעניינה רק משום מילים מרגיעות שנתנו לה על ידי ד"ר הוואש גם אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שהמנוחה גם נמנעה מלבצע בדיקות לאחר שהופנתה אליהם בחודש ספטמבר 2005 ואינה תואמת הטענות שהוכחו בפני כי היא נמנעה מעשות כן בשל מעורבותה בעניינים טורדים אחרים (לימודים ומסכת גירושין).

17. עוד יצויין כי על פי האמור בסעיף 14-15 לתצהיר בנה של המנוחה מר רועי מזרחי (ת/5) מילים מרגיעות הושמעו באוזני המנוחה מטעם פרופ' שילוני אליו פנתה המנוחה בשנת 2005 ולא מפי ד"ר הוואש עלי.

18. בדקתי פסקי הדין אליהם הפנה אותי ב"כ העזבון בסיכומים ומהם נלמד לטענתו על קיומה של הלכה בדבר קיומה של חובת הזהירות רחבה המוטלת על רופא משפחה אשר יש בה כדי להביא למסקנה כי במקרה דנן הופרה חובת זהירות על ידי ד"ר הוואש. לאחר קריאת פסקי דין אלו שונה.

אכן אין מחלוקת כי לרופא משפחה חובת זהירות כלפי מטופליו ואולם גם זו אינה חובה מוחלטת וללא גבולות. יש להתחשב בנסיבות כל מקרה ומקרה במיוחד מאפייניו של המטופל הספציפי, מידת השכלתו והבנתו ברפואה, התנהלותו ורצונו המבוסס על ידע והבנה לפעול באופן עצמאי ולעיתים בניגוד לדעת רופאיו.

כך נקבע בפסק הדין בע"א 11035/07 שירותי בריאות כללית נ' שגיב אביטן, פסק דין מיום 20.7.2011:

"רופא החב חובת זהירות למטופל נדרש לנקוט אותם אמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין, לגילוי הפגם ולריפויו (ראו פרשת צבי, עמ' 789). יודגש, כי חובת זהירות אינה מטילה על הרופא בכלל, ועל רופא המשפחה בפרט, חובה גורפת, ולא לכל מחלה ישנו אשם (ע"א 9656/03 עזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז"ל נ' ד"ר זינגר [פורסם בנבו] 11.4.2005) (להלן: פרשת מרציאנו); ע"א 116/89 אנדל נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5) 276,288 (1991) (להלן: פרשת אנדל). עם זאת, אשם יכול לקום במצבים בהם הרופא לא מקיים את חובותיו הבסיסיות כלפי המטופל שלפניו. כך, למשל, מוטלת על הרופא הסביר חובת האבחון. עליו לנסיות ולאבחן מבחינה רפואית את המטופל שבפניו, להחליט על הטיפול , ולדאוג כי טיפול שכזה אכן יוצע לו. עוד יודגש, כי לא כל טעות בשיקול הדעת של הרופא מהווה הפרה של חובת הזהירות הקונקרטית היא פרי שקלול של מכלול נסיבות העניין. בחינה זהירה של הנסיבות והמסקנה המתחייבת מהן חשובה גם נוכח החשש מהרתעת יתר, דהיינו מ"רפואה מתגוננת" שבמוקדה לא יראה הרופא רק את החולה – הלקוח ואת ההחלטה על הטיפול. בו אכן, החשש הינו כי במצב שכזה הטיפול בחולה ייקבע לא על בסיס שיקולים רפואיים גרידא, אלא הוא ייעשה במבט צופה פני תביעה".

II נטל הראיה

1. טוען ב"כ העזבון כי במקרה דנן נטל הראיה מוטל על כתפי הנתבעים. זאת משום שלטענתו במקרה דנן חסרים רישומים בתיקה הרפואי של המנוחה ואין בנמצא כל הפניה רפואית ידנית לבדיקות אשר ניתנה לטענת ד"ר הוואש עלי למנוחה וזו לא שעתה לה ומיאנה לבצע הבדיקה הנדרשת בשנת 2004.

לטענת ב"כ העזבון חוסר זה, והעדר רישום מתאים די בו כדי להעביר נטל הראיה על כתפי הנתבעים.

2. בנוסף נטען על ידי ב"כ העזבון כי במקרה דנן עסקינן בתביעת עזבון ומכיוון שאין בנמצא העד היחיד היכול להזים טענות עובדתיות של ד"ר הוואש היא המנוחה. לפיכך נטען כי מוטל נטל ראייתי כבד דווקא על הנתבעים לחזק גרסתם העובדתית. נטען כי לאור הסתירות בעדות ד"ר הוואש לא הורם נטל זה.

3. לא מצאתי ממש בטענות אלו של ב"כ העזבון.

הלכה פסוקה היא כי לא כל פגם ברישום רפואי מעביר נטל הוכחה על כתפי הגורם הרפואי ובמקרה דנן הנתבעות כדי להעביר נטל הראיה צריך שיוכח קשר סיבתי בין העדר הרישום והעדר יכולת התובע להוכיח תביעתו.

ראה לעניין זה:

ע,א 282/09 שמשון עמרני נ' שירותי בריאות כללית, פסק דין מיום 16.3.2011.

וראה גם:

ע"א 4744/05 פלונית נ' שירותי בריאות כללית, פסק דין מיום 9.8.06.

4. במקרה דנן כבר הבהרתי לעיל כי לעזבון היו אפשרויות שונות להוכיח טענותיהם ולסתור גרסת ד"ר הוואש עלי כי המנוחה הופנתה על ידו להמשך בירור רפואי וסרבה לעשות כן.

היה זה העזבון שנמנע מלהעיד את האנשים שסבבו את המנוחה במועדים הרונטים ואשר להם הייתה ידיעה בדבר פועלו של ד"ר הוואש או יכולת לדעת ויכולת לסתור טענותיו. כך לא הובאו לעדות בפני בן זוגה של המנוחה או חברותיה הקרובות עמם התייעצה במועדים הרלוונטים ואלה אכן יכלו לשפוך אור על הנסיבות הרלוונטיות ולהבהיר האם אכן נכון וסביר שהמנוחה סרבה לפנות במועדים הרלוונטים להמשך בירור.

לפיכך אין לטעון כי במקרה דנן העדר הרישום על מתן הפנייה ידנית הוא שמנע יכולת העזבון להוכיח טענותיו.

5. בנוסף במקרה דנן הובאו הסברים להתנהלות המנוחה אשר בחרה לדעת ד"ר הוואש להמנע בשנת 2004 מהמשך בירור רפואי בעניינה.

נטען כי המנוחה עברה משבר אישי (גירושין) הייתה עסוקה בלימודים ובחרה להמנע מבירור רפואי או מלשתף בני משפחתה הקרובים (ילדיה) בעניין זה.

עובדות אלו לא נסתרו ואף נתמכו בעדות בת המשפחה נאוה אגמון אשר לא מצאתי מקום שלא לקבל עדותה כסבירה.

6. זאת ועוד טענות לעניין התנהלות המנוחה והמנעותה מלמהר ולבצע בירור רפואי בעניינה גם כשהדבר מומלץ אושרו גם בהתנהלותה של המנוחה בשנת 2005. כך כאשר הופנתה המנוחה לבצע בדיקת אולטרסאונד ביום 29.9.05 בחרה היא שלא לעשות כן עד יום 16.11.05 וביצעה בדיקה זו רק לאחר שהחלה סובלת מכאבים.

7. כל האמור לעיל תומך במסקנתי כי במקרה דנן אין מקום להעביר נטל ההוכחה אל כתפי הנתבעים לאור חוסר נטען ברישומים רפואים, והכל כדי להוכיח העדר רשלנות רופא משפחה.

אוסיף ואבהיר כי אכן אין מחלוקת לקיומה של אחריות של רופא משפחה כלפי מטופליו וזה נדרש להקדיש זמן לחוליו, לברר ענייניהם הרפואים ולדאוג כי אלו יטופלו. ואולם כבר נפסק לא אחת כי אחריות רופא המשפחה אינה מוחלטת וגם זה מוגבל ביכולותיו שעה שהוא נדרש לטפל בעניינו של מטופל שאינו משתף פעולה ואינו מקיים הוראות.

בוודאי נכון הדבר כאשר המטופל עצמו הינו איש מקצוע (אחות) ובוחר במודע דרך התנהלות מסויימת התואמת אורחות חייו ודרכיו.

ראה לעניין זה דעת כב' השופט רובינשטיין בפסק הדין ע"א 282/09 הנ"ל בעמוד 15.

8. אשר לטענה כי על הנתבעים נטל ראיה מוגבר בהתחשב בעובדה כי מדובר בתביעת עזבון והמנוחה אינה בנמצא כדי לסתור טענות עובדתיות של ד"ר הוואש גם כאן דין הטענה להדחות. כבר הראתי לעיל כי לא רק המנוחה בעדותה יכולה הייתה לסתור טענות ד"ר הוואש וקיימים עדים אותם בחר העזבון שלא להביא אשר היה בכוחם לשפוך אור על הטענות העובדתיות הסותרות של הצדדים.

בנוסף יש לזכור כי עסקינן בתביעת העזבון ולא בתביעה המוגשת נגד העזבון.

בפסק הדין בע"א 5997/92 6002 מלק נ' מנהל עזבון הרב יהושוע דויטש ז"ל ואח' פד נא (5) 10, אליו מפנה ב"כ העזבון בסיכומיו, נדונה סיטואציה אחרת בה בחר אדם לתבוע עזבונו של אחר ובמהלך התביעה העלה טענות עובדתיות שלא היה ביכולת הנתבע (העזבון) לסתור לאור מות המנוח.

במקרה דנן העזבון הוא התובע וביכולתו היה להביא עדים אחרים מבלבד המנוחה להוכחת טענותיו.

ראה לעניין זה עדות הבן מר רועי מזרחי בעמוד 28-29 לפרוטוקול.

III קשר סיבתי

1. כאמור גם אם טעיתי בכל האמור לעיל ויש מקום לקבוע כי ד"ר הוואש עלי התרשל משלא הפנה את המנוחה לבצע הבדיקות הנדרשות כבר בשנת 2004 או לא וידא כי אכן זו תבצע כל הבדיקות הנדרשות דין התביעה להדחות משום שלא הוכח קשר סיבתי בין התרשלות נטענת זו והתוצאה העגומה קרי מות המנוחה לא הוכח במידה הנדרשת כי האיחור באבחון מחלת המנוחה נבע רק מאי ביצוע הבדיקות בשנת 2004 עקב אי הפניית המנוחה לבדיקות או אי ביצוען על ידה.

2. בפרק המבוא לפסק דין זה תוארה בפרוטרוט השתלשלות העניינים בעניינה של המנוחה.

אין מחלוקת כי גם לאחר שהחלה המנוחה בסדרת בדיקות אינטנסיבית בשניים 2005-2006 לא אובחן מצבה ובשורת בדיקות שנערכה לה בשנים 2005-23006 נקבע לא אחת כי המנוחה סובלת מדלקת או מתהליך שפיר.

רק התעקשות רופאיה לבצע בדיקה נוספת ביום 28.2.06 לאור הפערים בין הערכות קליניות ותוצאת הבדיקה הביאו לגילוי מחלת המנוחה.

כל זה ארע בשלב מאוחר לאחר שעל פי עדות המומחה מטעם התביעה התפתח בגופה של המנוחה סרטן שהוא עצמו הגדירו כאלים וגם בדיקות מקיפות לא גילו דבר.

3. משכך אין בפני הוכחה מספקת כי לו הייתה מבצעת המנוחה הבדיקות הנדרשות בשנת 2004 היו אלה כן מגלות את שלא התגלה בשלב מאוחר יותר עת כבר קיננה המחלה בגופה של המנוחה.

משכך לא הוכח בפני במידה הנדרשת כי רק אי הפניות המנוחה לביצוע בדיקות בשנת 2004 מנע אבחון נכון של מצבה, טיפול ומנע האפשרות למנוע התוצאה העגומה.

היטיב לתאר העניין פרופ' קוטן בעדותו בפני בעמ' 37 לפרוטוקול משאמר:

"ש. ב- 2004 שהיה את החשד לממצא של גידול והיו עושים את כל הבדיקות שעשו ב – 2006 ניקור וביופסיה היה סיכוי לעלות על הממצא הסרטני והסיכוי שלה היה טוב יותר?

ת. זה לא תשובה של כן או לא. 9 חודשים מאוחר יותר כאשר היה ממצא בנוסף לממצא הממוגרפי האקראי הייתה תמונה קלינית של כאבים ונפיחות וגם אז עשו ניקור וביופסיה לא גילו דבר וזה קורה. על אחת כמה וכמה נלך 9 חודשים אחורה יכול להיות שהיו מגלים את הגידול. מבלי להתייחס לשאלה אם הופנתה או לא, אותו תרחיש היה יכול להתרחש בסבירות גבוהה גם 9 חודשים קודם שהיו עושים ניקור וביופסיה והיו שקטים שזה רק ממצא סתמי ממוגרפי וזה דבר יומייומי. רוב הבדיקות הביופסיות שעושים אחרי ממצא פתולוגי בממוגרפיה נמצאות תקינות אבל אני לא שולל אפשרות על הסף שהיו מגלים".

4. אכן במקרה דנן בהשערות עסקינן ואין איש יודע מה היה קורה לו ביצעה המנוחה הבדיקות אליהם הופנתה בשנת 2004 ואולם במצב העניינים שהוכח בפני, משגם מומחה העזבון פרופ' גימון מודה שהסרטן בו לקתה המנוחה היה סרטן אלים ומשזה לא נתגלה בשום בדיקה מאוחרת שנעשתה למנוחה בשנת 2006 אין בפני הוכחה מספקת כי לו היו מבוצעות בדיקות למנוחה בשנת 2004 קיומו של הליך ממאיר בגופה היה מתגלה, מטופל ובכך הייתה נמנעת התוצאה העגומה של מות המנוחה.

סיכום

1. לאור כל האמור לעיל ומסקנותיי אין עוד צורך לדון בשאלות הנוספות המתעוררות בין הצדדים לרבות שאלת האשם התורם, שאלת סיכויי ההחלמה ושאלת הנזק.

2. כמו כן לאור אופן ההנמקה שתואר לעיל אין גם צורך לקבוע עמדה בטיעוני הצדדים בדבר אי דיוקים שנפלו בעדות כל הצדדים.

די אם אציין באמור בפתיח לפסק דין זה כי אי דיוקים נפלו במרבית העדויות שבפני ואלו אינם מחייבים דווקא המסקנה אליה הגיעו באי כוח הצדדים (לפעמים בבוטות לא נדרשת) בסיכומים לפיה מדובר בעדים שאינם דוברי אמת.

3. אציין עוד כי דחיית התביעה וקביעה כי לא הוכח במקרה דנן כי ד"ר הוואש עלי פעל ברשלנות ולא כפי שנדרש מרופא משפחה סביר תואמת גם התנהלות יורשי המנוחה עצמם אשר חלקם העידו בפני כי הוסיפו להשתמש בשירותי הרפואה של ד"ר הוואש עלי גם לאחר מות אמם (ראה לעניין זה עדות מר רועי מזרחי עמוד 30 לפרוטוקול).

4. אשר על כן אני מורה כי דין התביעה להדחות בהתחשב בכל הנסיבות, בתוצאות ההליך, באופן ניהולו ובעובדה כי מדובר בתביעה אשר הוגשה מתוך רצון כן לברר, אם כי לטעמי, לא בדרך הנכונה, מי גרם למות אם אהובה אבל בהתחשב מנגד בעובדה כי מדובר בתביעה אשר גרמה לפגיעה ולנזק לצדדים המעורבים בה, אני מורה כי התובע ישלם הוצאות ההליך בסך כולל של 10,000 ₪.

פסיקת פיצויים מתונה זו מהווה איזון ושקילה ראויים לטעמי של כל הנסיבות הרלוונטיות לעיין זה.

ראה לעניין זה:

ע"א 4744/05 פלוני נ' שירותי בריאות, פסק דין מיום 9.8.06

5. כספים לרבות ערבויות שהופקדו בקופת בית המשפט על ידי הנתבעת יוחזרו לה לאחר תשלום הוצאות עדים והוצאות משפט באמצעות בא כוחה.

כספים לרבות ערבויות שהופקדו בקופת בית המשפט על ידי התובע יועברו לאחר תשלום הוצאות עדים ואגרות לנתבעת באמצעות בא כוחה לתשלום ההוצאות שנפסקו בפסק דין זה והיתרה תושב לתובע באמצעות בא כוחו.

ניתן היום, ח' כסלו תשע"ג, 22 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.