1. בפניי בקשה להרשות לנאשמת לחזור בה מהודאתה מיום 4.12.11, שניתנה במסגרת הסדר טיעון, ולבטל את הכרעת הדין שניתנה בעקבות הודאה זו, על ידי כב' השופטת שלאעטה חלאילה.

2. לטענת המבקשת, בא כוחה הקודם שייצג אותה בהליך זה, לא שיתף אותה בפרטי המשא ומתן שקיים עם ב"כ המאשימה מזה זמן רב לקראת הסדר טיעון ולראשונה נודע לה על כך במהלך הדיון שהתקיים ביום 4.12.11.

לטענתה, הופתעה במהלך הדיון לשמוע את בא- כוחה דאז מבקש מבית המשפט להתיר לה לחזור בה מכפירתה ועל כן ביקשה לקבל הסברים. לאחר דיון בלתי פורמאלי שהתקיים ולא נרשם לפרוטוקול, במהלכו הופעלו עליה לחצים מצד ב"כ המאשימה ומצד בית המשפט להודות בכתב האישום, מבלי שבא כוחה יתערב, יצאו הצדדים להפסקת התייעצות עם בא-כוחה דאז שקימץ בהסברים ולחץ עליה להסכים להסדר הטיעון תוך שהוא נמנע מלחשוף לפניה את ההשלכות השליליות הנובעות עבורה מקבלת ההסדר, ואף הודיע לה כי אם אינה מעוניינת לקבל את ההסדר, יתפטר מייצוגה.

לאחר ההפסקה, חזרו הצדדים לאולם בית המשפט, כאשר הנאשמת אינה יודעת עדיין את תוכנו של הסדר הטיעון ולא את משמעותו והשלכותיו ולכן ברור לטענתה כי הצהרתה לפרוטוקול, לפיה היא מאשרת את דברי הסניגור ומודה בכתב האישום נאמרו מתוך כפיה ואונס.

מוסיפה וטוענת המבקשת, כי הבינה שבהודאתה היא נוטלת על עצמה אחריות לתוספת שבנה הנאשם 2 אך לא הבינה באותו מעמד, בשל הלחץ שהופעל עליה, כי הודאתה בכתבי האישום כוללת הודאה בסעיף 1.6 לכתב האישום הראשון, שעניינו שימוש בבניה ללא היתר ביחס לכל הבנוי על המגרש.

בנוסף לקנס הכבד מאוד שעליו סיכמו ב"כ הצדדים, התוצאה המיידית של ההסדר היתה שעל המבקשת לעבור מחדש תהליך של לגליזציה לגבי כל הבנוי במגרש בעלות של מאות אלפי שקלים, ושהשוכר יכול לבוא אליה בתביעות כספיות נכבדות בעקבות ההודאה.

זאת ועוד, טוענת המבקשת כי כאשר דובר עמה על צו הריסה שביצועו יידחה לשנתיים, היא הבינה שמדובר באותן סככות שנאשם 2 הקים ולא עלה על דעתה שמדברים על כל מה שאביה בנה במגרש לפני עשרות שנים. זאת הבינה המבקשת, לטענתה, לראשונה רק לפני שבועות מספר עם החלפת הייצוג כאשר הפנה בא כוחה הנוכחי את תשומת לבה למשמעות ולתוצאות מרחיקות הלכת של ההודאה וההסדר.

לטענת המבקשת, הלחץ שהופעל עליה על ידי בית המשפט, ב"כ המאשימה ובא כוחה דאז, שלל ממנה את היכולות לבחון את עניינה ואת משמעות ההודאה בשיקול דעת ולכן ברור שלא היתה גמירות דעת מצדה באשר להסכמה להסדר הטיעון. חמור מזה, כאשר מי שהיה אמור לעמוד לצדה, לא טרח להבהיר לה את ההסדר ואת משמעות ההודאה והשלכותיה החמורות. שכן לו עשה כן, המבקשת לא היתה נותנת תמיכתה למהלך שרקמו ב"כ המאשימה ובא כוחה דאז.

עוד טוענת המבקשת, כי הנטל מוטל על המאשימה להוכיח כי המבנים נבנו ללא היתר, כאשר מדובר במבנים העומדים במקום עשרות בשנים וכאשר מתברר שהתנהל בהם עסק של מוסך מורשה במשך 60 שנה. עוד מציינת המבקשת כי כל ניסיונותיה באמצעות באי כוחה לצלם את חומר החקירה ו/או לעיין בתיק הקשור למוסך נתקלו בסירוב העירייה והמאשימה.

המבקשת מפנה לפסיקה ביחס לבקשת נאשם לחזור בו מהודיה, בהתאם לסעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) ולגישת הרוב בע"פ 3754/91 מ"י נ' סמחאת לפיה יש להקל על נאשם שרצונו לחזור בו מהודאתו אינו נובע מתוך תכסיס פסול אלא מטעם ענייני וכן. לטענתה, מפרוטוקול הדיון ניתן להתרשם שיש ממש בגרסתה וכי לא מדובר בעלילה מופרכת. לצורך כך סוקרת המבקשת את מהלך העניינים עד להודייתה וטוענת כי התערבותו של בית המשפט יצרה אצלה פחד ובלבול שגרמו לה להסכים להסדר מבלי להבין כדבעי את תוכנם ומשמעותם של כתבי האישום.

בנוסף לטיעוניה אלו, העלתה המבקשת גם את גרסתה העובדתית ובעצם תשובתה לכתבי האישום, אך לא מצאתי לנכון לפרטם מאחר ואין זה המקום ו/או השלב הראוי להעלותם, בטרם תוכרע בקשתה זו בה עסקינן.

המבקשת הגישה תשובה ארוכה לתגובת המאשימה, בה השיבה לטיעוני המאשימה ואף התייחסה לפסיקה אליה הפנתה המאשימה.

3. המאשימה מתנגדת לבקשה.

לטענתה, המבקשת היתה מיוצגת כיאות בהליכים לרבות בהליך ההודאה ע"י עו"ד וולצקי ואין שחר לטענתה כי לא ידעה שהיא מואשמת בשימוש במבנה נשוא סעיף 1.6 לכתב האישום בתיק 79/08. עו"ד וולצקי ניסה לשכנע במשך תקופה ארוכה את ב"כ המאשימה כי מדובר במבנים שנבנו בהיתר בין היתר ע"י המצאת מסמכים שונים שאינם היתר בניה, ולפיכך לא הצליח לשכנעו. כך שכל הטענות שהועלו כעת ע"י ב"כ הנוכחי של המבקשת, הועלו כבר ע"י עו"ד וולצקי.

לטענת המאשימה, למבקשת היתה מודעות מלאה למהות כתב האישום, להסדר המתגבש ולמלוא משמעותו וזריקת האשמה על עו"ד וולצקי כאילו פעל מאחורי גבה מבלי שתינתן לו זכות תגובה אינה ראויה ואינה צודקת.

מוסיף וטוען ב"כ המאשימה כי הוא יודע במפורש אודות ידיעתה של המבקשת על פניית עו"ד וולצקי אליו וכי קודם ליום 7.06.09 התקיימה ישיבת הקראה בנוכחות הנאשמת ובמהלכה הבהיר עו"ד וולצקי כי יפנה בבקשה לביטול כתב האישום ובמשך ישיבות רבות ולמן ההתחלה היה ברור כי הסדר בתיק כרוך בהרשעה וברישום פלילי, ממנו ניסתה המבקשת להתחמק אולם הפסיקה העקבית אינה מאפשרת להימנע בהסדר מרישום פלילי. על רקע זאת הושג ההסדר, כשהמבקשת מודעת לכל פרטיו ומלוא השלכותיו.

ב"כ המשיבה כותב בתגובתו, כי הדברים אותם הפנה בית המשפט אל המבקשת, לטענתה, אינם זכורים לו, ויש להתעלם מהם, שכן הדרך הנכונה היחידה לטעון טענה שכזו היא על דרך בקשה לתיקון פרוטוקול. ב"כ המאשימה מביע תרעומת על הטענה לפי הפעיל יחד עם ביהמ"ש לחצים ואיומים על המבקשת להודות במסגרת ההסדר ומוסיף כי החלטת הנאשמת להגיע להסדר היתה אחרי הפסקה ארוכה בדיון בה התייעצה ביחידות עם בא כוחה דאז ולאחר שיקול דעת זהיר ומסודר.

אין שחר לטענה כי עו"ד וולצקי נמנע מלחשוף בפני המבקשת את מלוא השלכות ההסדר שהוסברו לה במלואן בנוכחות ב"כ המאשימה.

המבקשת אינה מסבירה מדוע שלח לה עו"ד וולצקי את התיק למרות שאמור היה לייצגה גם בישיבה האחרונה ולהשלים בשמה את ההסדר, ולכן ברור כי הסיבה שהמבקשת דרשה את התיק ו/או הסיבה שעו"ד וולצקי לא רצה לייצגה בתיק, היא דווקא משום מודעותה הרבה להסדר הטיעון ובקשתה המאוחרת לחזור בה ממנו.

באשר לתועלת שתצמח למבקשת מהסדר הטיעון ובתגובה לנטען בסעיף 38 לבקשה, מפנה המשיבה לכך שסכום הקנס שהוסכם נמוך מאוד ביחס לקנסות מקובלים על שימוש במאות מ"ר הבנויים ללא היתר בשימוש מסחרי.

עוד טוענת המאשימה, כי לפי סעיף 153(א) לחסד"פ, חזרה מהודיה אפשרית בשני תנאים: רשות בית המשפט ומנימוקים מיוחדים שאינם מפורטים בחוק ולכן הפסיקה יצקה בהם תוכן ואין מדובר ברשימה סגורה. ניתן לחלקם לשניים: האחד, נעוץ בנאשם עצמו והאחר נעוץ בהליך עצמו.

המאשימה סוקרת את המקרים בהם הותרה חזרה מהודיה ומפנה לפסיקה לפיה תותר חזרה מהודיה כאשר מוכח פסול בהודיה עקב פגם ברצונו החופשי של הנאשם והבנתו את משמעות הודייתו.

המשיבה מפנה לפסיקה לפיה מקום בו הודה הנאשם בפני בית המשפט תוך שהובהר לו ע"י ביהמ"ש על משמעותה של הודאתו ועל תוצאותיה, תיוותר ההודאה על כנה (ע"פ 3227/10, פרשת אליטוביץ).

מוסיפה וטוענת המשיבה, כי העובדה שהנאשם היה מיוצג מהווה בדרך כלל שיקול נגד התרת חזרת הנאשם מהודיתו (פרשת לטיפה), ואף נפסק כי המלצת הסניגור לנאשם להודות, שאם לא כן יהיה צפוי לעונש כבד יותר אינו מהווה נימוק (רע"פ 10705/05 מסיקה ופרשת דענא) וכי חרטת הנאשם בפני עצמה אינה מהווה נימוק לחזרה.

במקרה דנא, טוענת המשיבה, מדובר בנאשמת שהיתה מיוצגת בייצוג משובח, שהנסיבות מלמדות כי הבינה היטב את הודאתה במלואה, ואת השלכותיה, ולכן חרטתה כעת אינה מצדיקה מתן היתר לחזור בה מהודאתה.

יחד עם זאת, לפנים משורת הדין, המאשימה אינה מתנגדת כי הנאשמת תטען טיעון פתוח לעונש ולא תהיה מחויבת בהסדר לעניין העונש.

דיון

4. סמכותו של בית המשפט להתיר לנאשם לחזור בו מהודאתו מעוגנת בסעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1992 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), הקובע:

"הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו"

המחוקק לא פירט ולא פירש מהם אותם "נימוקים מיוחדים", אך הפסיקה יצקה תוכן למונח וקבעה קווים מנחים כאשר רשימת "הנימוקים המיוחדים" אינה רשימה סגורה ושקילת האפשרות להתיר חזרה מהודיה צריכה להיעשות בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו.

(לעניין זה ראו: ע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' סמחאת פ"ד מה(5) 798, בעמ' 803, להלן: "עניין סמחאת" וגם: ע"פ 3991/04 רגבי נ' מ"י מיום 2.05.15, להלן: "עניין רגבי")

5. ההלכה לעניין חזרה מהודיה הדגישה כי, ככלל, היתר לחזור מן ההודיה יינתן לנאשם רק "בנסיבות חריגות":

"לבית-המשפט נתון שיקול-הדעת - על-פי הסמכות המסורה לו בסעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי - להתיר לנאשם לחזור בו מהודיתו מנימוקים מיוחדים. היתר כאמור יינתן בנסיבות חריגות, בהתקיים פסול בהודיה עקב פגם ברצונו החופשי ובהבנתו של הנאשם את משמעות הודיתו, או אם ההודיה הושגה שלא כדין באופן המצדיק פסילתה" (ע"פ 1958/08 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נז(1) 577, 621).

על הלכה זו לפיה "המקרים בהם מתאפשר לנאשמים לחזור בהם מהודייתם הם חריגים ונדירים" חזר בית המשפט העליון במספר רב של פסקי דין: ע"פ 10518/06 משה בטאט מירון נ' מ"י (29.03.07) להלן: "עניין בטאט"; ע"פ 5763/10 מתן תורג'מן נ' מדינת ישראל (3.02.11).

6. עיתוי הגשת הבקשה לחזור מן ההודיה, מהווה שיקול מכריע בבחינת הבקשה.

הפסיקה הבחינה בין בקשה המוגשת לפני מתן גזר הדין לבין בקשה המוגשת לאחר מתן גזר הדין- כך נפסק כי היתר לחזרה מן ההודיה לאחר גזר הדין, יינתן רק במקרים ובנסיבות נדירות, "שאם לא כן הסכמתם של נאשמים להסדרי טיעון תהא למעשה מותנית בחומרת העונש שמוטל עליהם בדיעבד" (ע"פ 5622/03 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נח(4), 145)

ראו גם עניין בטאט הנ"ל וכן ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד מא(2) 572).

7. הדברים מקבלים משנה תוקף מקום בו הודיית הנאשם ניתנה במסגרת הסדר טיעון המשקף את תוצאת המשא ומתן שהצדדים הסכימו עליה בגדרו, שאז ההלכה היא כי אין ליתן לנאשם אפשרות בלתי מוגבלת לחזור בו מהודייתו לאחר שנגזר דינו (ע"פ 5561/03 פלוני נ' מדינת ישראל) שכן "אפשרות תמרון זו אינה משרתת את טובת הציבור ואת דרישות הצדק" (עניין רגבי הנ"ל).

8. גם במקרה של חזרה מהודיה לפני גזר דין, לגביה נוהגת גישה מקלה "אין להיעתר לבקשה באופן אוטומטי, אלא יש להתחשב ביתר הנסיבות" ע"פ 5622/03 פלוני הנ"ל.

כך נפסק גם ברע"פ 5134/12 יואל סבג נ' מדינת ישראל (16.07.12):

"הדגש המרכזי בכגון דא מושם בראש וראשונה על שאלת רצונו החופשי של הנאשם בשעת ההודיה, ומידת הבנתו את משמעות החלטתו. ברי כי ההליך הפלילי אינו 'תכנית כבקשתך' ואין לאפשר לנאשם לתעתע בבתי המשפט (ובתביעה)" (ע"פ 10478/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

וראה גם דבריו של המלומד י.קדמי בספרו על סדר הדין בפלילים חלק שני (א), מהדורה מעודכנת, תשס"ט-2009, בעמוד 1382 :

"נראה, אפוא, כי בעיקרון בית המשפט ייעתר לבקשה לחזרה מהודאה – כאשר זו אינה מבוססת על טעות או שגגה אך ורק כאשר קיים חשש ממשי שההודאה ניתנה "בניגוד לרצונו האמיתי" של הנאשם או "בניגוד לאמונתו הכנה בחפותו". מקרים אלו יהיו נדירים וחריגים"

מן הכלל אל הפרט

9. ראשית, בענייננו הודיית המבקשת ניתנה במסגרת הסדר טיעון ובעניין זה נפסק ע"י השופט ריבלין ברע"פ 3392/08 אמסלם נ' מדינת ישראל (להלן: "עניין אמסלם") כי:

"ברור הדבר כי באופן כללי הליכי הגיבוש של הסדרי טיעון – כמו הליכים אחרים במשפט הפלילי – אינם נקיים מלחצים. הנסיבות הסובבות גיבוש של הסדר טיעון אינן חופשיות מלחצים, סביר להניח שכך הוא הדבר ברבים מן המקרים, במיוחד מנקודת ראותו של הנאשם. ברור גם שעצם העובדה שהסנגור חושף בפני הנאשם את הסיכונים הכרוכים בניהול משפט מלא – סיטואציה לוחצת ללא ספק – אין בה כדי לאיין את ההודאה שניתנה לאחר מכן במסגרת הסדר טיעון. ואולם כאמור, כל מקרה ראוי לו שייבחן לפי נסיבותיו, תוך הקפדה על שמירת זכויותיו של הנאשם".

10. הבקשה בה עסקינן הוגשה עובר למתן גזר הדין, אולם הצדדים הסכימו ביניהם, במסגרת הסדר הטיעון, גם על העונש אותו יבקשו מבית המשפט לגזור על המבקשת.

במקרה דומה נפסק מפי השופט א. רובנשטיין כי די בכך שהעונש כלול בהסדר הטיעון והיה ידוע לנאשם, בכדי לשלול ממנו את הטענה כי בקשתו הוגשה לפני גזר הדין (במטרה ליהנות מהגישה המקלה המתלווה לבקשות המוגשות בעיתוי זה):

"בענייננו נטען כי הבקשה הוגשה טרם גזר הדין; ואולם, בנידון דידן אין עולה לאמיתה שאלת הקשר בין העונש הנגזר להעלאת הטענה של חזרה מהודיה. הסדר הטיעון היה מה שקרוי "סגור", קרי, ללא טיעון גמיש לעונש. על כן ידע כל אחד מן המערערים מה יהא עונשו; הסיכוי כי בית המשפט יתערב בהסדר היה קלוש עד מאוד. על כן, הטענה לגבי עיתוי העלאת הבקשה לפני גזר הדין, כתומכת בקבלתה (תוך הסתמכות, למשל, על ע"פ 5583/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), אינה תקפה על צד האמת במקרה דנא, מקום שבו הנאשם ידע מה יהא עונשו; גם אם בית המשפט לא היה כבול בהסדר במישור המשפטי. אין לכך משמעות רבה. "

(ע"פ 2094/11 ציון בן עמי ואח' נ' מדינת ישראל (13/11/2011)

העונש שהיה צפוי למבקשת, כלול בהסדר הטיעון שכבר הוקרא והוכתב לפרוטוקול ע"י ב"כ הצדדים, לרבות סכום הקנס שיוטל ופריסתו לתשלומים וכן צווי ההריסה והסגירה ואף תאריך כניסתם לתוקף.

בנסיבות אלו, המבקשת אינה יכולה לטעון כי בקשתה הוגשה עוד בטרם נודע העונש הצפוי לה וככזו, המדובר בבקשה ככל בקשה אחרת המוגשת אחרי מתן גזר הדין או למצער לאחר שנודע העונש הצפוי שהפסיקה מצווה אותנו לנהוג בהן בחומרה לעומת בקשות המוגשות עובר לידיעת גזר הדין.

מכאן, עיתוי הגשת הבקשה, אינו מפחית את החשש שהחזרה מהודיה מקורה בתכסיס דיוני (ע"פ 5622/03 פלוני ועניין אמסלם הנ"ל).

11. בקשת המבקשת לביטול הכרעת הדין מתייחסת רק לכתב האישום נשוא תיק 79/08, ורוב רובן של הטענות בבקשה מכוונות נגד הודאתה בסעיף 1.6 באותו כתב אישום.

לטענת המבקשת, בדיון שהתקיים ביום 4.12.11 ביקש בא-כוחה הקודם להתיר לה לחזור בה מכפירתה, למרות שעדיין לא כפרה והתיק נקבע אך לתזכורת.

יחד עם זאת, עיון בפרוטוקול הדיון שקדם לאותו דיון והתקיים בתיק 79/08 בנפרד ביום 5.05.10, מעלה כי כן נשמעה כפירה מפי ב"כ המבקשת. בא כוחה של המבקשת דאז טען באותה ישיבה את כל הטענות המועלות על ידיה כיום, ובכלל זה טען כי חלוף הזמן והעובדה שהמבנים נבנו לפני עשרות שנים היא הנותנת כי ניתן היתר לבנייתם. בעקבות כפירתה זו של המבקשת נקבע התיק לשמיעת ראיות. משמע, גם עו"ד וולצקי היה סבור בשעתו כי יש לכפור באשמה, אך ככל שהטיפול בתיק התקדם והוא נדרש לחפש ראיות לכך, הבין כפי הנראה, כי אין באפשרות המבקשת להוכיח קיומו של היתר בניה לאותם מבנים. בהקשר זה ראוי להבהיר כי אמנם, נטל ההוכחה חל על המאשימה, אך כאשר מדובר בהוכחת יסוד שלילי עובר נטל הראיה אל כתפי הנאשם מיד עם הצהרת עדי המאשימה כי לא עלה בידיהם לאתר היתר בניה למבנה נשוא כתב האישום.

באותו דיון מיום 5.05.10 המבקשת היתה נוכחת ולא ניתן לטעות כי לא הבינה שהאישום בתיק 79/08 מתייחס גם לאותו בניין ישן, נשוא סעיף 1.6 לכתב האישום.

12. לפיכך, אין בידי לקבל את טענת המבקשת לפיה בהסכמתה להסדר הטיעון המתייחס לשני האישומים גם יחד לא הבינה כי הוא כולל הודאה מוסתרת בסעיף 1.6 לכתב האישום הראשון.

הדברים מתחדדים עוד יותר ועולים ביתר שאת מטיעוני המבקשת עצמה במסגרת בקשתה המתייחסים לתוצאות והשלכות ההסדר בזה שיהיה עליה לעבור מחדש תהליך של לגליזציה לגבי כל הבנוי במגרש והעלויות הכספיות הגבוהות הכרוכות בכך (סעיף 37 לבקשה עסקינן).

האמור לעיל, מעיד על כך שבקשתה של הנאשמת נובעת מתוך חרטה גרידא לאחר שהבינה את משמעות העונש שיוטל עליה ובעיקר את העלויות הכספיות הכרוכות בכך ובמלים אחרות הבינה הגם במאוחר כי העסקה "אינה כדאית" מבחינתה ולא מתוך "אמונה כנה בחפותה" שהוכרה ע"י הפסיקה כסיבה חריגה נוספת המצדיקה התרת חזרה מהודיה:

"בבחינת הנסיבות הנלוות להודיה תיבחן גם השאלה האם הודיית הנאשם נעשתה בניגוד לאמונתו הכנה בחפותו". (השופט עדיאל בעניין רגבי הנ"ל וראה גם: עניין סמחאת הנ"ל).

וכלשון בית המשפט בעניין רגבי: "מהבקשה ומהתצהיר התומך בה גם קשה להבחין ב"זעקת החפות" של המערער"

כבר נפסק כי "חרטת נאשם כשלעצמה, אין בה כדי להוות נימוק מיוחד" ( עש"א (י-ם) 364/08 חמאדה נ' מדינת ישראל (13/02/2012).

על אחת כמה וכמה בענייננו, חרטה הנובעת מהערכה מחדש של כדאיות הסדר הטיעון שאושר מפי הנאשמת עצמה לאחר שבית המשפט הבהיר לה כי אינו מחויב להסדר.

יפים לעניין זה דברים שנאמרו בעניין אחר:

"יאמר כי כל הבקשה לחזרה מהודיה יסודה ברצונו של הסניגור "להשיג" לנאשם עסקה טובה יותר, ומשלא צלחה הדרך בידו – שב וביקש לחזור בו מההודיה על אף שהנאשם, בפני ביהמ"ש, אישר את הודייתו בעובדות כתב האישום, לאחר שהסניגור הצהיר לפרוטוקול כי הקריא לנאשם את כתב האישום המתוקן, והנאשם מודה בו...

כאשר מדובר בעסקת טיעון וביהמ"ש ברור לו שהנאשם הבין את מהות העסקה ואף אישר למותב זה את נכונות העובדות, הרי שביהמ"ש לא יעתר לבקשה כאמור, אשר יש בה כדי ללמד או על התנהלות פסולה של הסניגור, כפי שכבר ציינתי מעלה, או על סברתו של הנאשם כי העסקה אינה כדאית."

(ת.פ 2575/09 (כ"ס) מדינת ישראל נ' מסארוה (26/10/2010)

13. עיון בטענות המבקשת מעלה כי רוב רובן של טענותיה מכוונות בפועל כנגד הייצוג המשפטי ע"י בא-כוחה הקודם.

נפסק כי אומנם טענות מסוג זה יוכלו להוות נסיבה חריגה לעניין מתן היתר לחזרה מהודייה אולם רק "במקום שבא כוחו של הנאשם פועל מתוך מניעים זרים תוך הפרת אמונים כלפיו". (עניין רגבי הנ"ל)

בעניין רגבי כב' השופט עדיאל אף הדגיש כי:

"המלצתו של סניגור לנאשם להודות תוך הבהרה שאם לא יודה צפוי לו עונש כבד יותר אינה מצדיקה מתן היתר לחזור מן ההודיה. בהמלצה כזאת אין פסול כל עוד אין בה כדי לשלול את הרצון החופשי של הנאשם וכל עוד הבחירה החופשית אם להודות נשארת בידי הנאשם"

14. לאחר עיון בטענות הצדדים ומהשתלשלות העניינים כפי שמשתקפת מקריאת פרוטוקול הדיון מיום 4.12.11, לא מצאתי כי נפל פגם כלשהו ברצונה החופשי של המבקשת. המבקשת אישרה את הסדר הטיעון מרצונה החופשי, לאחר שניתנה לה הזדמנות להיוועץ בסניגורה ביחידות, מחוץ לאולם בית המשפט, והדיון אף הופסק לשם כך ולאחר שהובהר לה כי בית המשפט איננו כבול להסדר הטיעון.

זאת ועוד, גם אם היה בהמלצותיו של הסניגור למבקשת משום הפעלת לחץ מסוים עליה, כטענתה, עדיין לא היה בכך חריגה מהגבולות הלגיטימיים כפי ששורטטו בפסיקה דלעיל. המלצות הסניגור הותירו את ההחלטה בעניין ההודיה בידי המבקשת ובוודאי שלא באו מתוך מניעים זרים ופסולים, או למצער לא הוכחו מניעים כאלו.

לעניין זה נפסק כי:

"על בית המשפט לנהוג זהירות בטענות הכרוכות בכשל בייצוג – והנחת היסוד היא כי סניגורים עושים מלאכתם נאמנה"

( ע"פ 3165/08 עאמר עאסלה נ' מדינת ישראל מיום 08/09/2008)

15. הרושם העולה מהבקשה ובמיוחד השלב בו הוגשה הבקשה, הוא שהבקשה באה לעולם בעקבות חילופי הייצוג והערכת חומר הראיות מחדש, כפי שעולה מטיעוני המבקשת עצמה לעניין סיכויי המאשימה להרים את נטל ההוכחה המוטל עליה.

בעניין זה, נפסק כבר כי החלפת ייצוג, סיכויי הרשעה ומצב הראיות, לא מהווים נימוק לחזרה מהודיה.

ראו: ע"פ 1146/04 (נצ') חלף מוסא נ' מדינת ישראל (1.6.04); ע"פ (ת"א) 70687/04 מרק ליבשטיין נ' מדינת ישראל (3.6.04).

16. עוד טענה המבקשת, למעורבות יתר מצד בית המשפט בהליך, תוך הפעלת לחצים על המבקשת להודות במסגרת הסדר הטיעון.

הדברים שהמבקשת מייחסת לבית המשפט לא נרשמו לפרוטוקול הדיון, והוכחשו ע"י ב"כ המאשימה, ולפיכך אין בידי לקבלם.

כלשונו של בית המשפט בעניין אמסלם הנ"ל:

"אשר לנסיבות שברקע מתן ההודאה, אנו חיים מפי הפרוטוקול המונח לפנינו, וממנו עלינו לשאוב את הנתונים הרלבנטיים ביחס למהלך הדברים"

לא הוכח כי בית המשפט הביעה דעה ביחס לעונש הצפוי לנאשמת אם לא תסכים להסדר הטיעון.

מכל מקום, נקבע בפסיקה, שאף מקום שבית המשפט הביע דעתו כאמור, אין בכך כדי להוות טעם להתיר חזרה מהודיה.

ראו ע"פ 6877/95 גולן נ' מדינת ישראל פ"ד נא(1) 332 וכן ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נז (1) 577:

"האיסור על שופט הדן בתיק להיות מעורב במשא ומתן לקראת הסדר טיעון תוך הצגת העונש הצפוי לנאשם, וכן העובדה שהנאשם עלול להיות מופתע מחומרת העונש שנגזר עליו עם דחיית הסדר הטיעון, אינם פוגעים בהגינות כלפי הנאשם, ואין בהם כשלעצמם כדי להקים לנאשם עילה לחזור בו מהודיתו. הערכה אופטימית של נאשם ואף תקווה וציפייה שנכזבו, אין בהם יסוד של פגיעה בעקרון ההגינות, ובלבד שהנאשם הועמד מראש בפני המשמעויות והתוצאות האפשריות של הודיתו בבית-המשפט במסגרת הסדר הטיעון. ואמנם, ככל שניתן ללמוד משיטות משפט הקרובות לשיטתנו, האיסור על מעורבות של שופט הדן בתיק בהליך המשא ומתן להסדר טיעון, אין בו, כשלעצמו, כדי לבסס עילה לחזרת הנאשם מהודיתו. " (ההדגשה הוספה- ע.ו.)

עוד יוער בהקשר זה, כי הטרוניה שמשמיעה המבקשת כנגד ניהול דיון לא פורמאלי והטענה כי הדבר מהווה התנהלות "הנוגדת את ניהול ההליך באופן נויטרלי" כלשונה, אינה במקומה.

בהתאם לסעיף 68א (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, מוסמך בית המשפט שלא לרשום בפרוטוקול דברים שנאמרו בדיון בלתי פורמאלי שהִתקיים, לרבות שאלות והערות בית-המשפט וזאת על מנת לאפשר ביטוי חופשי ולא מחייב במהלך דיון משפטי.

17. אשר על כן ובהעדר נימוק מיוחד או נסיבה חריגה אשר יצדיקו חזרה מהסדר הטיעון ומהודאתה של הנאשמת, אני דוחה את הבקשה.

עם זאת, לאור הסכמת המאשימה בתגובתה לבקשה, וככל שהנאשמת תביע רצונה בכך, הטיעון יהיה חופשי והנאשמת לא תהיה כבולה להסדר הטיעון בעניין העונש.

המזכירות תקבע מועד חדש לשמיעת טיעוני הצדדים לעונש ותזמן את הצדדים אליו.

ניתנה היום, כה' אלול תשע"ב 12 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.