מבוא

1. זוהי תובענה בדרך של המרצת פתיחה למתן סעד הצהרתי שיצהיר כי המבקשות הינן בעלות הזכויות היחידות והבלעדיות בחלק אותו ירשו מאביהן ז"ל, בנכס מקרקעין הידוע כגוש 8235, חלקה 126, ברחוב דבורה 30 נתניה (להלן: "הנכס"), הרשום על שם אביהן המנוח של המבקשות קולוס לודוויג ז"ל (להלן: "המנוח"), כי חלקו של המנוח בנכס שייך למבקשות בלבד ולמנוח אין עוד חלק בו, ולהורות על הסרת העיקול שהוטל על הנכס על ידי המשיב (להלן: "הבנק") במסגרת תיק הוצאה לפועל מס' 16-13271-96-4 בלשכת ההוצאה לפועל בנתניה (להלן: "תיק ההוצאה לפועל").

העובדות הדרושות לעניין

2. המבקשות הן שתי בנותיו של המנוח, שנפטר בחודש אוקטובר 1996, ובעלות הזכות להירשם כבעלים של 50% מהנכס, על פי צו ירושה שניתן ביום 6.1.97 על ידי בית הדין הרבני בנתניה.

הבנק הוא נושה של המנוח ומחזיק בידו פסק דין לטובתו בגין חוב של המנוח לבנק, בעקבותיו פתח תיק בלשכת ההוצאה לפועל בנתניה נגד המנוח ובמסגרתו הטיל עיקול על זכויות המנוח בנכס.

3. ביום 22.5.96 הגיש הבנק תביעה בסדר דין מקוצר נגד המנוח בבית משפט השלום בנתניה, בגין חוב בסכום של 56,201 ₪.

ביום 7.7.96 ניתן פסק דין במעמד צד אחד לטובת הבנק, בהעדר בקשה למתן רשות להתגונן מצד המנוח.

ביום 18.8.96 נפתח על ידי הבנק תיק הוצאה לפועל נגד המנוח.

4. רק בשנת 2007, 11 שנים אחרי מתן פסק הדין, החל הבנק לנקוט בהליכים לגביית החוב בתיק ההוצאה לפועל וביום 30.4.07 הטיל הבנק עיקול על חלקו של המנוח בנכס בגובה החוב. למבקשות נודע בדרך מקרה על קיומו של תיק ההוצאה לפועל והעיקול שנרשם בו, כאשר אמן שקלה למכור את הנכס והוציאה לשם כך מהאינטרנט נסח רישום מלשכת רישום המקרקעין, בסוף שנת 2007. המבקשות פנו ללשכת ההוצאה לפועל וביקשו לבטל את העיקול, אולם בקשתן נדחתה ביום 12.11.07.

5. ביום 15.12.08 הגישו המבקשות, באמצעות אמן מנהלת עזבון המנוח, בקשה ללשכת ההוצאה לפועל בנתניה לבטל את פסק הדין שניתן בהעדר.

6. במקביל, הגישו המבקשות ביום 6.1.2009 תובענה זו לבית המשפט המחוזי מרכז, למתן סעד הצהרתי כאמור במבוא לפסק הדין.

7. ההליכים בתובענה זו הופסקו עד למתן החלטה בבקשת המבקשות לביטול פסק הדין בנתניה, ואכן ביום 2.7.10 ביטל ראש ההוצאה לפועל בנתניה את פסק הדין, בכפוף לתשלום הוצאות, והעביר ההליך שם לפסים של תובענה רגילה. ביום 27.3.12 ניתן בבית משפט השלום בנתניה פסק דין שחייב את עזבון המנוח לשלם לבנק את סכום התביעה שהוגשה בשנת 1996, שעמד לאחר שיערוך החוב על סכום של 35,792 ₪, בתוספת הצמדה וריבית מיום פסק הדין ובתוספת 7,000 ₪ שכ"ט עו"ד ואגרת בית משפט.

8. ביום 7.5.12 פנו המבקשות לבית המשפט כאן בבקשה לחדש את ההליכים בתובענה למתן הסעד ההצהרתי המבוקש. בשל הסכום הנמוך שבו מדובר, הציע בית המשפט ליתן פסק דין על דרך הפשרה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, התשמ"ד – 1984, אולם למרבית הצער ההצעה לא התקבלה בסופו של דבר על ידי הבנק, שביקש להתנותה בתנאים, וחבל.

עיקר טענות הצדדים

טענות המבקשות

9. המבקשות טוענות כי לא היה ידוע להן שעל חלקן בנכס הוטל עיקול עקב חוב של המנוח לבנק, משום שלא היה ידוע להן, לא על קיומו של חשבון המנוח בבנק ולא על פתיחת תיק ההוצאה לפועל נגד המנוח בשנת 1996. לטענת המבקשות, ביום מותו של המנוח כלל עזבונו חובות כבדים שטופלו על ידי עו"ד אבי מאיר, שפעל ככונס נכסים על הנכס מטעם בנק לאומי לכיסוי החובות לנושים.

10. המבקשות טוענות כי הן פרעו את חובות המנוח לנושים וכי אלמלא שולמו החובות לנושים, באמצעות כספים מירושת סבן של המבקשות ומכספי פיצויים שקיבלה אמן, היה הנכס נשוא התובענה נמכר במסגרת כינוס הנכסים, שכן על הנכס הייתה רשומה משכנתא בסכום של 350,000 ₪ לטובת בנק לאומי וכל סכום המשכנתא הועמד לפירעון על ידי בנק לאומי בעקבות אי עמידה בתשלומים. המבקשות פרעו את כל החובות לנושים, בין היתר במסגרת הסדר תשלומים, לשני כונסי הנכסים שמונו באותו זמן, הן עו"ד גולן ששימש כונס מטעם המוכרים שמכרו את הנכס למנוח, והן עו"ד מאיר, ששימש כונס מטעם בנק לאומי. לטענתן, חלקו של המנוח בנכס נפדה במלואו בסכום העולה על שוויו, ומשכך אין למנוח כל זכויות בנכס. הנכס "חולץ" מהעזבון בדרך זו, ואין נושה יכול להטיל עיקול על זכות שאינה מצויה עוד בידי החייב.

11. לטענת המבקשות, אמן, ששימשה כמנהלת עזבון המנוח, פרסמה טרם חלוקת עזבון המנוח, שתי מודעות בעיתון ופנתה לכל הנושים על מנת להגיע להסדרים כספיים. כל החובות שהיו ידועים או שהוגשה דרישת תשלום בגינם, שולמו, ועזבון המנוח חולק עוד בשנת 1997. לבנק עמדה הזכות להגיש את כל תביעותיו למנהלת העזבון תוך 90 יום מהיום שבו פורסמה המודעה לנושים על חלוקת עזבון המנוח. משלא עשה כן, אין הבנק יכול להלין אלא על עצמו.

12. התנהלותו של הבנק גרמה למבקשות נזק ראייתי רב בבואן להוכיח תביעתן, לאחר שבמשך למעלה מעשר שנים לא פעל הבנק לגביית החוב ולא שלח הודעת חוב כדין למנהלת העזבון. למבקשות לא הייתה יכולת להוכיח את תביעתן, מאחר ומנהלת העזבון לא שמרה במשך זמן כה רב מסמכים רבים הנוגעים לפעולותיה במסגרת תפקידה אחרי שחולק העזבון.

טענות המשיב (הבנק)

13. הבנק טוען כטענה מקדמית כי יש להורות על דחיית התובענה משני טעמים:

הראשון, משום שהתובענה משוללת מסמכים שיש בהם להוכיח את טענות המבקשות. השני, משום שלתובענה צורף תצהיר אחד בלבד של אחת מהמבקשות, שאף הוא מהווה עדות מפי השמועה, שכן המצהירה הייתה כבת 8 בעת פטירת המנוח ואינה יודעת דבר מידיעה אישית. מחיקת התצהיר שומטת את הקרקע תחת התובענה.

14. לגופם של דברים טוען הבנק, כי עזבון המנוח טרם חולק, שכן הנכס עודנו רשום על שם המנוח, כאשר רשומה הערת אזהרה לטובת המנוח על חלקו בנכס, זאת על אף שצו ירושת המנוח הוצא לפני כ- 15 שנה ומונתה מנהלת עזבון. הבנק טוען בהקשר זה כי עזבון המנוח הוא למעשה בעל הזכות להירשם כבעל מחצית הנכס.

15. לחילופין טוען הבנק, כי חוק הירושה, תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה") קובע בסעיף 155(ד) כללים מפורטים המגדירים את דרכי הפעולה שעל מנהל עזבון לפעול על פיהם. חלוקת העזבון בוצעה על ידי מנהלת העזבון בניגוד לחוק הירושה ושלא כדין, תוך פגיעה בזכויות הנושים. מנהלת העזבון לא פעלה כנאמן מטעם בית המשפט ולא דאגה לאינטרסים של הנושים, והפרה את הוראות חוק הירושה. המבקשות לא הוכיחו שפורסמה מודעה לנושים להגיש תביעות לחובות העזבון. מנהלת העזבון הייתה מעורבת בענייניו הכספיים של המנוח והיא דאגה לכסות חובות לנושים מסוימים, תוך העדפתם, כאשר חששה לגורלו של הנכס. בניגוד לטענתה, מנהלת העזבון ידעה על קיומו של החוב כלפי הבנק, היות שהייתה בקשר עם נציגים מטעמו של הבנק בעניין החוב ואף ערכה הסדר תשלומים עם הבנק בסמוך לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל, הסדר שהופר בהמשך. במסגרת תיק ההוצל"פ בוצעה גם מסירה לחייב בכתובת מגורי מנהלת העזבון ואף שולמו בשנת 1996 שני תשלומים על חשבון החוב.

16. על פי סעיף 88 בחוק הירושה, אחראית מנהלת העזבון לנזק שגרמה לזוכה עקב הפרת חובותיה. משלא בוצעה חלוקת עזבון ולא זומנו הנושים, חל סעיף 128(א) בחוק הירושה וכל יורש אחראי לחובות שלא סולקו כדי שוויו של כל העזבון בזמן החלוקה.

17. הבנק טוען עוד, כי המבקשות לא הביאו כל ראיות אודות החובות ששולמו על ידן או ראיות בדבר גובה העזבון. אמנם הוגשה חוות דעת שמאית ע"י המבקשות בעניין ערך הנכס, אולם השמאי שערך אותה לא הובא לעדות ולא נחקר עליה, והיא גם מתייחסת לשווי הנכס נכון לשנת 1996. הואיל וטרם נפרעו עד היום החובות על הנכס, הייתה השומה צריכה להתייחס לשוויו של הנכס כיום. אם היה למבקשות את סכומי הכסף לכיסוי חובות העזבון, כטענתן, לא היה על מנהלת העזבון לפנות לבית משפט זה ולא היה צורך שבית המשפט יחליט כי שולמו הכספים לכיסוי חובות העזבון. המבקשות לא עמדו בנטל הראיה להוכחת התשלומים המדויקים ששולמו על ידי מנהלת העזבון ולכן לא ניתן לקבוע כי שולם על ידן למעלה משווי העזבון.

דיון והכרעה

18. אין מחלוקת כי אמן של המבקשות, הגב' ענת קולוס, מונתה כמנהלת עזבון המנוח. המבקשות עצמן היו קטינות בנות 8 ו– 10 במועד פטירת המנוח. תצהיר עדותה הראשית של המבקשת 2, הגב' נועה קולוס, הינו עדות מפי השמועה בלבד, והיא הודתה בחקירתה הנגדית כי כל המידע שברשותה נמסר לה על ידי אמה, מנהלת העזבון. לה עצמה לא הייתה כל ידיעה אישית באשר לגובה חובות המנוח, ובכלל (פרוטוקול מיום 13.1.10, עמ' 11, שו' 16, שו' 20; עמ' 12, שו' 21-10; עמ' 13, שו' 9-8; עמ' 14, שו' 22-17; עמ' 15, שו' 10-7; עמ' 17, שו' 10-9). מי שטיפל בחובות המנוח והעזבון הייתה אמה, והיא זו שייצגה את המבקשות ופעלה מול הנושים.

19. האם הוכיחו המבקשות כי העזבון חולק כחוק וכי חובותיו הידועים של המנוח שולמו במלואם והעזבון, למעשה, לא קיים עוד כטענתן?

סעיף 82 בחוק הירושה קובע, כי בכפוף להוראות בית המשפט, מנהל עזבון חייב לכנס את נכסי העזבון, לנהל אותו, לסלק חובותיו ולחלק את היתרה בין היורשים.

סעיף 99 בחוק הירושה קובע, כי מנהל עזבון חייב להזמין את הנושים להודיע לו בכתב על תביעותיהם מן העזבון, וכי ההזמנה צריכה להיות מפורסמת ברבים.

סעיף 126 בחוק הירושה קובע, כי עד לחלוקתו של העזבון, היורשים אינם אחראיים לחובות העזבון אלא בנכסי העזבון.

סעיף 127(א) בחוק הירושה קובע, כי אם זומנו נושים וסולקו החובות שהיו ידועים בזמן החלוקה, אזי אין יורש אחראי לחובות שלא סולקו, אלא אם הוכח שהוא ידע על החובות בזמן החלוקה ועד כדי שוויו של מה שקיבל מהעזבון.

סעיף 128 (א) בחוק הירושה קובע, כי אם בוצעה חלוקת עזבון מבלי שהוזמנו נושים ומבלי שסולקו החובות שהיו ידועים בזמן החלוקה, אחראי כל יורש לחובות שלא סולקו, עד כדי שוויו של העזבון בזמן החלוקה, אלא אם הוכיח יורש כי לא ידע על חוב מסוים בזמן החלוקה, שאז יהיה אחראי רק כדי שווי חלקו בעזבון.

20. אמן של המבקשות העידה כי היא ביצעה כמנהלת העזבון את חלוקת העזבון. לטענתה היא פעלה לפירסום ידיעה ברבים בדבר חלוקת העזבון והנושים התבקשו להגיש תביעותיהם תוך 90 יום. בדיון ביום 13.9.09 אמרה מנהלת העזבון :

"נתגלה גם פרסום בעיתונות, זה מעיד שפעלתי כדין. ברוב יאושי פניתי לבית הדין הרבני, היו שם 7, 8 ישיבות, ביקשתי לראות את התיק. נאמר לי שבית הדין לא ידע על הפרסום. בנוב' 96 פורסמה ידיעה בעיתונות, ובינואר – פברואר פורסמה עוד ידיעה..."(עמ' 2, שו' 15- 18).

בחקירתה ביום 13.1.10 העידה מנהלת העזבון:

"...פורסמו שתי מודעות בעיתון, אני זוכרת ששילמתי 500 ₪ אגרה, בית הדין הרבני פרסם, זו הבקשה לצו ירושה, ופעם השנייה שפרסמתי, זה היה הודעה לנושים, אבל אף אחד לא הגיש לי תשומותיו, החובות הגדולים עבורנו ידועים לי..." (עמ' 23, שו' 22 - 24).

21. אמן של המבקשות לא הוכיחה את טענותיה בדבר הפרסום לנושים. היא לא המציאה את הפרסום ולא כל מסמך אחר להראות שאכן נעשה פרסום כזה. לטענתה, חלוף השנים הביא למצב שבו אין בידיה מסמכים להוכיח פרסום, וכל נסיון שלה להשיג מסמכים כאלה נכשל (עמ' 25 שו' 4 - 11 ועמ' 30 שו' 3 - 4). בחקירתה הנגדית אמרה:

"ש: נכון שלא הזמנת את משה (צ.ל נושי – א.מ) המנוח להגיש תביעות לעזבון?

ת: חד משמעית הזמנתי אותם ללא יוצא מן הכלל, מי שהיה ידוע לי.

ש: את לא צירפת מסמך לבקשה שלמעשה הגישו הבנות שלך, שמעיד על כך שהזמנת את נושי המנוח להגיש תביעות לך, בתור מנהלת עזבון. לא צירפת מסמך כזה, נכון?

ת: לא צירפתי כי לא מצאתי לנכון לשמור 5,000 שנה ערימות כאלה של מסמכים..." (עמ' 29 שו' 22 – 27).

22. הבנק טוען כי העזבון לא חולק כלל, ואם חולק, נעשתה החלוקה שלא כדין שכן הוא עצמו לא הוזמן לתבוע את חלקו בעזבון ולא הודע לו על קיומה של אסיפת נושים, בניגוד לסעיף 99 בחוק הירושה. חיזוק לטענה זו של הבנק נמצאת בעדותו של עו"ד מאיר גולן, ששימש כונס נכסים במסגרת הליכי הוצל"פ שנפתחו נגד מנהלת העזבון והמנוח על ידי הבעלים הקודם של הנכס. עו"ד גולן העיד בבית המשפט כי בסופו של דבר הגיעה מנהלת העזבון לפשרה ושילמה את רוב החוב והוא ראה זאת כסילוק החוב על ידי כל החייבים:

"...רק כאשר התהדק חבל הכינוס סביב צווארה של ענת שהבינה שאם לא תשלם את החוב, ימכרו לה את הבית, היא הגיעה לפשרה עם הזוכים ושילמה חלק ניכר מאוד מהחוב...מבחינתנו, ראינו את זה כחוב משותף...ראינו זאת כסילוק החוב על ידי כל החייבים..." (עמ' 4, שו' 13 - 16 ועמ' 5, שו' 15–16, פרוטוקול מיום 12.11.09).

בחקירתו הנגדית העיד עו"ד גולן:

"ש: האם קיבלת מהגב' קולוס שמונתה כמנהלת עזבון או לקוחותיה הזמנה להגיש תביעה לעזבון המנוח?

ת: אם הם קיבלו, אני לא יודע. בתור בא כוחם לא זכור לי שקיבלתי תביעת חוב, לא קיבלתי הזמנה להגיש תביעה.

ש: האם הגשת בשם לקוחותיך תביעה כזאת?

ת: הייתה לנו תביעה מול העזבון...

ש: זו הסיבה שלא הגשתם תביעת חוב לעזבון?

ת: אני לא חושב שידענו שיש עזבון. לא שיתפו אותנו. לא היינו מעורבים בהליכי העזבון ולא ידענו עליהם. לא ידעתי שהייתה מנהלת עזבון" (שם, עמ' 6, שו' 23 – 35).

ובהמשך:

"... הצד השני ניסה לסכל, פשוטו כמשמעו, כל הליך ולטרפד כל הליך. רק כאשר הצד השני הגיע למסקנה שהם עומדים כנראה לאבד הבית במכירה רצו להתפשר כדי שההליך לא יושלם" (שם, עמ' 7, שו' 9-6).

23. יוצא אפוא, כי גם אם היינו מקבלים את טענת מנהלת העזבון שבוצע פרסום כדין לגבי חלוקת העזבון, ואיני מקבל הטענה בהעדר כל ראיה שתתמוך בכך, עדיין לא הצליחו המבקשות להוכיח כי מנהלת העזבון פעלה כנדרש על פי חוק הירושה, בכל הנוגע לחלוקת העזבון לנושים. גם כאן לא הוצגו כל ראיות ואף לא הוצג אישור של בית משפט מוסמך בעניין זה.

24. לא הוכח כי קודם לחלוקתו של העזבון הוזמנו הנושים לשם סילוק החובות שהיו ידועים בזמן החלוקה ולקבלת תביעות חוב חדשות שנסתרו מעיני מנהלת העזבון אותה עת. משכך, אין תחולה בענייננו להוראות סעיף 127 בחוק הירושה, וחל סעיף 128 בחוק הירושה. החלוקה בפועל של העזבון, אם וככל שנעשתה, נעשתה שלא כדין, שכן לא הוכח כי זומנו הנושים. במקרה כזה חל כאמור סעיף 128 בחוק הירושה, לפיו אחראי כל יורש לחובות שלא סולקו "כדי שוויו של כל העזבון בזמן החלוקה", אלא אם יוכח כי המבקשות לא ידעו על החוב בזמן החלוקה ואז יש לקבוע כי הן אחראיות רק כדי השווי של מה שקיבלו כל אחת מן העזבון.

25. מעדותה של מנהלת העזבון עולה כי למעשה טרם שולמו כל חובות העזבון. בנסח רישום המקרקעין רשומה עדיין הערת אזהרה על הנכס לטובת קופת העובד הלאומי, וכן רשומה הערת אזהרה לטובת רשויות המס. אמן של המבקשות העידה כי המבקשות משלמות עדיין לטובת סילוק החוב (עמ' 25, שו' 21 – 23 ועמ' 26 שו' 19 – 21). אין ספק כי המבקשות, בהיותן קטינות ביום פטירתו של המנוח ובסמוך לאחר מכן, עת טיפלה אמן כמנהלת עזבון בחובות המנוח, לא ידעו על החוב לטובת הבנק עד שנת 2007.

26. לא די בטענה בעלמא שהמנוח השאיר אחריו חובות רבים, על מנת שהמבקשות יוכלו "ליהנות" מהגבלת האחריות לחובות המוריש המופיעה בסעיף 128 בחוק הירושה. על המבקשות להוכיח ולהראות בבית המשפט, בהתאם לסעיף 128(ב) בחוק הירושה ועל פי דיני הראיות במשפט האזרחי, מה היו נכסי העזבון, מה היה שוויו של העזבון ומה שווי מכלול החובות שהשאיר אחריו המנוח. המבקשות לא הביאו כל ראיות בכל הקשור לעניינים אלה. לא אודות שווי העזבון ולא אודות גובה החובות ששולמו על ידן. המבקשות לא הציגו אישור מבית המשפט המוסמך באשר למהלכים שביצעה בשמן מנהלת העזבון. המבקשות אינן יכולות, על כן, להסתמך על הוראות חוק הירושה כדי להגביל אחריותן לחובות המנוח.

27. נראה כי אכן החובות ששולמו על ידי מנהלת העזבון לנושים, שולמו על ידה באופן סלקטיבי, תוך העדפת נושים, עת שהיה מדובר בחובות שאיימו באופן ישיר וממשי על נכס המקרקעין, שאז זכו נושים אלה לפרעון מיידי. אפשר שהעדפה זו נעשתה בתום לב ובהעדר ידיעה וניסיון, אולם ברור שנעשתה ללא אישור בית המשפט ובניגוד לחוק. כוונתה של מנהלת העזבון הייתה להיפרע מחובות המנוח, על מנת להשאיר בידיה ובידי בנותיה את הנכס. המבקשות אף אינן מתכחשות לכך וטוענות זאת בסיכומים שהוגשו על ידן (בעמ' 4, ס"ק 2, לתת כותרת "פעולות מנהלת העזבון"). לא ניתן לייחס את התשלומים ששילמו המבקשות, בניסיון לכסות את חובות העזבון, כתשלומים שביצע העזבון לסילוק חובותיו, מה עוד שבכל מקרה איננו יודעים מה היה שוויו של העזבון ומה היה גובה החובות.

משלא הובאה על ידי המבקשות כל ראיה בדבר קיומו של הליך שבוצע כחוק על פי הוראות חוק הירושה, לא ניתן לקבוע כי בוצעה חלוקת עזבון כטענת המבקשות.

28. אין לקבל את טענת המבקשות כי במועד פטירת המנוח וחלוקת העזבון לא הייתה ידועה להן עובדת קיומו של חשבון בנק וקיומו של חוב לטובת הבנק. מהעדויות עולה כי אמן של המבקשות, שהייתה מנהלת העזבון וגם האפוטרופסית הטבעית של המבקשות שהיו קטינות באותה עת, ידעה על חשבון המנוח בבנק ואף פעלה בו. הגב' לימור אזולאי, כיום עו"ד וראש צוות גבייה בבנק, ובאותה עת שימשה כפקידה בסניף הבנק בנתניה במחלקת עו"ש ואשראי וחלק מתפקידה היה טיפול בחובות לתביעה, העידה, בניגוד לטענת מנהלת העזבון, שבינה ובין מנהלת העזבון הייתה היכרות אישית. היא העידה כי היא נפגשה עם מנהלת העזבון, התכתבה עמה בעניין חובו של המנוח, ואף הייתה מעורבת בהסכמה שנעשתה בין מנהלת העזבון והבנק בדבר הסדרת החוב באמצעות העברת שיקים לתשלומים, לאחר שנמסרה אזהרה לחייב במסגרת תיק ההוצאה לפועל. הסדר זה החזיק מעמד כחודשיים ולאחריהם הפסיקה מנהלת העזבון להעביר כספים לבנק. הגב' אזולאי העידה עוד כי ההסדר נעשה בהסכמה בעל פה עם מנהלת העזבון, שהייתה דמות ידועה בבנק כלקוחה (תצהיר הגב' אזולאי – נ/5, פרוטוקול מיום 13.1.10, עמ' 42, שו' 22-19, 31-28; עמ' 43, שו' 30-29). עדותה של אמן של המבקשות שהכחישה כל היכרות עם הגב' אזולאי, לא הייתה אמינה עלי כלל. לעומת זאת עדותה של הגב' אזולאי הייתה אמינה עלי.

29. מהראיות ומהעדויות עולה עוד, כי מנהלת העזבון לא רק פעלה בחשבון המנוח, אלא שהיא אף חתומה על אישור מסירה שנשלח לעזבון המנוח לחקירת יכולת במסגרת תיק ההוצאה לפועל (נספח ו' לתגובת הבנק לבקשה). היא גם פעלה בתיק ההוצאה לפועל להקטנת חוב באמצעות תשלום (נספח ח' לתגובת הבנק).

30. אף שאין חולק שהבנק החל לפעול לגביית החוב בהוצל"פ 11 שנים לאחר שקיבל פסק דין לטובתו, בכל זאת לא ניתן לקבל את טענות המבקשות בדבר הנזק הראייתי שנגרם להן בשל חלוף הזמן. הוכח כי מנהלת העזבון ידעה בזמנו על חובות המנוח, נפגשה עם נציגי הבנק בעניין זה ואף פעלה לכיסוי החובות. כמנהלת עזבון היה מחובתה לשמור על מסמכי העזבון. מה עוד שידעה שישנם חובות שטרם סולקו. כמנהלת עזבון חובתה הייתה גם לדווח לבית המשפט המוסמך על שווי העזבון ועל חלוקתו והיא הייתה יכולה להמציא משם מסמכים רלבנטים. לא די בעדותה כי ניסתה לברר מה פשרו של החוב וביקשה לקבל לידיה מסמכים מהבנקים הנושים ומעו"ד אבי מאיר (עמ' 24, שו' 10 – 20, עמ' 25, שו' 1 – 9 ושו' 12 - 15), אף שעו"ד מאיר אישר כי מנהלת העזבון פנתה אליו בבקשה לאתר מסמכים הקשורים לחוב ולתיק הכינוס ולא נמצאו מסמכים שיכלו לסייע לה להוכיח טענתה (עמ' 39, שו' 5 – 12).

גם פרסומים שנעשו בעיתון, ככל שאכן נעשו, ניתן היה לאתרם ולהביאם. לא ייתכן מצב שאף לא אחת מכל טענות המבקשות אינה מגובה במסמך כלשהו וכל טענותיהן נטענות בעל-פה, בעלמא, וללא כל ביסוס וראיה של ממש, למעט תדפיסי בנק מסוימים מבנק לאומי למשכנתאות שהביא עו"ד אבי מאיר. בעיקר כשהתברר שאמן של המבקשות ידעה היטב על קיומו של החוב בזמן אמת ועל תיק ההוצל"פ, כשנפתח, וידעה כל הזמן שחוב זה טרם נפרע עד היום.

בעניין זה יוער כי גם פסק הדין שניתן בבית משפט השלום בנתניה ביום 27.3.12, לאחר קיום הוכחות, הכיר בחוב המנוח לבנק לאחר שקבע כי הבנק עמד בנטל ההוכחה להוכחת סכום התביעה.

31. העולה מכל האמור הוא, שהמבקשות חייבות לבנק את החוב הנטען, בהיותן יורשות המנוח, ולא ניתן לקבל את בקשתן להורות שהן בעלות הזכויות היחידות והבלעדיות בנכס כיוון שחובות המנוח סולקו כטענתן, ולהורות על הסרת העיקול שהוטל על ידי הבנק על הנכס בגין החוב.

32. שאלה אחרת היא, אם לאור סכום החוב הנמוך יש מקום למימוש העיקול ומכירת הנכס על מנת שהבנק יגבה בדרך זו את חובו, אולם עניין זה כבר אינו להליך דנן. חבל שהבנק לא השכיל לקבל הצעת בית המשפט לפסוק על השבת סכום מסויים על פי שיקול דעת בית המשפט ולסיים בכך את הפרשה.

סיכום

33. התובענה נדחית.

34. בנסיבות העניין, ומאחר והבנק החל בפעולותיו לגביית חוב המנוח רק 11 שנים (!) אחרי שניתן פסק-דין לטובתו, תקופה שלא יכול להיות חולק שהיא בלתי סבירה בעליל, וגררה את הצדדים למערכה דהיום, איני מוצא שיש לחייב את המבקשות בתשלום הוצאות לבנק.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ז טבת תשע"ג, 09 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.