אקדמת מילין:

בפניי תביעה כספית בגין דמי שימוש במחסן, הנמצא בקומת קרקע בשטח של 60 מ"ר, בגוש-חלקה 10333/27 בשפרעם (להלן: "המחסן").

במסגרת פרוטוקול הדיון מיום 06.02.13 הגיעו הצדדים, שהינם אחים, להסדר ביחס לסעד המקורי שהתבקש בכתב התביעה (טרם תיקונו) לסילוק ידו של הנתבע.

בהתאם להסדר זה ניתן על ידי פסק דין חלקי, המורה על סילוק ידו של הנתבע מהמחסן, ועיכבתי את ביצוע פסק הדין למשך שנה מיום 06.02.13.

כן קבעתי כי הנתבע ישלם לתובע עבור כל אחד מהחודשים דמי שימוש בשיעור של 1,000 ₪, כאשר התשלום יבוצע כל חודש בחודשו.

כמו כן, ניתן תוקף להסכמת הצדדים להחלפת שטחים, באופן שהתובע ייתן במתנה ו/או בדרך אחרת 60 מ"ר בחלקה 26 ובמקומה יקבל מהנתבע במתנה או בדרך אחרת 60 מ"ר בחלקה 27 ברוטו, כרשום בנסחי הטאבו.

אפשרתי לצדדים להגיש כתבי טענות מתוקנים, אשר מתייחסים לסוגיה הכספית שנותרה במחלוקת, סוגיית דמי השימוש, בה ידון פסק דין זה.

הצעתי לצדדים לסיים את התיק בקדם משפט מורחב, אשר ישמש דיון סופי ואולם בסופו של דבר ויתרו הצדדים על שמיעת הצדדים והעדיפו לאור אופיו של הסכסוך והעובדה שמדובר באחים ,לסכם ולבקש פסק דין מנומק על בסיס טענותיהם וכתבי הטענות המתוקנים.

טענות התובע:

1. התובע הינו הבעלים הרשום והמחזיק בחלק של 14/72 מ"ר מזכות החלקה 10333/27, השווים 420 מ"ר, וכן בחלק של 14/72 מהזכות נשוא גוש-חלקה 10333/26, השווים 610 מ"ר.
2. הנתבע הינו הבעלים הרשום והמחזיק בחלק של 87/3142 מ"ר מזכות החלקה 10333/26, וכן בחלק של 60/2196 מזכות החלקה 10333/27, השווים ביחד 147 מ"ר.
3. התובע והנתבע רכשו את זכויותיהם בחלקות הנ"ל, על פי צווי הירושה של הוריהם המנוחים.
4. בשנת 1985 ו/או במועד הסמוך לזה, התובע ואשתו הקימו בניין מגורים, המורכב משתי קומות, על זכויותיו בחלקות הנ"ל מכספם הבלעדי ולפי היתרי בנייה על שם התובע בלבד.
5. התובע הקים את הבניין כולל המחסן מכספו הפרטי בלבד, והנתבע לא השקיע בו דבר, ואין לו שום קשר לבניין ולהשקעתו. להוכחת השקעתו בבניין צירף התובע קבלות שונות.
6. עם הקמת הבניין, לא היתה כל התנגדות מטעם הנתבע להקמתו בחלקו המוגדר של התובע, וכי כל הבעלים השותפים בחלקות, כולל הנתבע, הסכימו ואישרו שהתובע יקים את הבניין במקום המוגדר בזכותו בחלקות הנ"ל.
7. בשנת 1993 פנה הנתבע לתובע וביקש להשכיר לו חלק מקומת הקרקע בבניין לצורך פרנסתו ומחייתו, בה ניהל חנות למכירת חומרי בניין. לטענתו, הואיל ומדובר באחים, הם לא דאגו לערוך הסכם שכירות בכתב, אולם סוכם בע"פ שהנתבע ישכור חלק מקומת הקרקע בשטח של כ-60 מ"ר, ובתמורה ישלם לתובע דמי שכירות חודשיים בסך של 400 דולר, בתוספת 200 ₪ בגין חשמל, וכן ישא בתשלום היטל הארנונה לעירייה.
8. בתחילת התקופה, הנתבע שילם סכומים מזעריים על חשבון דמי השכירות, אשר מכסים 24 חודשי שכירות בלבד, ואחר כך הפסיק את תשלומיו.
9. התובע טוען, כי נמנע שנים ארוכות מהגשת תביעה כנגד אחיו, וניסה אין ספור פעמים לפנות אליו, בין ישירות ובין באמצעות קרובי משפחה, על מנת שישלם את דמי השכירות ויפנה את המחסן, אך ללא הואיל והנתבע המשיך להחזיק במחסן ולהרוויח כספים מעסקו, מבלי לשלם דבר.
10. לטענת התובע, בפס"ד החלקי שניתן בתיק זה יש קביעה של בית המשפט וגם הודאה חד-משמעית מהנתבע, כי הוא אינו הבעלים של המחסן בו ניהל את עסקו, אלא ישב בו כשוכר במשך שנים רבות. על כן יש לחייבו בדמי השימוש המוסכמים על סך 400 דולר לחודש, ולחילופין בדמי שימוש ראויים עבור שבע שנים שקדמו להגשת התביעה, כפי שנפסק בפסה"ד החלקי.
11. התובע מפנה לכתב הגנתו של הנתבע, בו לטענתו הנתבע מודה, כי שילם דמי שכירות עד חודש 10/07 בסך של 800 ₪ לחודש וסך של 100 ₪ עבור צריכת חשמל- טענות המהוות הודאת בעל דין.
12. לגרסת התובע, דין טענות הנתבע לבעלות ולחזקה בחנות להידחות, זאת מאחר וכבר ניתן פסק דין חלקי בעניין זה, והנתבע חויב לסלק את ידו מהחנות, וכאמור אף הודה כי שילם דמי שכירות בעבר.
13. לצורכי אגרה בלבד, התובע תובע מהנתבע דמי שכירות חודשיים על סך 1,000 ₪ לחודש, עבור שבע שנים רטרואקטיבית, מאחר והתביעה בגין התקופה הקודמת לכך התיישנה. דהיינו, התובע תובע דמי שכירות בגין השנים 2005-2011, בסך כולל של 84,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עבור שבע שנים בסך של 14,700 ₪ (נכון למועד הגשת כתב התביעה המתוקן). בסה"כ העמיד התובע את סכום תביעתו לצורכי אגרה ע"ס 100,000 ש"ח.

טענות הנתבע:

1. הנתבע טוען, כי הינו בעל זכויות קנייניות, הרשומות בלשכת רישום המקרקעין, בחלקה עליה בנוי המחסן וכי הוא תופס חזקה הנופלת משיעור חלקו הבלתי מסויים המשותף. עוד טוען הנתבע, כי הינו תופס חזקה ייחודית במחסן בשטח של כ- 60 מ"ר, אשר בקומת הקרקע בלבד, ואילו מעל המחסן, התובע תופס חזקה ייחודית מאז בנה את ביתו.
2. הנתבע מסביר, כי הינו הבעלים של 2/72 חלקים בחלקה 10333/26, השווים לשטח של כ-87 מ"ר, וכן הבעלים של 2/72 חלקים בחלקה 10333/27, השווים לשטח של 60 מ"ר. לטענתו, חלקיו של התובע והנתבע, יחד עם אחיהם (מר אדמון ארמלי), ניתנו להם בירושה מאביהם המנוח, כאשר התובע החתים את יתר האחים והאחיות על כתבי הסתלקות מהעזבון לטובתו בלבד, ומכאן חלקו גדול יותר מחלקם של אחיו.
3. לטענת הנתבע, התובע תפס חזקה בלעדית על כל החלקים בחלקה 27, כאשר ביקש לבנות על החלקה דירת מגורים מעל קומת העמודים, וזאת בהתאם להיתר בנייה מיום 08.08.85. בנוסף, החליט לסגור את קומת העמודים ולפתוח חנויות למסחר, וזאת בהתאם להיתר בניה מיום 04.06.88.
4. הנתבע טוען, כי בנייתו זו של התובע, הינה בנייה במקרקעי הזולת, והתובע עשה דין לעצמו כאשר התעלם מבעלותם הקניינית של הנתבע ושל אחיו בחלקה 27. התובע בנה את ביתו וכן חנויות שונות בחלקה זו ונהנה מדמי שכירות חודשיים, כאשר אינו משלם כל דמי שימוש ראויים לנתבע ואחיו.
5. לטענתו, כאשר היחסים היו טובים בין הצדדים, עזר הנתבע לתובע בהשלמת הבנייה, כאשר סגר על חשבונו בלבד חנות בקומת העמודים בשטח של כ- 60 מ"ר, המשמשת משנת 1990 ועד היום חנות למכירת חומרי בניין. הנתבע מדגיש, כי יתר החנויות בקומת העמודים מושכרות על ידי התובע, הנהנה מדמי השכירות לבדו.

עזרת הנתבע בבניית הבניין באה לידי ביטוי בכך שסיפק לתובע (בהיותו בעל חנות לחומרי בניין) חומרי בניין שונים בכמות רבה לביצוע עבודות הטייח. כמו כן, שילם לתובע סך של 900 דולר, סכום המהווה חצי מעלות הגג בזמנו. עוד טוען, כי שילם לחברת החשמל סך של 2,300 ש"ח בשנות ה- 80 עבור חוב התובע.

1. לטענת הנתבע, שילם לתובע השתתפות בחשמל בסך 100 ₪ לחודש וכן תשלום עזרה ותמיכה בסך של 400 ₪, ולאחר מכן 800 ₪ לחודש עד שנת 2007.
2. הנתבע טוען, כי התובע פנה אליו בשנת 2007 וביקש ממנו לוותר על חלקו בחלקה 26 הסמוכה, כתנאי לכך שהנתבע יישאר בחנות אשר בחלקה 27. משהתנגד הנתבע לכך, החל התובע להציק ולהפריע לו בניהול החנות, וזאת במטרה להפעיל עליו לחץ. כך למשל, התובע ניתק בשנת 2007 את החנות מחשמל וכן את קו הטלפון. כמו כן, זרק פסולת בכניסה לחנות וחסם את כניסת החנות על ידי הצבת גרוטאות ועמודי מתכת. יצוין בהקשר זה, כי ביום 13.04.10 ניתן לבקשת הנתבע צו מניעה זמני על ידי כב' השופטת לוקיץ', שחייב את התובע לפנות את הפסולת והגרוטאה, אך לא חייבה אותו בהסרת עמודי המתכת. הנתבע טוען, כי התנהגותו של התובע גרמה לו נזקים כלכליים רבים, עד כדי סגירת החנות.
3. הנתבע מציין, כי במקביל להליכים בתיק זה, הגיש תביעה נפרדת לפירוק שיתוף במקרקעין בעניין שתי החלקות 26 ו-27, ולאחר מו"מ שהתקיים בדיון שהתקיים בתיק זה בפניי ביום 06.02.12, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה זכויותיו של הנתבע בחלקות הנ"ל יאוחדו לבעלות בחלקה מס' 26 בלבד לפי שיעור חלקו בשתי החלקות, כאשר הנתבע מוותר על זכויותיו בחלקה מס' 27 ומקבל את אותו שיעור מהתובע בחלקה מס' 26. כן סוכם, כי הנתבע יפנה את המחסן וימסור אותו לתובע עד ליום 05.02.13. הנתבע מדגיש, כי סילוק ידו מהחנות היה אך ורק במסגרת הסדר הפשרה שגובש, ואך ורק מתוך הנחה וידיעה כי בסופו של תהליך זה, הנתבע יקבל את חלקו בירושה בחלקה 26.

זאת ועוד, במסגרת אותו הסדר הסכים הנתבע לשלם סכום חודשי בסך 1,000 ₪ עבור התקופה שמיום ההסדר ועד הפינוי. לטענתו, התובע טועה בטענתו כי מדובר בסכום דמי שכירות שבית המשפט קבע.

1. לטענת הנתבע, עמד בחלקו בהסכמת הצדדים ופינה את המחסן כחודשיים לפני המועד שנקבע, ואילו חלקה השני של ההסכמה לעניין איחוד בעליות של הנתבע בחלקה אחת, לא בוצע עד היום.

לדידו, התובע למעשה תובע מהנתבע דמי שימוש במקרקעין, כאשר הנתבע הינו הבעלים של אותם מקרקעין, בהם החזיק בפועל.

1. בסיכומיו מתייחס הנתבע להליך הגישור שלא צלח בין הצדדים. זהו הליך חסוי ואין בדעתי להתייחס להסכמות שהיו, או לא היו בין הצדדים מחוץ לכותלי בית המשפט.
2. לטענת הנתבע, במידה ויפסק סכום כלשהו לטובת התובע, יש לקזז ממנו את הסכומים המגיעים לו, בגין שימוש התובע במשך שנים בחלקים הרשומים על שמו בחלקות 26-27. כן יש לקזז את כל עלויות הבניה שנשא בהן, הן של החנות והן של מבנה המגורים של התובע, וכן קיזוז כל הנזקים הכלכליים שנגרמו לחנות הנתבע עקב התנהגותו של התובע.
3. הנתבע מדגיש, כי על ידי בנייתו את החנות למעשה השביח את הנכס, וכאשר התובע קיבל אותו לידיו הוא למעשה נהנה מפירות ההשבחה.
4. לסיכום טוען הנתבע, כי אינו חייב לשלם מאומה לתובע בגין תפיסת החזקה הקניינית במחסן שהינו בבעלותו, וכי שיעור תפיסתו במחסן נופל בהרבה משיעור בעלותו במקרקעין.
5. לחילופין טוען הנתבע, כי היה ובית המשפט יראה לנכון לחייב את הנתבע בתשלום כלשהו לתובע, מן הראוי כי יחייב את התובע בתשלום דמי שימוש ראויים בגין תפיסת החזקה במקרקעין, ובכך לקזזם מהחיוב לתובע, והכל בהתאם להוראות ס' 26 לחוק המקרקעין.

דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות המתוקנים, בסיכומי הצדדים, בתצהיריהם ובנספחים המצורפים, אני נותן בזאת את פסיקתי:

דין התביעה להתקבל בחלקה, כפי שיוסבר בהמשך.

להלן נימוקי בית המשפט בהגיעו לתוצאה האמורה:

1. טענות הנתבע לקיזוז שווי עלויות הבניה הן של החנות והן של מבנה המגורים של התובע, וזאת בגין ערך השבחת החנות על ידו, וכן תשלום חובותיו של התובע בזמנים הרלוונטים, לא הוכחו על ידו ולא הוצגו כל קבלות, חשבוניות, ראיות כלשהן בעניין.

2. התובע צירף כנספח היתר בניה מיום 04.06.88. עלי לציין כי מסמך זה הינו מטושטש וכלל לא ברור, ואני מניח כי הדבר הינו כך לאור שנת הוצאתו, אך ממנו הצלחתי להבין, כי ניתן לו היתר בנייה לעניין חלקות 26-27 לסגירת קומת עמודים וחנויות.

התובע צירף היתר נוסף מיום 08.08.85 אף הוא נשוא חלקות 26-27 וזאת לצורך בניית מגורים, הכוללים ארבעה חדרים, מטבח, שירותים ומרפסות וכן מיפרט. הנתבע מצידו, לא צירף כל היתרי בנייה התומכים בטענתו כי הינו בעלי המחסן, או לחילופין מסמך כזה או אחר, הסותר את היתרי הבנייה שהוצגו על ידי התובע.

מסמך חשוב נוסף אותו צירף התובע הינו אישור מעיריית שפרעם על ניהול נתוני נכסים.

מעיון במסמך זה עולה התמונה כי הלקוח אשר הינו משלם את הארנונה בחנות הינו הנתבע, כאשר מצויין מפורשות כי בעל החנות הינו התובע מיום 01.01.94.

3. הנתבע מציג, כי הינו בעלים של 60 מ"ר בחלקה 27 וזאת מכח נסח טאבו, אך אין הדבר מעיד כי מדובר דווקא ב-60 מ"ר עליהם בנוי המחסן, והדבר מתחזק לאור מסמכי התובע שפורטו לעיל.

4. אני נוטה להאמין, כי המצב שנמשך בשטח מזה שנים רבות, מעיד כי היתה קיימת חלוקה מוסכמת בין כל הצדדים הרלוונטים לענין חלקות 26 ו- 27, ואף אם הנתבע מתנער כעת מהסכמה זו, התנהגותו, הבאה לידי ביטוי בתשלומים חודשיים תקופה מסויימת לתובע ובסופו של דבר אף הסכמתו לעזוב את המושכר, מהווה הסכמה בהתנהגות.

5. במסגרת פסק הדין החלקי שניתן על ידי ביום 06.02.12 נתתי תוקף של פסק דין להסכמות אליהן הגיעו הצדדים בנוגע להחלפת שטחים, באופן שהתובע ייתן במתנה ו/או בדרך אחרת 60 מ"ר בחלקה 26, ובמקומה יקבל מהנתבע במתנה או בדרך אחרת 60 מ"ר בחלקה 27 ברוטו, כרשום בנסחי הטאבו. הנתבע כאמור טוען, כי הסכמה זו לא בוצעה על ידי התובע- ואני נוטה להאמין כי כך הדבר.

6. בסופו של יום משנדחו טענות הנתבע לקיזוזים שונים, כאלה או אחרים, מתקבלת עמדתו של התובע כי על הנתבע לשלם לו דמי שימוש ראויים בגין המחסן, אשר שימש אותו כחנות לחומר בניין ואשר היה עליו לשלם בגינו שכירות.

7. מדובר באחים, והמצב שבמהלכו לא שולמו דמי השימוש הראויים התרחש שנים רבות מאוד, למעלה מאותם שבע שנים הנתבעים בתביעה זו, ואשר התובע מנוע מלתבוע אותם בגין התיישנות. אינני יודע ואינני יכול לדעת מה היו טיב ההסכמות האמיתיות בין הצדדים, וייתכן שאף היו ויתורים כלשהם או הסכמות שבשתיקה במשך שנים ביחס לתשלום כלשהו. טענה של 400 דולר לחודש דמי שימוש לא הוכחה ונדחית.

גם הסכום של 1,000 ₪ לחודש פרי ההסכמה של פסה"ד החלקי לא היתה קביעה כלשהי של בית המשפט (ובכך צודק הנתבע), אלא הסכמה של שני הצדדים לצורך סילוק היד ומתן פסה"ד החלקי.

בתביעתו טוען התובע, כי יש לאמץ לפחות חלופה זו באופן שיש לפסוק לו 1,000 ₪ לחודש למשך שבע שנים (84,000 ₪) ולהוסיף את הפרשי ההצמדה והריבית, כך שיש לפסוק לו סך של 100,000 ₪.

עמדתי אינה כעמדת התובע מכמה סיבות:

1. ראשית, יש לקחת בחשבון את השיהוי הרב בהגשת תביעת התובע. לא ייתכן שהתובע הסכים לוותר על זכויותיו שנים רבות כל כך, וברור שהיו הסכמות בין הצדדים שאינני יודע מה הן. מכל מקום, על התובע חלות גם חובות "הקטנת הנזק", ולא היה צריך "לישון על זכויותיו" שנים רבות כל כך עד שפנה לבית המשפט. הדבר מלמד שדרישה להפרשי הצמדה וריבית שבע שנים אחורה אינה נכונה ואין לה מקום.
2. יש לקחת בחשבון שכפי הנראה חלופי השטחים נשוא פסה"ד החלקי, שנועד גם לצמצם את האיבה והמדנים בין האחים הניצים לא צלח והתביעה לפירוק שיתוף הוסרה, כך שיש לקחת עניין זה בחשבון בעת פסיקתי.
3. לא הוצגו ראיות מספיקות ו/או הסכמות מכוחן אלמד כי הסכום של 1,000 ₪ דמי שימוש ראויים הוא הסכום שיש לפסוק, היה צורך להציג ראיות מתוכן אתרשם, כי זהו הסכום הראוי לפסיקה ולא התרשמתי מכך.

מכל המקובץ דלעיל, ולאחר שהגעתי למסקנה שלתובע מגיעים סכומים בגין דמי שימוש ראויים, וטענות הנתבע לקיזוזים לא הוכחו, אני סבור שראוי לפסוק בתיק זה על בסיס השיטה הגלובאלית ובשים לב להערותיי דלעיל.

אני פוסק כי על הנתבע לשלם לתובע סך של 47,000 ₪ (תחשיב המבוסס על כ-550 ₪ לחודש), וזאת בתוספת אגרת בית משפט ראשונה ששילם התובע ושכ"ט עו"ד בשיעור של 5,000 ₪+מע"מ.

אציין, כי הסכום שנפסק הוא על פי מידת התרשמותי מהחומר שהוצג לי ולאחר שהגעתי לכלל מסקנה כי התובע הוכיח שהוא בעלי המחסן וזכאי לקבל דמי שימוש בעבורם.

סכומים אלה ישלם הנתבע לתובע תוך 30 יום, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן פטור מתשלום מחצית שנייה של אגרת בית משפט.

לשלוח לצדדים.

ניתנה היום, ז' שבט תשע"ד, 08 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.