לפני:

נשיא רמי כהן

נציג ציבור (עובדים): מר דוד דניאלי

נציג ציבור (מעבידים):מר שלמה יהודאי

פסק-דין

1. בתביעתה שלפנינו, עותרת גב' רימונד ביטון (להלן: "התובעת") להכיר בפגיעה שאירעה לה ביום 10.07.08 כתאונת עבודה, כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי").

ביום 25.09.08, נדחתה תביעתה של התובעת על ידי הנתבע. מכאן תביעתה זו.

2. בפתח הדברים, יצוין, כי תביעתה של התובעת הוגשה ביום 22.10.08, והתנהלה לפני מותב בראשות כב' השופטת מהא סמיר-עמאר. על פי החלטה, מיום 02.10.11, הועבר התיק למותב בראשות השופט אלכס קוגן.

לאחר שמיעת עדויות בפני מותב בראשותו של השופט קוגן, הוא שיתף הצדדים בכך שאינו חש בנוח להכריע בתיק, בשל קרבה משפחתית שיש לו עם אחר מהעובדים במקום עבודתה של התובעת. הצדדים הסכימו שלאחר הגשת סיכומים על ידם יועבר התיק למותב אחר אשר ייתן בו פסק דין על יסוד מכלול החומר שבתיק (ראו פרוטוקול הדיון מיום 30.04.12).

3. אין חולק שתאונה נשוא התביעה, ככל שאירעה לתובעת, אירעה לה בדרכה מהעבודה אל ביתה. [ההדגשה נוספה –וראו לעניין זה בהמשך פסק הדין}.

השאלה שבמחלוקת היא האם, כטענת התובעת, אירעה לה תאונה כמשמעותה בחוק (חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק")- סעיף 79)); אם כן האם היא אירעה תוך כדי נסיעתה מעבודתה לביתה (סעיף 80 (1) לחוק)) או שמא כטענת הנתבע סטתה התובעת בנסיעתה כאמור, סטייה של ממש מהדרך המקובלת (ראו סעיף 81 לחוק).

העובדות כפי שעולות מחומר הראיות [מבלי שבשלב זה נכריע בעניין מהימנותן] הן:

4. התובעת ילידת שנת 1960.

5. בתקופה הרלוונטית לתביעה התובעת עבדה כמנהלת חשבונות בסניף חברת אופריט ליס בע"מ, שברחוב לאון שטיין 11 במפרץ חיפה (מול מתחם לב המפרץ). באותה עת התגוררה ברחוב אביגדור המאירי בחיפה.

6. לטענת התובעת (שלא הוכחה –ראו בהמשך) מסלול נסיעתה הרגיל מעבודתה לביתה, הוא: יציאה מאזור התעשייה בו ממוקם מקום עבודתה, נסיעה לכיוון צומת חוצות המפרץ, על מנת להשתלב בדרך יגאל ידין המכונה "כביש 58", לכיוון ביתה בעיר חיפה.

7. טוענת התובעת, שביום 10.07.08 ("יום האירוע") סיימה את עבודתה בשעה 15:30 לערך ויצאה בדרך לביתה. כיון שבמסלול הנסיעה בו נוהגת היא לנסוע לביתה, בוצעו עבודות בכביש. לכן:

התחילה בנסיעתה, כמידי יום, עלתה על שדרות ההסתדרות לכיוון צומת קניון לב המפרץ, על מנת להמשיך לצומת חוצות המפרץ ולפנות שמאלה לכיוון כביש 58. אולם, בגלל עבודות בכביש ועומס חריג היא נלחצה. מה גם שהייתה תשושה בשל החום הכבד - לכן היא לא הספיקה לפנות שמאלה בצומת חוצות המפרץ.

לטענת התובעת, משהבינה שלא תוכל לשוב על עקבותיה ומאחר שאינה מכירה את אזור הקריות ומסלולי הנסיעה, טלפנה מיד לבעלה העובד בקרבת מקום ומכיר את האזור, לצורך קבלת הסברים כיצד לשוב למסלול נסיעתה הרגיל, ולהשתלב בכביש 58.

בעודה משוחחת בטלפון עם בעלה, שהסביר לה כי עליה לפנות בצומת קריית אתא ולא לעלות על הגשר במחלף. אולם התובעת המשיכה בנסיעה על הגשר, ולכן, אז בעלה הדריך אותה לפנות בצומת הצריף, לכיוון רח' אח"י אילת ולנסוע לאורכו עד שבסופו תשתלב עם כביש 58.

התובעת פנתה שמאלה לרחוב אח"י אילת, הבחינה במכולת והחליטה לעצור ולקנות בקבוק שתייה. התובעת החנתה את רכבה, ובעודה צועדת לכיוון המכולת, נתקלה במכשול כלשהו ונפלה. עובר אורח סייע לתובעת להגיע לאי תנועה, שם המתינה לאמבולנס.

8. במהלך דיון הוכחות שהתקיים ביום 13.05.10 העידו התובעת ובעלה לפני מותב בראשות השופטת מהא סמיר-עמאר, וביום 30.04.12 העידו התובעת ובעלה לפני מותב בראשות השופט אלכס קוגן [ראו הערה לעיל בסעיף 2].

9. עיקר טענות התובעת:

א. מדובר בסטייה מינורית יחסית לתוואי הדרך ובמרחק קצר מצומת חוצות המפרץ.

ב. הפסקה לצורך קניית מים ביום חם אינה סטייה של ממש.

ג. מטרת הסטייה מהדרך הרגילה, שהביאה את התובעת למקום בו נפלה, הייתה הגעה למסלול שבו התובעת הייתה מורגלת ועל מנת לרפא את הסטייה בדרכה הרגילה מהעבודה לביתה - במהירות האפשרית, בהתאם לתוואי הדרך ולנסיבות.

ד. לא ניתן להגדיר נסיעה זו כנסיעה שנועדה למטרותיה האישיות של התובעת.

10. עיקר טענות הנתבע:

א. גרסתה של התובעת אינה סבירה, והתגלו בה סתירות הפוגעות במהימנותה.

ב. טענותיה של התובעת בדבר פקקי תנועה לא נתמכות בפלט הטלפוני אשר הוצג על ידה. ביום האירוע הנטען: התובעת יצאה מעבודתה בשעה 15:29, והתקשרה לבעלה כבר בשעה 15:38 כאשר לטענתה החמיצה את הפנייה בצומת לב המפרץ. לאחר מכן, התובעת התקשרה שוב בשעה 15:49 לבעלה, לאחר החמיצה את הפניה בצומת קריית אתא.

ג. בניגוד לטענת התובעת, כי היא הייתה לחוצה מאוד באותו היום, והחמיצה את כל הצמתים בהם ניתן היה לפנות, עולה מפלט השיחות הטלפוניות שלה, כי היא שוחחה בטלפון כ- 10 שיחות באותו הזמן.

דיון:

11. סעיף 79 לחוק קובע:

""תאונת עבודה" - תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו".

סעיף 80 לחוק קובע:

"80. רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם-

(1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו".

סעיף 81 לחוק קובע:

"81.(א) תאונה שאירעה תוך כדי נסיעה או הליכה בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (4), (5) או (7) של סעיף 80 אין רואים אותה כתאונה בעבודה אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטיה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו, או, לענין פסקה (1) האמורה, בעיסוקו במשלח ידו כעובד עצמאי, או אם יש לייחס את התאונה בעיקר לרשלנותו הפושעת של המבוטח ולא נגרם על- ידיה אי- כושר עבודה לארבעה שבועות לפחות, נכות או מוות.

(ב) בנסיבות האמורות בפסקה (1) של סעיף 80 לא יראו כהפסקה או כסטיה של ממש, לענין סעיף קטן (א), אם עשה זאת המבוטח לאחת מאלה:

(1) כדי ללוות ילדו לגן ילדים או למעון ילדים או למקום אחר שהשר קבע כמקום שבו נמצא ילד לפי הסדר קבע או להשיבו משם;

(2) כדי לקיים מצוות תפילת בוקר בציבור בבית תפילה שבו הוא נוהג להתפלל" (ההדגשה בקו שלנו - ר.כ.).

12. ההלכה הפסוקה קובעת כי במקרה בו המבוטח יוצא ממעונו למקום שאינו מקום העבודה ומשם פונה לעבודתו עלינו לבחון את תכלית הנסיעה...כל שהסטייה נעשתה לעניין אשר אינו קשור למקום העבודה, יחשב הדבר כ"סטייה של ממש" (דב"ע מח/0-39 המוסד נ' סכנדיון מרים, פד"ע יט 502; עב"ל 1396/04 דודי הררי נ' המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם, ניתן ביום 10.07.05)).

המבחן אם סטייה מסוימת היא סטייה מהדרך המקובלת אינו רק מבחן "כמותי" כי אם "איכותי". כאשר הסטייה הייתה מכוונת ומתוכננת מראש, לא תיראה תאונה שארעה תוך כדי הסטייה ועקב הסטייה כתאונת עבודה (תב"ל ת"א 473/68 מרים פריד נ' המוסד, ו' 291).

עוד נקבע כי סטייה מהדרך, להבדיל מ"הפסקה", ניתנת לריפוי עם החזרה לתוואי הרגיל. אם ארעה התאונה לאחר שחזר הנפגע לדרך המקובלת- תוכר התאונה כתאונת עבודה (דב"ע מא/ 10 -0 המוסד נ' משה אבניאלי, פד"ע יב 298; דב"ע נז/ 148 – 0 המוסד נ' שולמית ארמי (לא פורסם)).

13. הלכה היא כי "תאונה" היא אירוע פתאומי, שניתן לאתרו בזמן ובמקום. גורם זה הוא "חיוני ויסודי" לקיומה של "תאונה". את ה"פתאומיות" עצמה מגדירים כאירוע שאפשר לאתרו בזמן, לאמור: לקבוע בדיוק מתי אירע וכן לקבוע בדיוק את המקום שבו אירע.

הנה כי כן, כדי להכיר בתביעתה של התובעת במקרה דנן, עלינו לקבוע שהוכחו –ונטל הראיה

מוטל על התובעת- שניים אלה: האחד- שבעת שהייתה בדרכה מעבודתה לביתה, נסעה היא בדרך

המקובלת והרגילה ללא סטייה של ממש; ושני , אם יוכח האלמנט האחד,- שהנפילה שטוענת

התובעת שנפלה נבעה מתאונה כהגדרתה לעיל.

הכרעה:

14. גרסתה של התובעת, כפי שהוצגה לעיל בטענותיה (ראו סעיפים 4 עד 7 לעיל) אינה גרסה עקבית ונתגלו סתירות מהותיות בין טענותיה בתביעה לבין אלה שבתצהירה ובעדותה בחקירה נגדית לבין אלה שבהודעתה בפני החוקר ובין עדותה לבין עדות בעלה – הכול כפי שיפורט להלן:

"מבחן הדרך המקובלת"/"סטיה של ממש":

א. בהודעתה מיום 20.08.08 סיפרה התובעת לחוקר מטעם הנתבע, כי הדרך הרגילה בה נוהגת לחזור מעבודתה לביתה, היא יציאה מהעבודה לכיוון חוצות המפרץ ומשם פונה שמאלה לכיוון כביש 58, לכיוון ביתה. התובעת עוד הסבירה, כי היא נוסעת דרך כביש 58 מאחר ובשעות החזרה אין פקקים בנסיעה לכיוון זה.

בשונה לחלוטין מעדותה של התובעת העיד בעלה של התובעת, מר מאיר ביטון, כי התובעת נהגה בדרכה הרגילה לנסוע לעבודתה מכיוון הצ'ק פוסט, דרך רחוב בעלי המלאכה (ש' 2- 1, עמ' 3 לפרוטוקול מיום 13.05.10);

עוד עלה מעדותו, כי הדרך הרגילה של התובעת "לא היתה מעולם דרך כביש 58... היא בחיים שלה לא נסעה דרך 58, זה לא המסלול הרגיל שלה" (ש' 13- 9, 28, עמ' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 30.04.12).

הן התובעת והן בעלה העידו, כי התובעת אינה מתמצאת באזור הקריות, ובעלה הוא זה שהדריך אותה בנסיעתה.

הנה כי כן, סתירה מהותית לעניין דרכה הרגילה של התובעת בין עדותה שלה לבין עדות בעלה כאשר בעלה מוסיף ומעיד שהתובעת אינה מתמצאת באזור הקריות ולכן עולה ספק אם אכן דרכה הרגילה להייתה לכיוון הקריות דווקא במקום לכיוון הצ'ק פוסט (כפי שהעיד בעלה).

ב. זאת ועוד. התובעת מעידה בבית הדין (ביום 13.05.10), כי הדרך הרגילה שלה: היא מגיעה לצומת לב המפרץ (יס פלנט) ומנסה לעשות שם פרסה ברמזור.

מכאן, ניתן להבין שאכן היא נוסעת הביתה דרך צומת הצ'ק פוסט. ועוד שרק אם היא לא מצליחה להשתלב שמאלה באותו רמזור של צומת לב המפרץ ולבצע פרסה, רק אז היא ממשיכה ישר לכיוון צומת חוצות המפרץ ומשתלבת עם כביש 58.

זו כבר גרסה שונה לחלוטין הן מהגרסה שהועלתה בכתב התביעה ובתצהירה והן מהגרסה שהעלה בעלה.

ג. מעדותה של התובעת עולה, כי ביום האירוע, עת נסעה התובעת מעבודתה וביקשה להגיע לביתה, התנועה הייתה עמוסה מאוד, היו פקקים קשים. בנסיבות אלו, קשה להבין מדוע הודרכה התובעת, לעדותה, להגיע עד לצומת הצריף שבקרית חיים. לאמור, מדוע בעלה של התובעת ידריך אותה להגיע דווקא לצומת זה, כשבדרך ישנן פניות הרבה יותר קרובות להתחבר מכביש חיפה עכו אל כביש 58: היה ניתן להתחבר ברח' אריה שנקר, או ברח' חלוצי התעשייה או ברח' יצחק בן צבי.

גם אם נרצה להאמין לעדות התובעת שהיא החמיצה את הפניה שמאלה בצומת חוצות המפרץ ותנועת כלי הרכב בכביש חיפה עכו הזדחלה באיטיות, לא נראית כל בעיה להתחבר משם לכביש 58 באותן פניות שפורטו לעיל, כך שאין כל היגיון להגיע דווקא עד צומת הצריף שבקרית חיים ומשם באופן מסורבל ביותר, להגיע לכביש 58.

ד. לא זו בלבד אלא שכל המעיין במפה או מכיר את הדרך מבחין על נקלה שבעוד שהפניות הקודמות משדרות ההסתדרות אל כביש 58, קצרות הן. הפנייה בצומת הצריף לשדרות אח"י אילת לא זו בלבד שהיא הרבה יותר ארוכה עד ההתחברות לכביש 58 אלא למעשה היא עוברת בתוך קרית חיים - עובדה שהופכת את הדרך לקשה יותר למי שטוען שאיננו מתמצא בכל הדרכים שבקריות.

הנפילה הנטענת כ"תאונה"

ה. אשר לנפילתה ("התאונה") הנטענת על ידי התובעת שאירעה לה:

בתצהירה, העידה התובעת כי כאשר הגיעה לשדרות אח"י אילת, בקרית חיים (אחרי שפנתה בצומת הצריף/קרית חיים), ירדה מרכבה, חצתה את הכביש כדי להגיע למכולת ולרכוש בה בקבוק מים. לפי האמור בסעיף 12 לתצהירה, לעדותה, עת ירדה מהמכונית צעדה לכיוון המכולת, היא נתקלה "במכשול כלשהו" ונפלה בחוזקה על הקרקע (ת/3), כך גם טענה בעדותה (עמ' 15 לפרוטוקול מיום 30.04.12).

לעומת זאת, בהודעתה לחוקר מטעם הנתבע מיום 20.08.08, הבהירה התובעת, כי "לא דרכתי על שום דבר, הכביש היה רגיל, אין מהמורות אין כלום, לא ניתקלתי בכלום... לא נפלתי בגלל סחרחורת. הרגשתי רגיל ולא סבלתי מכלום בזמן הנפילה".

גם כאן מדובר בסתירה מהותית העולה מהפרוטוקול ומיתר הראיות, סתירה שאיננה מובנת. מחד מתואר מכשול כגורם לנפילה, מאידך, התובעת כעדה, שוללת מכשול כלשהוא שהיה בדרכה, ואינה מתארת כל גורם פתאומי אשר היווה סיבה לנפילה. בכך, למעשה שומטת את הקרקע תחת הוכחת אירוע תאונתי בכלל (וללא אירוע תאונתי פתאומי מוכח לא ניתן לראות את הפגימה כחלק מתאונת עבודה על פי החוק).

משלא הוכח אירוע שהוא בגדר תאונה, איננו צריכים עוד להתייחס לעובדה, שאירוע הנפילה התרחש בעת שירדה התובעת מהרכב והלכה רגלית לרכוש לעצמה מים. למרות שייתכן שבכך גם יש לראות הפסקה שלא לצורך בדרכה .

15. כללם של דברים. הסתירות עליהן הצבענו כאמור לעיל, בעדותה של התובעת – בינה ןבין עצמה; אל מול הודעתה לחוקר ואל מול עדות בעלה - יורדות לשורשם של הדברים ומהוות לטעמנו נימוקים בעטיים הגענו למסקנה שהתובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח שביום האירוע הייתה היא בדרך שיכולה בכלל להיות דרך מקובלת, שכן כאמור לא הוכחה הדרך המקובלת של התובעת בדרכה מעבודתה לביתה [ראו הסתירות שפורטו לעיל בין עדותה לעדות בעלה).

אף אם נכונה טענתה שהייתה בדרכה המקובלת מעבודתה לביתה; ואף אם נאמץ עדותה שהחלה בנסיעה בדרכה הרגילה, נאלצה לסטות הימנה בגלל היותה פקוקה, לא השכילה התובעת להמציא הסבר הגיוני ומניח את הדעת מדוע לא היא אף לא בעלה לא כיוונו את דרכה לאחת משלושת היציאות לכיוון חיפה שפרטנו לעיל.

[נחזור, בתמצית, על הדברים שנאמרו: אם התובעת אכן החמיצה את הפניה שמאלה בצומת חוצות המפרץ לכיוון כביש 58, היו לה לפחות 3 הזדמנויות נוספות להתחבר לכביש 58 מהכביש בו היא נסעה (בדרך אריה שנקר או אם החמיצה התחברות זו; פניה לרחוב חלוצי התעשייה (צומת קרית אתא) ואם גם את זו החמיצה, פניה ברחוב יצחק בן צבי). למצער הייתה התובעת צריכה ליתן הסבר בעדותה מדוע לא פנתה בפניות הקודמות, או אם אכן בעלה הוא הבקיא בדרך והוא אשר הדריכה, מדוע התעלם מכל הפניות הללו. ודוק. יש לזכור שלפי עדות התובעת היא נסעה בדרך עמוסה ופקוקה ולכן הנטייה היא לרדת ממנה בהזדמנות הראשונה האפשרית.

ועוד לא יהא זה למותר להוסיף שאם אכן שדרות ההסתדרות הייתה עמוסה ופקוקה, רק סביר הוא להניח שבדרך כזו הנסיעה איטית והיה די זמן לתובעת לתאר לבעלה היכן היא בדיוק נמצאת ולבעלה להסביר לה כיצד להמשיך בדרכה ולא לבצע עיקוף בלתי סביר תוך המשך נסיעה בדרך עמוסה ופקוקה. עוד נזכור שהתובעת העידה שהיא הייתה תשושה ושאיפתה הייתה להגיע לביתה במהירות האפשרית, מדוע תיסע בדרך הארוכה מכולן המכניסה אותה אל תוך רחוב החוצה את קרית חיים.

16. העולה במקובץ מהאמור לעיל הוא שלא הוכיחה התובעת שהייתה בדרך המקובלת מעבודתה לביתה, ואף אם נאמין לה שנאלצה לסטות ממנה עקב עומס- הוכחה סטייה מהותית וממשית מהדרך הרגילה של התובעת מעבודתה לביתה - על פי כל אחת משתי גרסאות התובעת לגבי הדרך הרגילה שלה מהעבודה לביתה. לסטייה לא ניתן כל הסבר הגיוני מוכח. היפוכם של דברים.

משקבע המחוקק שתאונה בדרך אל או מהעבודה "... אין רואים אותה כתאונה בעבודה אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטיה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו,..." (סעיף 81 לחוק); כשנטל הראיה על התובעת להוכיח שהסטייה לא הייתה סטייה של ממש מהדרך המקובלת - והתובעת במקרה דנן לא סיפקה ראיה שכזאת - די בזה כדי לדחות את תביעתה.

עוד יש מקום לדחות תביעתה של התובעת גם כיון שלא הוכח אירוע תאונתי לתובעת, שלטענתה אירע לה , עת ירדה מרכבה בשדרות אח"י אילת, ונפלה. כפי שהצבענו התובעת שינתה גרסאותיה באשר לנסיבות נפילתה, ואין כל הוכחה בפנינו שהנפילה הייתה אירוע תאונתי בכלל ושארעה בגלל סיכוני הדרך.

17. התביעה נדחית.

אין צו להוצאות.

ניתן היום, 22.10.12, בהעדר הצדדים וישלח אליהם.