האם פגיעת התובעת ביום 30.9.07 מקורה בארוע המהווה "תאונת דרכים", אם לאו. זו השאלה הדורשת הכרעה בשלב זה, לאחר שהוריתי על פיצול הדיון ובירור החבות קודם לדיון בבקשה למינוי מומחה רפואי.

1. לטענת התובעת, פגיעתה אשר גרמה לשבר ביד ימין בגינו נזקקה לניתוח קיבוע ולטיפול רפואי ממושך, נגרמה בעת שביקשה לצאת מרכב שהיה נהוג על ידי הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") והשימוש בו מבוטח ע"י נתבעת 2 (להלן: "הנתבעת"). לטענת התובעת התאונה ארעה בעת שהרכב עצר ליד ביתה והיא ביקשה לרדת ממנו, כדבריה בעדותה הראשית בפני:

"יצאתי לתחנה עמדתי בתחנה הגיע אברהים, שאל אותי אם אני רוצה לחזור בטרמפ ואז הוא הסיע אותי. היה לו רכב של ג'י.אם.אס. (צריך להיות גי.אמ.סי – פ.ל.) ספארי, רציתי לרדת מהאוטו החלקתי כי היה כורכר וחצץ. רציתי לרדת מהאוטו רציתי לשים רגל ואז נפלתי. נפלתי והיד הימנית שלי התכופפה תחת משקלי על האדמה."

על גירסה זו, בעיקרה, חזרה התובעת הן בעת חקירתה הנגדית והן בחקירתה על ידי החוקר מטעם הנתבעת, וכך גם תיאר הנתבע את התרחשות הארועים שהובילו לתאונה. אמנם נכון כי הנתבע העיד שלא ראה את התובעת בדיוק בעת נפילתה, שכן הוא לא התבונן לעברה בעת שהחלה לרדת מהרכב, אולם בעדותו אישר כי היא נפלה במהלך הירידה מהרכב ובסמיכות, מבחינת זמן ומקום, לעצירת הרכב.

2. הנתבעת טוענת כי תביעת התובעת בשקר יסודה וכי פגיעתה של התובעת ארעה בנסיבות שונות מהנטען וללא מעורבות הרכב. לטענת הנתבעת לנוכח התיעוד הרפואי הראשוני המצביע על נסיבות אחרות, ולנוכח הסתירות המהותיות בין גרסת התובע לגרסת העדים מטעמה, בעיקר הנתבע, ולנוכח סתירות פנימיות וחוסר הגיון בעדותה של התובעת (אשר לטענת הנתבעת הינה בגדר עדות יחידה באשר לנסיבות התאונה), אין מנוס מדחיית גירסת התובעת.

לחלופין, ככל שבית המשפט ישתכנע כי התאונה ארעה לתובעת בסמיכות לרכב, עדיין אין המדובר ב"תאונת דרכים" שכן נפילת התובעת ארעה לאחר סיום ירידתה מהרכב ובשל מעידה והחלקה על חצץ וכורכר המצויים בחצר ביתה של התובעת.

3. מטעמה של התובעת העידו התובעת, בעלה שלא היה נוכח במקום התאונה, בנה של התובעת שהוא מי שהסיע אותה לקופת חולים ולאחר מכן לבית החולים, והנתבע.

מטעם הנתבעת הוגשו מסמכים שונים וכן הקלטות ותמלולי חקירת התובעת (נ/11), בעלה (חלקו השני של נ/11) והנתבע 1 (נ/12, נ/13).

אציין כבר עתה כי ההקלטות, כמו גם התמלולים, כוללים שיחות נוספות שביצע החוקר עם נחקרים שונים, אולם מאחר ואלו לא הובאו לעדות, הקלטות השיחות איתם אינן קבילות והנתבעת גם לא בקשה להסתמך על חלקים אלו של השיחות.

4. לאחר שמיעת העדויות בפני ועיון במלוא הראיות שהוגשו, אני סבורה כי חרף סתירות מסויימות שנמצאו בעדויות, התובעת עמדה בנטל להוכיח כי התאונה ארעה לה תוך כדי ירידה מהרכב ולפיכך היא מהווה "תאונת דרכים" והנתבעת 2 חבה בפיצוייה.

עוד קודם לדיון המפורט בראיות אציין כי אני סבורה שבמקרה זה הסתירות עליהן הצביעה הנתבעת, והן לא מועטות, בחלקן ניתנות ליישוב, כפי שאפרט להלן, ובחלקן אינן מהותיות במידה השוללת אפשרות לקבל את גירסת התובעת אשר ככלל היתה עקבית (גם בפני החוקר וגם בבית המשפט) והיא נתמכת (בחלקים הרלבנטיים) בעדות הנתבע.

אני סבורה כי הנתבעת, מלכתחילה דחתה את תביעת התובעת והשתיתה דחייה זו על נימוקים שלא הוכחו בפני. כך למשל עלה מתמלולי החקירה שברשות החוקר היה מידע כי מדובר בתאונה שארעה במקום אחר בכפר וללא קשר לרכב אולם לא הובאו כל ראיות לתמוך בטענה זו. וכך למשל התברר כי אין בין התובעת לנתבע קשר משפחתי קרוב. אמנם אין מחלוקת שהם שייכים לאותה משפחה גדולה (למרות השוני בשם המשפחה), אולם אין מדובר בקשר משפחתי קרוב שיש בו, בפני עצמו, להקים חשד ל"ביום" או "נידוב" הרכב לצורך מתן כיסוי ביטוחי.

בעיקר אני סבורה כי הטעם העיקרי שהיה בבסיס דחיית התביעה על ידי הנתבעת הינו רישום בתיעוד הרפואי כי התאונה ארעה בגין נפילה בביתה של התובעת (כפי שהופיע בנוסח המקורי של סיכום המחלה – ת/1), אולם לאחר שמיעת הראיות, אני סבורה כי הוכח שמדובר ברישום שגוי כאשר מקור השגיאה לא הוברר עד תום.

התיעוד הרפואי

5. בניגוד לטענת הנתבעת, התיעוד הראשוני שהוצא לתובעת ביום התאונה איננו תעודת חדר מיון (נ/3) אלא דווקא טופס ההפנייה (ת/5) אשר נערך לאחר בדיקת התובעת בקופת חולים, כאשר ברישום הראשוני ממש, שנעשה על ידי רופא קופת חולים, צויין כי התובעת נפלה בעת ירידה מרכב (במ/1 רישום מיום 30.9.07 בשעה 19:04) ובהתאם גם נוסחה ההפנייה לבית החולים.

מכאן עולה כי בהזדמנות הראשונה שמסרה התובעת גרסה כלשהי באשר לנסיבות התאונה, צויין דבר הירידה מהרכב.

לעובדה שהרופא בקופת החולים, ככל הנראה לא סיווג את התאונה מייד ב"תאונת דרכים" ברישום הממוחשב, והדבר נעשה רק לאחר שהתובעת חזרה מבית החולים לקבלת טיפול, אין כל משמעות בהקשר זה שכן הרישום הרפואי הראשוני האותנטי ציין במדויק את נסיבות התאונה.

6. גם תעודת חדר המיון, עליה מסתמכת הנתבעת בטיעוניה, איננה מגלה סתירה לגירסת התובעת שכן שם אין אזכור לסיבת הנפילה או מיקומה אלא כל שצויין הוא כי "נפלה וקיבל מכה ביד ימין חבלה במצח". אינני סבורה כי יש לזקוף לחובת התובעת אי אזכור מעורבות הרכב בתעודת חדר המיון, שכן אין ברישום זה כדי להעיד שהרכב לא אוזכר על ידה, אלא רק שהדבר לא נרשם על ידי עורך המסמך. אינני סבורה כי יש להניח שמסמך רפואי מכיל כל פיסת מידע שנמסרת על ידי החולה, וקיימת "ידיעה שיפוטית" וכללית, שאין הדבר כך תמיד.

במקרה זה, מקום בו מסמך ההפניה (ת/5) כבר הכיל ציון של מעורבות הרכב, ניתן להניח כי התובעת (שגם אינה בקיאה בשפה העברית) לא מסרה כל גרסה אלא מסרה את מכתב ההפנייה בעת הגעתה לחדר המיון.

7. הקושי מתעורר מהרישום שהופיע במקור בסיכום המחלה שנערך בבית חולים כרמל, כאשר בתחילה נרשם כי התובעת נפלה ונחבלה בביתה (ת/1 ו-נ/1) ורק לאחר מכן שונה הכיתוב המודפס וצויין כי "נפלה בעת יציאה מהאוטו" (ת/2). בנוסף לשינוי זה הוכנסו בכתב יד שינויים נוספים המציינים כי הפגיעה היתה ביד ימין ולא ביד שמאל, כפי שנרשם בטעות (ת/2 ות/3).

לשינוי זה ניתן הסבר על ידי בעלה של התובעת אשר העיד כי רק לאחר שחזר הביתה מבית החולים לאחר שחרור התובעת מאשפוז של 10 ימים, שם לב לטעויות שנפלו במסמך והוא חזר לבית החולים וביקש את ביצוע התיקון גם ביחס לתיאור התאונה וגם ביחס לזיהוי יד הפגועה. אמנם הבעל לא יכול היה להסביר במדויק מתי ועל ידי מי בוצע השינוי בנוסח המודפס של סיכום המחלה וגם לא נתן הסבר מדוע היה צורך בביצוע תיקון ידני לזיהוי היד הפגועה פעמיים (הן בת/2 והן בת/3) שכן טענתו כי שני הנוסחים המתוקנים בוצעו באותו היום בביקור אחד על ידי שני רופאים שונים אין בו הסבר מספיק מתי ועל ידי מי בוצע השינוי בנוסח המודפס (עמ' 4 שורה 27 ובהמשך בעמ' 5 עד שורה 5).

אולם בניגוד לטענת הנתבעת, אינני סבורה כי התובעת או בעלה הם אלו שצריכים לתת את ההסבר לכך, או לעובדה כי בתיק בית החולים נמצא רק נוסח סיכום המחלה המקורי (נ/1). שאלות אלו היה על הנתבעת להפנות לבית החולים ולא לתובעת, אשר ברשותה מסמך הנחזה להיות מקורי, ערוך על ידי בית החולים ואשר בו מופיע הנוסח המתוקן בהדפסה, דבר המעיד על כך שאדם מוסמך בבית החולים שוכנע שהיתה קיימת טעות בסיכום המחלה המקורי באשר לתיאור נסיבות התאונה, ולפיכך תוקן הנוסח מבלי שצויין אפילו כי הדבר נעשה לבקשת המשפחה.

8. שונה היה המצב אילו צויין בסיכום המחלה כי השינוי נעשה לבקשת המשפחה וחרף מסירת גירסה אחרת בעת הקבלה למיון או למחלקה. אלא שעיון תעודת חדר המיון מעלה שגם שם לא נזכר ענין הנפילה בבית כפי שפורט לעיל ולפיכך לא ברור מה מקור הרישום בסיכום המחלה הראשוני (ת/1). הטענה כי רישום זה מקורו יכול להיות רק בדברים שמסרה התובעת או מי מבני משפחתה לצוות הרפואי הינה טענה כללית שלא הוכחה בראיה כלשהי, שכן קיימות אפשרויות נוספות כגון: הנחה של עורכת המסמך או טעות. ככל שאכן רצתה הנתבעת להוכיח טענה זו אני סבורה כי במקרה זה, בו נעשה שינוי בסיכום המחלה בבית החולים המעיד דווקא על אפשרות של טעות במסמך המקורי, הנטל היה על הנתבעת להעיד את הרופאה עורכת המסמך על מנת לשכנע כי לא היה מדובר בטעות.

כפי שטענה התובעת בצדק, דווקא קיום הטעות במסמך ביחס לזיהוי היד שנפגעה (ענין שאין מחלוקת כי מקורו בטעות ככל הנראה שתחילתה כבר בתעודת חדר המיון) תומך בטענת התובעת כי מלכתחילה נפלו טעויות בסיכום המחלה, דבר שהצריך את תיקונו.

הסתירות בין עדות התובעת לעדויות מטעמה

9. אומר כבר בפתח הדברים, כי חלק מהסתירות עליהן הצביעה הנתבעת כמו בשאלה מי יזם את איסוף התובעת ע"י הנתבע, האם התובעת או הנתבע, אינן סתירות מהותיות בעיני.

המדובר בפרטים משניים לחלוטין שאין בהם להעיד על סתירה מהותית או נסיון לתיאום עדויות. אמנם נכון כי עדות התובעת ועדות הנתבע באשר לנסיבות איסופה ברכב לא היו תואמות אחת לאחת וחלו בהם שינויים בין ההודעה לחוקר לבין העדות בבית המשפט, אולם זאת רק ביחס לשאלה באם התובעת היא שנופפה לנתבע בעת שחלף במקום וביקשה כי ייקח אותה טרמפ לביתה, או שמא הנתבע עצר מיוזמתו והציע לה טרמפ. המדובר בפרט שולי בתוך השתלשלות ענינים שלמה שתוארה באופן דומה ע"י התובעת והנתבע הן באשר למקום האיסוף וסיבת היותה של התובעת שם.

כך גם ביחס לשאלה לאיזה כיוון עמדו פני הרכב בעת שעצר בחצר ביתה של התובעת. אמנם נכון כי מעדות התובעת עולה לכאורה כי הרכב עמד עם חזיתו לכיוון הבית (עמ' 8 שורות 23-24) בעוד שהנתבע העיד ואף צייר כי הרכב עמד במקביל לחזית בית התובעת (עמ' 10 שורות 8-9 וכן נ/9), אולם גם פרט זה הינו בעיני פרט שולי למדי שאין בו כדי להעיד על חוסר מהימנות גירסת התובעת. מדובר בפרט שבחלוף כמעט 3 שנים מעת התאונה בהחלט יכול להישכח (כפי שגם הסביר הנתבע בהמשך דבריו בעמ' 10 שורות 8-12), והעובדה שהזכרון האנושי איננו "מחשב" הינה עובדה המחייבת בחינה זהירה של סתירות מעין אלו שאינן פוגמות ב"נרטיב" העיקרי של הסיפור המסופר.

10. כפי שכבר נקבע לא פעם סעיף 57 לפקודת הראיות מורה, כי אין בקיומן של סתירות, הן פנימיות והן חיצוניות, כדי למנוע מבית המשפט לקבוע עובדות שלגביהן חלו סתירות; לעניין זה יפים הדברים שנקבעו בע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי ואח', פ"ד מח (1), 302 (1993):

"בית המשפט רשאי להסתמך על קטעי עדותו של עד גם אם אינו מקבל את דבריו כאמינים בשלמותם וכמקשה אחת. נסיון החיים מלמד שנדירים המקרים בהם אין בתום עדות, בייחוד עדות ארוכה, קטע זה או אחר של אי-דיוק, שיכחה או אף הינתקות מתיאור האירועים לאשורם, בדרך כלל שלא מדעת, ולעתים אף מדעת - במיוחד מקום שהמדובר בעדות שנמסרה זמן רב לאחר האירוע עצמו. אמרנו על כן בע"פ 71/76 (מרילי נ. מדינת ישראל, פד"י ל'(819 ,813 (2 מול האות א'), כי עדות שיש בה סתירות, רשאי בית המשפט לנסות ולבור בה את הבר מן התבן, היינו לחלק את העדות באופן שבית המשפט יתן אמונו בחלק מן הדברים וידחה יתרתם. סתירה כשלעצמה איננה חייבת להוליך לשלילת דברי העדות אם יש הסבר סביר לסתירה .. אך מובן שבחירה זו בין קטעי דברים איננה יכולה להיעשות באופן שרירותי, אלא מתבקש יסוד סביר לאבחנה בה מאבחן בית המשפט בין חלקי העדות"".

11. סתירה נוספת עליה הצביע ב"כ הנתבעת נוגעת לשאלה באם בעלה של התובעת היה נוכח בבית בעת ארוע התאונה. בעוד שהתובעת ובעלה, שניהם העידו כי הבעל לא היה בבית בעת שהתובעת נכנסה לביתה לאחר התאונה (עמ' 7 שורה 20 ועמ' 5 שורה 20 בהתאמה), הרי ששניהם מסרו בהודעותיהם לחוקר כי הבעל היה נוכח (עמ' 5 לנ/11, עמ' 29 לנ/11 בהתאמה).

יתירה מכך, באותו ענין סתרה התובעת את עדותה היא, שכן בעוד שטענה שהבעל לא היה בבית, הרי שכאשר שאלה מי פתח לה את דלת הבית השיבה בתחילה כי היה זה בעלה ורק לאחר הערה בשפה הערבית של בעלה תיקנה את דבריה (עמ' 8 שורות 6-10).

סתירה זו לא קיבלה כל הסבר מצד התובעת ובעלה ושניהם אף הכחישו אימרתם לחוקר, הכחשה אשר עומדת בניגוד ברור לעולה מההקלטה והתמלול.

לנוכח זאת אין מנוס מלקבוע כי התובעת לא אמרה אמת בענין זה, ואני סבורה כי דבריה, כמו דברי בעלה לחוקר הם ששיקפו את מצב הדברים בפועל. אין דרך ליפות קביעה זו אולם ניתן להניח שהתובעת ובעלה חששו כי בשל פער הזמנים בין מועד הארוע לבין מועד ההגעה לבית החולים ידרש הסבר להשתהות זו, ולפיכך ניסו להסביר זאת בהעדרו של בן משפחה במקום עד להגעת הבן. על אף שמדובר בסתירה ברורה אינני סבורה כי מדובר בדבר שקר היורד לשורשם של הדברים ומחייב את המסקנה כי כל שאר חלקי עדותה של התובעת אינם נכונים.

12. סתירה נוספת שהתגלתה בין עדות התובעת לבין עדות בנה נוגעת לזמן שנדרש להגיע לסניף קופת החולים בכפר ובאשר לפרק הזמן בו המתינו לרופא עד שקיבל אותם במרפאה. סוגיה זו של הפרש הזמנים בין מועד הארוע הנטען (15:00-15:30) לבין מועד הקבלה על ידי הרופא (19:00) ומועד ההגעה לבית החולים (20:00), הביא לכך שבעוד שהתובעת ניסתה להאריך את הזמנים (כשעה מביתה לקופת חולים וזמן המתנה לרופא – עמ' 7 שורות 21-24) הרי שהבן ציין כי הנסיעה לקופת חולים אורכת 3-4 דקות וכי הרופא קיבל אותם מיד כשהגיעו (עמ' 11 שורות 16-25). גם במקרה זה ניתן היה להיווכח כי התובעת מנסה להשפיע על עדות הבן כפי שעולה מהערת בית המשפט במהלך העדות.

עדותו של הבן כי ממועד הגעתו הביתה ועד להגעה לבית החולים עברו שעה וחצי עד שעתיים אינה מסתדרת עם העובדה כי חזר מעבודתו בשעה 16:30 ולבית החולים הגיע עם אימו רק בשעה 20:00.

אולם סתירה זו, על אף שהיא ברורה למדי, ניתנת בהחלט להסבר בכך שהתובעת לא יכולה היתה להעריך זמנים כלשהם במצב בו היתה נתונה, כשהיא סובלת מכאבים הולכים ומחמירים מזה מספר שעות, ומנגד, בהחלט יתכן שהבן, בחלוף זמן, שכח את סדר הזמנים המלא של האירועים והתארכות הזמנים בהמתנה לרופא. כך או כך, על אף שאין התאמה בין הגרסאות לענין משך הזמן, אינני רואה בכך סתירה מהותית כזו המחייבת את המסקנה כי מדובר בגרסאות שקריות. הרי התובעת נלקחה לקופת חולים ולבית החולים ע"י הבן ולפיכך גם באם קיים פער זמנים בין גרסאותיהם אין בכך להשליך על כל שאר הראיות, אשר מצאתי אותן תומכות בארוע התאונה.

13. נוכח כל האמור לעיל, לא מצאתי כי יש בסתירות עליהן הצביעה הנתבעת כדי לפגום בגירסת התובעת, אשר נתמכה בגירסת הנתבע באשר לארוע התאונה בעת ירידתה מהרכב.

בניגוד לטענת הנתבעת עדותה של התובעת אינה עדות יחידה של בעלת דין, למעט באשר למנגנון הנפילה עצמו. עדות התובעת ביחס למכלול נסיבות התאונה, דהיינו סיבת נסיעתה עם הנתבע, עצירת הרכב בחצר הבית ונפילתה בעת יציאתה מרכב, נתמכים כולם בעדות הנתבע שלא מצאתי כי נתגלו בה סתירות מהותיות לא ביחס לעדויות אחרות ולא ביחס להודעותיו לחוקר. הסתירה היחידה עליה הצביעה הנתבעת הינה בשאלה האם הנתבע ליווה את התובעת לאחר נפילתה ועד לכניסתה לביתה, אולם לטעמי המדובר בסתירה לכאורית בלבד, שכן גם בעדותו וגם בהודעתו לחוקר ציין כי התובעת נכנסה לביתה והוא נסע לדרכו. אמנם במקום אחד בחקירה נאמר על ידו "הכנסתי אותה הביתה" (עמ' 20 לנ/12) אולם בהמשך לאותו משפט הוא אומר "היא נכנסה לבית", דהיינו שמדובר יותר במטבע לשון, בכוונה שהוא המתין שהיא נכנסה הביתה ולא במובן שהוא יצא מרכבו וליווה אותה לתוך הבית.

14. באשר למנגנון הנפילה המדויק, צודקת הנתבעת כי התובעת לא יכולה היתה לתאר במדויק את שלבי הנפילה ומה גרם לנפילתה אפיים ארצה. אולם תיאורה כי בעת שביקשה להוריד את רגלה הימנית מסף הדלת איבדה את שווי המשקל שלה ונפלה קדימה כשידה הימנית מושטת קדימה, הינו תיאור סביר בהחלט של מנגנון הנפילה, במיוחד נוכח העובדה שלא יכולה להיות לגביה מחלוקת כי מדובר ברכב גבוה יחסית. גם את אמירתה כי נפלה בגלל שהיה חצץ וכורכר (עמ' 6 שורה 7 ועמ' 8 שורה 28) לא ניתן לנתק מתיאור האירוע בכללותו, ומכך שבמקום שהתכוונה להניח את רגלה בעת הירידה, היה חצץ וכורכר. אלא שאין בכך לנתק את התרחשות הנפילה מהירידה מהרכב שכן ברור שאלו הם תנאי השטח במקום בו הרכב עצר, ולא הוכח קיומו של מפגע כלשהו. לפיכך, העובדה שהתובעת איבדה את שווי משקלה, כהבנתה, בשל החצץ והכורכר, אין בה להביא למסקנה כי התובעת סיימה את ירידתה מהרכב באותה העת. נהפוך הוא, אותה פעולה של הנחת הרגל ואיבוד שווי המשקל, הינה חלק איטגרלי של פעולת הירידה ואין מקום לניתוק מלאכותי בין חלקי הירידה מהרכב כפי שמבקשת הנתבעת לעשות.

15. אציין עוד כי הנתבעת לא נתנה תשובה לתהייה באם אכן מדובר היה בתביעת מרמה כפי שמרמזת הנתבעת, שבה "נידב" הנתבע את רכבו על מנת ליתן כיסוי ביטוחי לארוע שארע במקום אחר, מדוע היתה התובעת בוחרת דווקא ברכב המדובר ובנתבע. אין המדובר בקרובי משפחה של ממש ולא הוכח כל קשר קרוב ביניהם. אמנם מדובר בשכנים ומכרים, אולם איזו סיבה תהיה לנתבע לסבך עצמו בענין כזה? תשובה דומה נתן הנתבע לחוקר בעת חקירתו (עמ' 24 לנ/13 שורות 11-19).

עוד אוסיף כי שמיעת הקלטת השיחה עם הנתבע מעלה כי הלה אכן מביע כעס אותנטי על דברי החוקר המנסה לטעון כי התאונה ארעה ללא קשר לרכב ואף מציין בפניו שכך נאמר לו על ידי גורמים עלומים כלשהם. אמנם נכון כי כעס כזה יכול לנבוע מחשש הנתבע מכך שהתגלתה האמת (כפי שתטען הנתבעת), אולם שמיעת השיחה משאירה התרשמות שאין זה מקור כעסו של הנתבע, אלא שהוא באמת ובתמים כועס על כך שמיחסים לו מעשה מרמה בנוגע לתובעת שאין לו כל ענין לסייע לה לקבל כסף שהיא אינה זכאית לו.

16. לאור כל האמור לעיל אני סבורה כי חרף סתירות מסוימות בעדויות, וחרף אי אמירת האמת בכל ענין וענין על ידי התובעת, הרי שהיא הצליחה, באמצעות העדויות והתיעוד הרפואי להוכיח, במידה הנדרשת במשפט אזרחי, דהיינו הטיית מאזן ההסתברויות, להוכיח כי התאונה נשוא התביעה ארעה כפי שתואר על ידה, דהיינו בעת ירידתה מרכב שהיה נהג על ידי הנתבע והשימוש בו מבוטח על ידי הנתבעת.

משכך אני קובעת כי הנתבעת חבה בפיצוי התובעת על נזקיה. שאלת ההוצאות ושכ"ט עו"ד תוכרע בפסק הדין.

לנוכח הפגיעה שסבלה התובעת מוצע לנתבעת להסכים בשלב זה למינוי מומחה רפואי בתחום האורטופדי, ואמתין להודעתה שתימסר בתוך 15 יום.

בסיום הדברים אני מוצאת לנכון להתנצל, בכנות, בפני התובעת בעיקר, על העיכוב במתן פסק הדין. בכוונתי לעשות כל שבידי כעת לקדם את הדיון בתביעתה עד לקביעת הפיצוי לו היא זכאית לנוכח קביעתי זו.

ניתן היום, ט"ז שבט תשע"ה, 05 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.