בפני כב' השופט אחסאן כנעאן

רקע כללי ועובדות שאינן במחלוקת

1. לפני תביעה כספית שהגישו התובעים כנגד מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") בטענה כי הוסבו להם נזקים כפי שיפורט להלן.
2. בשנת 1950 נחתם בין אדם בשם אלוש ומינהל מקרקעי ישראל הסכם חכירה לנגריה (נספח א' לתצהיר המינהל) בכל הקשור לחלקה 92 בגוש 10206 (להלן: "החלקה ו/או "המקרקעין"). תוכנית המתאר שהייתה בתוקף לגבי אותה חלקה עד שנת 1975, הייתה תוכנית מפורטת ג/39, שאפשרה שימוש מעורב למגורים, מסחר, תעשייה ומבני ציבור (ראה סעיף 6.1 לתצהיר התובע ונספח 8 לתצהירו). בשנת 1975 נכנסה לתוקף תוכנית מתאר ש/23/א (להלן: "התב"ע") אשר שינתה את ייעוד החלקה למגורים א' ומשנת 1975 אסור היה לנהל נגריה בחלקה מאחר והדבר היה בניגוד לתב"ע. (ראה סעיף 6.1 לתצהיר התובע ועמ' 2 לנספח 13 לתצהיר התובע).
3. בשנת 1972 החל התובע לעבוד כנגר שכיר בנגריה (עמ' 14 ש' 20 לעדות התובע). ביום 30/1/78 רכש התובע את הנגריה מאלוש (נספח ב' לתצהיר המינהל, הסכם המכר). כתוצאה מן הדיווח על ההסכם, בין התובע לבין אלוש, התבצעה במינהל בדיקה מפורטת לגבי החלקה אשר במסגרתה ערך פקח ביום 26/2/78 דו"ח ביקור לפיו בחלקה שני מבנים צמודים המשמשים אך ורק לנגריה (עמ' 2 לנספח 6 לתצהיר התובע).
4. לאחר המינהל ביצע את כל הבדיקות הנחוצות חתם בשנת 1980 על הסכם חכירה חדש עם התובעים כאשר השימוש המותר, בהתאם להסכם החכירה, הוא נגריה (נספח ג' לתצהיר המינהל).
5. בין השנים 1980 עד 1983 עבד התובע בנגריה. בשנת 1983 השכיר התובע את הנגריה לאחר, מאחר והתקבל לעבודה בועדה מקומית לתכנון ובניה שומרון (עמ' 14 ש' 13).
6. בחודש ספטמבר 1994 הנגריה נסגרה, בהתאם לצו סגירה מינהלי, עקב שימוש בניגוד לתב"ע (נספח 9 לתצהיר התובע).
7. ביום 17/9/96 נערך דו"ח פיקוח מטעם המינהל (נספח 10 לתצהיר התובע) לפיו המבנה ששימש את הנגריה סגור ושימש בעבר כנגריה. ביום 30/12/97 הודיע המינהל לתובע שאם הוא מעוניין בחוזה חכירה חדש עליו לוותר על השימוש בנגריה ולשלם דמי היוון (נספח ד' לתצהיר המינהל).
8. ביום 18/8/99 ניתנה הודעה על ידי המינהל באמצעות פקיד בשם גלסברג שמאשר כי החוב, שהיה לתובעים, שולם במלואו. באותה הודעה צוין בנוסף כדלקמן:

"לגבי בקשתך לתיקון סטטוס הנכס ממסחרי למגורים מועבר התיק לטיפול מחלקת חוזים במשרדנו" (נספח 15 לתצהיר התובע).

בפועל מה שאירע במקום שהתיק יועבר לטיפול מחלקת חוזים במינהל התיק הועבר לארכיב ונגנז ללא כל טיפול. זאת אני למד מעדות גב' שמואל מטעם המינהל (עמ' 22 ש' 26 עד סוף העמוד ועמ' 23 ש' 1-5).

1. ביום 3/1/07 פנה התובע בכתב למינהל על מנת לבצע שינוי ייעוד (נספח 16 לתצהיר התובע). בסעיף 3 למכתב זה, הפנה התובע לפניה הקודמת שלו משנת 99 ולתשובת המינהל שהתיק מועבר לטיפול. ביום 26/2/07 שילם התובע אגרת מידע מוקדם לפי דרישה (נספח 17 לתצהיר התובע). ביום 11/11/07 פנה התובע במכתב תלונה למנהל מינהל מקרקעי ישראל על כך שהפניה שלו אינה מטופלת (נספח 18 לתצהירו). בו ביום קיבל התובע תשובה סטנדרטית שמכתבו מועבר לטיפול (נספח 19 ונספח 20 לפיו פנייתו מועברת לממונה על פניות הציבור במינהל). הפניה שלו למנהל המינהל מעולם לא נענתה על ידי מנהל המינהל.
2. בינואר 2008 השיבה לתובע גב' חוה שמואל כי היא מתנצלת על האיחור במתן תשובה והתייחסה באותו מכתב לגוף הפניה (נספח 21). ביום 20/1/2008 קיבל התובע שומה כספית מהמינהל. התובע הגיש ערעור על השומה ולאחר שנתברר שילם התובע למינהל את המגיע (נספח 24 לתצהיר).
3. תביעתו של התובע כנגד המינהל היא לתשלום פיצויים בעילה לפי דיני החוזים, עשיית עושר ולא במשפט ודיני הנזיקין. בכתב תביעתו נחלקו טענותיו של התובע לשתיים: פעולה רשלנית תוך הפרת החוזה, בכך שמינהל החכיר קרקע לתובעים שמטרת החכירה נוגדת את היעוד המותר בהתאם לתב"ע. הקבוצה השנייה של הטענות מופנות לכך שהמינהל התמהמה במתן תשובה לפניית התובע לשנות את ייעוד החכירה ומטרתה ובכך גרם נזק לתובעים.
4. ביום 21.5.2012 נשמעו ראיות בשאלת האחריות בלבד כאשר מטעם התובעים העיד התובע ומטעם הנתבעים העידה גב' חווה שמואל. סיכומים בעל פה נשמעו ביום 2.7.2012.

דיון והכרעה

טענת התיישנות

1. אומר כבר מיד כי, תביעת התובעים בכל הקשור לטענתם כי, המינהל החכיר להם את החלקה כאשר בחוזה החכירה נרשמה מטרה הנוגדת את התב"ע, התיישנה. החכירה נעשתה בתחילת שנות השמונים. ממועד כריתת ההסכם, אשר כבר באותו שלב היה מנוגד לתב"ע, ועד למועד הגשת התביעה חלפו מעל שבע שנים ועל כן התובעים אינם יכולים לתבוע את נזקיהם בשל חתימה על חוזה חכירה המנוגד לתב"ע. יחד עם זאת, שונה המצב, בכל הקשור לתקופה המתייחסת ממועד בקשתם לשינוי מטרת החכירה, אשר הוגשה בשנת 1999 ואילך כפי שאתייחס להלן.
2. על פי הראיות שהונחו לפני עולה כי, התובע פנה בשנת 1999 בבקשה כי המינהל ישנה את חוזה החכירה וייחתם הסכם חכירה הכולל מטרת שימוש למוגרים התואמת את התב"ע.
3. התביעה מאידך הוגשה ביום 12.1.2009, כעשר שנים לאחר שהתובע פנה בדרישה לבצע את השינוי.
4. התובעים טוענים כי לכל הפחות ניתן לפסוק נזק עבור שבע שנים לפני הגשת התביעה דהיינו משנת 2002 ואילך. עוד טוענים התובעים כי מרוץ ההתיישנות מחל מרגע שידעו כי התגבשה עילת התביעה.
5. הנתבעת טוענת כי התביעה התיישנה מאחר ויש למנות שבע שנים מיום פניית התובעים, קרי: 1999. מאחר ואלו הסתיימו בשנת 2006 והתביעה הוגשה בשנת 2009 התביעה התיישנה. לחילופין טוענת הנתבעת כי יש לתחום את התביעה שבע שנים לאחור ממועד הגשתה כאשר התקופה הקודמת לתחום זה התיישנה.
6. הוראות סעיף 89 לפקודת הנזיקין קובעות:

"לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות — "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:

(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל — היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך — היום שבו חדל;

(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל — היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע — היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק."

1. אכן כטענת הנתבעת בכל הקשור לעילה בגין הפרת חוזה ובעילה הנזיקית אחד מיסודות העילות הוא "נזק". לכן הוראות סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין אינן מתאימות למקרה הניצב לפני אלא יש להחיל הוראות סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין.
2. לעניות דעתי, במקרה הניצב לפני התובעים טוענים למחדל מתמשך אשר גרם נזק הולך ומצטבר. בסיטואציה דומה עסק בית משפט העליון בע"א 3139/05 כלפון נוה ארזים בע"מ נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה ואח' [טרם פורסם] (להלן: "עניין נוה ארזים"). באותו מקרה המערערת תבעה את הועדה המקומית לתכנון ובניה בטענת רשלנות בגין כך, שבמשך שנים רבות לא אישרה מתן היתר בניה לנכס בבעלות החברה המערערת, דבר שגרם למערערת נזק.
3. באותו מקרה קבע בעת משפט העליון כדלקמן:

"במקרה שלפנינו אכן מדובר במחדל מתמשך של הוועדה, אשר גרם לחברה נזק הולך ומצטבר, בשל העיכוב וחוסר היכולת לבנות. מאחר והתרחשותו של נזק הינה תנאי בלעדיו אין לקיום העוולה במקרה דנן, אין סעיף 89(1) חל, אלא דווקא סעיף 89(2) לפקודה...הנה כי כן, במקרה שעילת התובענה הינה נזק שנגרם מדי יום ביומו על-ידי מעשה או מחדל נמשכים, קבע בית המשפט, כי נולדת עילת תובענה חדשה מדי יום כל עוד נמשך מצב העניינים הפוגע, ועל-כן יש לבצע חלוקה ברכיבי הנזק: התובע יהא רשאי להיפרע בשל אותם חלקי העוולה הנמצאים בתוך התקופה שטרם התיישנה, גם אם מעשה העוולה הראשון אירע מחוץ לתקופה זו. אולם, הוא לא יוכל להיפרע על חלקי הנזק אשר אירעו במהלך התקופה שחלה לגביה התיישנות...ניתן איפוא לסכם ולומר, כי התקופה שעליה לא תחול ההתיישנות תהא איפוא שבע השנים שקדמו להגשת התביעה, ואילו לגבי הנזק שנגרם לפני אותה תקופה תתיישן התביעה."

1. דהיינו, כאשר מדובר במחדל מתמשך הגורם נזק מצטבר ניתן לתבוע נזק שאירע שבע שנים לפני הגשת התביעה ויתרת הנזק התיישנה. סייג לכך במקרה והנזק אינו ניתן לחלוקה. במקרה כזה אם לא ניתן לקבוע איזה נזק נגרם בתקופת ההתיישנות ואיזה לאו "הרי שתדחה טענת ההתיישנות במלואה וניתן יהיה לתבוע בגין הנזק כולו" (דברי בית משפט העליון בעניין נוה ארזים; ראה גם: ע"א 702/86 איטונג בטרום (אינווג) בע"מ נ. יצחק בן הרוש, פ"ד מד(1) 160, 171 – 172; ע"א 831/80 יצחק זמיר נ. כימיקלים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(3) 122, 127).
2. בבואי ליישם את העקרונות הנ"ל יוצא כי תביעתם של התובעים לא התיישנה למצער בהתייחס לתקופה של שבע שנים לפני הגשת התביעה, קרי החל משנת 2002. לעניות דעתי הנזק במקרה הניצב לפני ניתן לחלוקה שכן יש להשוות את מחירי הבניה של 2002 אל מול המחירים של 2009, מועד הגשת התביעה, כפי שעשה השמאי שמונה מטעם בית המשפט בהתייחס לשנת 1999. גם התובעים בכתב תביעתם פירטו בסעיף 50.3 את הנזק עבור כל שנה ושנה בעבור אי היכולת לעשות שימוש במקרקעין ללמדך כי הנזק ניתן לחלוקה. בשלב זה נתונים אלו לא הובאו אך עניין זה ידון בשאלת גובה הנזק במידה ותקבע אחריות.
3. בשים לב לכך, אני מקבל את טענת ההתיישנות בחלקה וקובע כי התובעים יכולים לתבוע את נזקיהם רק שבע שנים לאחור ממועד הגשת התביעה.

טענת הויתור

1. טענה נוספת אשר בפי הנתבעת הינה שהתובעים ויתרו על תביעתם מאחר ולא מצאו לנכון לפנות שוב ממועד הפניה הראשונה שנעשתה למינהל לצורך שינוי חוזה החכירה ועד שפנו שוב בשנת 2007. חלוף הזמן מהפניה הראשונה ועד הפניה השנייה מלמד כי התובעים ויתרו על הפניה הראשונה.
2. עוד טוענת הנתבעת כי העסקה שביקשו התובעים לבצע אל מול הנתבעת בשנת 2007 שונה בתכלית מהעסקה שביקשו התובעים לבצע בשנת 1999, בשים לב לכך, שבין לבין העביר התובע שתי תוכניות בועדות התכנון ובניה: הראשונה בשנת 2005 לפיה הוגדלו אחוזי הבניה במקרקעין מ- 36% ל- 42%. השנייה, בשנת 2007 אשר הגדילה את מספר מבנה הדירות מ- 2 ל- 3. לכן התובעים זנחו וויתורו על שינוי הסטטוס של חוזה החכירה שלגביו הייתה פניה בשנת 1999 עד לאחר שהתוכניות שהוגשו למוסדות התכנון הועברו.
3. הטענה של ויתור מחמת התנהגות אינה יכולה לעמוד על רגליה לבדה. טענה זו הינה חלק מהתנאים של טענת השיהוי אשר הועלתה בכתב ההגנה על ידי הנתבעת. אגב, בכתב ההגנה נטען כי התביעה הוגשה בשל שיהוי וכי שיהוי זה גרם נזק ראייתי, מאחר חלוף הזמן לא מאפשר איתור עדים רלוונטיים. אולם בסיכומים נזנחה הטענה במתכונת זו ובא כח הנתבעת התמקד בשיהוי בהגשת התביעה כמעיד על ויתור.
4. ההלכה הפסוקה קבע כי לא בנקל יקבל בית משפט טענת שיהוי וישלול בכך סעד מבעל דין. כדי שבית משפט יעשה כך, דרושים תנאים מסוימים הקשורים בנסיבותיו המיוחדות של המקרה ואלה טעונים הוכחה לפני שבית משפט ימצא יסוד לדחיית התביעה מחמת שיהוי (ראה: ע"א 656/79 גרינפלד נ. קירשן ואח', פ"ד לו(2) 309, 317).
5. על מנת שבית משפט יכיר בטענת שיהוי על טוען הטענה להוכיח כי התקיימו שני תנאים עיקריים, כפי שנקבע בע"א 5793/96 חיים חיים ואח' נ. אהרון חיים, פ"ד נא(5) 625, 635:

"שני התנאים העיקריים שאותם על בית^-המשפט לבחון במסגרת שיקול^-דעתו כאשר מועלית טענת שיהוי הם: א. אם יש בשיהוי משום ביטוי לוויתור על הזכות; ב. אם הורע מצבו של הנתבע עקב השיהוי."

1. האם הוכח לפני כי התובעים ויתרו של זכותם לתבוע בגין אי מתן תשובה? לדעתי התשובה לכך הינה שלילית.
2. התובע טען בתצהירו כי לאחר שפנה בכתב בשנת 1999 פנה מספר פעמים בעל פה הן ישירות והן בטלפון למינהל. וכך תיאר זאת התובע בסעיף 18 לתצהירו ת/1:

"משנת 2000 ועד לשנת 2006 פניתי פעמים רבות למינהל מקרקעי ישראל בבקשה לעקוב אחר פנייתי ולקדם את הטיפול בה. בקשותיי היו מול מחלקת חוזים, מחלקת תכנון ומחלקת הפיקוח. פניותי היו הן טלפוניות והן במסגרת פגישות עבודה שהיו לי עם גורמים במינהל מקרקעי ישראל במסגרת עבודתי בוועדה לתכנון ולבניה בזכרון יעקב."

בסעיף 19 מצהיר התובע:

"בשנת 2006, פניתי שוב לממ"י לנסות ולשנות את ייעוד הנכס המוחכר בחוזה החכירה עפ"י ייעודו בפועל...ונעניתי כי עלי להגיש בקשה חדשה – 'בקשה לעסקת שינוי ניצול זכויות בגו"ח 10206/92'."

עדותו של התובע הייתה עדות אמינה עליי. לא נתגלו בעדותו פרכות או סתירות היורדות לשורש העדות ולכן אני מקבל את דבריו לעיל כנכונים. התובע נחקר אודות פניותיו בעל פה ונשאל מדוע לא פנה בכתב לאחר 1999 ועד 2006. על כך השיב בעמ' 16 ש' 1 – 4:

"אני מטבעי לא אחד שהופך שולחנות. אצלי הכל בדרכי נועם. ניגשתי למינהל עשרות פעמים עד שפעם אחת אמרה לי חווה שיושבת פה שאקח את הטלפון האישי שלה כי היא ראתה כמה פעמים הופעתי במינהל והנה היא יושבת כאן עד שיום אחד היא אמרה לי למה אני מתקשר אליה ועניתי לה שהיא נתנה לי את המספר שלה."

ובהמשך עמ' 16 ש' 14 – 22:

"ש.       משנת 2007 יש לנו הרבה מאוד תכתובות. לעיתים אפילו כל חודש. אבל משנת 99' ועד 2007 אין שום תכתובת.

ת.       אני אסביר לך למה. אני כעובד ציבור נהגתי לבוא במסגרת תפקידי כמזכיר וועדה לישיבות עם המנהלת שטייניץ בגבעת פרדיס לגבי פינוי בינוי בנימינה ולאחר הדיון או לפניו הייתי ניגש לחווה ושואל מה קורה איתי, קדימה, ואז יום אחד היא אומרת לי בוא נשלח אותך לזינה והפנתה אותי אליה וישבתי אצל זינה ואמרתי לה "אני פה עשרות פעמים. אני רוצה להתקדם עם התיק שלי" ונעניתי "התיק שלך אבד. אנחנו לא מוצאים אותו. תביא מסמכים חדשים". הגשתי בקשה חדשה. זה היה כבר בשנת 2006, תחילת 2007. ישבתי איתה לקראת סוף שנת 2006."

1. התובע אף ידע למסור מעל דוכן העדים את מספר הטלפון הנייד של העדה גב' חוה שמואל מטעם הנתבעת (עמ' 16 ש' 11). הסברו של התובע מעל דוכן העדים, כמובא לעיל, לפיו בשל עבודתו הזדמן באופן תדיר למינהל ושם שאל בעל-פה אודות עניינו, לשאלה מדוע לא פנה בכתב, הינו הסבר משכנע. עדת ההגנה גב' שמואל אישרה את העובדה לפיה התובע היה מזדמן למשרדה, אך לטענתה היה מגיע על מנת לבקש טובות עבור אנשים אחרים. באותה נשימה העידה העדה כי אינה זוכרת אם דיבר עמה על החלקה ולכן היא אינה יכולה לשלול את טענת התובע כי שוחח עמה בנושא (עמ' 23).
2. בשים לב לאמור לעיל לא ניתן לומר כי התובע ויתר על זכותו כלפי המינהל ודינה של טענת הנתבעת בעניין זה להידחות.
3. אין גם ממש בטענת הנתבעת לפיה התובע הגיש בשנת 2006 בקשה שונה לחלוטין כמצביע על כך שהוא זנח את בקשתו הראשונה. שינוי הבקשה אם היה כזה, היה לבקשת פקידת המינהל שטיפלה בעניין התובע בשנת 2006 כפי שהתובע הצהיר בסעיף 19 לתצהירו כמצוטט לעיל. לכן לא ניתן לומר כי על ידי הגשת בקשה אחרת זנח התובע את בקשתו הראשונה משהדבר נעשה לבקשת המינהל. יתרה מכך, מטרתו של התובע בהגשת כל הבקשות הנ"ל היא לאפשר לו לעשות שימוש במקרקעין בהתאם ליעוד המותר. אין נפקא מינה אם הגיש התובע בקשה כזו או אחרת כל עוד שאין חולק כי בקשות אלו נועדו להשיג את אותה מטרה.
4. אם לא די בכך, לא הוכח על ידי הנתבעת כי הסתמכה על הויתור הנטען ושינתה את מצבה לרעה. הנתבעת לא הסתכמה כלל על הויתור הנטען מאחר והיא פשוט גנזה את בקשתו של התובע בשנת 1999 ולא טיפלה עוד בענין זה. לכן גם מטעם זה דין הטענה להידחות.

אחריות הנתבעת

1. הנתבעת קשורה בחוזה חכירה עם התובעים. הנתבעת חבה בחובת תום לב כלפי המתקשרים עמה מתוקף יחסיה החוזיים עימם. חובה זו הינה חובה מוגברת בשים לב לכך שהנתבעת הינה רשות ציבורית אשר בידיה סמכויות על פי דין.
2. בבג"ץ 4422/92 שלמה עפרן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ''ד מז (3) 853 עמד בית משפט עליון על שלל החובות מוטלות על רשות מינהלית בכלל ועל מינהל מקרקעי ישראל בפרט:

"רשות מינהלית מוגבלת בהפעלת שיקול דעתה על-ידי ההלכות הכלליות של המשפט המינהלי. עליה לפעול במסגרת סמכותה החוקית; עליה לשקול את כל השיקולים הרלוואנטיים להשגת תכלית החוק ולהימנע מלשקול שיקולים זרים; עליה להפעיל את שיקול-דעתה בשוויוניות ולהימנע מהפליה; עליה לנהוג בהגינות וביושר; ועליה לפעול על-פי סטנדרט התנהגות המצוי במיתחם הסבירות. סטנדרט זה משקף, בין היתר, את האיזון הראוי בין השיקולים הרלוואנטיים השונים."

1. במסגרת החובה לנהוג ביושר, בהגינות ובסבירות מצופה כי צד הפונה למינהל בבקשה, כדוגמת הבקשה אשר הופנתה על ידי התובעים, כי זו תטופל בסבירות ובמהירות המתבקשת ולא תישלח לגניזה. המדובר בבקשה להתאים את החוזה למציאות הנורמטיבית שנוצרה ובלעדי התאמה זו לא ניתן לעשות שימוש בחלקה. לכן כשמדובר בבקשה הנוגעת לעיקרי החוזה ההתייחסות אליה צריכה להיות רצינית באותה מידה.
2. סעיף 11 לחוק הפרשנות, התשמ"א – 1981 קובע נורמת התנהגות ראויה שיש להחילה במקרה הניצב לפני לפיה:

"הסמכה או חיוב לעשות דבר, בלי קביעת זמן לעשייתו – משמעם שיש סמכות או חובה לעשותו במהירות הראויה ולחזור ולעשותו מזמן לזמן ככל הנדרש לפי הנסיבות" (ההדגשה שלי – א.כ.).

1. נורמה זו קובעת למעשה כי על רשויות המינהל לנהוג ביעילות ובזריזות המתבקשת ונועדה למנוע סחבת בירוקרקטית. נורמה זו באה להגן על האזרח מפני התעמרות של רשויות המינהל.
2. כריתת חוזי חכירה על ידי המינהל אל מול פרטים לרבות הכנסת שינויים בהם הינה בגדר הסמכות שניתן לו לנהל את מקרקעי המדינה. סמכות זו הינה סמכות על פי דין לכן הפעלת הסמכויות בהקשר זה מן הראוי כי תתבצע במהירות הראויה כפי שחוק הפרשנות קובע.
3. אין ספק כי הנתבעת הפרה חובה לפעול במהירות הראויה ולתת תשובה ומענה לפניית התובעים עת פנו אליה בשנת 1999.
4. בשים לב לכך אני סבור כי יש לקבוע כי המינהל הפר את חובתו לפעול בהגינות ובסבירות במערכת היחסים החוזית ששררה בינו לבין התובעים.
5. ניתן גם לקבוע כי המינהל התרשל כלפי התובעים עת לא מצא לנכון להפעיל את סמכויותיו במהירות הראויה. המינהל חב חובת זהירות מושגית כלפי המתקשרים עמו בחוזי חכירה כמו כל רשות מינהלית אחרת. במקרה זה גם מוטלת על המינהל אחריות קונקרטית לפעול בסבירות ובמהירות המתבקשת כאשר ניתן לאמץ למסגרת זו את הוראות סעיף 11 לחוק הפרשנות כסטנדרט התנהגות סביר. המינהל אף הפר חובתו זו עת שלח את בקשת התובעים לגניזה במקום לטפל בה כראוי. בשל כל אלה אני קובע כי הוא התרשל כלפי התובעים בטיפול בבקשתם.
6. לאחר שקבעתי כי המינהל הפר את חובתו כלפי התובעים ואף התרשל השאלה היא האם יש קשר סיבתי מעובדתי ומשפטי בים התנהגות זו לנזק הנטען על ידי התובעים.
7. הנתבעת טענה בנוסף כי בין שנת 1999 לבין שנת 2007 פעלו התובעים אל מול ועדות התכנון והבניה כאשר ביקשו תחילה תוכנית אחת להגדלת מספר יחידות הדיור אך נוכח עמדת מינהל התכנון במשרד הפנים הגישו בקשה להגדלת אחוזי בניה. מיד לאחר אישור התוכנית האחרונה פנו התובעים בבקשה למינהל וביקש לערוך עסקת ניצול יעוד. הנתבעת טוענת כי לאור הגדלת אחוזי הבניה פנו התובעים בבקשה שונה מזו שהוגשה בשנת 1999. טענה זו מציבה את השאלה האם יש קשר סיבתי בין התרשלות המינהל או הפרת חובת תום הלב לבין הנזקים הנטענים של אי אפשרות לבנות במשך שנים בשל אי טיפול בבקשה? שכן במילא בתקופה זו התובעים עסקו בהעברת תוכניות למיניהן בועדות התכנון ובניה וללא האישורים המתאימים לא ניתן לבנות?
8. על פי חוות דעתו של שמאי המקרקעין מר רענן הלר התובעים הגישו תוכנית נקודתית לגבי המקרקעין והתוכנית קיבלה פרסום לתוקף ביום 9.11.2006. הטענה העולה במלוא עוצמתה היא, שלפני אישור התב"ע לא היה באפשרות התובעים להוציא את המיזם המתוכנן על ידם אל הפועל, שכן ללא קבלת התב"ע הנקודתית לא ניתן היה להגיש בקשה למתן היתר בניה ולבנות את המיזם שתוכנן על ידם.
9. בעניין נווה ארזים עסק בית משפט העליון בתביעת נזיקין כנגד הועדה לתכנון ובניה בטענה כי הקפיאה מתן אישורי בניה לתקופה בלתי סבירה. בעניין הקשר הסיבתי חילק בית משפט המחוזי את ההכרעה בענין זה לשתי תקופות: הראשונה, קבע בית משפט המחוזי כי לתובעת לא נגרם נזק עד שהתובעת, שהייתה חברה קבלנית, לא חתמה על הסכם קומבינציה. לאחר חתימת הסכם הקומבינציה ניתן אישור עקרוני לבנות ובו התבקשה החברה התובעת להמשיך תהליך האישור בשתי דרכי פעולה אפשריות. ברם החברה התובעת לא עשתה כן ולא פעלה בהתאם להנחיות הועדה לתכנון ובניה ובכך נותק הקשר הסיבתי בין התרשלות הועדה לבין הנזק שכן החברה התובעת היא זו אשר מנעה את קבלת ההיתר. השנייה היא לאחר שהוגשה בקשה להיתר שם קבע בית משפט המחוזי כי מתקיים קשר סיבתי שכן העיכוב מכאן ואילך נגרם בשל התרשלות הועדה.
10. בית משפט העליון בעניין נוה ארזים אישר את קביעת בית המשפט המחוזי וכך קבע:

"למעלה מהצורך אציין כי, כי נדמה שבית משפט המחוזי אכן צדק בקביעתו, כי נותק הקשר הסיבתי המשפטי בתקופה הראשונה וזאת בשל מחדלה של החברה לנסות ולפעול על פי המתווה שהוצע לה באישור העקרוני בשנת 1981."

1. באשר לתקופה השנייה לאחר הגשת הבקשה למתן ההיתר נטען כי עניין זה ממילא היה מתעכב שכן היו ממלא מניעות נוספות, חיצוניות ופנימיות, אשר בגינן לא ניתן היה להתיר לחברה לבנות בנכס. אולם במקרה נוה ארזים הנסיבות הנוספות אשר הזכירה הועדה למניעה של מתן ההיתר, כגון הסכמת בעל הנכס , נדחו על ידי בית משפט העליון תוך שהוא קובע כי מחדל הועדה לדון בכלל בבקשה למתן היתר מנע מהתובעת להתחיל "להתמודד עם אותם מכשולים סבירים, ובכך היוותה 'גורם בלעדיו אין' להתרחשות הנזק'. במקרה כגון זה, אשר איננו יוצא דופן, דומה כי אין מקום לייחס משמעות מכריעה לגורמים הנוספים שהוזכרו.". עוד נפסק כי משהגורמים מעכבים הנוספים היו בגדר הצפיות לא נותק הקשר הסיבתי המשפטי בין ההתרשלות לנזק.
2. במקרה הניצב לפני, אי טיפול בבקשת התובעים מאז שנת 1999 מקיים קשר סיבתי עובדתית עם הנזק הנטען בבחינת "הסיבה בלתה אין" שכן אי שינוי חוזה החכירה מונע שימוש כלשהו במקרקעין נשוא התביעה כל עוד המטרה של המיועדת נוגדת את התב"ע. ההליכים שנקטו התובעים בועדה לתכנון ובניה הסתיימו כאמור לעיל ביום 9.11.2006 ועל כן לפני תקופה היה באפשרות התובעים לבנות ולהוציא תוכניתם אל הפועל במתכונת שהייתי אפשרית לאותו מועד בהתאם לתב"ע שחלה. התובעים ביקשו להגדיל את אחוזי הבניה האפשריים לצורך הבניה. לעניות דעתי עד למועד אישור התוכנית יש להעריך את הנזק בהתאם לאחוזי הבניה שהיו אפשריים ומאותו מועד ואילך להעריך את הנזקים בהתאם לאחוזי הבניה המוגדלים. העברת תוכניות ושינוי זכויות הבניה משפיעות על אומדן הנזק אך אינן מנתקות קשר סיבתי.
3. יתרה מכך, הליכי התכנון למיניהם שנקטו התובעים הינם הליכים צפויים על ידי המינהל והם אינם מנתקים קשר סיבתי בין התרשלותו לבין הנזק הנטען, בבחינת גורם זר מתערב.
4. עיכובים למיניהם הצפויים עשויים לפעול במישור הנזק כפי שנקבע בעניין נוה ארזים .שם נאמר:

"על כן, בשלב זה של קביעת האחריות רואה אני מקום לקבוע כי קיים קשר סיבתי עובדתי בין התרשלות הוועדה לנזק שנגרם. בשלב אומדן גובה הנזק, יהיה מקום במסגרת ההערכה השמאית להתחשבות במכלול הגורמים המשפיעים על יכולותיה של החברה לבנות ולהפיק רווח כלכלי, בין ביחס לגובהו ובין ביחס למשך הזמן הנצרך לשם הפקתו."

מאחר ואנו עוסקים בשאלת האחריות עניינו אלו ישקלו ויוכרעו בעת הדיון בשאלת הנזק וגובהו.

סיכום

1. לסיכום הנני קובע כי הנתבעת אחראית לנזקי התובעים, ככל שאלה יוכחו בהמשך, החל מיום 12.1.2002 (7 שנים לפני מועד הגשת התביעה).
2. הנתבעת תישא בהוצאות התובעים בגין בירור שאלת החבות בסך של 5,000 ₪.
3. מזמן את הצדדים לישיבת קדם משפט ליום 11.12.2012 שעה 9:30.

המזכירות תמציא העתק מהחלטה זו לבאי כח הצדדים.

ניתן היום, כ"ו חשון תשע"ב, 11 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.