בפני תביעה חוזית לתשלום סך 39,961 ₪ המהווה לטענת התובעת את חובה של הנתבעת כלפיה בגין שירותי שמירה ואבטחה שסיפקה לה על פי הסכם שנחתם ביניהן בחודש יולי 2006.

בתמצית, ההסכם קבע כי הנתבעת תשלם לתובעת סך 11,800 ₪ לחודש באופן גלובלי הכולל גם שבתות ותוספת 480 ₪ לכל לחצן בקרה והכל בתוספת מע"מ וכנגד חשבונית חודשית שתומצא לנתבעת בגין השירותים שסופקו באותו חודש. סוכם שהחשבונית תיפרע תוך 15 יום.

בשל אירוע פריצה שאירע אצל הנתבעת, אילצה זו את התובעת לטענתה לנכות סך 5,000 ₪ מחשבונית חודש יוני 2007 ובשל פריצה שנייה לא שולמו החשבוניות בגין חודשים מרץ-אפריל-מאי 2008 ומכאן התביעה.

התובעת טוענת כי הניכוי בסך 5,000 ₪ נעשה שלא בהתאם להסכם ולסעיף 19 שבו המאפשר ניכוי רק כאשר מוכחת אחריותה לאירוע הפריצה והדבר לא נעשה.

התובעת טוענת כי הנתבעת הפרה גם את הוראות סעיף 13 להסכם המחייב אותה במתן התראה של 3 ימים עובר להפסקת ההתקשרות.

אשר לאירוע הפריצות, התובעת מטילה את האחריות על הנתבעת שמיקמה את עסקה בשטח הנושק לשדות חשוכים, לא דאגה למגנו נכון, לא חיברה מצלמות אבטחה שהיו קיימות למוניטור וסירבה לשכור שמירה בהיקף של 3 שומרים כפי שהומלץ לה ע"י התובעת, משלא קיבלה הנתבעת את המלצת התובעת, סוכם בסעיף 19 להסכם על פיצוי/קיזוז של עד 5000 ₪ בלבד (הווה אומר שהתובעת טוענת כי שיעור הגבלת הפיצוי נגזר מרמת הסיכון עקב הנתונים שפורטו לעיל).

בנוסף טוענת התובעת כי במהלך תקופת ההתקשרות לא קיבלה מהנתבעת תלונות בדבר תפקוד שומריה.

התובעת מבססת את גרסתה על תצהירו של מר נוריאל דניאל.

לגרסת הנתבעת הנתמכת בתצהירו של מר שלמה אלוני הרי על פי ההסכם ואח"כ על פי נוהלי אבטחה שסוכמו, היה על השומרים לבצע סיורים מתועדים ומבוקרים בפרקי זמן ובמיקומים שנקבעו. הנתבעת לא עמדה בכך, שירותי השמירה היו רשלניים וברמה נמוכה והדבר הביא לאירוע שתי פריצות, האחת ביום 4.7.07 במסגרתה נגנב ממחסן מס' 18 ציוד בסך 140,000 ₪ והשניה ביום 15.4.08 במסגרתה נגנבו ממחסן מס' 16 צמיגים בשווי 185,000 ₪.

לטענת הנתבעת, חריגתה של התובעת ממה שסוכם הביאה לאירועי הפריצה, הסתבר שהשומרים לא תיעדו את הסיורים בלחצני הבקרה מה שמעיד על כך כי לא הגיעו למקום בתדירות הנדרשת ומשעות מסוימות כלל לא הגיעו.

הנתבעת הודיעה לתובעת על הפסקת ההתקשרות ביום 1.5.12,לטענתה בו ביום עזבו השומרים את המקום ולכן לתובעת אין כל זכות לבקש שכר על שמירה שלא נעשתה.

במקביל מתנהל הליך דומה במסגרתו הוגשה תביעת שיבוב של המבטחת כנגד התובעת ואחרים, אותה תביעה הוגשה כמוצג מש/2 בשלב הדיון בבקשת ההתנגדות. מסתבר שהיקף התיק מש/2 ובעיקר היקף הראיות שם, גדול הרבה יותר מזה שבפני. הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה להתליית ההליכים בתיק שלפני והמתנה לקביעות שבתיק האחר ועם תוצאות אי הסכמה זו יאלצו מי מהצדדים להתמודד בהמשך.

הדיון בפני היה מסורבל וארוך במיוחד , גם סיכומי הנתבעת ארוכים וצפופים , יחד עם זאת החזית המהותית בתיק מצומצמת והיות ומדובר בתיק בסדר דין מהיר נטול כל חשיבות ציבורית, ינומק פסק הדין בתמצית וברוח תקנה 214ט"ז לתקסד"א.

יצוין שבפתח הדיון התנגדו הצדדים לכל עדות בלתי קבילה והרחבות חזית למיניהן ואכן נעשו הרחבות חזית, בעיקר מצד הנתבעת.

בתיק זה רובצים שני נטלים, הראשון הוא הוכחת התביעה קרי חוב וחבות הנתבעת והרובץ לפתחה של התובעת ואם עמדה בו עובר הנטל לכתפי הנתבעת להוכיח את טענות הגנתה שבעיקרן הן טענות קיזוז.

התובעת עמדה בנטל הרובץ לפתחה באופן חלקי וביחס למרבית רכיבי התביעה. הסכם המסגרת עם הנתבעת הוכח. בסיס חישוב החוב לא נסתר (ולא נטען כלפיו דבר עד שלב הסיכומים שהוא מאוחר מדי),החשבוניות שהוציאה אושרו ע"י הנתבעת למעט האחרונה ברם כאשר נשאל העד מטעם הנתבעת האם יש לו השגות ביחס לחוב הנתבע, הקפיד לפרט כי הגם שאיננו יכול להעיד על החישוב הרי שכנראה כמות השעות נכונה, מכאן, הוא בוודאי לא יכול היה וגם לא רצה להוכיח שהחישוב איננו נכון. הוא גם ענה שהסירוב לשלם לתובעת נובע בשל רשלנות השומר מטעמה ולא בגלל חישוב השעות שבחשבוניות.

גם אם אניח שעד הנתבעת טעה ולא הבין שהוא נשאל גם לגבי חודש מאי 2008 עדיין התובעת עמדה בנטל שכן העד מטעמה כלל לא נחקר לגבי סוגיה זו ולא נדרש לבסס את הטענה כי בחודש מאי בוצעה השמירה המוכחשת ע"י הנתבעת.

בבקשת הרשות להגן המהווה את כתב ההגנה וחזית ההגנה לא נטען דבר וחצי דבר ביחס לחוב, לאופן חישובו ולנתונים שפורטו ביחס אליו למעט לעניין תשלום הזיכוי שניתן בשעתו ודמי ההודעה המוקדמת בסך 1200 ₪ + מע"מ שווי ערך ל-3 ימי עבודה ולכן אין לאפשר הרחבת חזית שנפתחה לאחר שכבר ב"כ התובעת הגיש את סיכומיו.

משכך הוכחה תביעת התובעת למעט דרישתה להחזר הניכוי בסך 5,000 ₪ בגין אירוע הפריצה הראשון ולמעט תשלום דמי ההודעה המוקדמת.

אינני מקבל את טענת התובעת לפיה נכפה עליה להוציא חשבונית זיכוי בגין תשלום הנזק המוסכם באירוע הפריצה הראשון. לא הוכחה כפיה שכזו, שיקולי כדאיות אינם דבר שניתן להפוך בו פעם כך ופעם אחרת, מרגע שהוצאה חשבונית זיכוי ללא שום ראיה על הסתייגות מצד התובעת שמעידה על "כפייה" אזי מדובר בזיכוי לכל דבר שניתן מתוך שיקולים כאלו או אחרים שלא הוכחו בפני.

משכך גם אין לקבוע כי מתן הזיכוי משמעו הודאה בחבות התובעת לאירוע הראשון ואין לקבוע גם ההיפך. כפי שמנהלי הצדדים הקפידו להדגיש גם מחוץ לפרוטוקול (ובאופן "זהיר" גם במסגרתו) היחסים ביניהם היו ועודם טובים, אמון שרר וליווה את היחסים ולכן גם הזיכוי ניתן ואין מקום היום לדון ב"משמעויות" שלא ניתנו לו ע"י הצדדים בזמן אמת וממילא לא הובאו ראיות לגביו.

אשר לסכום הנתבע בסעיף 10 לכתב התביעה בגין דמי הודעה מוקדמת, סכום זה והחבות לשלמו הוכחשו במפורש ע"י הנתבעת, סכומים אלו נתבעו בנוסף לסכום נשוא החשבונית מיום 12.5.08, אם ההודעה על הפסקת ההתקשרות ניתנה ע"י הנתבעת ביום 1.5.08 (נספח ג'3 לתצהיר התובעת) הרי הניתוק היה צריך להיכנס לתוקף תוך 3 ימים "על פי ההסכם" כפי שהנתבעת בעצמה במכתבה מנסחת ומודה בכך (ולכן כל "המחלוקת" האם העניין נובע או לא נובע מההסכם-מיותרת). מעיון בחשבונית מיום 12.5.08 עולה כי הנתבעת חויבה בגין 28 שעות שמירה רגילות ועוד 24 שעות שבת.

יום ה-1.5.08 בו ניתנה ההודעה הוא יום ה' בשבוע והמסקנה היא כי ממילא חויבה הנתבעת בגין שני ימי חול ומלוא יום השבת שהם כנראה אותם 3 ימים שהנתבעת ציינה במכתבה ודי בכך. יאמר שהנתבעת לא הביאה ראיה על כך שכבר ביום 1.5.08 התקשרה עם חברת שמירה אחרת למרות שלכאורה היה אמורה להיות בידיה ראיה כזו.

אשר על כן הוכחה חשבונית חודש מאי 2008 אך אין מקום לחייב בימי הודעה מוקדמת נוספים.

משכך ובסיכום ביניים, התובעת עמדה בנטל ביחס להוכחת מרבית החוב ולמעט ביחס להשבת הזיכוי בסך 5,000 ₪ שנתנה בגין הפריצה הראשונה ותשלום דמי הודעה מוקדמת בסך 1200 ₪.

כעת עובר הנטל לכתפי הנתבעת להוכיח כי נגרם לה נזק בר קיזוז כתוצאה ממחדלי התובעת.

בסיכומיה טוענת הנתבעת כי לא בקיזוז נזיקי עסקינן (הקיזוז הנזיקי מוסדר בחוזה) אלא בקיזוז חוזי שלגביו אין הסדר בחוזה עצמו, קרי הפרה ובצידה נזק המהווה קיזוז.

הקונסטרוקציה המשפטית אולי מעניינת אך אינה מקובלת. מהפן הפרקטי, רשלנות בביצוע הסכם היא גם "הפרה" לכאורה של ההסכם, כך או אחרת מדובר על אותו נטל המוטל על מי שטוען לכך להראות שהצד שכנגד ביצע את ההסכם באופן רשלני או חסר וכי עקב כך נגרם לו הנזק הנטען והמוכח.

ראשית, מעיון בנספח ח' לבקשת ההתנגדות עולה כי הודעת הקיזוז (ומדובר בהודעת קיזוז על פי סעיף 53 א' לחוק החוזים (חלק כללי) ) איננה בגין הפרת הסכם אלא בגין:

"רשלנות פושעת בנהלי השמירה"

וגם "רשלנות בביצוע המטלות"

(ההדגשות במקור!).

על פי נוסח נספח ח' הנ"ל הרי הוא נכתב לאחר ניתוח דוחות שמירה ולאחר שהנתונים היו בידי הנתבעת והודעת הקיזוז היא גם הודאה בקיזוז נזיקי בגין רשלנות התובעת.

הווה אומר קיזוז בהתאם לסעיף 19 להסכם שבין הצדדים. בדיוק אותו קיזוז שבוצע בעבר והמעיד על האופן שבו רואים את ההסכם והוראותיו.

היות ומערכת היחסים בין הצדדים היא מערכת חוזית שהסדירה עניין זה, אין "סתם נזק בר קיזוז", מה שיש היא אפשרות לקזז נזק בהתאם להסכם. הצדדים בחרו מרצונם החופשי להתקשר בהסכם בו ראו לנכון להגביל את גובה אחריותה של התובעת והם קבעו באופן מפורש שאחריות התובעת לנזקי גניבה ופריצה (כלומר נזק בעל זיקה ישירה להסכם) תהיה עד לסך 5000 ₪ למקרה. אשר למקרה הראשון, אכן קוזז סכום מרבי זה. אשר למקרה השני, הסכימו הצדדים ביניהם במפורש כי אם תוכח אחריות התובעת (קרי רשלנות שומריה) אזי תהיה זכאית הנתבעת לתשלום סך 5,000 ₪ לכל היותר.

האם הוכחה בפני רשלנות השומרים (ודוק, אחריות התובעת על פי ההסכם מוגבלת לקיום רשלנות השומרים)?

השומר לא הובא לעדות, לא ברור במה הוא "נחשד" בשעתו, ברם זה המקום לחזור ולומר שלא כל החומר הרלבנטי הוגש בתיק זה, מעיון בנוסח מש/2 ולאחר שדברים דומים עלו גם במהלך הדיון מסתבר שיש חומר רב הכולל חומר חקירה פרטי, חומר חקירה משטרתי, דיסקים עם סרטים/תמונות, בדיקות פוליגרף, חישובי והערכות נזק, תמונות של המתחם, עדים נוספים ומה לא? בתיק שלפני לא הוגש דבר ואיש לא זומן . עולה כי לא מדובר באירוע לו "שותפים" רק התובעת והנתבעת אלא יש ברקע גם חברה המפעילה מוקד "און ליין", יש מערכות אזעקה והתרעה עם עשרות גלאים שלא הותקנו ע"י התובעת, יש מצלמות שלא הותקנו ע"י התובעת ושתיעדו את הפריצה אך משום מה לא חוברו מעולם למוניטור בעמדת השומר וכיו"ב פרטים ועובדות.

כדי לבחון האם השומר התרשל יש צורך בראיות ביחס למה הוא נדרש לעשות, ע"י מי הוא נדרש לעשות, מי הוא הגורם המבקר והמפקח (השולט) על עבודת השומר וכמובן ראיות לגבי מה קרה באותו אירוע ספציפי,מתי קרה ומהו הקשר שהוכח בין האירוע ולבין מחדלי השומר.

שום דבר לא הוכח. השומר שמסוכסך עם התובעת (לטענתה) לא זומן על ידה ועל כך הוצהר עוד מזמן ובהליך המקביל, השומר שהוא עד מפתח להוכחת הטענה שהתרשל בעבודתו לא זומן גם ע"י הנתבעת (למרות שידעה כי התובעת לא מזמנת אותו לא כאן ולא בהליך המקביל) ,אין אגב חולק שהשומר איננו כיום עד בשליטת מי מהצדדים.

איש מהצדדים לא הגיש בצורה מסודרת ראיות נוספות שקיימות בתיק האחר והדבר פועל כנגד הצד שעליו הנטל להוכיח רשלנות קרי כנגד הנתבעת.

לא די בהגשת תרשים תיאורטי ורשימת לחיצות חלקית על לחצני הבקרה מה גם שלא הובאה שום ראיה על שעת הפריצה המדויקת או על מיקום של כל לחצן ולחצן (המוגדר בקוד),מעיון בתצהיר עד התובעת שהוגש במסגרת ההליך הנוגע למוצג מש/2 עולה כי יש טענות שונות ביחס לשעת אירוע הפריצה ולא רק אלא גם ביחס ליום בו ארעה וכנראה המצלמות תיעדו מה שתיעדו במועדים הנתונים במחלוקת, בפני אין כאמור את הראיות הללו ולא ניתן לבסס קשר סיבתי בין עניין הלחיצות לעניין אירוע הפריצה.

זאת ועוד, מצד אחד העיד עד הנתבעת כי סוכם עם מר פיני-מפקח התובעת על תדירות סיורים תוך התמקדות בנקודות שונות במתחם ובשים לב ליום ולשעה בשבוע. מנגד נטען ע"י עד התובעת שבפועל השומר לא היה נתון לשליטתה, היא לא היתה מחוברת למערכת בקרת השמירה ולמעשה לא ידעה עד לאחר התביעה כי השומר מטעמה איננו מבצע את הסיורים כנדרש (בהנחה שבכלל סוכם מתווה לעריכת הסיורים שיצר מחויבות מצידה).

העד מטעם הנתבעת הסכים לטענה שהתובעת לא הייתה מחוברת למערכת בקרת השמירה ולמעשה יכולה היתה לקבל מידע בעניין זה רק מהנתבעת.

עניין זה פוגע ביכולתה של הנתבעת להוכיח אחריות של השומר. מחד גיסא עצם אירוע פריצה בסדר גודל שכזה מעלה הרהורים לגבי מידת ערנותו וחריצותו של השומר, מאידך גיסא, היות וכאמור מרבית החומר הרלבנטי "הוסתר" מתיק זה, לא ניתן להכריע פוזיטיבית בנקודה זו, ממצאים לא קובעים על סמך "אין ראיות". המשמעות היא שהנתבעת לא עמדה בנטל. המשמעות איננה שהשומר התרשל או לא התרשל.

זאת ועוד, הגם שכפי שנטען, התובעת היא המומחית לשמירה ואבטחה, משום מה השאירה הנתבעת בידיה שלה את האחריות לפיקוח על התנהלות השומר ולא הציגה שום ראיה על כך שהתריעה בפני התובעת על התנהלות רשלנית של השומר או שבגללו "מופר" ההסכם או שאיננו ראוי לעבוד באתר וכיו"ב. אם השומר הוא עובד פורמאלי של התובעת אך נתון בפועל לשליטת הנתבעת בין אם באופן ייחודי ובין אם ביחד עם התובעת, שאלה היא האם "רשלנותו" היא אכן בגדר רשלנות ואם כן, האם יש ליחסה גם לנתבעת, באופן מלא או חלקי.

הדברים הם בבחינת קל וחומר כאשר עולה כי הנתבעת הסכימה בסעיף 5 להסכם ש:

"השומר באתר יעבוד וימלא את תפקידו באתר ובהתאם להוראות שיקבל מהמזמינה"

המזמינה היא הנתבעת, השומר אמור היה לקבל הוראות ממנה, אין ראיה כי כך נעשה, אין ראיה כי הנתבעת ביקרה את עבודת השומר המקבל הוראות ממנה למרות שבחרה או הסכימה שדוחות הלחיצה על לחצני הבקרה יופקו אצלה.

אשר לנזק אותו מבקשים לקזז, גם אם תקרתו עומדת על 5,000 ₪ עדיין יש להוכיח אותו. משום מה נמנעה הנתבעת מלהציג ראיות לכך שנגרם לה נזק בפועל. אותו תחשיב שצורף מטעמה מדבר על נזק בסך 185,857 ₪ בגין הפריצה השניה. מנגד שולם לנתבעת ע"י המבטחת סך של כ-215,000 ₪ העולה על הנזק הנ"ל. כמובן שנזק שכוסה ע"י המבטחת איננו ניתן לקיזוז ע"י הנתבעת עצמה (שכן מצבה הושב לקדמותו בעצם תשלום תגמולי הביטוח) אך לא רק זאת, זכות התביעה בגין נזק זה עברה למבטחת והיא אכן תובעת אותו מהתובעת ובוודאי שאין האחרונה צריכה לשלמו פעמיים.

רק בעדות נטען לראשונה כי חלה השתתפות עצמית וכי הפיצוי מהמבטחת כלל רכיבים נוספים. יתכן וכך המצב אלא שלא הוצגה שום מערכת נתונים וראיות המבססת קיומו של נזק כזה בפועל למרות שבידי הנתבעת (או מבטחתה) כל המסמכים הדרושים לעניין.

סוף דבר, אינטרסים שונים הביאו לכך שהתיק בפני יתנהל באופן "חסר", התובעת הוכיחה את החוב על פי החשבוניות, אשר לזיכוי שנתנה בגין האירוע הראשון, נדחית התביעה, אשר לדרישה לתשלום דמי הודעה מוקדמת נדחית התביעה גם כן.

אשר לשאר רכיבי החוב, הנתבעת הייתה יכולה לקזז סך מכסימלי של 5,000 ₪ בגין אירוע הפריצה השני אילו היתה מוכיחה את רשלנות השומר ואם היתה מוכיחה שנגרם לה בגינה נזק שלא כוסה, רשלנות זו לא הוכחה, גם לא נזק כאמור.

הנתבעת תשלם לתובעת את סכום החשבוניות שלא שולם לאחר אירוע הפריצה השנייה קרי סך 33,311.58 ₪ ובתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה 31.12.08 ועד לתשלום בפועל.

אשר להוצאות, על פי תקנה 512ב' לתקסד"א, אופן ניהול המשפט (הבעייתי כעולה מהפרוטוקול) נלקח בחשבון בעת פסיקת ההוצאות, כפי שכבר נאמר, ספק אם תיק זה היה צריך להתנהל ונראה שהוא התנהל רק בגלל רצון לנצל היעדר ראיות ולצבור נקודות זכות משפטיות בשים לב למחלוקות "רקע" בתיק האחר.

לתובעת מגיעות אם כך הוצאות מתונות ביותר והנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט (כולל שכ"ט עו"ד) בסך 1,700 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, ה' חשון תשע"ג, 21 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.