1. כנגד הנאשם הוגש בבימ"ש זה כתב אישום המייחס לו עבירות של הפקרה אחר פגיעה, הזזת רכב, אי הגשת עזרת ואי הזעקת שירותי הצלה, אי מסירת פרטים ואי הודעה למשטרה.

2. במועד מתן התשובה לכתב האישום, ביום 22.9.09, הודה הנאשם בנהיגה, טען כי התאונה הייתה בלתי נמנעת ונבעה מרשלנותו של הולך הרגל. הולך הרגל לא היה צריך להיות שם. הגרסאות שמסרו העדים הם לא גרסאות אמת. לגבי ההפקרה – לא הייתה הפקרה. הנאשם התייצב מיוזמתו בתחנת המשטרה, "לפי מה שהנאשם טוען, הוא יודע שאנשים מטופלים לכן לא נשאר במקום".

3. ביום 12.7.12 במועד שמיעת הראיות בתיק זה הסכים הנאשם להגשת כל המסמכים שערכו כל עדי התביעה בתיק זה ללא צורך בחקירתם והסכים שכל דבריהם הינם אמת.

4. לאור ההסכמה הוגשו המסמכים שנערכו על ידי הבוחן רס"מ כהן יחזקאל, דהיינו, דוח הנזקים, סקיצה, דוח בוחן, הנספח לדוח הבוחן, תרשים בוחן, לוח תצלומים וכן הודעות הנאשם שנגבו על ידי הבוחן. בנוסף, הוגשו דוחות הפעולה של השוטרים עוואד כמאל, נסראל-דין אמיר והשוטרת בת אל אבו חצירה. כמו כן הוגשו ההודעות של הנפגע בתאונה מר מולא מהדי והעדים לתאונה מר מולא חיכמאת ואבו טריף עמי. בהסכמה אף הוגשו התעודות הרפואיות של הנפגע.

5. לאחר הגשת מסמכי התביעה טען הנאשם כי אין להשיב לאשמה, בהתאם לסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי.

6. הסניגור המלומד טען כי מאחר ועסקינן בתאונה בלתי נמנעת לא ניתן לייחס לנאשם עבירה של הפקרה אחר פגיעה. לדעתו של הסניגור לא היה מקום להגיש כתב אישום כנגד הנאשם שכן "לא יכול להיות מצב שאנחנו כגוף, כמערכת שיפוטית, נבוא ונאמר לאדם שהוא חייב לעשות 1, 2 וכו', עקב מקרים שהם מסכימים שהוא לא אחראי לו.

בנוסף טען הסניגור כי משעזב הנאשם את המקום מאחר והוא נכנס להלם אז היסוד הנפשי לא התקיים.

7. ב"כ המאשימה ביקש לדחות את הבקשה על הסף וטען כי אין מחלוקת ביחס לעובדה כי הנאשם פגע בהולך הרגל וידע כי פגע בו ולעניין זה הפנה להודעת הנאשם במשטרה.

ב"כ המאשימה תוך הפנייה לפרשת אוחנה ציין כי תכליתו של סעיף 64א' היא להבטיח מתן עזרה לנפגעים, למנוע מנוהג רכב לחמוק מאחריות לתאונה על סמך השערה שאינו אשם. לטענתו , לאור אותן תכליות נקבע כבר בפסיקה כי יש לפרש את המונח תאונה ככולל הן אירועים לא מכוונים והן אירועים זדוניים מכוונים.

ב"כ המאשימה ציין כי בתיקון שנעשה בפקודות התעבורה תוקנה עבירת ההפקרה מנהג שתוך נהיגתו גרם לתאונה, למעורב בתאונה ללא מרכיב של אשמה.

לבסוף טען ב"כ המאשימה כי הנסיבה של מודעות לגרימת התאונה התקיימה במקרה דנן. הנאשם עזב את מקום התאונה לחלוטין ללא כל פעולה שניסה לחזור או ביצע פעולה התנהגותית כלשהי של עצירה בסמוך או פעולה כלשהי בעניין שיכולה לגרום לכך שלא יואשם בעבירה של הפקרה.

8. סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב – 1982 קובע לאמור:

זיכוי בשל העדר הוכחה לכאורה –

"נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אך לכאורה, יזכה ביהמ"ש את הנאשם – בין אם על פי טענת הנאשם ובין ביוזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעניין"...

הקריטריונים לזיכוי הנאשם עם השמעת ראיות התביעה ותוך קבלת הטענה "אין להשיב לאשמה", נקבעו בספרו של כב' השופט קדמי על סדר הדין הפלילי , חלק 3 ספר ראשון עמ' 891.

"המשמעות המעשית של העדר הוכחה לכאורה, בהקשר זה היא: כי אין בראיות שהוגשו לביהמ"ש מטעם התביעה כדי לבסס הרשעה "אפילו יינתן בהן מלוא האמון, ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי". ועל כן אין הצדקה לדרוש מן הנאשם להתגונן, שאין לו בפני "מה" להתגונן וראוי לזכותו".

על פי ההלכה הפסוקה, די למעשה בקיומה של ראיה לכאורית ולו דלה, כדי לחייב את הנאשם להשיב על האשמה.

זיכוי של נאשם על פי טענה של "אין להשיב לאשמה", נעשה רק כאשר ברור על פני הדברים לאחר שמיעת ראיות התביעה כי אין בהן – אפילו לכאורה אשמה כלשהי.

בשלב זה ביהמ"ש אינו קובע ממצאים באשר למהימנותם של העדים.

9. אביא בתמצית את הראיות בתיק זה, אשר הוגשו בהסכמת הסניגור.

א. הבוחן רס"מ כהן יחזקאל:

הגיע לזירת התאונה קבע כי התאונה היא תאונה בלתי נמנעת. הבוחן קבע כי רכבו של הנאשם פגע עם חזיתו בהולך הרגל שעלה על מכסה המנוע והמשיך לשמשה הקדמית והוטח לכביש. לאור השמשה הקדמית המנופצת הגיע למסקנה כי מהירות רכבו של הנאשם לא פחותה מ- 40 קמ"ש.

ב. מר מולא מהדי הנפגע בתאונה:

הנ"ל אינו זוכר כיצד הוא נפגע בתאונה. כל אשר הוא יודע שהתעורר בבית החולים רמב"ם כעבור שבוע.

ג. מר אבו טריף עמי, עד לתאונה:

מסר בהודעתו בין היתר את הדברים הבאים:

"בחור שבא עם הרכב מכיוון הכיכר ממש במהירות מטורפת ופגע בו והעיף אותו איזה 50 מ' ומהמהירות לא הספקנו לרשום את מספר הרכב. הוא נסע במהירות אפילו לא נתן ברקס גם לפני שפגע במהדי וגם אחרי הוא המשיך לנסוע לכיוון הרמזורים ואני לא יודע לאן הוא פנה".

ד. מר מולא חיכמאת, עד לתאונה:

"...מהדי עבר את הכביש מכיוון האי תנועה לכיוון שלנו ונפגע מרכב שבא מכיוון ירכא. אני זוכר שעמי אמר לי "זוז כדי שאני אתרחק". בהמשך הודעתו מסר כי רכב הפוגע נסע במהירות וכי עסקינן ברכב מסוג שברולט.

ה. הודעות הנאשם במשטרה:

הנאשם מסר שלוש גרסאות בתחנת המשטרה, כולן ביום 20.7.08

בהודעתו הראשונה, בשעה 7:30 מסר את הדברים הבאים:

"בדרך אחרי הכיכר לכיוון הרמזור פתאום רץ הולך רגל מצד שמאל לצד ימין של הנסיעה שלי, הוא רצה לעבור את הכביש ואין מעבר חצייה ולא היה לי זמן לבלום או לזוז ימינה או שמאלה. פתאום ראיתי את הבן אדם הזה מולי ופגעתי בו עם החלק הקדמי של האוטו שלי והמשכתי לנסוע , נכנסתי להלם ונסעתי לדוד שלי גם גר בכפר ירכא אבל נסעתי דרך כפר יאסיף".

בהמשך הודעתו הסביר כי לא עצר את הרכב אחרי הפגיעה "כי נכנסתי להלם, זו פעם ראשונה שאני נתקל בדבר כזה". בהמשך הודעתו כשנשאל שוב השיב "נכנסתי בהלם , לא ידעתי לעשות".

הנאשם בהודעתו השנייה שנגבתה בשעה 9:00, שאז נחקר בין היתר בגין נהיגה ללא רשיון רכב תקף וחוסר בביטוח בתוקף נשאל "מה הסיבה שעזבת את מקום התאונה אחרי שעזבת את הולך הרגל", השיב "כי פחדתי".

מהאמור לעיל, מצטיירת תמונה ראייתית כדלקמן:

א. בתאריך 20.7.08 בשעה 3:45 או בסמוך לכך נהג הנאשם ברכב פרטי מסוג שברולט מכיוון ירכא לכיון כביש 70.

ב. הנאשם תוך כדי נסיעה פגע עם הרכב בהולך הרגל בשם מולא מעדי , כתוצאה מהפגיעה הולך הרגל נפגע , פונה לבית החולים כשהוא מונשם ומורדם.

ג. כתוצאה מהתאונה רכבו של הנאשם ניזוק כשהשמשה הקדמית התנפצה בצורת עכביש והיתה מעיכה במכסה מנוע סמוך לפנס קדמי שמאלי.

ד. הנאשם לא עצר במקום התאונה או קרוב לו, לא הגיש עזרה לנפגע. לא הזעיק את שירותי ההצלה.

ה. הנאשם התייצב באותו יום, בסמוך לשעה 7:30, דהיינו כעבור כ- 4 שעות מקרות התאונה בתחנת המשטרה בעכו.

10. עבירת ההפקרה קבועה בסעיף 64 א לפקודת התעבורה אביא עתה את לשונו של הסעיף כנוסחו בתאריך הרלבנטי לכתב האישום:

"א. הנוהג רכב המעורב בתאונה, והוא ידע או שהיה עליו לדעת כי בנסיבות המקרה עשוי היה להיפגע אדם ולא עצר במקום התאונה או קרוב לו ככל האפשר כדי לעמוד על תוצאות התאונה דינו – מאסר 7 שנים.

ב. נוהג רכב המעורב בתאונה בו , והוא ידע או שבנסיבות המקרה היה עליו לדעת כי בתאונה נפגע אדם, ולא הגיש לנפגע עזרה שהיה ביכולתו להגיש בנסיבת המקרה, לרבות הסעתו לטיפול רפואי, דינו מאסר 9 שנים."

המחלוקת במקרה שבפנינו מתייחסת לשאלה האם ניתן לייחס את העבירה של הפקרה אחרי פגיעה לאדם שאינו נושא באחריות לקרות התאונה ?

לאחר שבחנתי טענות הצדדים, יש להשיב על שאלה זו בחיוב.

המצב המשפטי הינו כי חובתו של נהג להושיט עזרה לנפגע בתאונה נובעת מעצם מעורבותו בתאונה והיא חלה עליו גם אם התאונה נגרמה באשמתו של מעורב אחר.

הדברים הובהרו בהרחבה בע"פ 66/68 מדינת ישראל נ' אפרתי, פד"י מ"ג (1) 847.

"ושוב התערב המחוקק ובחוק לתיקון פקודת התעבורה מס' (15) תשל"ט 1979 תיקן את הסעיף 64א' בכך שבמקום המילים "שתוך נהיגה גרם לתאונה" באות עכשיו המילים "המעורב בתאונה" בדיוק כפי שנאמר בתקנה 144. בכך הביע המחוקק דעתו כי על מנת להרשיע נוהג בעבירה על סעיף 64א' אין חובה על התביעה להוכיח אשם מצד נוהג הרכב, די להוכיח כי אותו נוהג רכב היה "מעורב בתאונה וכי ידע או היה עליו לדעת כי בנסיבות המקרה עשוי להיפגע אדם".

דברים דומים נקבעו בע"פ 1977/05 , דוד גולה נ' מדינת ישראל תק' עליון 2006 (4) 1025.

"ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 64א' תוארה בפרשות קודמות בעבר ועל כן נזכיר בקצרה רק את עיקרי הדברים:

עבירת ההפקרה נוספת לפקודת התעבורה בשנת 1965, במסגרת החוק לתיקון פקודת התעבורה (מספר 5) התשכ"א 1965...

בפסיקה מאוחרת יותר הובהר כי מטרתו המרכזית של סעיף 64א' הינה להבטיח מתן עזרה מיידית לנפגע בתאונה על ידי נהג הנמצא במקום וזאת על מנת לשמור על גופו ועל חייו של הנפגע. כן צויין כי בנוסף מכוונת ההוראה למנוע מנוהג הרכב מלהתחמק מאחריותו לתאונה על סמך השערתו כי איננו אשם בה או כי איש לא נפגע וכן להקל על יכולתן של רשויות אכיפת החוק לברר כיצד נגרמה תאונה שבה נפגע אדם ומי אחראי לה" (ע"פ 7159/88 מדינת ישראל נ' פלוני, פד"י נ'"ג (2) 632 644.

עוד יש לציין כי בעוד שמהות החובות המוטלות במסגרת הסעיף לא השתנה מאז חקיקתו ועד היום הרי שהגורם עליו מוטלות חובות אלו שונה בשלב מסוים ע"י המחוקק. בתחילה התייחס הסעיף ל"נוהג רכב שתוך נהיגה גרם לתאונה", ורק עליו הוטלה לפי ס"ק א' החובה לעצור ולעמוד על תוצאות התאונה ולפי ס"ק ב' החובה להושיט עזרה לנפגע בתאונה.

בשנת 1979, בין היתר, בעקבות הפרשנות שהעניק ביהמ"ש זה לסעיף (ע"פ 330/73, אליאסף נ' מדינת ישראל, פד"י כ"ח 1 212) הורחבה תחולתן של חובות אלו ומאז חלות החובות האמורות על כל נוהג רכב "המעורב בתאונה" וזאת בין אם התאונה אירעה באשמתו ובין אם אירעה שלא באשמתו.

דברים ברוח דומה הובאו בע"פ 5000/08 , דוד סומך נ' מדינת ישראל "העבירה חלה על כל מעורב בתאונה בלא קשר לשאלת אחריותו לתאונה".

ראה גם ע"פ 12039/04 , אשר נ' מדינת ישראל, שם נאמר "האחריות המוטלת על הנהג אינה מתמצית אך על בשמירה על כללי התאונה אלא זו רחבה יותר וכוללת בין היתר הושטת יד למי שנפגע על ידו גם במקרים בהם הפגיעה אינה כרוכה בביצוע עבירה על ידי הפוגע".

כאן המקום לציין כי אכן בחוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 15) תש"ם 1979 תוקן סעיף 64א' לפקודה וסעיפים קטנים א' וב' כך שבמקום "שתוך נהיגתו גרם לתאונה בא המעורב בתאונה". בדברי ההסבר להצעת החוק אשר פורסם ברשומות בי"ד בניסן תשל"ט 14/79 הוסבר "סעיף זה נוקט לשון וביהמ"ש מפרש את הדיבור "גרם לתאונה" על דרך הצמצום לאמור שהחובה חלה על מי שהתאונה נגרמה ברשלנותו, הוא ולא ברשלנות זולתו. מן הראוי שייקבע כי כל נוהג רכב המעורב בתאונה יהיה חייב להגיש עזרה למעורב בתאונה".

עינינו רואות כי המחוקק ביקש לתקן את המצב שהיה קיים עובר לתיקון בו ניתן היה לייחס את העבירה של הפקרה רק למי שגרם לתאונה ברשלנות, כהלכת אליסיף (כפי שטען הסניגור בפניי) לכל מי שהיה מעורב בתאונה שלא עצר ולא הגיש עזרה לנפגע בתאונה.

יוצא איפוא כי המצב המשפטי נכון ליום קרות התאונה הוא כי החובות לעצור במקום התאונה ולהגיש עזרה למי שנפגע בה הקבועות בסעיף 64א' אינן כרוכות באחריות ליצירת התאונה עצמה כלל ועיקר, והיא חלה על מי שהיה מעורב בתאונה.

לאור האמור לעיל, המסקנה המתבקשת הינה כי למרות שהנאשם אינו נושא באחריות לקרות התאונה, הייתה המדינה/המאשימה רשאית להגיש כנגדו כתב אישום בגין עבירה של הפקרה לאחר תאונה.

זאת ועוד, לאור התמונה הראייתית המצטיירת בתיק זה, במקרה שלפניו עלה בידי המאשימה להוכיח לכאורה, כי הנאשם היה מעורב בתאונה, ולא קיים את חובתו לעצור במקום התאונה ולהגיש עזרה לנפגע בתאונה וזאת ללא קשר אם הוא נושא באחריות לקרות התאונה. יוצא איפוא, שעלה בידי המאשימה להוכיח, לכאורה, שהנאשם הפר את החובות המוטלות עליו בסעיף 64א' לפקודת התעבורה.

באשר ליסוד הנפשי שעניינו מודעות בפועל או סבירה כי בנסיבות העניין או שעשוי היה להיפגע אדם לפי ס"ק א' או שנפגע אדם לפי ס"ק ב', עלה בידי המאשימה בשלב זה להוכיח ולו לכאורה את היסוד הנפשי. די בכך שהמאשימה הוכיחה שהנאשם היה מודע שהיה מעורב בתאונת דרכים והיה עליו לדעת, לכל הפחות, לאור הנזקים שנגרמו ברכבו, כי הולך הרגל נפגע כדי לקבוע שעל הנאשם להשיב לאשמה.

טענת הנאשם כי מאחר והיה בהלם ולא ידע מה לעשות, אין בה בשלב זה כדי לפטור אותו מלהשיב לאשמה, שכן, עסקינן בטענה שהובאה רק בגרסה אחת של הנאשם, אשר טען בהודעתו השנייה, כי פעל כפי שפעל, מתוך פחד. היינו, העלה גירסה נוספת הסותרת את הגירסה לפיה פעל בהיותו נתון בהלם.

למותר לציין כי אף אם היה הנאשם דבק בגירסתו, לפיה היה נתון בהלם, הייתי מורה לו להשיב לאשמה שכן, אין בטענה הנ"ל של הנאשם על מנת ללמוד בדבר העדר מודעות.

אשר על כן על הנאשם להשיב לאשמה בעבירה של הפקרה לאחר פגיעה.

11. לנאשם מייחסים גם עבירות של הזזת רכב, אי הגשת עזרה ואי הזעקת שירותי הצלה, אי מסירת פרטים ואי הודעה למשטרה.

די לעניין זה בהודעות הנאשם ובעדויותיהם של העדים לתאונה כדי ללמוד כי הנאשם לא עצר מיד את הרכב במקום התאונה או קרוב אליו ככל האפשר, אלא המשיך בנסיעה עד לבית דודו, לא הושיט עזרה ראשונה שהיה ביכולתו להגיש, לא הזעיק מיד למקום התאונה את שירותי ההצלה המקצועיים, אמבולנס ומשטרה, אלא כאמור המשיך בנסיעתו באופן רציף.

כמו כן ניתן ללמוד כי לא הודיע מיד ככל האפשר לתחנת המשטרה הקרובה על קרות התאונה ועשה זאת רק כעבור 4 שעות משהתייצב בתחנת המשטרה הקרובה.

העובדה כי התייצב כעבור 4 שעות אין בה כדי לקיים את חובתו כמצוות תקנה 144 על סעיפיו הקטנים.

אשר על כן, על הנאשם להשיב לאשמה גם בעבירות שפורטו לעיל, והנני דוחה את טענת הנאשם, לפיה אין להשיב לאשמה.

מורה לסניגור להמציא תוך 14 יום מהיום מועדים הנוחים לו להמשך שמיעת פרשת ההגנה.

הערה:

בהסכמת הסניגור, אשר התייצב היום באולם ביהמ"ש, החלטה זו תשלח לצדדים בדואר.

המזכירות תמציא העתק מהחלטתי זו לצדדים.

ניתנה היום, ז' תשרי תשע"ג, 23 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.