תמצית טענות הצדדים

התובע טוען, שהיה בר רשות בחלק ממבנה ברח' המרץ, אזור התעשייה הישן בראש העין, הבנוי על מקרקעין הידועים כחלק מחלקה 93 בגוש 4252 (להלן – הנכס). התובע מציין עוד, כי החל משנת 1962 ביצע במבנה פעילות עסקית, וכל זאת ללא תשלום תמורה לבעלים.

בשנת 1997 בת"א 3044/97 הגישה הנתבעת (להלן – העירייה) לבית משפט זה תביעת פינוי נגד התובע ואחרים. במסגרת תביעה זו עתרה התובעת לפינוי התובע מהנכס. בין העירייה ובין התובע דנן נכרת הסכם פשרה, שניתן לו ע"י כב' השופט ישעיהו שנלר ביום 27.4.99 תוקף של פסק דין (להלן – הסכם הפשרה). בהסכם הפשרה התחייב התובע לפנות את הנכס לאלתר. העירייה מצידה הסכימה להכיר בזכותו של התובע לקבלת פיצוי כספי, ולצורך כך בלבד הסכימה העירייה להכיר בתובע כבר רשות.

למרות האמור בהסכם הפשרה, פינה התובע את הנכס רק ביום 28.6.2007. מאז ועד הגשת התביעה, 15.1.09, טרם שולמו לתובע פיצויים. על כן, עותר התובע לחיוב העירייה בתשלום פיצויים בסך 545,300 ₪. כמו כן, עותר התובע לפיצויים נוספים בסך 10,000 ₪ בגין ניהול מו"מ שלא בתו"ל ובסך 50,000 ₪ בגין עגמת הנפש, שנגרמה לו –לטענתו – עקב התנהלותה של העירייה.

העירייה טוענת, כי הכירה בתובע כבר רשות לצרכי פשרה בלבד. אין בהסכמה זו כדי לשנות את העובדה, כי התובע ישב במקרקעין ללא הרשאה מהבעלים (רשות הפיתוח). העירייה טוענת עוד, כי בהתאם להסכם הפשרה היה על התובע לפנות את הנכס לא יאוחר מיום 29.9.01. ממועד זה ואילך, ומשלא פונה הנכס בפועל, זכאית העירייה לקבל מהתובע שכר ראוי בגין השימוש בנכס. דמי שימוש אלו יש לקזז מהפיצוי שייפסק לטובת התובע, ככל שיפסק פיצוי שכזה. עוד מבקשת העירייה לקזז את חובות הארנונה שנצברו בגין ההחזקה בנכס בסך של 222,331 ₪.

הסכמה והסדר דיוני

בסיכומו של הדיון מיום 20.12.09 נאמר בהחלטתי:

"אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע זכאי לפיצוי כספי בגין השקעות שהשקיע בנכס שפינה, וכי על הנתבעת לשלם פיצוי זה. המחלוקת הינה בשאלת גובה הפיצוי".

בדיון ביום 30.5.11 הסכימו הצדדים על מינוי שמאי מוסכם, על מנת להעריך את גובה הפיצוי המגיע לתובע. בהתאם להסכמה זו מונה השמאי אילן ברעם (להלן – השמאי ברעם), שאמד בחוות דעתו את גובה "דמי הפינוי הראויים ל'בר רשות'".

בדיון ביום 15.7.13 הגיעו הצדדים להסדר דיוני נוסף כדלהלן:

"1. חוות דעת של המומחה אילן ברעם היא תהיה חוות הדעת הקובעת לא עוררין.

2. בנסיבות אלה אנו מוותרים על חקירתו של השמאי אילן ברעם. כך גם אנו מסכימים לוותר חוות הדעת של השמאים מטעם הצדדים, מר חיים בן ארי ומר נועם אונגיל.

3. נותרה מחלוקת בשאלת זכאותה של הנתבעת לדמי שימוש ראויים. הצדדים יסכמו טענותיהם בעניין זה. ביהמ"ש יכריע בעצם שאלת הזכאות לדמי שימוש ראויים, ובמידה שיימצא כי קיימת זכאות, בית המשפט יכריע בשאלת תחילתה של התקופה שבה קיימת הזכאות.

4. היות ששולמה ארנונה, הנתבעת מוותרת על טענת הקיזוז שבסעיף 13 לכתב ההגנה.

5. באשר לשאלת שיעור דמי השימוש בשונה משאלת עצם הזכאות, יעמדו דמי השימוש המוסכמים, ככל שקיימת חבות, על סך של 5.5 דולר למ"ר של מבנה, וסך של 1 דולר למ"ר של יתרת השטח. השטחים יהיו בהתאם לאמור בסעיף 4 לחוות דעתו של אילן ברעם, 149 מ"ר שטח מבנה ו- 65.9 מ"ר ליתרת השטח.

6. הצדדים מבקשים ליתן להסכמה זו תוקף של החלטה, לתת הזדמנות לצדדים לטעון טענותיהם, ולקבוע בפסק הדין בהתאם לשיקול דעתו את הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד".

לפיכך, ומשקיבלו הצדדים בהסכמה את האמור בחוות דעתו של השמאי ברעם ביחס לפיצוי המגיע לתובע, נותר לדון ולהכריע בשאלת דמי השימוש הראויים, אותם מבקשת הנתבעת לקזז מגובה הפיצוי המוסכם, הן בנוגע לעצם קיומה של זכאות והן לתקופה בגינה קיימת הזכאות.

דיון והכרעה

בסיכומי הצדדים, אשר הוגשו בהתאם להסכמה הדיונית הנ"ל, שקיבלה תוקף של החלטה, טוענת העירייה, כי התובע חייב לשלם לה דמי שימוש ראויים החל מהיום בו היה עליו לפנות את הנכס בהתאם להסכם הפשרה, 29.9.01, ועד למועד פינויו של הנכס בפועל, 28.6.07 (סעיף 13 לכתב הסיכומים מטעם העירייה).

התובע מצידו טוען, כי העירייה לא זכאית כלל לדמי שימוש ראויים. זאת בשל התנהגותה של העירייה, שהיתה נגועה בחוסר תום לב קיצוני. לחילופין, טוען התובע, כי בהתנהגותה ויתרה העירייה על זכותה לקבל דמי שימוש ראויים. לחילופי חילופין, טוען התובע, כי קיבל מהיועצת המשפטית של העירייה, עו"ד פרומה פורת (להלן – עו"ד פורת), ארכה לפינוי הנכס עד ליום 30.12.05. עוד טוען התובע, כי הפסיק את פעילותו בנכס כבר ביום 27.9.05. לכן זהו המועד האחרון בו יכול התובע להיות מחוייב בתשלום דמי שימוש ראויים לעירייה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת ראיותיהם, נחה דעתי, כי העירייה זכאית לדמי שימוש ראויים בגין התקופה שמיום 29.9.01, מועד הפינוי הקבוע בהסכם הפשרה, ועד ליום 28.6.07, מועד הפינוי בפועל, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.

בהסכם הפשרה התחייב התובע לפנות את הנכס לאלתר או לכל המאוחר ביום 29.9.2001, וכך נכתב בהסכם הפשרה (נספח ב לתצהיר עדותו של התובע):

"1.התובעת מכירה בזכותו העקרונית של הנתבע לקבלת פיצוי כספי.

2. לצורך זה ולצורך זה בלבד מוכנה התובעת להכיר בנתבע כ'בר רשות' (רשות/רשיון הניתנים לביטול). עקרונות הפיצוי הכספי יהיו כמקובל כלפי ברי רשות מסוג זה, על כל המשתמע והכרוך בכך.

3. יינתן פסק דין לפינוי עפ"י ההודעה המוסכמת המצ"ב, ללא צו להוצאות, והחזקה בנכס תימסר לאלתר לידי התובעת.

4. למרות האמור בסעיף 3 לעיל, יעוכב ביצוע פסק הדין עד ליום 29/9/2001 או עד קבלת היתר בניה מטעם התובעת, לפי המוקדם שביניהם".

כנספח ג' לתצהיר עדותו של התובע צורפה ה"הודעה בהסכמה לכב' בית המשפט" שצורפה להסכם הפשרה ונזכרת בסעיף 3 להסכם הפשרה. בהודעה הנ"ל נאמר:

"1.באי כוח הצדדים מודיעים בזאת לכב' בית המשפט כי הגיעו ביניהם להסכמה לפיה יינתן פסק דין פינוי כמבוקש (ללא צו להוצאות), ועל פיו יפנה לאלתר הנתבע וכל הבא מכוחו ו/או מטעמו, את המקרקעין הידועים כחלקה 93 גוש 4252 באזור התעשיה הישן בראש העין, וימסרם לתובעת כשהם פנויים מכל אדם וחפץ.

2. באי כוח הצדדים מבקשים בזאת מכב' בית המשפט כי יינתן להסכמה זו תוקף של פסק דין".

כאמור לעיל, ביום 27.4.99 ניתן להסכם הפשרה תוקף של פסק דין.

מן האמור עולה, כי התובע התחייב לפנות את הנכס לאלתר או לכל המאוחר עד ליום 29.9.01.

אמנם התובע טוען, כי העירייה האריכה את המועד לפינוי המקרקעין עד ליום 30.12.05, וזאת כאמור במכתבי עו"ד פורת, שיצוטטו בהמשך. יש לדחות טענה זו.

במכתב עו"ד פורת מיום 7.7.05 (נספח ד' לתצהיר עדותו של התובע), המופנה לתובע, נאמר:

"1.ביום 27.4.99 ניתן על ידי בית משפט השלום בפתח תקוה תוקף של פסק דין להסכם הפשרה על פיו תפנה עד ליום 29.9.01 את המקרקעין הידועים כחלקה 93 בגוש 4252 באזור התעשייה הישן בראש העין (להלן: 'המקרקעין'), ותמסרם לעיריית ראש העין כשהם פנויים מכל אדם וחפץ. מצ"ב העתק מפסק הדין והסכם הפשרה.

2. עד מועד מכתבנו זה טרם פונו המקרקעין הנ"ל וגם לא שולמו דמי שימוש ראויים לעירייה.

3. לאחרונה הובא לידיעת העירייה כי פורסמה מודעת פרסום בעיתון אינדקס להשכרת המקרקעין, מבוקש להבהיר כי העירייה הינה הבעלים של המקרקעין ואינך רשאי להעביר זכות מכל מין וסוג שהוא לאחר במקרקעין, פעולה כאמור תאלץ את העירייה לפעול בהתאם לזכויות המוקנות לה בדין.

4. הינך נדרש בזאת לפנות את המקרקעין עד ולא יאוחר מיום 31.7.05 ולמסור החזקה בהם לעירייה, שאם לא כן תפעל העירייה לביצוע פסק הדין אשר ניתן נגדך".

מן האמור עולה בעליל, כי העירייה חוזרת ושבה על דרישתה לאכיפת הסכם הפשרה ולפינוי הנכס, ומזכירה שוב, כי התובע היה חייב לפנות את הנכס עד ליום 29.9.01, כאשר התובע הפר חיוב זה. עוד עומדת העייריה על דרישתה לתשלום דמי שימוש ראויים בגין התקופה שממועד הפינוי האמור בהסכם הפשרה. אין באמור בסעיף 4 למכתב הנ"ל כדי להאריך את אחזקת התובע במקרקעין בהסכמה – ההיפך הוא הנכון. העירייה עומדת על דרישתה לפינוי מיידי של הנכס ומזכירה את זכותה להחזיק בנכס כבר מיום 29.9.01. העירייה אף דורשת מהתובע לשלם לה דמי שימוש ראויים בגין התקופה שבה מחזיק התובע בנכס שלא כדין ובלי רשות תוך הפרת הוראות הסכם הפשרה.

דברים דומים עולים גם במכתב עו"ד פורת מיום 22.8.05 (נספח כה לתצהיר עדותו של התובע), וכך נרשם שם:

"במענה למכתב שבנדון הנני להודיעך כדלקמן:

1. עיריית ראש העין הינה הבעלים של מקרקעין בגוש 4252 חלקה 93, אשר הופקעו על ידה כדין.

2. הפסיקה המובאת במכתב שבנדון, אינה רלבנטית למקרה דנן, דומה כי נשתכחה העובדה כי מדובר בבצוע פסק דין, אשר ניתן כדין ובהתאם להסכם פשרה עם מרשך. פסק הדין לרבות הסכם הפשרה צורף למכתבי מיום 7.7.05.

3. ניסיון מרשך להתעלם מפסק הדין, או לנסות לערער עליו בעקיפין, מקום בו לא קיימת זכות כאמור, נדחה על הסף.

4. בנסיבות אלה על מרשך לפנות את המקרקעין שבנדון ולמסור החזקה בהם ללא דיחוי. ניתנת בזאת ארכה נוספת ואחרונה לביצוע הפינוי עד ולא יאוחר מיום 30.12.05, שאם לא כן לא יהא מנוס מבצוע פסק הדין באמצעות לשכת ההוצל"פ".

גם באמור במכתב זה, לא מוותרת העירייה על האמור בהסכם הפשרה ועל הדרישות המצויינות במכתב הקודם לתשלום דמי שימוש ראויים. אין באמור במכתב הנ"ל כדי להצביע על הסכמה של העירייה להאריך את אזחקת התובע בנכס ללא תשלום תמורה.

התובע לא עמד, איפוא, בנטל המוטל עליו, ולא הוכיח, כי העירייה נתנה את הסכמתה לכך שהתובע ימשיך להחזיק בנכס לאחר מועד הפינוי האמור בהסכם הפשרה. בודאי שלא הוכחה הסכמה שכזו להמשך החזקה בנכס ללא תשלום תמורה כלשהי.

לפיכך, יש לחייב את התובע בתשלום דמי שימוש ראויים בגין החזקתו בנכס בגין התקופה שמיום 29.9.01, מועד הפינוי הנקוב בהסכם הפשרה.

מהו מועד סיום התקופה, שבגינה זכאית העירייה לדמי שימוש ראויים?

אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובע השיב את החזקה בנכס לידי העירייה רק ביום 28.6.2007.

התובע אמנם טוען, כי הפסיק לעשות שימוש במקרקעין עוד ביום 27.9.05, ועל כן זה המועד המאוחר ביותר, שעד אליו בלבד ניתן לחייבו בדמי שימוש ראויים. התובע תומך את טענותיו בצו הפסקה השיפוטי ובצו למניעת פעולות, שניתנו על ידי כב' סגן הנשיא, השופט אהרן גולדס ביום 27.9.05 (החלטת כב' הש' גולדס צורפה כנספח ג לכתב ההגנה). לאחר הוצאת צווים אלו שוב לא יכול היה התובע לעשות שימוש כלשהו בנכס.

דין הטענה להידחות. אין די בכך שהתובע לא יכול היה לעשות שימוש בנכס. היה על התובע להשיב את החזקה בנכס לידי העירייה ולפנותו. כל עוד לעשה כן, על התובע לשאת בתשלום בגין החזקתו בנכס, החזקה ששללה מהעירייה את האפשרות להחזיק בעצמה בנכס ולעשות בו שימוש כלשהו.

יתירה מכך, מעבר להצגת הצווים לא הובאה על ידי התובע שום ראיה נוספת לכך, שאכן הפסיק את השימוש בנכס. מכל מקום, אין לעצם הפסקת השימוש נפקות כלשהי, כאמור לעיל.

על התובע לשאת, איפוא, בדמי שימוש ראויים בגין אחזקתו בנכס עד ליום 28.6.07, המועד בו פינה בפועל את החזקה בנכס והשיב אותה לידי העירייה.

סיכום

לסיכומם של דברים, על התובע לשלם לעירייה דמי שימוש ראויים בגין התקופה שמיום 29.9.01 ועד ליום 28.6.07. סכום דמי השימוש הראויים יקוזז מהפיצוי המגיע לתובע. ב"כ הצדדים יגישו תחשיב של הסכום לתשלום בשקלים חדשים בתוך 14 יום ממועד קבלת פסק דין זה.

נקבע לת"פ בעוד 19 יום מהיום.

המזכירות תעדכן ביומן.

ניתן היום, י"ז כסלו תשע"ד, 20 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.