התביעה וטענות הצדדים

1. התובע, יליד 1980, פועל בעבודות מזדמנות, עותר לחייב את הנתבעת בנזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מתאונת עבודה בה נפגע ביום 20/01/02.
2. ע"פ עדות התובע בתצהירו (ת/1), במהלך עבודתו אצל הנתבע 1 (שנפטר בינתיים), סמוך לשעה 08:00, משאית עליה הועמסו גזמים של עצים החלה לנסוע. אחד הגזמים נפל על ראשו וגרם לנפילתו מהמשאית ופגיעתו. התובע טופל בבי"ח הלל יפה בגין כאבי ראש, סחרחורת ושוחרר עם המלצה למנוחה.
3. בהתאם לחוו"ד מומחה פסיכיאטרי מטעם בית המשפט ד"ר כנאענה, סובל התובע מסכיזופרניה אך מאחר והסימנים הפסיכוטיים לא הופיעו בתקופה הראשונה לאחר התאונה ואין תיעוד על פגיעה מוחית אורגנית בעקבותיה, אין קשר סיבתי ישיר בין התאונה לפריצת הסימנים הפסיכוטיים מספר שנים אחריה. עם זאת ניתן להניח שהתאונה הינה גורם דחק. לתובע 50% נכות נפשית, אולם התאונה דנן תרמה רק 8.3% כשברקע עברו ותאונות נוספות.
4. גרסת התובע ביחס לאופן התרחשות התאונה מוכחשת ע"י הנתבעת.

לטענתה התובע לא הזכיר את המשאית בחדר המיון, בטופס ביטוח לאומי (250) ובתעודה ראשונית לנפגע בעבודה. התאונה ארעה בינואר 2002 ורק באוקטובר 2002 הגיש תביעה לדמי פגיעה במל"ל בה מצוין לראשונה מעורבות המשאית. בנוסף בטופס התביעה למל"ל ציין התובע כי ישנם 2 עדים לתאונה ברם התובע לא הביא את העדים. בשים לב לאמור, יש לזקוף זאת לחובתו, לא להסתפק בעדות יחידה ולהסיק כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי הארוע ארע לפי גרסתו.

1. בתום ישיבת ההוכחות ביום 06/09/12, ביקשו הצדדים להגיש סיכומים בשאלת החבות בלבד, קרי נסיבות התאונה וקביעה אם עסקינן בתאונת דרכים בת פיצוי בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") תוך שהסכימו כי ככל שייקבע שקיימת על הנתבעת חבות לפיצוי התובע, מוסכם להמתין עד הקביעה הסופית של הועדה הרפואית של המל"ל נכות כללית, על מנת ליישם את הניכוי הנכון שיש לבצע מהפיצוי שיקבע.

דיון והכרעה

1. לאחר ששמעתי את הצדדים, עיינתי בסיכומים ובחנתי את הראיות, אני קובעת כי התובע מסר שלל גרסאות עובדתיות לא קוהרנטיות, נמצאו פרכות בגרסתו הסופית והוא לא הרים את הנטל במידה הנדרשת במשפט האזרחי להוכיח כי הארוע התרחש כפי שהצהיר ועל כן דין תביעתו להדחות.
2. בעדותו בבית המשפט, הסביר התובע כי התפקיד שלו היה לגזום עצים. בשלב ראשון הוא כרת את העצים בעבודה שנמשכה 2-3 שעות. לאחר סיום שלב הכריתה והנחת הגזם בצד, הועמס הגזם על משאית באופן שהתובע ועובד נוסף עמדו על הקרקע וזרקו את הגזם לארגז. על הארגז עמדו שני פועלים שתפקידם היה לסדר את הגזם בתוך הארגז. ע"פ עדותו בבית המשפט, היה איתו על הקרקע פועל בשם מוחמד אבו שחא ואילו הפועלים מוחמד גזמאווי ובילאל דעייף עמדו על המשאית ואז, בעודו עומד על הקרקע, נפל עליו מתוך המשאית, גזם על הראש.

גרסה זו, בכל הכבוד, לא תואמת את הגרסה בתצהירו ת/1 שם נכתב בסעיף 3 בהאי לישנא: "ביום 20/1/02 סמוך לשעה 08:00 נפגעתי במהלך עבודתי כאשר המשאית מס' רישוי... שהיתה נהוגה על ידי הנתבע תאופיק (ז"ל) ועליה הועמסו גזמים התחילה לנוע ואז אחד הגזמים נפל על ראשי וגרם לנפילתי מהמשאית..." (ההדגשה שלי-א.ד) כלומר בניגוד לעדותו בבית המשפט לפיה כל הזמן עמד על הקרקע וגזם נחת על ראשו, הגרסה בתצהיר היא כי נפל מהמשאית שעה שעמד עליה והחבלה ארעה למעשה בשל הנפילה מהמשאית.

גם אם שתי הסיטואציות החלופיות עשויות מבחינה משפטית להחשב תאונת דרכים במסגרת חוק הפלת"ד, אין בדיקה משפטית זו רלבנטית כל עוד לא שוכנעתי אל נכון מה באמת קרה באותו ארוע והאם בכלל היתה משאית מעורבת. הסתירה בין הגרסאות וחוסר הקוהרנטיות, מעיבה ומקשה על קבלת גרסה כזו או אחרת כמהימנה.

1. בתעודת חדר מיון נכתב "נפל בעבודה, נחבל בראש". בתעודה זו לא מאוזכר גזם ולא משאית.

התובע נחקר על מה שמסר בחדר מיון והעיד: "אמרתי מה שקרה לי. אמרתי שהיתה לי תאונת עבודה, אני לא זוכר אם סיפרתי את הפרטים. הגעתי למיון לא בהכרה מלאה, עם כאבים ודם" (עמוד 3 שורות 21-22), ובהמשך "הגעתי למיון עם דוד שלי, לקחו תעודת זהות שלי, שאלו מה קרה, אמרתי שנפגעתי בעבודה, דוד שלי נשאר איתי, תפרו לי את הראש ושחררו אותי הביתה. לא חקרו אותי על הנסיבות. שאלו איך קרה ואמרתי שקרה בעבודה" (עמוד 4 שורות 9-11). אילו היה מדובר רק בהשמטה בחדר מיון ניתן היה לקבל את ההסבר ברם גם בתיעוד נוסף אין זכר למשאית.

כך, בטופס 250 מיום התאונה- 20/01/02, נכתב "נפל על ראש גזע עץ". אין אזכור של משאית ואף לא של גזם.

בתעודה הרפואית לנפגע בעבודה מיום 17/02/02 (חודש אחרי התאונה), אין זכר למשאית וכך נכתב כי "בזמן עבודה בכריתת עצים נפל על הראש גזע עץ". גם כאן מדובר על מהלך כריתת העצים ולא על מהלך מאוחר של העמסת גזם על משאית, וכל זאת בניגוד לעדותו בבית המשפט לפיה האירוע קרה לאחר שכבר סיימו את הכריתה ולא עסקו בכריתה אלא בהעמסה (עמ' 3 לפרו' ש' 30-31. וכן נרשם שנפל גזע עץ (ולא גזם).

למעשה הפעם הראשונה בה אוזכרה המשאית, הייתה בפניה למל"ל ב- 2002, כשנה וחצי לאחר התאונה.

אי אזכור המשאית עד אז אינה השמטת פרט קטן אלא עושה את ההבדל בין תאונת עבודה עם מעוול פוטנציאלי קרוב משפחה (דוד) שאפשרויות התשלום שלו מוגבלות לבין תאונה המכוסה לפי חוק פלת"ד שהפיצוי בה מובטח ללא קשר לשאלת החבות.

במכתב שחרור מפסיכיאטר מיום 5/12/10 נכתב שנפל מעץ. התובע נחקר ומוסר שזה לא נכון והרופא רשם מה שהוא רצה ולא מה שנאמר לו. קשה להאמין שרופא מומחה שאינו בלחץ זמן של חדר מיון ירשום בישוב הדעת שאדם נפל מעץ שעה שאותו אדם מספר שנפל עליו גזם ממשאית.

צבר הרישומים בגרסאות שונות מתיישב יותר עם המסקנה שלא כל הרופאים רשמו מה שרצו ללא התחשבות במה שנאמר להם, אלא שהתובע מסר את שמסר והדברים נרשמו כפשוטם.

1. ביחס לעדים, לפי עדות התובע היו נוכחים לפחות עוד 4 אנשים חוץ ממנו שהיו מסוגלים לשפוך אור על נסיבות האירוע; דודו נהג המשאית מר תאופיק גזמאווי, מר מוחמד גזמאווי, מר בילאל דעייף ומר מוחמד אבו שנא. אף אחד מהם לא הובא למתן עדות.

הלכה פסוקה היא כי בשעה שעד רלבנטי אינו מוזמן להעיד נוצרת הנחה לפיה אילו הובא, היתה עדותו פועלת לרעת בעל הדין שנמנע מלהזמינו.

אני מוכנה לקבל הסברו של התובע בקשר לנהג /נתבע 1, שכאמור הלך לעולמו המנוח, ומכל מקום התובע העיד כי "תאופיק היה הנהג ולא יודע אם הוא ראה" ואף היה לו אינטרס להסתיר את ענין המשאית כיון שלא קשר את המטען במשאית. עם זאת לא ניתנו הסברים מניחים את הדעת ביחס לשאר העדים.

אין הסבר מניח את הדעת מדוע מוחמד גזמאווי שהיה על המשאית וראה לכאורה את האירוע לא זומן.

ביחס למוחמד אבו שחא נחקר התובע והעיד כי: " ב-2007 נקלעתי לארוע ירי, היו לי מחשבות שאנשים רוצים לפגוע בי. אחד מהמשפחה שלו ירה במישהו בראש, ואני עמדתי שם, השתתפתי בקטטה, לא השתמשתי בשום נשק. נעצרתי ונהיה קצר בינינו. אני פניתי להורים שלו, ניסיתי לאתר אותו, אמרו לי שהוא במרכז או באילת. בגלל הסכסוך בעבר ההורים שלו לא נתנו לי את הטלפון. הוא לא היה קשור בקטע של הירי. בגלל שאני מסוכסך עם הדוד שלו, כל המשפחה שלו כעסה עלי. אם הוא יבוא לפה, אני בטוח שהוא יגיד את האמת".

הנטל הוא על התובע. התובע יכול היה לבקש זימונו של העד באמצעות בית המשפט ואף הוא אמר שאותו עד היה אומר את האמת, ברם אין כל הסבר מדוע לא פעל לזימונו.

ביחס לעד הנוסף מר בילאל דעייף לא ניתן כל הסבר לאי הבאתו. הגם שידע כבר ממועד הגשת ההגנה כי הנתבעת מכחישה את האירוע הואיל ולא מאמינה לגרסה שהציג לא הציג אלא את עדותו היחידה.

הסבריו של התובע אינם מניחים את דעתי אפוא, ולא מצאתי כי בנסיבות הענין ניתן להסתפק בעדותו היחידה של בעל דין, ולכן אין אלא לקבוע כי התובע לא הרים את הנטל להוכחת הגרסה העובדתית. למעלה מן הצורך אוסיף כי טועה התובע משסבור כי על הנתבעת להגיש ראיות פוזיטיביות מטעמה. הנתבעת אינה חייבת להציג גרסה פוזיטיבית או להציג ראיות ויכולה להסתמך על אי הרמת הנטל- כמו בעניננו.

1. אשר על כן אני דוחה את התביעה. התובע יישא בשכ"ט עו"ד של הנתבעת בסך כולל של 6,000 ₪ ובנוסף ישפה אותה בשכ"ט המומחה מטעם בית המשפט בו נשאה, לפי קבלה שתומצא לו

ניתן היום, כ"ה כסלו תשע"ג, 09 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.