פסק דין

טענות התובע

הנתבע פנה לתובע וביקש הלוואה בסך 60,000 ₪. התובע נעתר לבקשה והלווה לנתבע ביום 2.8.05 סך של 60,000 ₪. בהתאם להסכם ההלוואה, שנכרת בין הצדדים, היה על הנתבע לפרוע את חובו מיד עם קבלת דרישה לפרעון מהתובע.

במהלך חודש אוגוסט 2006 פנה התובע לנתבע בכתב ובעל פה, וביקש את פרעון ההלוואה. למרות פניות אלו לא פרע הנתבע את חובו.

טענות הנתבע

התובע הנו מנהל בטריפל סי מחשוב בע"מ (להלן – החברה). ההלוואה ניתנה לנתבע על ידי החברה במסגרת עבודתו אצלה. במהלך שנת 2005 סוכם, כי החברה תלווה לנתבע סך של 100,000₪. עוד סוכם, כי ההלוואה תיפרע על ידי הנתבע בתשלומיםחודשיים בסך 1,000 ₪ כל אחד. בהתאם לסיכום זה ניכתה החברה מידי חודש סך של 1,000 ₪ ממשכורתו של הנתבע.

הוסבר לנתבע, כי החברה יכולה לרשום בספריה הלוואה עד לסך של 40,000 ₪ בלבד, ולכן נרשם, כי יתרת ההלוואה בסך 60,000 ₪ ניתנה על ידי התובע. זאת למרות שמלוא סכום ההלוואה, 100,000 ₪, ניתנו לנתבע בשיקים, שנמשכו מחשבון החברה. כך גם כל ההחזרים על חשבון החוב נעשו לידי החברה באמצעות ניכוי ממשכורתו של הנתבע, כאמור לעיל.

בנסיבות אלו אין הנתבע חב דבר לתובע עצמו.

בהמשך, עם עזיבתו של המשיב את החברה, סוכם שמלוא יתרת החוב בגין ההלוואה תקוזז אל מול פיצויי הפיטורין, שהנתבע היה אמור לקבל מהחברה. החברה לא עמדה בהתחייבות זו. בעקבות מחלוקת זו הגיעו הנתבע והחברה לסיכום חדש, ולפיו החברה והתובע מוותרים על הזכות לפרעון יתרת סכום ההלוואה. מנגד הנתבע ויתר על זכותו לקבלת פיצויי פיטורין מהחברה. הגשת התביעה בתיק זה מהווה הפרה של הסכמה זו.

דיון והכרעה

בפתח הדברים יצויין, כי בין הנתבע ובין החברה התנהלו הליכים בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו, כאשר ביום 25.7.12 ניתן במסגרת הליכים אלו פסק דין. בפסק הדין התקבלה טענת הנתבע, שהועלתה גם שם, כי החברה מחלה לנתבע על חובו כלפיה כנגד ויתור של הנתבע על קבלת כספי פיצויי הפיטורים. קביעה זו של בית הדין לעבודה יוצרת השתק פלוגתא בכל הנוגע לשאלת קיומה של הסכמה בדבר ויתור הדדי, ואין לשוב ולדון בה.

דא עקא, אין בקביעה עובדתית זו, היוצרת השתק פלוגתא, כדי לסיים הדיון במקרה דנן. אמנם הנתבע טוען, כי הסכמה זו לויתור הדדי חלה על ההלוואה, שפרעונה נתבע בתיק זה, כאשר לטענת הנתבע גם הסכום הנתבע בתיק זה הוא חלק מההלוואה, שכולה ניתנה לו על ידי החברה ולא על ידי התובע. אך מנגד התובע טוען, כי המדובר בתיק דנן בהלוואה נפרדת, שלא ניתנה על ידי החברה אלא על ידי התובע באופן אישי. ממילא, אם תתקבל טענה זו של התובע, הויתור ההדדי שבין הנתבע והחברה, שקיומו הוכר בפסק הדין הנ"ל, לא חל על הלוואה זו. לפיכך יש לבדוק בשלב ראשון, האם ההסכמה בדבר ויתור הדדי חלה גם החוב הנתבע בתיק זה.

לשם הכרעה בשאלה זו יש לבדוק, ראשית, האם הלוואה שפרעונה נתבע עתה ניתנה לנתבע על ידי התובע או על ידי החברה.

הנתבע עצמו העיד כבר בישיבת קדם המשפט הראשונה ביום 21.2.11 ואמר (עמ' 2 לפרוטוקול):

"קיבלתי הלוואה של 100,000 ₪ מהתובע (שורה 6) ... מי שנתן לי את ההלוואה זה רמי נחום. את הפיצויים צריכה לתת לי החברה (שורות 19-20)".

מדבריו אלו של הנתבע לא ניתן להסיק דבר, כאשר הנתבע מתייחס לכל סכום הלוואה שקיבל, 100,000 ₪, כאשר כלל אין מחלוקת שחלק נכבד מסכום זה, 40,000 ₪, ניתן לנתבע כהלוואה מהחברה ולא מהתובע. לא ניתן, איפוא, לראות בדברים אלו של הנתבע משום הודאה שלו בכך שחלק ההלוואה, שפרעונו נתבע עתה בתיק זה, ניתן לנתבע על ידי התובע באופן אישי. ההיפך הוא הנכון, דברים אלו של הנתבע הם חזרה עקבית על גרסתו, כי אין מדובר בשתי הלוואות אלא בהלוואה אחת בסך כולל של 100,000 ₪, שלגבי כולה חלה ההסכמה בדבר ויתור הדדי, כאמור לעיל.

אכן, כפי שעולה מהסכם ההלוואה, נספח א לתצהיר עדותו של התובע, עליו חתמו הצדדים, נתן התובע אישית לנתבע הלוואה בסך 60,000 ₪. בהסכם זה תולה התובע את יהבו בכל הנוגע להוכחת טענתו, כי המדובר בהלוואה אישית שנתן לנתבע.

אמנם גם חלק זה של ההלוואה, כמו החלק האחר בסך של 40,000 ₪, ניתן לנתבע בשיקים שנמשכו על ידי החברה, כפי שאישר התובע עצמו (15 לפרוטוקול, שורות 24-28). את מתן ההלוואה בשיקים, שנמשכו על ידי החברה, הסביר התובע, בכך שמדובר בכספים המגיעים לו אישית מקופת החברה, ואלו הם הכספים שהועברו לנתבע. התובע לא תמך טענה זו באסמכתא כלשהי מתוך ספרי החשבונות של החברה. בכך מנע מבית המשפט ראיה, שהיתה יכולה לתמוך בטענתו של התובע ולהועיל לעניינו, ובהתאם להלכה הפסוקה יש לזקוף זאת לחובתו של התובע. בהקשר זה יצויין גם, כי התובע נמנע מהעדת אחיו גלעד, ששימש כמנהל הכספים של החברה, על מנת שיתמוך בטענותיו. זאת למרות שלדברי התובע עצמו גלעד אחיו מטפל גם בכל ענייניו האישיים של התובע (עמ' 16 לפרוטוקול, שורה 12), והוא היה זה שערך את הסכם הלוואה (עמ' 16 לפרוטוקול, שורה 10). גם זאת יש לזקוף לחובתו של התובע. במיוחד כאשר מדובר במי שערך את הסכם ההלוואה, ויכול היה בנקל לסתור טענותיו של הנתבע לעניין נסיבות עריכת הסכם ההלוואה.

זאת ועוד, התובע עצמו אישר, כי אין מדובר בשתי בקשות נפרדות של הנתבע לקבלת הלוואות, האחת מהחברה והאחרת מהתובע, אלא בפניה של הנתבע לתובע, כמנהל החברה, בבקשה לקבלת הלוואה בסך כולל של 100,000 ₪ (עמ' 15 לפרוטוקול, שורה 3 ושורה 15). הדברים עומדים בסתירה לדברים קודמים של התובע, אשר בתצהיר עדותו (סעיף 9 לתצהיר) מפריד בין שני חלקי ההלוואה, וטוען, כי הנתבע פנה אליו לשם קבלת הלוואה אישית בסך 60,000 ₪.

לנוכח כל האמור לעיל, כאשר התובע נמנע מהצגת ראיות התומכות בגירסתו, כי המדובר בהלוואה שנתן באופן אישי, וכאשר ההלוואה כולה ניתנה בשיקים שנמשכו על ידי החברה, יש לקבוע כי הנתבע עמד בנטל המוטל עליו. הנתבע הוכיח טענתו, כי המדובר בהלוואה בסך כולל של 100,000 ₪, שאת כולה קיבל מהחברה, וכאשר פיצול הלוואה לשני חלקים - 40,000 ₪ מהחברה ו-60,000 ₪ מהתובע – הינו פיצול פיקטיבי, שנעשה משיקולים חשבונאיים של החברה והתובע, בעוד שבפועל ההלוואה כולה על שני חלקיה ניתנה על ידי החברה.

גם אם מדובר בהלוואה, שניתנה על ידי התובע, אין בכך כדי להועיל לתובע. לדברי התובע עצמו, אין כל הפרדה בין כספיו האישיים וכספי החברה, כאשר התובע אישר, כי הוא "לא מנהל חשבון בנק עם שיקים" (עמ' 15 לפרוטוקול, שורה 26), וכי בחשבון הבנק הפרטי שלו כלל אין כסף (שם, שורה 32). בנסיבות אלו, כל הבחנה בנוגע לתחולת ההסכמה בדבר ויתור הדדי רק על ההלוואה מהחברה ולא על ההלוואה מהתובע הינה הבחנה מלאכותית ובלתי מתקבלת על הדעת, ואין לקבלה.

אשר על כן, התביעה נדחית.

התובע ישא בהוצאות הנתבע ובשכר ורחת עורך דינו בסך 8,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י"ח טבת תשע"ג, 31 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.