תביעה כספית על סך 1,373,728 ₪.

1. התובע עוסק במתן הלוואות חוץ בנקאיות והמנוח נטל ממנו הלוואות במהלך השנים.
2. המנוח נפטר ביום 2.2.05.
3. ראשיתו של ההליך בבקשה לביצוע שיק מס' 1282400 ע"ס 1,000,000 ₪ (להלן –השיק) משוך על חשבון המנוח פנחס גואטה ז"ל (להלן–המנוח) לפקודת התובע ומועד פרעונו 15.5.05.
4. השיק הוצג לפרעון בחודש מאי 2005 והוחזר מהסיבה "נפטר".
5. בקשת הביצוע נפתחה ביום 2.11.08 על סכום הנמוך מהערך הנקוב בשטר – 607,100 ₪.
6. הבקשה הוגשה כנגד הנתבעת 1 בהיותה ערבה על פי חתימה בגב השיק.
7. הנתבעת 1 (להלן –הנתבעת) הגישה התנגדות לביצוע השטר וזו התקבלה על יסוד הטעמים להלן:
   1. טענת הנתבעת לזיוף חתימתה בגב השיק;
   2. טענה כי השיק נמסר לתובע כבטוחה לפירעון הלוואה אשר העמיד למנוח בשנת 1998 והלוואה זו נפרעה.
8. במסגרת ההליך המשפטי הוסכם על מינויו של מר אמנון בצלאלי כמומחה מטעם בית המשפט על מנת לבחון את טענת הזיוף שמעלה הנתבעת.
9. חוות דעת המומחה התקבלה ביום 15.2.11 ולפיה לא נמצאה זהות בחתימה בין הערבות האישית על גב השטר לבין כתב ידה של הנתבעת.
10. על רקע העובדה כי הבקשה לביצוע שטר נפתחה לאחר פטירת המנוח וכנגד הנתבעת בלבד, עתר התובע לתקן את כתב התביעה ולצרף את העזבון באמצעות היורשים.
11. ביום 11.3.12 הוגש כתב תביעה מתוקן כך שצורף עזבון המנוח באמצעות הנתבעים 2-3, הם ילדיו של המנוח, בהיותם יורשי המנוח על פי צו ירושה מיום 10.8.05 (להלן –היורשים).

תמצית טענות הצדדים

התובע

1. התובע עוסק במתן הלוואות חוץ בנקאיות על פי רישיון כדין.
2. התובע העניק למנוח ולשותפו, מר אביב אילון, הלוואות בסכומים גבוהים במהלך השנים.
3. יתרת חובו של המנוח לתובע בשנת 2003 עמדה על סך שקלי של 614,900 ₪.
4. במהלך פגישה שהתקיימה בבית המנוח בחדרה, סיכמו התובע, המנוח ומר אילון כי יתרת החוב תיפרע בתשלומים נושאי ריבית חודשית בשיעור 3% +מע"מ.
5. המנוח מסר לתובע את השטר נשוא הליך זה כבטוחה לפרעון יתרת החוב. השטר נחתם על ידי המנוח באותו מעמד ללא תאריך. סכום השטר נקבע על ידי התובע אשר דרש כי הנתבעת 1 תחתום כערבה על השטר. במסגרת פגישה בבית המנוח, חתמה הנתבעת 1 על גב השטר בנוכחות המנוח, התובע ומר אילון.
6. המנוח נפטר ביום 2.2.05 והתובע פנה בדרישה למר אילון כי ידאג לסילוק יתרת החוב. לצורך כך התקיימה בסוף חודש פברואר 2005 ישיבה במשרד עו"ד אהרון מרגלית ובה נכחו התובע, מר עודד מנדל, מר אילון ומר דובנו.
7. בישיבה זו נערך ונחתם הסכם בו מודה מר אילון בדבר יתרת החוב הנקובה בהסכם, קרי 130,000$, ומתחייב כי ככל שלא ייפרע חוב זה על ידי המנוח או הנתבעת, אזי מר אילון יפרע את החוב בעצמו. בידי התובע נותר שיק של רעייתו של מר אילון כבטוחה לקיום ההסכם.
8. ההסכם אמנם נושא תאריך 27.2.01 אולם בפועל נערך ונחתם בסוף חודש פברואר 2005 ושינוי התאריך בוצע לבקשת מר אילון ומשיקוליו.
9. התובע עשה מאמצים לגבות את החוב מהנתבעת אולם ללא הצלחה ולכן הוגש השיק לביצוע בשלהי שנת 2008.

הנתבעים

1. על אף שברור כי השיק ניתן במסגרת הלוואה חוץ בנקאית, תביעת התובע נעדרת הוכחת חוב בכתב כנדרש בחוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, תשנ"ג-1993 (להלן –חוק הסדרת הלוואות).
2. הוכח כי חתימת הנתבעת על גב השטר מזויפת. התובע מודע לעובדה שמדובר בזיוף שכן הדבר בוצע בפניו. הדבר גם הוכח בחוות דעת המומחה שמונה מטעם בית המשפט. משמעות הזיוף היא שאין כל חבות של הנתבעת על פי השיק לפי ס' 23 לפקודת השטרות (להלן- הפקודה).
3. התובע הוסיף בעצמו את סכום השיק ואת התאריך ללא הרשאת המנוח או הנתבעת. מדובר בשינוי מהותי בשיק אשר מביא לביטולו לפי ס' 64א לפקודה.
4. המנוח נטל מהתובע הלוואה בסך 150,000 $ (כ-624,000 ₪) בדצמבר 1998 אך המנוח פרע את החוב בגינה עד לשנת 2002. השיק ניתן כבטחון לאותה הלוואה ומאחר שההלוואה נפרעה, לא התקיים התנאי המאפשר מימושו.
5. התובע בחר להציג את השיק לביצוע כעשר שנים לאחר שהועבר אליו וכ-4 שנים לאחר פטירת המנוח. מדובר בשיהוי קיצוני אשר גרם לנזק ראייתי מהותי לנתבעים, במיוחד מאחר והתובע בחר שלא להגיש תביעה כנגד המנוח בחייו, כאשר רק למנוח היה קשר ישיר עם התובע.
6. כתב התביעה המתוקן הוגש כ-14 שנים לאחר מסירת השיק כך שהתביעה כנגד היורשים התיישנה.
7. לא ניתן לחייב את היורשים באופן אישי, אלא כדי חלקם בעיזבון שממילא היה חדל פירעון.
8. התובע עושה שימוש לרעה בהליכי משפט באופן התנהלותו בהליכי גביית החובות הנטענים.

מסכת הראיות

1. מטעם התביעה נשמעו עדויות התובע, מר יעקב דובנו, מר עודד מנדל.
2. מטעם ההגנה נשמעו עדויות גב' רינה גואטה, ליז גואטה, לידור גואטה, אביב אילון, ליזה גואטה. הגב' עטרה אילון הגישה תצהיר אך לא נחקרה.
3. כמו כן העיד המומחה מטעם בית המשפט, מר אמנון בצלאלי.

דיון והכרעה

התביעה כנגד הנתבעת מס' 1

1. דין התביעה כנגד נתבעת 1 להידחות.
2. התובע הצהיר כי הנתבעת חתמה כערבה על השיק בפניו במהלך פגישה שקיים עם המנוח ואביב בבית המנוח (ס' 15-16 לתצהיר התובע).
3. לטענת התובע, בשנת 2003 שילם המנוח סך של 900,000 ₪ על חשבון חובות שהיו לו בגין הלוואות שונות שלקח מהתובע, כאשר לאחר מכן נותר לו חוב בסך 130,000$ (כ-614,900 ₪ בערכי קרן). השיק נמסר לו על ידי המנוח כבטחון לפרעון חוב זה. לטענתו, השיק נמסר לו תוך ציון סך של 1,000,000 ₪ אך ללא תאריך פרעון (ראו ס' 7-13). כלומר, לטענת התובע השיק נמסר לו בשנת 2003.
4. הנתבעת טוענת מנגד כי ערבותה לשיק וחתימתה על גבו זויפו על ידי בעלה, בנוכחות התובע ואביב (ס' 3-4 לתצהיר הנתבעת וס' 5-6 לתצהיר אביב).

מתצהירו של אביב עולה כי השיק נמסר בשנת 1998, ביחד עם שיקים נוספים, כבטחון לפרעון הלוואה בסך 624,000 ₪.

1. אין מחלוקת, אליבא דשני הצדדים, כי השיק ניתן לתובע כבטחון, ביחד עם הערבות הלכאורית של הנתבעת, בפגישה בה נכחו התובע, המנוח ואביב. בנוסף, אין מחלוקת כי השיק נמסר ללא סכום או תאריך פרעון.
2. אמנם התובע טען בהתחלה כי השיק נמסר לו כאשר רק התאריך נותר ריק (ס' 11-13 לתצהירו), אולם בחקירתו אישר כי הוא הוסיף את הסכום בעצמו (עמ' 32 לפרוט' בש' 23-30). גרסה זו מתיישבת עם העתק השיק אשר שמר המנוח בידיו (נספחים ב/1+2 לתצהיר הנתבעת), ממנו עולה כי השיק הוצא לתובע כאשר הוא נושא רק את חתימת התובע ואת כתב הערבות הנדון בגב השיק.
3. המחלוקת העיקרית היא בנוגע לנוכחותה של הנתבעת באותו מעמד ושאלת חתימתה על השיק כערבה. הצדדים גם חלוקים בשאלת מועד הוצאת השיק לתובע (שנת 1998 או שנת 2003).
4. בע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נגד שאול רחמים בע"מ (פורסם בדינים, 29/06/1993) עלתה טענת זיוף בנוגע לכתב ערבות ושם נקבע כך –

"הכלל בכגון דא הוא, כי כאשר נתבע כופר בחתימתו על מסמך, על התובע להראות כי החתימה על גבי המסמך היא אומנם חתימתו..."

וספציפית בדיני השטרות נפסק בע"א 316/79 נזיה חמדאן נ' ליאני מאיר, פ"ד ל(2) 309, 314-315 (1979) כך -

"...דווקא לענין חתימה על מסמך, לרבות שטר, אין לנהוג בחומרה יתרה, שכן די אם הנתבע כופר בחתימה כדי שעול ההוכחה שזו חתימתו, כחלק מרכיבי התביעה יהא מוטל על התובע..."

1. חוות הדעת שניתנה מטעם המומחה שמונה על ידי בית המשפט, מר בצלאלי, מתיישבת באופן מלא עם טענות הנתבעת.
2. מר בצלאלי קבע בחוות דעתו כי הכתב המתנוסס על הערבות בגב השיק אינו תואם את כתב היד של הנתבעת. יותר מכך, מר בצלאלי קבע כי מבדיקה ראשונית (אותה לא השלים כי לא נדרש לכך) עולה כי הכתב על גב השיק הינו כתב ידו של המנוח.
3. נוכח קביעתו הראשונית של המומחה, לפיה יש יסוד לסברה כי כתב היד על גב השיק מתאים לכתב ידו של המנוח, עמד המומחה תחת חקירה נגדית צולבת מטעם ב"כ התובע, לרבות בשאלת סמכותו לבצע בדיקה בנוגע לזהות הכותב מבלי שהוסמך לכך בהחלטת המינוי.
4. מר בצלאלי מסביר היטב במסגרת חקירתו (עמ' 21 ש' 9-21) כי על פי כללי המקצוע של בדיקת מסמכים, חוות דעת "שלילית", במובן זה שכתב יד מסוים אינו של פלוני, אינה החלטית דיה מבחינה מקצועית. לכן, מקום בו מתאפשר הדבר, תמיד ייערך ניסיון לגבש מסקנה "חיובית", דהיינו כי כתב היד נשוא הבדיקה מתאים לאלמוני. מסיבה זו יזם את המשך הבדיקה כאשר הבין כי הנתבעת חושדת שבעלה המנוח הוא שביצע את הכיתוב.
5. ניסיון התובע לקעקע את הערכת המומחה בנוגע לדמיון לכתב ידו של המנוח לא צלח. המומחה מסר הסבר ברור ונהיר לבדיקה שבוצעה מיוזמתו, כמפורט לעיל.
6. זאת ועוד. אף אילו ניתן היה לקבל טענת התובע לפיה הוטעה המומחה לסבור כי דוגמאות כתב היד שהציגה הנתבעת בפניו לא היו של המנוח, אזי אין בכך לגרוע ממסקנת המומחה "בפן השלילי" לפיה כתב היד על גב השיק אינו של הנתבעת (ראו עמ' 21 לפרוט' בש' 29 – עמ' 22 בש' 8):

"ש. מי מסר לך דוגמאות של חתימתו של פנחס גואטה?

ת. רינה גואטה מסרה לי דוגמאות על שם פנחס גואטה ז"ל ומבחינתי הם הדוגמאות שעל בסיסם בצעתי את ההשוואה.

...

ש. אם אני אגיד לך שמי שכתב את דוגמאות כתב היד זה לא מר פנחס גואטה ז"ל אני מבין שכפועל יוצא מזה מי שבצע את הכיתוב בחלק האחורי הוא לא מר גואטה?

ת. אתה בהחלט צודק, מבחינתי הבדיקה נעשתה אך ורק לחיזוק המסקנה בעניין רינה גואטה ואם תגיד לי שזה כתב יד של אדם אחר זה היינו הך מבחינת מסקנתי."

כלומר, על אף שלא ניתן לקבל את הערת המומחה כהוכחה של ממש לכך שהיה זה המנוח דווקא שחתם על הערבות בגב השיק, הרי שברור כי מדובר בחיזוק לכך שלא מדובר בכתב ידה של הנתבעת.

1. לסיכום פרק זה, מסקנות המומחה, שהינן נטולות כל אינטרס ומבוססות על בדיקה מקצועית של השוואת כתבי יד, מתיישבות היטב עם גרסת הנתבעת לפיה הכתב והחתימה שעל גב השיק זויפו ולא מדובר בכתב ידה או בחתימתה. לא מצאתי בטענות התובע כל טעם ממשי לסטות מקביעות המומחה בתחום מקצועיותו.
2. למעלה מן הדרוש, ואף מעבר למסקנות המומחה, אשר כאמור מקובלות עלי, ניתן למצוא תמיכה נוספת לעמדת הנתבעת בנספח ב' לתצהיר התובע. מדובר בהסכם בין התובע לבין אביב הנושא תאריך 27.2.01. בפתח ההסכם מצהירים הצדדים כי המנוח קיבל מהתובע הלוואה בסך 130,000$ "עליו ערבים מר אילון אביב, גב' אילון עטרה ומר יעקב דובנו". ההסכם לא נוקב בנתבעת כערבה בגין החוב הנזכר בו ומטבע הדברים אף אינו כולל את חתימתה על גבי ההסכם. אמנם, סעיף 4 להסכם זה מפנה ל"ערבויות" עלומות נוספות כלשהן, אלא שאלה לא פורטו כלל ולכן אין לדעת למה התייחסו הצדדים באמירה זו.
3. ניתן ללמוד מכך כי במעמד כריתת ההסכם לא ראה התובע בנתבעת ערבה להלוואה, מה שמחליש את טענותיו במסגרת תביעה זו. דבר זה נכון גם אם ההסכם נכרת במועד הנקוב בו, אך הוא מקבל משנה תוקף אם נקבל את טענת התובע כי ההסכם נכרת בפברואר 2005, לאחר פטירת המנוח (דיון בעניין מועד החתימה על הסכם זה יתבצע בהמשך).
4. מאחר ומדובר בענייננו בהליך לביצוע שטר, משאין חבות שטרית לאחר שהוכח כי החתימה מזויפת (סעיף 23 (א) לפקודת השטרות) נשמט בסיסו של ההליך בו פתח התובע כנגד הנתבעת.
5. לאור דחיית הטענה של חבות על פי השטר ומשאין כל ראיה אחרת הקושרת את הנתבעת עם ההלוואות שהעניק התובע למנוח, ממילא לא ניתן לתבוע אותה על פי עסקת היסוד.
6. אשר על כן, התביעה כנגד הנתבעת 1 נדחית ותיק ההוצאה לפועל בו הוגש השטר לביצוע (תיק מס' 02-47076-08-2) ייסגר בזה, תוך ביטול כל ההליכים שננקטו כנגד הנתבעת במסגרתו.

התביעה כנגד הנתבעים 2-3

1. כאמור, הנתבעים 2-3 נתבעים מתוקף מעמדם כיורשי המנוח ומשכך, נציגי העזבון.
2. אין טענה להיעדר התחייבות שטרית מצד המנוח או לפגם בהחזקת התובע בשטר בכל הנוגע לזכויותיו כנגד המנוח.
3. אין חולק כי השיק נמסר במסגרת קשר עסקי בין המנוח לבין התובע. מאחר והיורשים נכללים בתביעה זו כיורשי המנוח, הרי שעילת התביעה נגדם אינה שטרית בלבד, אלא גם חוזית, כאשר להם עומדות טענות הגנה הן מכוח דיני השטרות והן מכוח הדין האזרחי הכללי כנגד עסקת היסוד (ראו דנ"א 258/98‏ צמח נ' שלשבסקי, פ''ד נה(4) 193, 196 (1998)).
4. מאחר והתביעה נוגעת לחוב נטען של המנוח, הרי שאחריותו של כל אחד מהיורשים לחוב מוגבלת לכל היותר לשווי העזבון כולו במועד החלוקה (ראו סעיפים 129-131 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965).
5. לטענת היורשים, דין התביעה כנגדם להידחות מחמת התיישנות וכן מחמת העובדה שעזבון המנוח לא כלל נכסים והיה חדל פירעון (ס' 71 לתצהיר ליזט גואטה וס' 7 לתצהיר לידור גואטה). הטענה בדבר היקף העזבון לא נתמכה בראיות.
6. טרם נידרש לבחינת טענותיהם הפרטניות של היורשים, תחילה יש לבחון את בסיס עילת התביעה כנגדם, היינו האם עלה בידי התובע להוכיח קיומו של החוב נשוא התביעה. רק לאחר מכן יש לבחון האם חלה על נתבעים 2-3 חובה לשלם חוב זה.
7. אקדים ואבהיר כי לטעמי לא עלה בידי התובע להוכיח את החוב ביסוד תביעתו ומשכך, הדיון בטענות היורשים דלעיל מתייתר.

בדיקת החוב נשוא התביעה – עסקת היסוד

1. כאמור, תביעה זו ראשיתה בבקשה לביצוע שיק, משמע התביעה התבססה על השיק בלבד. כאשר הוגש כתב התביעה המתוקן, אליו צורפו עזבון המנוח ויורשיו, לא צורפו ראיות להוכחת החוב.
2. סעיף 8 בחוק הסדרת הלוואות מטיל על המלווה, הוא התובע, את החובה להוכיח את חוזה ההלוואה הנטען. כך, נדרש המלווה לצרף העתק החוזה ולציין מהם התשלומים ששילם הלווה לפרעון ההלוואה, מועדי התשלום, הריבית בגין כל תשלום, יתרת החוב במועד הגשת התובענה ופרוט התשלומים שבפיגור.
3. כתב התביעה המתוקן אינו מכיל את המסמכים ואף לא את הפרטים הקבועים בס' 8 לעיל. די בכך להוות טעם לדחות את התביעה שכן הפסיקה הינה עקבית בקביעה כי הדרישות הקבועות בסעיף זה אינן פרוצדורליות בלבד אלא דרישות מהותיות.
4. ראו ע"א 4003/07 בס ארנון נגד אברהם אריה (פורסם במאגרים, 21.1.09), בס' 18-23 ותא"ק 38802-03-11 חדד נ' אילון (פורסם במאגרים, 28.7.13) שעניינו תביעה אותה הגיש התובע כאן כנגד אביב ביחס להלוואה שאינה קשורה לענייננו [להלן –עניין אילון]. והשוו עם דברי כב' השופט רובינשטיין ברע"א 2132/09 אברם אריה נ' ארנון בס (פורסם במאגרים, 8.7.09) בפסקאות ז'-ח'.
5. יטען הטוען כי מדובר בתביעה שטרית, במסגרתה כל החותם על שטר (מושך, מסב וכו') יוצר חזקה כי מסר את השטר כדין (סעיף 20(ג) לפקודה, ע"א 1794/09 אלומיניום החזקות (א.ה.) בע"מ נ' אפל (פורסם בנבו, 4.7.10) בס' 18) וכי ניתנה תמורה בעד השטר (סעיף 29(א) לפקודה וע"א 4371/12 רו"ח אילן שגב נ' שפיר מבנים תעשיות (2002) בע"מ (פורסם בנבו, 17.9.14), בס' 34). אותם כללים גם יוצרים חזקה כי שטר נמסר לפרעון ללא תנאי, או שכל תנאי העומד בבסיס השטר התקיים (רע"א 2157/07‏ אדאטו נ' רנתיסי (פורסם בנבו, 2.8.07), בס' ז(1)).
6. יחד עם זאת, משעה שמעלים היורשים טענות כנגד העסקה שביסוד השטר, קל וחומר שעה שעסקינן ביורשים אשר לא היו צד ישיר לעסקה בהתהוותה, אין התובע יכול להיוושע אך ורק משום אחיזתו בשטר בנסיבות.
7. הנטל להוכיח את עסקת היסוד עליה מבוססת התביעה מוטל על התובע מכוח הכלל הנהוג במשפטנו כי "המוציא מחברו – עליו הראיה" (ראו עניין אילון). על כך מתווסף חוק הסדרת הלוואות אשר מטיל על התובע נטל להוכיח גם כי עסקת היסוד עומדת בתנאים שנקבעו לגבי הלוואות חוץ-בנקאיות.
8. התובע טוען כי המנוח לווה ממנו הלוואות שונות והחוב הנתבע כאן הינו תולדה של הסדרת חוב המנוח לתובע. יש לציין כי התובע אינו מפרט כלל את ההלוואות שלשיטתו העניק למנוח ואף אינו מתייחס באופן פרטני להלוואה נשוא ההליך כאן. ודוק, לראיות התביעה לא צורף ולו מסמך אחד המצביע על ניהול ההלוואות המדוברות, המעיד על מועדי עריכתן והענקתן, המעיד על דרישות כלשהן שיצאו לפרעונן וכדומה. לא צורף בדל ראיה בנושא.
9. כל שמציין התובע, בעדותו בעל פה, הוא כי בשנת 2003 הסכימו הצדדים כי יתרת החוב של המנוח לתובע עמדה על 130,000$ לפי שער של 4.73 ₪ לדולר, קרי סך של 614,900 ₪ בערכי קרן (ס' 4-10 לתצהיר התובע). הריבית נקבעה בשיעור חודשי של 3% בתוספת מע"מ. התובע מתייחס לנתונים אלו כאל "הלוואה", היא ההלוואה ביסוד תביעה זו.

ההסכם מיום 27.2.01.

1. המסמך היחיד שהוצג לתמוך בטענת התובע הינו ההסכם עם מר אביב אילון (נספח ב' לתצהיר התובע). נוכח העובדה שמדובר במסמך יחיד מטעם התביעה, יש חשיבות להבאת עיקרי הדברים שנרשמו בו כלשונם.
   1. נערך בין התובע המכונה "המלווה" לבין מר אילון המכונה "הערב".
   2. בפתח ההסכם נרשם כי " הלווה מר גואטה פנחס קיבל מהמלווה סך 130,000$ עליו ערבים מר אביב אילון, גב' עטרה אילון ומר יעקב דובנו"
   3. בגוף ההסכם נרשם "הלווה והערבים מאשרים כי מר גואטה פנחס קיבל סך של 130,000$.
   4. עוד נרשם כי "המלווה מאשר בזאת כי נמצא בידו שיק פתוח של גב' אילון עטרה ואשר במעמד הסכם זה ניתן למשמרת בידיו של מר דובנו יעקב, במידה והערבים לא ישלמו את הסך של 130,000$ יוחזר השיק לידי מר אבנר חדד ומידה והסך האמור של 130,000$ ישולם יוחזר השיק לידיו של מר אילון אביב".
   5. "המלווה מאשר כי להלוואה אותה נתן מלבד הערבים ניתנו ערבויות כבטוחות להלוואה זאת"
   6. "המלווה מתחייב לפעול כנגד הלווה באמצעות הבטוחות בהן הוא מחזיק ובמידה ויפעל כאמור ולא יצליח לגבות את כספו רק אז יוכל לתבוע את הערבים".
   7. על ההסכם חתומים התובע, מר אילון ומר דובנו שלצד שמו נרשם "ערב".
2. הסכם זה מעלה תמיהות רבות, בלשון המעטה.
3. כך, למשל, בהנחה שתאריך חתימת ההסכם הוא זה הנקוב בראשיתו (נושא זה יידון בהמשך) – הכיצד נערך הסכם בשנת 2001 ביחס לחוב מר גואטה פנחס מבלי שהלווה עצמו יהא צד להסכם, כפי שנכון ראוי ומתבקש היה לעשות. מדוע יש צורך כי הערבים יאשרו קיומו של חוב מצד הלווה (המנוח) כלפי התובע? מה תוקפו של אישור מעין זה כלפי המנוח עצמו?
4. מנגד, בהנחה שתאריך חתימת ההסכם הוא כפי טענת התובע בשנת 2005 – מדוע לא טרח איש לציין לכל הפחות כי הלווה נפטר? מדוע אין פרוט למהות ה"ערבויות" אליהן מתייחסים הצדדים בסעיף 4 להסכם? מה הניע את התובע להסכים לעכב הליכים נגד הערבים ואף להחזיר לחזקת דובנו שיק בטחון של הערבה אילון עטרה, כל זאת שעה שהלווה נפטר, לעמדתו נותר החוב בעינו ומבלי שהובהר מהן הערבויות שהחזיק בידיו אותה עת?
5. כפי הנראה רק לצדדים הפתרונים. ההסברים שנמסרו מצידם במסגרת ניהול ההליך, ממרחק זמן ומקום, כאשר להם אינטרסים מנוגדים, אינם מפיגים את ה"ערפל" האופף נסיבות עריכתו של ההסכם ומטילים צל כבד על משמעותו, אשר ברי כי אינה מתאימה לגרסאות מי מהצדדים.
6. כאמור, התובע טוען כי הסכם זה נכרת בחודש פברואר 2005, אולם לבקשת אביב נרשם התאריך הנקוב בו כמפורט לעיל (ס' 21-25 לתצהיר התובע וס' 7-8 לתצהיר יעקב דובנו וחקירתו בעמ' 24-26 לפרוט' וכן עדותו של מר מנדל בדיון מיום 6.11.14 עמ' 2 ש' 9-11)
7. טענתו של התובע כי ההסכם נכרת בשנת 2005 הינה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב. אמנם התובע הביא עדים נוספים לתמוך בטענה זו אלא שמהדיון התברר כי מדובר בעדים "מטעמו", אשר קיימו ומקיימים איתו קשרי עבודה ועסקים ויש להניח כי אף עדותם כמות שנמסרה, אינה נטולת אינטרסים.
8. כך או אחרת, ההסכם עצמו אינו יכול לחייב את המנוח, גם אם נכרת בשנת 2001 ובוודאי אם נכרת לאחר מותו בשנת 2005. לכל היותר יכול הסכם זה לשמש כראיה לקיום חוב כלשהו.
9. התובע מאשר כי אין ברשותו הסכם ביחס להלוואה שביסוד התביעה.
10. התובע מסביר כי עד שנת 2000 עבד ללא רישיון ונתן עשרות הלוואות ללא הסכם בכתב ולכן הוא מבסס תביעתו על השיק בלבד (ראו עמ' 28 שורות 6,13-14,21 וכן עמ' 29 ש' 6-8).
11. בנוסף, מסביר התובע "..עבדתי שחור לא היו רישומים. אני זכרתי הכל, את כל הקיזוזים שנתנו לי, את ההלוואות שנשארו. היו לי רשימות אבל זרקתי אותם, מה שמס הכנסה יתפוס לי בבית?..." (עמ' 30 סיפא).
12. נוכח הדברים האמורים ואופן ההתנהלות, כפי שמעיד עליו התובע בעצמו, לא ניתן לזקוף אמון רב בעדותו, קל וחומר שעה שעל פי חוק הסדרת הלוואות ממילא אין די בעדות זו.
13. לכן, ניתן כבר עתה לקבוע כי לא עלה בידי התובע להוכיח, כנדרש בחוק הסדרת הלוואות, מה טיבה של ההלוואה ביסוד השיק נשוא התביעה.

הטענה לפרעון החוב – הודאה והדחה?

1. היורשים טוענים כי החוב הנתבע כאן, בגינו ניתן השיק, מקורו בהלוואה שלווה המנוח מהתובע בשנת 1998 בסך 624,000 ₪ (סעיפים 6-10 לתצהיר ליזט גואטה וס' 8-12 לתצהיר אביב).
2. היורשים מציגים מסמכים (נספחים א,ב לתצהירם) אשר ליזט טוענת שמצאה בין המסמכים של המנוח (סעיף 33 לתצהיר ליזט).
3. מסמך א-1 מהווה העתק טופס הפקדת שיק המראה כי ביום 16.12.98 הופקד בחשבון המנוח שיק בנקאי בסך 600,000 ₪ . על הטופס הוסף בכתב יד "שיק בנקאי מחדד עבור אלחדד".

מסמך א-2 הינו צילום שיק של התובע ע"ס 23,600 ₪ (ז"פ 17.12.98) עליו נרשם בכתב יד "השיק הנ"ל + 600.000 ש"ח שיק בנקאי מינוס 1.000 ₪ עמלה פיצוץ תוכנית שווה 150.000 $ יציג שער $ 4.164"

בנוסף, הוצגו העתקי צילומים של שלושת השיקים אשר לטענתם נמסרו באותה פגישה מתוארת בשנת 1998 (נספחים ב 1-2), כאשר השיקים כולם ללא תאריך פרעון או סכום.

על גבי צילום מסמכים ב 1-2 קיים רישום בכתב יד, אשר לטענת ליזט הינו כתב ידו של המנוח (ס' 9 לתצהיר ליזט). להלן לשון הרישום:

"שקים שניתנו כערבון לחדד עבור 150.000 $ יציג שער $ 41640 שווה ערך 624,600 ש"ח. נתקבל בשיק בנקאי 600.000 ₪. מינוס 1000 עמלת פיצוץ תוכנית."

יש לציין כי לתיק הוגשו העתקי הצילומים של המסמכים דלעיל כאשר כל הרישומים בכתב יד מופיעים כרישום מקור בעט כחול. יש להעיר כי בעין בלתי מקצועית נחזה כתב יד זה דומה עד מאד לכתב היד שעל פי המומחה בצלאלי הינו כתב יד המנוח.

1. בשים לב לאמור בפרק הדן לעיל בנוגע להסכם מיום 27.2.01, אין הגיון כי בשנת 2005 הסכים התובע לרשום על גבי ההסכם כי נכרת בשנת 2001 אם לטענתו מדובר בחוב משנת 2003. כלומר, עצם כריתת ההסכם, ללא קשר למועד כריתתו, מחזקת את טענת הנתבעים כי החוב נשוא השיק שביצועו מבוקש בהליך זה נובע מההלוואה שניתנה בשנת 1998.
2. יתרה מכך. ספק רק אם יש להתייחס לטענת הנתבעים כטענת הודאה והדחה. דרישת התובע אינה נהירה ולא הוצג מצידו כל מסמך המצביע על ההלוואה בגינה הינו תובע. בנסיבות אלה, לא ניתן לייחס לנתבעים הודאה בטענה שלא הוצגה כדבעי ואשר פרטיה לא הובאו על ידי התובע (ראו לעניין זה קביעות כב' השופט זרנקין בעניין איילון בפסקה 18).
3. בהקשר זה יש לציין כי התובע טען כי לחובת הנתבעים עומדת אף העובדה כי לא טרחו להביא בפני בית המשפט את הניירת הרבה שלטענתם מצאו במסמכי המנוח. אין בידי לקבל טענה זו. נטל הראייה רובץ לפתחו של התובע ונטל זה לא הורם. מקל וחומר, אין זה סביר כי הנתבעים יידרשו ליתן מענה לכל הלוואה שאי פעם נטל המנוח מהתובע, שעה שאין חולק כי בין השניים התנהלו עסקים ערים בתחום זה. הנתבעים הציגו את החומר הנוגע להמחאות נשוא הליך זה ומעבר לכך אין להשית עליהם כל חובה נוספת במסגרת ניהול הגנתם.

נסיבות הענקת ההלוואה

1. התובע טוען כי הוא בעל רישיון להעניק הלוואות חוץ-בנקאיות (ס' 6 לתצהיר התובע).
2. התובע לא הציג רישיון כאמור ובחקירתו הודה כי עד שנת 2000 לא החזיק ברישיון למתן הלוואות על פי החוק וכי בעת מתן ההלוואה לא היה לו רישיון על פי דין ולא ערך הסכם הלוואה (עמ' 28 לפרוט' בש' 1 – עמ' 29 לפרוט' בש' 8):

"ש. אני אומר לך שאין לך רישיון והוא לא בתוקף ?

ת. אני מוכן להוכיח לבית המשפט שיש לי רישיון בתוקף ולהציגו.

ש. תאשר שנכונה העובדה שלא קיים הסכם הלוואה בכתב בינך לבין פנחס גואטה המנוח בענין ההלוואה?

ת. היו הרבה פעמים הלוואות ויכול להיות שיש לי בבית הסכם אחד שאחפש ואני מוכן להביא לבית המשפט. לגבי ההלוואה שאני תובע כאן, היו עשרות הלוואות שפעם עלו ופעם ירדו, נתן לי חלק מהכסף, ירד עלה, אני יכול להביא מסמך אחד שעשינו הסכם אך בגלל היחסים הטובים שלנו, הוא היה נותן לי שיק והוא היה צריך לתת לי את הריבית שלי בכל חודש והוא אף פעם לא עמד בזה. כשהייתי נוסע לחדרה הייתי לוקח כסף. אביב ופנחס נתנו הלוואות חוץ בנקאיות בלי רישיון, הם לקחו ממני ונתנו הלאה. פנחס לא איתנו ואם הוא היה, לא היינו מגיעים לפה.

ש. לפני שאתה מגיש תביעה, אתה צריך לבדוק אם יש הסכם ולהציגו לבית המשפט?

ת. לא, כי בתקופה הרלוונטית לא היה לי רישיון ולא ידעתי מזה. איך אביא הסכם הלוואה כשלא היה לי. כשנתתי את ההלוואה לא היה לי רישיון.

...

ש. אמרת שכשנתת הלוואה לא היה לך רישיון?

ת. נכון.

ש. אתה יודע שכדי לתת הלוואה אתה צריך רישיון ולערוך הסכם ואם אין לך את זה אתה לא יכול לתבוע בבית משפט?

...

ת. בזמנו לא היה לי רישיון ולא ידעתי שצריך לעשות הסכם ועד היום כשאני עושה ניכיון איני עושה הסכם כי לא צריך. אני צד שלישי.

ש. אתה בעצם לא מקיים את הוראות החוק, איך אתה מצפה שבית משפט יקבל תביעה כזו ענקית כשאינך מגובה בשום מסמך?

ת. אני מגובה בשיק.

ש. אך ורק בשיק?

ת. כן."

כן ראו דברי התובע בעמ' 30 ש' 29 – עמ' 31 ש' 12:

"ש. ההלוואה ניתנה בשנת 1998 על סך 624,000 ₪ נכון?

ת. היו עשרות הלוואות. עבדתי שחור לא היו לי רשומים. אני זכרתי הכל, את כל הקיזוזים שנתנו לי, את ההלוואות שנשארו. היה לי רשימות אבל זרקתי אותם, מה שמס הכנסה יתפוס לי בבית?

ש. אם אני מבין אותך נכון אתה לא יודע להגיד מה סכום ההלוואה ומתי ניתנה?

ת. היו הרבה הלוואות.

ש. מה היו תנאי ההלוואות?

ת. בין 2-3 אחוז.

ש. מתי הלווים היו אמורים לפרוע את ההלוואות?

ת. כל עוד הם משלמים את הריבית מתי שהם רוצים, זה תלוי בהם, את הריבית צריך לשלם כל חודש. הריבית היה יכול שאני אקבל 20,000 ₪, 12,000 ₪ ו- 30,000 ₪.

ש. כמה כספים קיבלת בחזרה מהמנוח ואביב ע"ח ההלוואה?

ת. לא זוכר, אני רק יודע מה נשאר. נשאר מעל 130,000 דולר ואחרי שאביב התווכח הורדתי ל- 130,000 דולר בלי ריבית בלי כלום כדי שנגמור את זה יפה.

ש. יש לך להציג לי תזרים של ההלוואה, מה ניתן, מה שולם על חשבון ומה היתרה ?

ת. אין לי. היה לי וזרקתי. "

1. בנוסף למסקנות שהובאו עד עתה, הרי הערפול שמייצר התובע במסגרת הבאת ראיותיו והנתונים הרבים שהוא מציג, במסגרת טענות בעל פה בלבד, הסותרים זה את זה בנקודות מהותיות, אף הן מביאים למסקנה כי דין התביעה להידחות.
2. כפי העולה מעדותו, קיבל רישיון להעניק הלוואות חוץ בנקאיות בשנת 2000. לא ערך הסכם בגין ההלוואה דנן משום שאותה עת עדיין לא היה לו רישיון ובהתחלה לא עבד על פי הסכמים כתובים, לאחר מכן היו הסכמי הלוואה אך הוא זרק אותם כדי להסתירם מרשויות המס.
3. הפועל היוצא מהנתונים דלעיל הוא כי מדובר בהלוואה שניתנה טרם היה לתובע רישיון ולכן מדובר בהלוואה הקודמת לשנת 2000. בכך, יש לתמוך בטענת הנתבעים לפיה מדובר בהלוואה משנת 1998.
4. זאת ועוד. העובדה שהתובע נתן את ההלוואה האמורה כאשר לא היה לו רישיון כדין והיא ניתנה ללא הסכם בכתב משמעה כי מדובר בהלוואה הנוגדת את הוראות חוק הסדרת הלוואות, לגביה מאפשר סעיף 9 לחוק סעדים שונים, החל משינוי תנאי ההלוואה ועד ביטולה לחלוטין (ראו ע"א 9044/04 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' צוניאשוילי (פורסם בנבו, 24.6.07), בס' 27).
5. מעבר לכך, הנתבעים הראו כי בשנת 2002 העביר המנוח לתובע סך של 954,000 ₪ בשני שיקים, כאשר הסכום האמור חויב בחשבון המנוח ביום 20.2.02. התובע מאשר קבלת סכום זה (נספחים B1-2 לתצהיר הנתבעים ודברי התובע בעמ' 31 מול ש' 27-28).
6. כלומר, מן הראיות עולה כי התובע הלווה למנוח סך של 624,000 ₪ בדצמבר 1998 (או סמוך למועד זה) וקיבל סך של 954,000 ₪ בפברואר 2002.
7. עקב אי-עמידת התובע בסעיפים 3 ו-8 לחוק הסדרת הלוואות, ולאור אי-הוכחת רכיב כלשהו מרכיבי תביעתו, דינה של תביעה זו דחייה.
8. לאור הדברים שנמסרו על ידי התובע בחקירתו, יש יסוד סביר להניח כי עסקת ההלוואה הנדונה כאן הינה עסקה הנוגדת את חוק הסדרת הלוואות ועל כן ניתן להורות כי היא מבוטלת בהתאם לסעיף 9 לחוק הסדרת הלוואות. עם זאת, נוכח מסקנתי בדבר אי הוכחת מכלול תנאי ההלוואה, אין צורך להכריע בסוגיה זו.
9. נוכח התוצאה, מתייתר הצורך לדון בשאלת היקף העיזבון ולבחון את טענת היורשים לפיה מדובר בעיזבון חדל פרעון ממנו לא קיבלו דבר מלבד חובות.
10. נוכח המסקנה האמורה, מתייתר אף הצורך לדון בטענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים בשל הגשת התביעה המתוקנת נגדם בשנת 2012, קרי למעלה מ – 7 שנים לאחר המועד בו הוצג השיק לפרעון ולמעלה מ-9 שנים לאחר שניתנה ההלוואה הנטענת למנוח. עם זאת אעיר כי בשים לב לעובדה שלא הוכחו תנאי פרעון ההלוואה, וכי התובע הוא שמילא את מועד פרעון השיק ובחר את המועד להגשתו לביצוע, אין ספק כי מדובר בטענה כבדת משקל אשר יכול ודי היה בה לבדה כדי להביא לדחיית התביעה כנגדם.
11. לסיכום – התביעה נדחית.
12. בפסיקת שכר הטרחה והוצאות הנתבעים נתתי דעתי לכך שמדובר בנתבעים בני משפחה אחת אשר זכו לייצוג משותף, לעובדה שכתב התביעה תוקן בעיצומו של הליך, תוך שהדבר גורם להתארכותו ולהיקף הישיבות שנדרשו במסגרת ניהול ההליך. לפיכך, התובע יישא בהוצאות הנתבעים ובשכר טרחת בא כוחם בסכום כולל של 40,000 ₪ . סכום זה ישולם לנתבעים תוך 30 יום מהיום שלאחר מכן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ז' אדר תשע"ה, 26 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.