האישום והכפירה:

1. על פי כתב האישום, בתאריך 15.03.08, בשעה 18.20 או בסמוך לכך, בצומת ירקון, נהג הנאשם פרטית הונדה בכביש 40, מצפון לדרום והתקרב לצומת עם כביש 5 (להלן – הצומת).
2. באותה שעה בכביש 40 כנגד כיוון נהיגת הנאשם ומולו, נסעה פרטית מסוג יונדאי (הרכב המעורב) נהוגה בידי הנהגת המעורבת, אשר התקרבה לצומת והחלה בחצייתו בנסיעה ישירה קדימה כשבכיוון נסיעתה רמזור שדלק אור ירוק
3. הנאשם נכנס לצומת בפניה שמאלה בניגוד לאור האדום ומבלי לשים לב לדרך, לא אפשר ליונדאי להשלים חציית הצומת, חסם דרכה והרכבים התנגשו, הרכבים נפגעו והמעורבים נחבלו.
4. הוראות החיקוק שבהם הואשם הנאשם הם: אי ציות לאור אדום ברמזור, עבירה על תקנה 22 (א) לתקנות התעבורה, נהיגה בקלות ראש סעיף 62 (2) + 38 (2) לפקודת התעבורה, וגרימת תאונה בה נפגע אדם ונגרם נזק תקנה 21 (ב)(2) לת"ת.
5. בישיבת ההקראה מיום 31.05.09, טען ב"כ הנאשם דאז, עו"ד ניר גרשוני ז"ל: כופר, נסע בירוק התאונה שחזית רכבו מחוץ לצומת ובישיבת תזכורת ביום 27.01.10, טען ב"כ הנאשם כי הוא כופר, מודה בתוצאות, במקום הרכב ובקרות התאונה.

פרשת התביעה:

1. עת1, גברת וואיסבורג סוזן, הנהגת המעורבת, במסגרת עדותה הוגשו: ת1, הודעה על תאונת דרכים. ת2, הודעת עד/נפגע מיום 17.03.08. ת3, תעודה רפואית.
2. על פי הודעתה ועדותה בפני היא נהגה ברכבה כביש פתוח וישר במהירות של כ-70 קמ"ש, כשהגיע לאזור של הצומת, היה לה ירוק לחלוטין, הבחינה בזווית העין רכב מגיע משמאלה, בת2 ש' 7,היא מציינת כי מהירות נסיעת רכב הנאשם גבוהה. היא בלמה במהירות, אולם הרכבים התנגשו, רכבה הסתובב, נפתחו כריות אויר, עזרו לה לצאת מהרכב, הבחור שפגע בה (הנאשם) מסר שהוא מתנצל ומצטער ואז פונתה באמבולנס. אציין כי גרסה זו להתרחשות התאונה זהה בעיקרה לגרסתה המוקדמת בת1 ובת2.
3. בחקירתה הנגדית אישרה כי לא טענה בת1 או ת2 כי הנאשם שוחח אתה לאחר התאונה, התאונה הייתה בסביבות השעה 18.00, היא לא זוכרת שדיברה עם שוטר טרם פינויה, הבת שלה הגיע לצומת והיא שוחחה עם שוטר, לא הייתה לה בעיית שדה ראיה, לטענתה היא מכירה היטב את הצומת ואת הרמזורים, היא נסעה בנתיב האמצעי, למזלה בלמה לפני התאונה ובכך מנעה פגיעה רצינית יותר (עמ' 4 ש' 26), העדה הסבירה את הפגיעה ברכבה ש"הלך טוטל" (עמ' 4 ש' 38), לטענתה לא ראתה את הנאשם קודם כניסתה לצומת לטעמה יתכן והנאשם התבלבל בין האור ברמזור ישר, לבין האור בכיוונו שמאלה, היא מוגבלת ברגליה ועדותה הראשונה נמסרה יומיים לאחר התאונה לאחר שהייתה בבית חולים.
4. עת2, מתנדב שלב ב' נעים ניסים, ערך דו"ח פעולה מפורט כולל סקיצה ת4, בעדותו מסר כי הגיע למקום התאונה בעקבות דיווח, הבחין ברכבים, הנהגת פונתה ע"י מד"א לב"ח, הנאשם נותר במקום, הסביר שהגיע מכ"ס ופנה שמאלה בצומת והוא אינו זוכר מה היה הצבע ברמזור, בבדיקת נישפון שנערכה לנאשם התקבלה תוצאה תקינה – האמור מסמך ת4 זהה בעיקרו לעדותו בפני ואינו כולל אזכור שיחה בינו לבין המעורבת שכאמור פונתה ע"י מד"א.
5. בחקירתו הנגדית מסר כי אינו יודע מדוע לא הגיע בוחן לשטח, הנהגת פונתה ע"י מדא טרם הגיעו, היה עמו מתנדב נוסף, יתכן שהסקיצה שערך אינה מדויקת אולם תוכנית הצומת היא הנכונה, הבוחן הוא מי שאמור לחקור התאונה ולא הוא, הוא לא יודע מי אשם בתאונה.
6. עת3, רנ"ג בדימוס יהודה קפנר בוחן תנועה, במסגרת עדותו הוגשה הודעה על תאונת דרכים שמסר הנאשם ביום 15.03.08 ת5, חקירה ראשונית של הנאשם מיום 19.03.08 ת6, חקירה נוספת של הנאשם מיום 27.03.08, ת7, סקיצה שמסר הנאשם ת8, חישוב מרחק ושדה ראיה שמסר הנאשם ת9, תוכנית רמזורים ת10, דו"ח ביקור מיום 16.08.08 ת11, דו"ח ביקור ת12, דו"ח ביקור מיום 27.03.08 ת13, תעודה רפואית של הנאשם ת14, אישור ממעבדת הרמזורים על כך שאין מצלמת רמזור בפועל בצומת ת15.
7. בעדותו מסר העד כי התיק החל כתיק הצמדה ואז פעל לחקור את נסיבות התאונה, חקר המעורבים ביקר בשטח שגם מוכר לו אישית, מספר פעמיים, בפועל מכיוון הנאשם יש 2 צמתים אחת אחרי השניה (ירקון צפונית ודרומית), הבוחן ערך ניסויי האם ניתן לעבור מהירוק ברמזור הצפוני בצומת (פאזה 1)) ולהספיק לפנות שמאלה בדרומי לכיוון מזרח בנסיעה רציפה (פאזה 7) כטענת הנאשם – וראה גרסת הנאשם בת7 ש' 11 כפי שנגבתה ע"י הבוחן. אולם מסקנת הבוחן, הייתה כי בפועל לא ניתן לעבור את הרמזור לפניה שמאלה בירוק.
8. הבוחן ציין כי ערך הניסויים לגבי רכבים הממשיכים ישר, דהיינו פאזה 6, למרות שהנאשם פנה שמאלה בפאזה 7 וזאת על מנת לקחת את המצב הקיצוני לטובת הנאשם, שכן נהג האמור לפנות שמאלה חייב להאט טרם הפניה ואם ממשיכים ישר לא מאיטים, אולם גם במצב קיצוני של חוסר האטה, לא הצליח לקבל ממצא חיובי שהנאשם יכל לפנות בירוק שמאלה (עמ' 10 ש' 30).
9. העד הסבר את תוכנית הרמזורים בצומת (ת10) ואת דרך בדיקתו בשטח, ביצע 5 ניסויים עם סטופר, ומסקנתו פשוטה הן לפי תוכנית הרמזורים שאותה הסביר בפרוטרוט וגם בפועל: "אף אחד לא הצליח לעבור בירוק שמאלה" (עמ' 10 ש' 31).
10. לדברי הבוחן: "יש פה בתכנית (ת11) ירוק משותף, של 6-7 שניות ל-1 ו-7, כאשר פרק הזמן לעבור מקו עצירה 1 לקו עצירה 7 הוא לפחות 9 שניות. עשיתי ניסוי גם בנסיעה, ערכתי בדיקה לשלושה כלי רכב במצב נסיעה ובפאזה 1 המשכו בנסיעה רציפה, הגיעו בקו העצירה של 6-7 בזמן של 8-9 שניות" (עמ' 10 ש' 26).
11. העד הסבר את תוכנית הרמזורים בצומת (ת10) ואת דרך בדיקתו בשטח, ביצע 5 ניסויים עם סטופר ומסקנתו פשוטה הן לפי תוכנית הרמזורים שאותה הסביר בפרוטרוט וגם בפועל: "אף אחד לא הצליח לעבור בירוק שמאלה" (עמ' 10 ש' 31).
12. לשאלה מפורשת של בית המשפט באיזה מהירות יש צורך לנסוע כדי כן להספיק לעבור בירוק ב2 הצמתים, טען הבוחן כי מדובר במרחק של 140 מטרים, וכי באף ניסויי לא הצליח לעשות זאת, וכי "אין סיכוי שרכב יכול להספיק לעבור מקו העצירה של פאזה 1 לקו עצירה של פאזה 7 בירוק, אלא אם מדובר ברכב ספורט בתאוצה ולא מדובר ברכבו של הנאשם" וראה עמ' 11 ש' 22-24.
13. בחקירה הנגדית חזר והסביר הבוחן כיצד ערך את בדיקותיו בצומת, לא הועלתה טענה של חוסר תקינות ברמזור ביום התאונה, הוא אישית לא בדק בנוגע ליום התאונה, תוכנית הרמזורים נלקחה ממע"צ, כשיש לבוחנים מאגר של תוכניות ועליו לוודא שתואמת את הנתונים וכך עשה גם במקרה זה (עמ' 12 ש' 33) וחתם שבדק.
14. כיוון שבצומת יש גלאים ולחצנים הרי שבבדיקות שערך הוסיף את המצב המקסימלי לטובת הנאשם (עמ' 13 ש' 7). הבוחן הסביר שבסקיצה שערך עת2, חסר נתיב מכיוון הגעת הנהגת המעורבת, אולם ככלל מה שהכין העד "זה יחסית טוב מאוד לשוטרים". העד אישור כי לא הכין דו"ח בוחן, אולם מסר המלצות, לטענתו ת8 ו-9 שמסר לו הנאשם לא נותנים לו כלום כיוון שלא נוגעים לנקודה מי עבר באור ירוק, אולם הוא עבר על מסמכים אלו ולא ננעל על כיוון חקירה מראש (עמ' 14 ש' 12). בבדיקותיו התרכז בנהיגת הנאשם והגעה לצומת באור אדום (עמ' 14 ש' 23).
15. לטענת ב"כ הנאשם האם יכול להיות שהנאשם נכנס לצומת באור ירוק ואולם עדיין היה בצומת כאשר המעורבת נכנסה לצומת גם בירוק, השיב הבוחן שנהג אמור לפנות הצומת כמה שיותר מהר וכי ברור שנהג יכול לנסוע באיטיות וגם לאחר 10 שניות עדין להיות באמצע צומת... (עמ' 15 ש 4) ומנגד, ברור כי המעורבת לא הייתה אמורה להיכנס לצומת אם זיהתה סכנה – ואציין מיד כי לטענת המעורבת לא זיהתה כל סכנה כזו (עמ' 4 ש' 44).
16. העד אישר שלא יכל לבדוק האם המעורבת נהגה בנהירות סבירה, אך גם עם נסעה 80 קמ"ש זה לא גורם התאונה, והוא לא ידע שהנהגת המעורבת נכה.
17. אחר נחקר העד שוב חקירת שתי וערב על הדרך שבא ביצע את ניסוייו בצומת, ואולם לטענתו אפשר להיות סמוך ובטוח כי לקח בחשבון את כל הנתונים ובדק כהלכה את מהירות הרכבים לסוגיהם השונים, גם שרכב הנאשם לבדו (עמ' 16), הוא בדק עם סטופר התקדמות רכבים בין הרמזור הצפוני לדרומי, ואולם למרות החקירה המקיפה, גרסתו כאמור לעיל לא נתערערה ולשאלותיו החוזרות והנשנות של הסנגור לגבי אפשרות המעבר בשני הצמתים בירוק ברצף השיב: "לא, גם אני עשיתי ניסיון, לא הצלחנו לעבור באור ירוק את 1 ואת 7 בעשרות נסיעות בכיוון" (עמ' 17 ש' 17).
18. במהלך עדות הבוחן הוצג וידאו של הרמזורים - אולם גם שם נצפו 7 שניות בין הרמזורים – (עמ' 17 ש' 33). כן מסר העד כי התבסס על התוכניות שבידו אולם גם ערך בדיקות בשטח – עמ' 18 ש' 2 וכן מסר "אני התכוונתי בשטח על פי התוכנית" עמ' 18 ש'4).
19. כאשר הציג לו ב"כ הנאשם תוכנית שעליה נרשם שהיא מעדכנת את זמני המקסימום בצומת לאחר מועד של תוכניתו, מסר העד כי לא רשום עליה כי התוכנית אכן בוצעה בצומת ואין כל ראיה שזה עודכן בשטח. אולם בכל מקרה אין התוכנית שהציג ב"כ הנאשם משנה את מסקנתו, שכן התוכנית שהגיש נבדקה ע"פ הזמנים הרלוונטיים בזמן נסיעת הנאשם, הוא בדק את התוכנית והיא מתאימה למצב הפיזי בשטח (עמ' 19 ש' 2).

פרשת ההגנה:

1. הנאשם בחר להעיד ומסר בעדותו כי נסע מהוד השרון לכיוון אריאל, כן טען כי הוא מאמין שנסע כחוק.
2. אולם ב"כ המאשימה הפנתה אותו לגרסאותיו טרם התאונה. תחילה לת5, 4 ימים לאחר התאונה שבו מסר הנאשם שלא זוכר את צבע הרמזור והנאשם אישר זאת ואף הוסיף כי גם כיום אינו זוכר. אחר הופנה הנאשם לת7 (הודעתו במשטרה 27.03.08), עדותו במשטרה גם שם לא זכר ושוב אישר זאת הנאשם וכך אישר את תשובתו גם ת6 (הודעתו במשטרה 19.03.08), שאינו זוכר את צבע האור ברמזור בכיוונו בזמן התאונה.
3. לטענתו ביום התאונה היה נסער מאוד ולכן ענה בסערת הרגשות ובלחץ, אולם כשנשאל האם אותה סערת רגשות לוותה אותו גם בחקירתו במשטרה ימים לאחר מכן, טען שכן והוסיף שלא חשב שיאמינו לו.
4. לעניין מהירות נסיעתו טען ש40 קמ"ש מתייחס למהירות בזמן התאונה, בין שני הצמתים מהירותו הייתה באזור ה-75 קמ"ש.
5. אולם משהופנה לתשובתו בת6 ש' 6, שנהג ב40 קמ"ש. אל מול ת7, עמ' 2 ש' 9, דהיינו שביקש לתקן מהירותו וטען שנסע במהירות נמוכה יותר שכן היה בפניה שמאלה, ענה כי קשה להעריך בדיוק את המהירות, אך 40 קמ"ש זה לפני התאונה (עמ' 22 ש' 21).
6. ב"כ המאשימה לא ויתרה ושאלה שוב מדוע חש צורך לתקן תשובתו בת7, ולהפחית המהירות מ40 קמ"ש, ואציין כי מגרסת הנאשם בכתב מתקבל הרושם ש40 קמ"ש זה בין הצמתים ובפניה טרם התאונה הפחית ממהירות זו - הרי כך טען בת7. והנאשם בתור תשובה האשים את עורך ת6, שהלחיץ אותו "בטריקים של משטרה" – אולם בסופו של דבר הודה כי מה שנאמר זה מה שנכתב (עמ' 22 ש' 31). וטען כי אמר לבוחן עת3 שחקרו בת7, כי עדותו בת6 אינה מהימנה – אך אציין מיד כי לא מצאתי אזכור לכך.
7. לסיום הנאשם אישר כי רכב המעורבת הסתחרר לאחר הפגיעה.
8. עד הגנה מס' 1, מר יוסי שמושקוביץ – מנהל פרויקט פיקוח על החזקת והתקנת רמזורים עבור מע"צ מטעם חברת ארמז.
9. לטענתו בוצע עדכון לתוכנית הרמזורים בצומת העדכון תוכנן ביום 04.02.08 ובוצע ביום 10.02.08. העד הגיש את כרטיס הביקור שלו נ1, ואולם אציין כי לא הוגשה התוכנית עצמה.
10. למרות התנגדות המאשימה להעדת העד (שכן לא הוא ערך העדכון) אפשרתי לעד להמשיך להעיד ולהסביר העדכון עליו טען. לשאלת ב"כ הנאשם, העד המשיך ומסר כי בין הירוק במופע 1 (צומת צפונית) לירוק בפניה שמאלה (מופע 7) יש 7 שניות עד צהוב ו10 עד אדום – עמ' 25 ש' 19.
11. בחקירה הנגדית מסר כי תשובת עת3, כי יש 9 שניות ירוק משותף בין הרמזורים אינה נכונה. ושעיין בתוכנית הרמזורים ת10, שהציגה לו ב"כ המאשימה טען וכי מדובר למעשה באותו מסמך (עמ' 25 ש' 26). אולם בוחן המשטרה טעה בכל זאת, שכן תחילת ירוק בפאזה 1 רשום בשניה 109 במחזור ואילו מספר סיום הירוק בפאזה 7 הנו 116, דהיינו 7 שניות ירוק משותף ולכך יש להוסיף 3 שניות צהוב (116-119) ולכן מדובר ב10 שניות מתחילת ירוק בפזה 1 לאדום בפאזה 7.

דיון ומסקנה:

1. לאחר עיון בראיות, ושמיעת העדים אני סבור כי התביעה הרימה את נטל ההוכחה לאופן בו קרתה התאונה ולכך קובע אני שהנאשם אחראי לתאונה.
2. מקבל אני כאמינה לחלוטין את גרסת הנהגת המעורבת עת1. אציין כי בכל הזדמנות היא טענה שנכנסה לצומת באור אדום, וראה ת1 ות2, וכן עדותה בפני בית המשפט.
3. עוד אציין כי הן על פי ת1 והן ע"פ עדותה בבית המשפט (עמ' 2 ש' 14) המעורבת הגיע לצומת בנסיעה רציפה כאשר בכיוון נהיגתה כבר דולק האור הירוק, נותן אני אמון בגרסתה זו ויש להוסיף כי מעיון בתוכנית הרמזורים אין בנמצא רמזור אחר שיוכל להטעותה בצבעו, שהרי פאזה 8 ו-7 זהות בזמניהם.
4. דוחה אני את טיעוני ב"כ הנאשם בסיכומיו לעניין עדותה, בעניין זה אציין כי מסמך ת1 מכיל גם מכיל שעה, שהיא כפי שכתוב "בערך" שעת התאונה ואין לצפות מנפגעת בתאונה לזכור את הדקה המדויקת של התאונה וכן את נתיבי הרכבים בדיוק ומקבל אני הסברי המעורבת בנושא. גם אם נחקרה במשטרה יומיים לאחר התאונה אין בכך לשלול גרסתה שכן כפי שתיארה בעדותה הייתה בבי"ח ואחר סבלה כאבים (עמ' 5 ש' 11).
5. איני מוצא ממש בטענת ב"כ הנאשם כי המעורבת לא הייתה ערה למתרחש בכביש ולתנועה שכן עת1, תיארה את מצב הרכבים וראה ת2 ש' 18. עוד אציין כי לאורך כל גרסאותיה אין ספק שראתה אור ירוק בכיוון נהיגתה ונותן אני אמון מלא בגרסתה זו שלא נתערערה.
6. אכן ואין חולק כי מחובתו של נהג לבחון את מצב התנועה בצומת בטרם יכנס אליו גם באור ירוק ואולם איני מוצא כל רשלנות תורמת בדרך נהיגת המבקשת אשר זיהתה את הנאשם בלמה וסטתה הצידה ובכך מנעה פגיעה קשה יותר, ומקבל אני את הסברה כאמור בעמ' 4 ש' 44 – עדות שלא נסתרה.
7. עת2 שהנו מתנדב הכין דו"ח פעולה מפורט ביותר ת4, וגם אם שגה במספר הנתיבים הרי אין בכך על מנת לשנות את האמון שנותן אני לגרסתו ששוחח עם הנאשם והלה מסר לו כי אינו יודע באיזה צבע רמזור נכנס לצומת.
8. כאמור העד תאר כי המעורבת פונתה ע"י מד"א ואין כל עדות לשיחה בינו לבינה, העד לא ציין כל תקלה ברמזור, וכמו כן העד שאינו בוחן, עשה עבודה סבירה (ועת3 שיבחו על כך), כשברור כי בדיעבד ניתן היה לעשות הרבה יותר, ואולם אתייחס לעדותו כפי שהיא בפני ולא מעבר לכך ובעיקר כאמור לנושא שיחתו עם הנאשם.
9. דוחה אני את הביקורת הרבה שמתח ב"כ הנאשם על עבודת הבוחן, ברור כי עבודת הבוחן לא הייתה מושלמת ואולם לטעמי הנה מספקת לצורכי החקירה והסקת מסקנתו כפי שפרט לפני בעדותו ובמסמכים שהגיש.
10. אציין כי איש מהמעורבים לא העלה טענה שיש תקלה ברמזורים וגם עד תביעה 2 לא דיווח על כל תקלה כזו, ולבטח לא הציגה ההגנה כל מסמך בנושא.
11. אציין כי בניגוד לגרסתה הברורה של הנהגת המעורבת הרי גרסאות הנאשם הנם מעורפלות ורב הנסתר בהם על הגלוי, הוא לא זכר הצבע ברמזור, הוא לא זכר האם הגיע מרמזור מספר אחד, לצומת התאונה, לאחר עמידה או בנסיעה רציפה ועוד, ברור שהבוחן נזקק לקרוא לו לעדות נוספת על מנת לנסות ולבחון גרסתו ככל שניתן. מרגע שקיבל הבוחן ולו מידע מנמלי ניסה לבדוק את גרסת הנאשם לגבי מעבר הרמזורים מרמזור 1 לרמזור 6/7 ברצף. ובניגוד לטענת ב"כ הנאשם בסיכומיו לטעמי הבוחן עשה ככל שניתן על מנת לבחון האם יש ממש בטענת הנאשם שלא נזקק לעצירה טרם הרמזור.
12. הבוחן צרף את ת11-ת13, על מנת להראות כי היה בשטח, בדק עשרות רכבים שנעו בין צומת ירקון צפון לצומת ירקון דרום ואף רכב לא הצליח לחצות את צומת ירקון דרום בנסיעה רציפה ונותן אני אמון מלא בגרסתו זו.
13. דוחה אני טענת ב"כ הנאשם כי הבוחן תאר רק 5 ניסויים בודדים, שהרי הבוחן מסר כי צפה בעשרות רכבים. הבוחן מסר כי בחן את המצב האופטימלי ביותר לטובת הנאשם אל מול רמזור 6, אך גם שם לא הצליחו רכבים לחצות את הצומת.
14. דוחה אני את הטענה כי הבוחן עבד עם תוכנית רמזורים שאינה מעודכנת, אציין כי לבית המשפט לא הוגשה כל תוכנית רמזורים אחרת מזו שהגישה המאשימה, ואולי הסיבה לכך הנה דברי עד ההגנה עצמו שטען שאין כל שינוי בין תוכניות הרמזורים ת10 כפי שהוגשה לי לתוכנית שברשותו ובסך הכל לטענתו טעה הבוחן בשניה אחת בפרשנות התוכנית המקורית שהוצגה לי (עמ' 25 ש' 26) –לשניה זו אתייחס בהמשך.
15. ואולם, גם אם שגה הבוחן, אציין כי נותן אני אמון מלא בדבריו כאשר מסר בבית המשפט כי בחן את התוכנית שברשתו בשטח דהיינו בצומת במסגרת הניסויים שערך (ת11-ת13), ואף רכב לא הצליח לעבור את הרמזור בירוק מכיוון הגעת הנאשם.
16. חשוב לציין כי הנאשם כלל לא זכר האם החל הנסיעה בצומת הצפונית מעמידה או מהגעה בנהיגה רציפה (שאז עומד לרשותו פרק זמן נמוך עוד יותר למעבר הצומת). גרסאות ההגנה בעניין הינן ספקולציות תאורטיות בלבד. ההגנה לא הציגה חוות דעת מומחה לעניין אפשרות מעבר הרמזורים בין הצומת הצפונית לדרומית על מנת לסתור ישירות את עבודת בוחן המשטרה. וגם שהוצג צילום הרמזור (וראה פסקה 23 לעיל), לא טרחה ההגנה לצלם את מעבר הרכבים בצמתים כפי שתאר הבוחן בבדיקות שערך, והסנגור הסתפק בתקיפת ממצאי הבוחן, מבלי להראות ולו צילום של רכב אחד שחולף ופונה שמאלה ברציפות בניגוד לטענת הבוחן, לא בירוק וגם לא בצהוב.
17. אציין כי הבוחן התייחס לגרסת ההגנה כפי שנטענה בפניו ע"י הסנגור ודחה אותם אחת לאחת.
18. אציין מפורשות כי דוחה אני טענת ההגנה כי נוצר ספק האם חצה הנאשם הצומת באדום כיוון אין מדובר ב7 שניות ירוק כדברי הבוחן, אלא יש לכלול את בחישוב הזמן גם 3 שניות רמזור צהוב כדברי עד ההגנה וב"כ הנאשם בסעיף 11 בסיכומיו, שכן נתתי אמון מלא בדברי המעורבת כי חצתה הצומת באור ירוק, בנסיעה רציפה שהינו מדובר לאחר משך זמן הפנוי של הצומת מכיוון הנאשם (הרמזור הצהוב בכיוונו ואדום צהוב בכיוון המעורבת), במצב זה הרמזור בכיוון נהיגת הנאשם הינו רמזור אדום ולא שום צבע אחר.
19. ובכל מקרה, למרות שדוחה אני הטענה כי ישנה אפשרות שחצה הצומת באור צהוב, הרי אציין במאמר מוסגר כי גם כידוע במצב דברים שבו האור הירוק בכיוון נהיגת נהג מתחלף לאור צהוב, נדרש הנהג לעצור אלא אם אינו יכול לעצור לפני הצומת בבטחה, במקרה זה לא שמעתי כי הנאשם כי היה מנוע מלעצור, דהיינו לנאשם היה די זמן לתכנון צעדיו לעצירה ולעצור לפני קו העצירה ובכל מקרה גם אם נשתהה הנאשם בצומת באור צהוב על פי טענתו (ת5) הרי מעשה ההשתהות של הנאשם היה מוטעה ואף מעבר לכך יש לומר כי נדרש הוא לרמת תשומת לב וזהירות מוגברת באם עשה כך וראה גם ההרשעה בת"ד 10890/07 מ"י נ' זכאים יהונתן, למרות קביעה כי הנאשם חצה הצומת בצהוב. - אולם כאמור במקרה שלפני קובע אני כי הנאשם פנה בצומת באור אדום.
20. דוחה אני טענת הנאשם כי היה נסער בחקירותיו במטרה וכי הופעלו עליו "טריקים", אציין כי הנאשם נחקר כמה פעמים במשטרה ע"י מספר שוטרים ובכל מקרה נותרה גרסתו מעורפלת וגם בדיון בבית המשפט לא ידע באיזה צבע חצה הצומת.
21. הנאשם סתר עצמו לגבי מהירות נסיעתו, ושינה המהירות ומיקום רכבו ונדמה כי ניסה להתאים את גרסתו המקורית לגרסת ההגנה כפי שנטענה לפני במשפט, כאמור בסעיפים 28-30 לעיל.
22. הנאשם אכן הגיש לעת3, הבוחן מספר תרשימים וחישובים ת8-ת9, ואולם אין באלו על מנת לסייע לבדיקה מי נכנס לצומת באור אדום והבוחן התייחס לכך מופרשות בעדותו.
23. עיינתי במסמכים אלו, ותחילה אציין כי איני יודע ממה נובעת המומחיות של הנאשם בנושא אם בכלל ואולם לא מצאתי בהם ממש. אין בהם כל התייחסות לצבע הרמזור. הנאשם מתאר בהם מהירות נסיעה חריגה ביותר לנהגת המעורבת כגון 150-100 קמ"ש, טרם התאונה ואיני יודע מניין נטל נתונים תמוהים אלו, הנאשם מתאר הפרעה לשדה ראייתו וזאת מבלי שהציג כל תמונה או תרשים רשמי בנושא. הנאשם מתאר בין 30 ל40 מקו הצומת בו ועד מקום התאונה וזאת מבלי לצרף כל אישור רשמי לכך.
24. לא זו אף זו, הנאשם רשם ע"ג ת8 שעבר דרך זו ב5 שניות, בת5 מתאר הנאשם ששהה בצומת 6 שניות, מוזר ותמוה הדבר כי הנאשם יכול לזכור כמה שניות בדיוק שהה בצומת טרם התאונה ואינו יודע מה צבע האור ברמזור בכיוון נהיגתו – לטעמי הדבר מעיד על חוסר אמינות ועל ניסיון לבנות לאחר המעשה תאוריה שתחפה על צבע הרמזור בעת הכניסה לצומת.
25. ואצטט מסיכומי ההגנה סעיף 10.5: "כאשר מדובר באירוע שהוא חריג לנסיעה כגון תאונה סביר כי הנהג יזכור את שהתרחש בעת קרות התאונה כאשר מבחינתו, עד לרגע קרות התאונה הוא נוסע על פי חוק ולכן לא ניתן לצפות שיזכור כל פרט ופרט לפני כן" - אזי כיצד זכר הנאשם את משך הזמן בצומת ולא זכר צבע הרמזור טרם כניסתו לצומת... .
26. אציין כי הנאשם ניסה להרחיק עצמו כמה שניתן מהתאונה ותוצאותיה ולמשל בת5 טען כי המעורבת נפגעה "פגיעת חרדה בלבד אולם פונתה בכל זאת..." ולמותר לציין כי המעורבת נפגעה בתאונה, למזלה, קל ביותר ואולם לבטח לא רק כנפגעת חרדה.
27. אציין כי הנאשם ניסה לטעון כי לא הביע צער והתנצלות בפני הנהגת המעורבת מיד לאחר התאונה ואולם מיד לאחר שאומת עם גרסתה חזר בו ומסר כי עשה זאת רק לשם נימוס (עמ' 23 ש' 18) ואציין כי לטעמי אדם לא מקבל אחריות לתאונה רק "לשם נימוס".
28. ולעניין זה ראה בע"פ 4087/97 אסולין יוסף נ' מדינת ישראל, בו חזר כב' השופט ע' ר' זועבי על ההלכה אשר נקבעה בע"פ 638/87 נפתלי רדעי נ' מדינת ישראל:

"הלכה פסוקה היא, כי התבטאויות שיש בהן ביטוי לתחושת אשם, או להכרת אשמה, מהוות ראשית הודייה, ובתור שכאלה בכוחן להצטבר לראיה בסיסית קיימת ולשמש לה "סיוע" או "דבר מה" במקום שנדרשת תוספת מאותו סוג".

1. מאבחן אני את פסק הדין בת"ד 4082/04 מ"י נ' יאנוץ סורגין שהציג ב"כ הנאשם שבו למרות גרסה ראשונית של נהג שאמר שנסע באדום, זוכה נאשם וזאת כיוון שמיד לאחר שמסר גרסתו בשטח, חזר בו מידית ומסר במשטרה ובבית המשפט גרסה שחצה בירוק והסביר מדוע חשש למסור את האמת וזאת בניגוד לנאשם שבפני שלא יכול לומר כי חצה הצומת באור ירוק או אפילו צהוב.
2. כאמור, לא נתעורר בי ספק לגבי צבע האור ברמזור בכיוון רכב הנאשם, ואשוב ואציין כי קובע אני זאת גם ללא עד ניטראלי לתאונה וזאת על סמך אמון מלא בגרסת המאשימה ועדיה, וזאת אל מול גרסת הנאשם ועד ההגנה. ואין בליבי ספק כי הנאשם אכן לא ציית לרמזור שבדרכו ואחראי לתאונה ולתוצאותיה.
3. לפיכך מכל הטעמים שפרטתי לעיל החלטתי להרשיע הנאשם בגרימת התאונה כתוצאה כאמור בכתב האישום.

ניתנה היום, כ"ג אלול תשע"ב, 10 ספטמבר 2012, במעמד הצדדים.