פתח דבר

1. המאשימה מייחסת לנאשם ביצוע עבודות בניה ושימוש במקרקעין הידועים כגוש 17439 חלקה 36 המצויים ברחוב הנגר 3 במגדל העמק (להלן: "המקרקעין"), וזאת על ידי בניית תוספת בנייה של שתי קומות בגודל כולל של 101 מ"ר (להלן: "המבנה המסחרי"), ללא קבלת היתר כדין. כמו כן, מייחסת המאשימה לנאשם, כי הינו משתמש בקומת עמודים של דירת מגורים הידועה כגוש 17444 חלק מחלקה 150 וחלק מחלקה 151, המצויה ברח' חטיבת גולני 24 במגדל העמק (להלן: "דירת המגורים"), אשר נסגרה למגורים בגודל של כ 18 מ"ר, שנסגרה ללא היתר, וכן משתמש בפרגולה בשטח של כ- 19 מ"ר ומחסן בשטח של כ -7 מ"ר, שנבנו בדירה ללא היתר.
2. את העבודות והשימוש הנ"ל עשה הנאשם בניגוד להוראות סעיפים 145 ו- 204 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), וכן בניגוד לצו הפסקת עבודה מנהלי במקרקעין, אשר הוצא לנאשם, עבירה לפי סעיף 237 לחוק.
3. המאשימה מייחסת לנאשם את עבודות הבניה והשימוש, בהיותו הבעלים ו/או המחזיק במקרקעין וכן הבעלים ו/או המחזיק בדירה, וכן מי שהשתמש בפועל במקרקעין והיה חייב להשיג היתר לעבודות ולשימוש הנ"ל.
4. בדיון שהתקיים בפניי העיד מטעם המאשימה מפקח הבנייה, מר ברוך סמילגה (להלן: "המפקח"), אשר באמצעותו הוגשו היתרי בניה (ת/1, ת/3, ת/21,), תכניות מדידה (ת/2 , ת/5), דוחות ביקורת (ת/4, ת/23), מכתבים של המאשימה לנאשם (ת/6, ת/7, ת/12) רשימת כתבי אישום (ת/8), צו הפסקת בניה (ת/9), תמונות (ת/10,ת/22), בדיקת בטון (ת/11),מכתבי הנאשם למאשימה (ת/13,ת/14), בקשות להיתר בניה (ת/15-ת/20) וכן מכתב התראה לפני הגשת כתב אישום (ת/24).
5. מטעם הנאשם העיד הנאשם בעצמו אשר הוגשו באמצעותו היתר בניה (נ/1), מכתביו למאשימה (נ/2 , נ/6), חומר חקירה (נ/3 , נ/4) , קבלה (נ/5).
6. הנאשם כפר בעובדות כתב האישום המתוקן, כן כפר בביצוע הבניה ושימוש במבנה נשוא כתב האישום המתוקן.

דיון ומסקנות

המסגרת הנורמטיבית

1. אשר לאישום בעבירה של ביצוע עבודות בניה הטעונות היתר, ללא היתר, סעיף 145 (א) לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה-1965 קובע:

145. (א) לא יעשה אדם אחד מאלה ולא יתחיל לעשותו אלא לאחר שנתנה לו הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית, לפי הענין, היתר לכך ולא יעשה אותו אלא בהתאם לתנאי ההיתר:מיום 27.5.1989

תיקון מס' 26

ס"ח תשמ"ח מס' 1259 מיום 27.7.1988 עמ' 148 (ה"ח 1817)

תיקון מס' 26 (תיקון)

ס"ח תשמ"ט מס' 1266 מיום 8.2.1989 עמ' 7 (ה"ח 1912)

(א) לא יעשה אדם אחד מאלה ולא יתחיל לעשותו אלא לאחר שנתנה לו הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית, לפי הענין, היתר לכך ולא יעשה אותו אלא בהתאם לתנאי ההיתר:

(1) התווייתה של דרך, סלילתה וסגירתה;

(2) הקמתו של בנין, הריסתו והקמתו שנית, כולו או מקצתו, הוספה לבנין קיים וכל תיקון בו, למעט שינוי פנימי בדירה;...

מיום 4.8.1978

תיקון מס' 9

ס"ח תשל"ח מס' 906 מיום 4.8.1978 עמ' 181 (ה"ח 1260)

החלפת פסקה 145(א)(2)

הנוסח הקודם:

(2) הקמתו של בנין, הריסתו והקמתו שנית, כולו או מקצתו, הוספה לבנין קיים וכל תיקון בו - למעט תיקון פנימי שאיננו תיקון מבנה ושאינו נוגד את ההיתר לבנייתו;

מיום 3.4.1981

תיקון מס' 17

ס"ח תשמ"א מס' 1015מיום 3.4.1981 עמ' 166 (ה"ח 1526)

(2) הקמתו של בנין, הריסתו והקמתו שנית, כולו או מקצתו, הוספה לבנין קיים וכל תיקון בו, למעט שינוי פנימי בדירה;

בפסקה זו -

"שינוי פנימי" - שינוי שאינו נוגע לצד החיצוני של הבנין, אינו פוגע בחזיתו או במראהו או בשלד של הבנין או ברכוש משותף או בצנרת או ציוד אחר המשרתים גם דירות אחרות, אינו פוגע בזולת ואינו משנה את שטחה של הדירה למעט תוספת של שטח מרפסת שנסגרה כדין או את מספרן של יחידות הדיור;

"דירה" - חדר או תא, או מערכת חדרים או תאים, שנועדו לשמש יחידה שלמה ונפרדת למגורים, לעסק או לכל צורך אחר;(3) כל עבודה אחרת בקרקע ובבנין וכל שימוש בהם שנקבעו בתקנות כעבודה או כשימוש הטעונים היתר כדי להבטיח ביצוע כל תכנית".

1. סעיף 1 לחוק שהוא סעיף ההגדרות מגדיר את המונח 'בניין' כדלקמן:

"כל מבנה, בין שהוא בנוי אבן ובין שהוא בנוי בטון, טיט, ברזל, עץ או כל חומר אחר, לרבות –

• 1. כל חלק של מבנה כאמור וכל דבר המחובר לו חיבור של קבע".

1. סעיף 204 לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה-1965 קובע:

204(א)-

"המבצע עבודה או משתמש במקרקעין בלא היתר כשביצוע העבודה או השימוש טעונים היתר לפי חוק זה או תקנה על פיו – דינו קנס או מאסר...".

1. סעיף 237 לחוק קובע:

237-

מי שאינו מקיים צו הפסקה מינהלי שהומצא לו, דינו — מאסר שנה, ואם נמשכה העבירה אחרי המצאת הצו, קנס כאמור בסעיף 61(ג) לחוק העונשין, לכל יום של עבירה אחרי המצאת הצו.

טענה מקדמית

אי עריכת שימוע

1. הנאשם טען להגנה מן הצדק, שיש בה כדי להביא לזיכויו, וזאת בשל אי עריכת שימוע. בעבירות כגון דא, שהינן מסוג עוון, אין כל חובה לערוך שימוע, אותו יש לערוך טרם הגשת כתב אישום רק בעבירות מסוג פשע. ראה סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"). לטענת הנאשם, לא ניתנה לו האפשרות למסור את גרסתו.
2. אין חולק כי הנאשם זומן לשימוע במשרדי המאשימה (ת/12) והגיע לשימוע זה, על אף טענתו כי קיבל את הזימון הנ"ל באיחור, 3 ימים בלבד, טרם עריכת השימוע. יחד עם זאת, ובשל אי מציאת תיקו אצל המאשימה, נדרש הנאשם להגיע במועד אחר (עמ' 21 ש' 27-32 , עמ' 22 ש' 1). חיזוק לעניין זה עולה מדבריו של הנאשם עצמו "הלכתי לברוך וביקשתי לשבת איתו. הוא חיפש בתיקים ואמר שהוא לא מוצא את החומר ואמר לי לבוא פעם אחרת והוא יזמין אותי". (עמ' 27 ש' 1-2).
3. על כן, הראיות שהוצגו בפניי מובילות למסקנה כי, נערכה פניה לנאשם טרם הגשת כתב האישום על מנת לאפשר לו למסור את גרסתו, הגם שעניין זה לא התאפשר באותו מועד בו זומן הנאשם. יחד עם זאת, משנוכח הנאשם כי בשל עבירות בניה מתכוונת המאשימה להגיש נגדו כתב אישום, היה עליו להתייצב בשנית במשרדי המאשימה, במועד מאוחר יותר, כפי שנדרש, אך הוא בחר לא לעשות כן, ולהמתין לזימון נוסף מאת המאשימה, שלטענתו לא נשלח בשנית. בכל מקרה, גם אם תאמר שהמאשימה הפרה את חובתה לשמוע את גרסת הנאשם, הרי שכבר נפסק שהפרתה של חובת שימוע, אפילו הייתי קובעת שקיימת, מובילה לתוצאה של בטלות יחסית ולא בטלות מוחלטת, או בכינוייה המעודכן, "תוצאה יחסית" (ראה ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 793; ע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד נה(4) 673). הפסיקה כאמור קבעה, כי חומרת הפגם תוביל ל"חומרת" תוצאתה (ענין גיספן לעיל, עמ' 688-689).
4. בנסיבות העניין שבפניי, גם אם הופרה החובה לשמוע את גרסת הנאשם, ראוי לעשות שימוש בדוקטרינת הבטלות היחסית, או התוצאה היחסית, באופן שאין בפגם זה כדי להוביל לזיכוי הנאשם או ביטול כתב האישום.

ולגופו של עניין;

דירת המגורים

1. בעניין דירת המגורים ציין המפקח בעדותו כי, בביקורת שערך בדירת המגורים, עולה כי בקומת העמודים של דירת המגורים בוצעה בניה של קיר עם חלונות בשתי חזיתות שונות, פרגולה בחצר קדמית ומחסן בחצר אחורית (עמ' 13 ש' 2). עדותו של המפקח נתמכה בדו"ח הביקורת שערך (ת/4). זאת ועוד, עדותו של המפקח לפיה דירת המגורים שימשה במקור כמוסך, ניתן לראות בהיתר הבניה המקורי אשר הוצא בשנת 75' (ת/1), ממנו ניתן ללמוד כי קומת הקרקע אמורה לשמש כמוסך, כאשר אין באישור זה כל זכר לבניית פרגולה, מחסן או סגירה כלשהי של הקומה.
2. מעדותו של המפקח (עמ' 13 ש' 15-16) אשר מקבלת חיזוק בחומר הראיות שהוגש בפניי, לא היה בידי הנאשם, במועד הגשת כתב האישום, בחודש ינואר 2009, היתר לתוספת שעשה בדירה, לרבות לפרגולה ולמחסן, כאשר מעיון במסמך (ת/3), עולה כי ההיתר לגליזציה למחסן, שינוי שימוש מחניה למחסן ופרגולה ניתן רק ביום 17.11.09. כל זאת, על אף שלנאשם נשלחו על ידי המאשימה מכתבי התראה לצורך הסדרת חריגות הבניה (ת/6, ת/7).
3. בחקירתו הנגדית של המפקח בנוגע לדירת המגורים לא התגלו סתירות כלשהן. על אף שהמפקח ציין כי לא ידוע למאשימה מתי בוצעה החריגה (עמ' 23 ש' 7 ו-11), אלא שהעיד כי משנודע לאחרונה על חריגות הבניה בדירה בשנת 2006, נשלחו לנאשם מכתבי התראה (עמ' 22 ש' 24-25), דבר התיישב עם דו"ח הביקורת שערך (ת/4). בעניין זה אציין כי, הגם שעניינו בעבירת שימוש אשר הינה עבירת מתמשכת שאין עליה התיישנות, אין בהגשת כתב האישום בשנת 2009 כדי להצביע על התנהגות נפסדת של המאשימה, שיש בה כדי לבסס הגנה מן הצדק לנאשם, כפי שניסה הסנגור המלומד לטעון בסיכומיו. אף אם היה שיהוי בהגשת כתב האישום ע"י המאשימה בגין העבירות שבוצעו ע"י הנאשם בדירת המגורים, הרי שאין בכך כדי להקים הגנה מן הצדק כלפיו. כפי שנפסק ברע"פ 1520/01 שוויצר נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, פ"ד נו(3) 595, עמ' 604, שיהוי אומנם הוכר כפגם מהותי בפסיקת בתי המשפט, אך כשהוא לבדו ובהעדר נסיבות מיוחדות המעצימות את חומרתו הוא אינו יכול להיחשב כפגם חמור, אשר יש בו כדי לרפא או להכשיר בניה ושימושים לא כדין.
4. כפי שעולה מעדות המפקח שנשמעה בפניי, אשר מצאה חיזוק בחומר הראיות המצוי בתיק בית המשפט, המאשימה לא התנערה מחובתה לאכוף את החוק, ולא נמנעה ממילוי חובתה באופן בלתי סביר, עד כדי שיש לראות בהתנהלותה מול הנאשם, התנהגות בלתי סבירה ומשוללת הגינות ואחריות, שעה שפעלה לשליחת מכתבים לנאשם, לפיהם עליו להסדיר את הבניה והשימוש הבלתי חוקיים בדירה (עמ' 22 ש' 12-19).
5. מעבר לאמור אציין כי, בעדותו של הנאשם בפניי, הודה האחרון בשימוש ללא היתר בדירת המגורים.

"לגבי המוסך זה חניה. זה היה חדרון שהייתי נכנס עם הרכב. לפני 35 שנה זה היה חניה ואז סגרתי בחזית אחת. לגבי המחסן שהוא בעצם מחסן מפלסטיק בחצר שמשמש כלי גינה. כל אחד שיש לו בית קרקע קונה מחסן כזה. הוא ניתן לפירוק והרכבה באופן עצמאי. זה מונח על הדשא. הפרגולה היא מעץ. שאלתי מהנדס ואמרו שאם שמים כיסוי מפלסטיק זה בסדר. הפרגולה והמחסן זה בערך 12 שנה כי זה דברים שמורכבים מפלסטיק אבל הקיר הוא 23 שנה". (עמ' 26 ש' 8-12).

ובהמשך;

ש: ב-2006 קיבלת פעם ראשונה הודעה?

ת: כן. לא התייחסתי לזה כל כך. נפגשתי באקראי עם יו"ר הועדה והוא אמר לי "עזוב כולם קיבלו". (עמ' 26 ש' 18-20).

1. מעדותו הנ"ל של הנאשם, הגם שלא היה בידיו היתר לשימוש הנ"ל, אלא שבחר במודע להתעלם ממכתבי ההתראות ששוגרו אליו על ידי המאשימה, להסדיר את השימוש החורג, ובחר לעשות כן, רק לאחר הגשת כתב האישום כנגדו. (עמ' 13 ש' 15-18).
2. מעבר לאמור אציין כי טענותיו של הנאשם לאפליה, לכאורה, בהגשת כתב האישום כנגדו, בשל סכסוך משפחתי עם קרובת משפחתו, אשר עובדת במשרדי המאשימה, נטענו בעלמא. בעניין זה אדגיש כי הצורך בהפעלה שוויונית של כוח התביעה בהעמדה לדין ואי נקיטת אמת מידה של איפה ואיפה, אינו מוטל בספק. ערך זה עומד בבסיס אמון הציבור במערכת אכיפת החוק ולא ניתן להפריז בחשיבותו. עמד על כך בית המשפט העליון בבג"ץ 935/89, 940, 943 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485, 512 (1990):

"...הצורך לקיים שוויון הוא חיוני לחברה ולהסכמה החברתית שעליה היא בנויה. השוויון שומר על השלטון מפני השרירות. אכן, אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה. תחושת חוסר השוויון היא מהקשה שבתחושות. היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה. היא פוגעת בזהותו העצמית של האדם' (בג"צ 953/87...). טעמים אלה תופסים, וביתר שאת, לעניין הפעלת כוחו של התובע להגיש אישום פלילי. הפעלה ראויה של ההליך הפלילי מבוססת על אמון הציבור ברשויות התביעה ועל אמונה כי הן מקבלות החלטותיהן מתוך שוויון. הגשת אישומים בדרך מפלה פוגעת באמון הציבור ברשויות התביעה. פגיעה זו קשה היא למשטר הדמוקרטי. קושי זה הוא משולש: ראשית, שימוש מפלה בכוח התביעה פוגע בהנחות שביסוד הענקת שיקול-דעת לתובע; שנית, הפליה בהגשת אישומים פוגעת באמון שהציבור רוחש לרשויות התביעה בפרט ולרשויות שלטון בכלל, ובכך מכרסמת בעבותות, המקשרים את בני החברה; שלישית, הפעלה לא שוויונית של כוח התביעה פוגעת בכוח המרתיע של המשפט הפלילי...".

1. כדי לבסס הגנה מן הצדק בנימוק של אפליה, אין די בהוכחת אי נקיטת צעדי אכיפה דומים נגד מי שפעילותם או מצבם דומה, אלא יש להראות כי מתקיימים המבחנים לקיומה של אכיפה סלקטיבית כפי שנקבעו בבג"צ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר שבע, פ"ד נג(3) 289, ע"י כב' השופט זמיר (כתוארו אז):

"אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא. דוגמה מובהקת לאכיפה בררנית היא, בדרך כלל, החלטה לאכוף חוק כנגד פלוני, ולא לאכוף את החוק כנגד פלמוני, על בסיס שיקולים של דת, לאום או מין, או מתוך יחס של עוינות אישית או יריבות פוליטית כנגד פלוני. די בכך ששיקול כזה, גם אם אינו שיקול יחיד, הוא השיקול המכריע (דומיננטי) בקבלת החלטה לאכוף את החוק. אכיפה כזאת נוגדת באופן חריף את העיקרון של שוויון בפני החוק במובן הבסיסי של עיקרון זה".

1. כדברי כב' השופט זמיר בפרשת זקין הנ"ל, הנטל המוטל על נאשם הטוען לאכיפה בררנית כעילה להגנה מן הצדק, איננו קל:

"אכן, רשות מינהלית המבקשת לאכוף את החוק נהנית, כמו כל רשות מינהלית, מחזקת החוקיות. מי שמעלה נגד החלטת הרשות טענה של אכיפה בררנית, ולכן הוא מבקש לפסול את ההחלטה עליו הנטל להפריך חזקה זאת. הדעת נותנת כי רק במקרים נדירים ניתן יהיה להפריך את החזקה ולהוכיח אכיפה בררנית. ראשית, הדעת נותנת כי בדרך כלל רשות מינהלית, שיש לה סמכות לאכוף את החוק, תפעיל את הסמכות על יסוד שיקולים ענייניים לאור מטרת החוק. שנית, גם במקרה בו קיים חשד בדבר אכיפה בררנית, בדרך כלל קיים קושי להוכיח כי הרשות המינהלית הפעילה את הסמכות לאכוף את החוק על יסוד שיקול זר או להשגת מטרה פסולה. אולם, במקרה הנדיר, בו ניתן להוכיח אכיפה בררנית, מן הראוי שתהיה לכך נפקות משפטית".

1. לא כל הבחנה בין העמדתם לדין של שני פרטים, גם כשעניינם דומה, מהווה אכיפה בררנית. עמד על כך בית המשפט העליון בע"פ 3215/07 פלוני נ' מדינת ישראל:

"החלטתה של הפרקליטות, כרשות מינהלית, להעמיד אדם לדין אינה יכולה להיעשות בשרירות הלב, ועליה לעמוד במבחנים המקובלים לגבי כל החלטה מינהלית, כגון מבחנים של מטרה כשרה, שיקולים ענייניים, סבירות ועוד... עם זאת, יש לזכור כי מדובר בהחלטה מורכבת, בעלת שני פנים – הערכת היכולת להוכיח את האישומים כנגד החשוד, והעניין הציבורי שבהעמדתו לדין... במסגרת אלו על הפרקליטות לשקול שיקולים רבים, תוך הענקת המשקל המתאים לכל שיקול, כך ששקילה עניינית של שני חשודים שענייניהם דומים (אך לא זהים), לא תניב דווקא החלטה זהה. תוצאה זו אינה מהווה בהכרח אכיפה בררנית".

1. אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון בפני החוק. ואולם לא כל אכיפה חלקית, "סלקטיבית" או מדגמית היא אכיפה פסולה שיסודה בהפליה. על פי ההשקפה המקובלת, ההכרעה אם אכיפה חלקית היא אכיפה מותרת, או שמא אכיפה בררנית פסולה, תיגזר בדרך כלל מטיב מניעיה של התביעה. ככל שיוכח כי כתב האישום יסודו בשרירות או במניעים פסולים של התביעה, יבוטל כתב האישום.
2. יחד עם זאת, ובנסיבות המקרה שבפניי, אין לומר כי הוכחה אפליה שנעשתה משיקולים זרים, ונראה כי השיקולים שהנחו את פעילות המאשימה בהגשת כתב האישום היו ענייניים ותכליתיים. לא מצאתי כי במקרה דנן הוכחו שיקולים זרים או רדיפה אישית כלפי הנאשם, כמניעים שעמדו ביסוד הגשת כתב האישום נגדו, ככל והוכח בפניי על ידי המאשימה, כי בזמנים הרלוונטיים לשליחת מכתבי ההתראה לנאשם והגשת כתב האישום נגדו, הוגשו כתבי אישום באזור בו מצויה דירתו של הנאשם, גם כנגד נאשמים אחרים, אשר ביצעו בניה ללא היתר ו/או בסטייה מהיר או משתמשים שימוש חורג במבנה ללא היתר או בסטייה מהיתר, כעולה ממסמך (ת/8). בכך יש לדחות טענה זו של הנאשם לאכיפה סלקטיבית ו/או להפליה בהגשת כתב האישום נגדו. מעבר לאמור אדגיש כי, אין באי העמדת הנאשם לדין, במשך תקופה ארוכה, בשל שימוש ללא היתר שעשה בדירת המגורים, על אף ביקורי מפקחי המאשימה בדירתו (עמ' 26 ש' 16-17) כדי להיזקף לזכותו של האחרון. ככל והנאשם לא הועמד לדין בתקופה הנ"ל, הרי הדבר פעל לטובתו, ואין כדי לייתר הגשת כתב אישום נגדו בגין עבירת השימוש החורג.
3. לפיכך, לא התקיימו אותן נסיבות חריגות, ואותה פגיעה בחוש הצדק וההגינות, באופן שמקים את ההגנה הקבועה בסעיף 149(10) לחסד"פ, לפיה "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". לפיכך אני דוחה את הטענה.
4. מהאמור לעיל, הוכח בפניי כי הנאשם עשה בקומת העמודים שנסגרה, בפרגולה וכן במחסן שימושים שלא כדין, שעה שלא היה בידיו היתר לשימוש זה. שימוש זה ניתן לראות בהיתר אשר הוצא לבקשתו של האחרון, רק בחודש 11/2009, לאחר הגשת כתב האישום נגדו.

המבנה המסחרי

1. לעניין הבניה והשימוש במבנה המסחרי העיד המפקח כי בסיור שביצע במקרקעין בחודש 11/2008, נוכח כי מתבצעת בניה ללא היתר (עמ' 15 ש' 1-4), אשר בעקבותיה הוצא לנאשם ביום 16.11.08 צו מנהלי להפסקת בניה (ת/9). המפקח תמך את עדותו בצילומים (ת/10) מאתר הבניה, וכן בדו"ח פיקוח (ת/23).
2. על אף הוצאת הצו המנהלי הנ"ל, וכן שליחת מכתב שימוע לנאשם מתאריך 01.12.08 (ת/12), בגין עבירות הבניה, המשיך הנאשם בביצוע הבניה, ללא הוצאת היתר, כאשר מעיון במסמכים (ת/11) עולה כי בתאריך 17.11.08 המבנה המסחרי היה עדיין בשלבי בניה, עת בוצעה יציקה במקום, וכן כפי שניתן להתרשם מהמסמכים ששיגר הנאשם למאשימה (ת/13 ו- ת/14), מהם ניתן להתרשם כי בתאריכים 09.09.08 ו – 14.09.08 המבנה המסחרי היה בשלבי בניה.
3. מעדותו של המפקח הוכח כי ניסיונותיו של הנאשם להכשרת הבניה של המבנה המסחרי החלה מחודש 07/2008 עד 03/2009, כפי ניתן לראות בבקשות הבניה אשר הוגשו על ידו במועדים שונים (ת/15 עד ת/20), וזאת עד להוצאת ההיתר בתאריך 19.04.09 (ת/21) כאשר במהלך תקופה זו, כפי שציינתי בסעיף 19 הנ"ל, לא חדל האחרון מביצוע עבודות הבניה, כפי שניתן לראות בתמונה שהוגשה על ידי המאשימה (ת/22), מתאריך 19.03.09 בה נראה המבנה המסחרי בצורת שלד, כל זאת כאמור, טרם הוצאת היתר הבניה, כפי שהעיד המקפח בפניי (עמ' 19 ש' 28-29).
4. בחקירתו הנגדית ציין המפקח כי היתר הבניה ניתן לאחר שהיה על הנאשם למלא אחר כל התנאים של המאשימה להוצאת ההיתר. על אף נסיוניו של הסנגור המלומד להוכיח כי בהתאם לבקשה (ת/20) ההיתר ניתן עוד ביום 16.07.08, אלא שבהתאם לעדותו של המפקח, לצורך קבלת ההיתר היה על הנאשם, כאמור, למלא אחר רשימת תנאים (עמ' 20 ש' 28-32), וכפי שהעיד האחרון בפניי: "הגשתי תוכניות לוועדה, נכון שלאחר כחודש הגשתי תוכניות מתוקנות כי רציתי עוד 10 מ"ר בכל קומה ולכן יש פעמיים תוכניות. הגשתי את התוכניות והם אושרו בתנאים. התחלתי למלא את התנאים, הבאתי שוב ושוב רצו תנאים נוספים.." (עמ' 27 ש' 12-14). כאשר עיון בבקשה הנ"ל, עולה כי אחד התנאים למתן ההיתר הייתה קבלת הסכמת חברת מבני תעשיה בע"מ, הסכמה שניתנה ביום 29.03.09, שלאחריה נבדקה הבקשה על ידי המאשימה בתאריך 19.04.09, כפי שמופיע בגוף הבקשה, תאריך שבו ניתן כאמור היתר הבניה (ת/21). לציין וכפי שסקרתי לעיל, במהלך התקופה עד לקבלת ההיתר, לא חדל הנאשם מביצוע עבודות הבניה.
5. אף מעדותו של הנאשם בפניי עולה כי האחרון בחר לבנות על אף שלא היה בידיו היתר בניה כדין.

"יום אחד פגשתי הנדסאי שאמר לי שההיתר מוכן ונמצא על שולחנו של ברוך. למחרת בבוקר ניגשתי לברוך וביקשתי את ההיתר בתום לב. הוא חיפש ואמר שעדיין לא הגיע מהמהנדס. שאלתי מתי יהיה והוא אמר עוד מס' ימים. חיכית שובע ושוב לא קיבלתי את ההיתר. הגיעו מים עד נפש. אדם משם תשלום אגרה לבנות כמה זמן צריך לקבל היתר, אני מחכה חצי שנה. הלכתי לבנות מחוסר ברירה בתקווה לקבל את ההיתר בעוד מס' ימים כפי שאמר ברוך. לאחר מכן קיבלתי צו הפסקת עבודה במקום היתר. באו בשעה 15.00 כשהכול היה מוכן והתבנית היתה מוכנה, הבטון והמשאבה היו מוכנים ולכן יצקתי ולא יכולתי להפסיק. מאותו רגע הפסקתי את העבודה". (עמ' 27 ש' 22-26).

1. הווה אומר, על אף שהנאשם היה מודע כי טרם הוצא היתר הבניה למבנה המסחרי, כאשר טענתו כי נאמר לא על ידי הנדסאי שההיתר מוכן, נטענה בעלמא, ולא נתמכה בעדותו של אותו הנדסאי ו/או כל מסמך ממנו, הוא בחר להמשיך בבניה.
2. הנה כי כן, מעדותו של המפקח בפניי, אשר לא נסתרה בחקירתו הנגדית, וכן מעדותו של הנאשם עצמו, הוכח כי הנאשם בחר לבצע את בניית המבנה המסחרי, טרם השלים את הוצאת היתר הבניה כדין.
3. על אף האמור, מצאתי לנכון לבחון את טענותיו של הנאשם לעיכוב מכוון, לכאורה, של המאשימה בהוצאת ההיתר למבנה המסחרי, בשל סכסוך בינו לבין גיסתו אשר עובדת בוועדה. כבר עתה אומר כי טענותיו אלו של הנאשם אין להם על מה לסמוך.
4. עדותו של המפקח בדבר הליך הגשת הבקשות לקבלת היתר הבניה אשר החל ביום 16.07.08 עם הגשת הבקשה הראשונה (ת/15) והסתיימה בהוצאת ההיתר ביום 17.04.09 (ת/21) לא נסתרה בחקירתו הנגדית. בעדות הנ"ל גולל המפקח את ההליך, והדרישות אשר הוצבו בפני הנאשם לצורך הוצאות ההיתר.

"ת:...לעכב לפי זמנים על השלמת תנאים והשלמת תוכניות עם שינויים, יש רשמיה של תוכניות שהוגשו בצורות שונות עד שהוגשה תוכנית שמתאימה זה לוקח זמן וזה לא עיכוב.

ש: זה 6 או 7 חודשים?

ת: כן. ההיתר יוצא לאחר הגשת תוכניות בצורה תקינה ומושלמים התנאים. (עמ' 23 ש' 15-19).

1. עדותו של המפקח אף מקבלת חיזוק מעדותו של הנאשם, אשר ציין כי הגיש מס' בקשות להיתר, לאחר תיקונים שביקש לבצע בהם, וכן נדרש לעמוד בתנאים. על אף טענותיו של הנאשם כי נעשה עיכוב מכוון של הוצאת ההיתר, אלא שטענות אלו לא הוכחו, ונשארו בגדר השערות שאין להם כל תימוכין. על אף שהנאשם ציין כי נאמר לו, על ידי מאן דהו, כי היתר הבניה של המבנה המסחרי מוכן אצל המאשימה (עמ' 27 ש' 21-21) אלא שלא הגיש בפניי כל ראיה לאמירה הנ"ל, ואף לא דאג להתייצבותו של אותו הנדסאי למתן עדות, לאמיתות המועד הנ"ל. זאת ועוד, טענותיו של הנאשם לעיכוב מכוון של המאשימה בהוצאת ההיתר, בשל סכסוך בינו לבין גיסתו שעובדת במשרדי המאשימה (עמ' 28 ש' 30-31 , עמ' 29 ש' 1-7), נטענה בעלמא. מלבד ציון העובדה כי הנאשם בסכסוך עם גיסתו הנ"ל, לא הצביע האחרון על כל פעולה אקטיבית בה נקטה האחרונה, לכאורה, לצורך עיכוב הוצאת ההיתר, ועל כן, דין טענתו זו של הנאשם, בעניין זה להידחות. מה עוד, ועל אף הטענה לעיכוב המכוון בהוצאת ההיתר, אך הנאשם לא פעל בנדון, לרבות פנייה בערר לוועדת הערר, ו/או הגשת עתירה מנהלית, ומקום כך, בחר להמשיך בבניה.
2. מעבר לאמור, אין להסיק כי הוצאת היתר עוכבה במכוון, היות והאגרה (נ/5) שולמה בתאריך 21.09.08 (עמ' 28 ש' 8-11) וההיתר הוצא רק בחודש 04/2009, ככל וביום תשלום האגרה הנ"ל, טרם הושלמו כל התנאים שנדרשו מהנאשם להוצאת ההיתר, לרבות הסכמת חברת מבני תעשיה, אשר כאמור ניתנה בתאריך 29.03.09 בלבד.

סוף דבר

1. על כן, ולאור המקובץ לעיל, הוכח בפניי, מעל לכל ספק סביר, כי הנאשם ביצע את עבודות הבניה והשימוש במבנה המסחרי, נשוא האישום, בניגוד לצו ההפסקה המנהלי, וללא היתר כדין. כמו כן, הוכח בפניי, מעל לכל ספק סביר, כי הנאשם השתמש בתוספות שבנה בדירת המגורים, ללא היתר כדין.
2. על כן, אני מרשיעה את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן.

ניתנה היום, כ"ד טבת תשע"ג , 06 ינואר 2013, במעמד הצדדים.