בפניי תביעה כספית.

1. רקע וצדדים;

אריה הררי, התובע, (להלן: "הררי" או "התובע") היה בזמנים הרלוונטיים לתביעה איש עסקים והיה בעבר הבעלים של מפעל אלקטרו ציפוי בע"מ ו/או מפעלי מתכת וקסלר בע"מ (להלן: "המפעל").

התובע ונתבע 1 הכירו במסגרת עיסוקם ואילו את נתבע 2, הכיר התובע דרך נתבע 1.

בשנת 2002 סגר התובע את המפעל, והעביר שתי מכונות שהיו במפעל, אל שטח שהיה בבעלות נתבע 2, בעבדון.

בשנת 2002 הוקם תאגיד בעבדון על שטח שהיה בבעלות נתבע 2, התאגיד נקרא רשתות ותעלות בע"מ המניות של התאגיד היו בבעלות נתבע 2 ( להלן:" המפעל החדש" או "המפעל בעבדון").

2. טענות התובע;

התובע טוען, כי בנוסף לשתי המכונות, הועברו מיטלטלין אחרים הכוללים חומרים כגון תומכים מצופים ושחורים, פרופילים, שני קונטיינרים שהכילו ציוד, חומרים ומסמכים וכלי עבודה. רשימת הציוד שהועברה לעבדון צורפה לכתב התביעה וסומנה ג'- התובע טען, כי הרשימה אושרה ונחתמה ע"י נתבע 1.

התובע טוען, כי הרקע להעברת הציוד הינו הסכם בינו לבין הנתבע 1 כי:

א. שני הצדדים, התובע ונתבע 1, יקימו שותפות עסקית במפעל החדש שיוקם בעבדון כאשר חלקו של התובע בשותפות הינו 1/3.

ב. בעבור עבודתו של התובע במפעל החדש תשולם לו משכורת חודשית והוצאות דלק.

ג. המלאי של התומכים והפרופילים בשווי של 35,000 ₪, שהעביר התובע, יימכר ע"י הנתבע 1 ותמורתו תועבר לתובע.

עיקרי ההסכמות כפי שהתובע טוען לא הועלו על הכתב, והתובע טוען, כי הוא דרש חתימה על הסכם שותפות מספר פעמים אולם הוא נדחה בכל פעם מחדש ע"י נתבע 1.

התובע טוען, כי הוא הכיר את נתבע 2 לאחר שהחל להעביר את המיטלטלין לעבדון ורק אז ידע, כי המקום שייך לנתבע 2.

התובע טוען, כי בהתאם להסכמות לעיל, התקין את המיטלטלין במפעל החדש בעבדון, הקים קו ציפוי חדש וסייע לנתבע 1 בשיפוצים, שיפורים, תכנונים וסיפק לו רשימת לקוחות ועובדים, כך שהמפעל, לטענתו, נבנה על בסיס המיטלטלין שלו והידע שלו. לאחר הקמת המפעל החדש דרש התובע, לטענתו , מהנתבע 1 כי ייחתם הסכם שותפות אולם הנתבע 1 המשיך להתחמק מחתימה על הסכם.

התובע קיבל תשלום חודשי של 4,000 ₪ החל מ- 11/03 ועד ל- 22/4/04, לטענתו לסירוגין וזאת על אף שפנה לנתבעים מספר פעמים בנושא זה ונתקל בהבטחות שלא מומשו ולפעמים נתקל ביחס גס ובוטה. התובע טוען כי לא ניתן לו מסמך כלשהו על התשלומים, אולם הוא ערך רשימה בכתב ידו . נספח ד' לכתב התביעה.

החל ממאי 2004 הופחת התשלום לסך של 2,000 ₪ עד לחודש 4/07, שאז הופסקו התשלומים.

התובע טוען, כי בשלב מסוים, הנתבע 1 העביר את זכויותיו במפעל לנתבע 2 וכך, הוא המשיך לקבל כספים לסירוגין מנתבע 2, ואף התשלום האחרון שקיבל בסכום של 4,000 ₪ נמסר לו ע"י נתבע 2 (סעיף 8 ו- 14 לתצהיר התובע).

התובע טוען בסעיף 23 לכתב התביעה, כי הוא ביקר במפעל החדש (לא ברור מתי) וגילה כי הנתבעים פירקו את קן הציפוי שהוא התקין וכי המכונות שסיפק פורקו, נמדדו והועתקו והוספו עוד מכונות חדשות דוגמתן, לפיכך שלח לנתבעים מכתב בו הוא דורש כי הנתבעים יחזירו את המלאי שהעביר להם עם פתיחת המפעל החדש, תשלומים חודשיים חסרים וכן נזקים שנגרמו לו, הוא אמד את הדרישה בסכום של 180,000 דולר ארה"ב (נספח ה' לכתב התביעה).

3. טענות נתבע 1;

נתבע 1 בתגובתו למכתב, הציע לתובע ליטול את הציוד שלו המפעל החדש, אולם התובע לא עשה זאת והגיש את התביעה שבפניי.

נתבע 1 טוען, כי מעולם לא היה סיכום עם התובע על הסכם השותפות, הציוד שהועבר למפעל החדש, הושאל ע"י התובע כפי שעולה גם מכותרת נספח ג' לכתב התביעה. בנוסף, הנתבע 1 טוען כי חתימתו על נספח ג' נעשתה ללא שבדק את הציוד והכמויות שצוינו בנספח אלא רק אישור פורמאלי, ולאחר בדיקת הציוד התברר שחלק מהציוד המוזכר בנספח ג' לא הועבר כלל למפעל החדש.

נתבע 1 טוען, כי הנסיבות בהן הועבר הציוד למפעל בעבדון עלו תוך כדי פגישת חברית בינו לבין התובע בה ציין התובע כי הא מוכר את המפעל שלו וכי נותר לו ציוד שטרם הצליח למכור ועל כן הציע הנתבע 1 כי התובע יעביר את ציוד לשטח בבעלות נתבע 2 . שלימים הוקם עליו המפעל החדש בעברון, מכאן הציע התובע עזרה בהקמת בית מלאכה לייצור תעלות חשמל, הנתבע 1 הציע לנתבע 2 הקמת המפעל והאחרון הסכים להצעה, השלושה נפגשו בשטח בעבדון, סוכם על הקמת מפעל כאשר הציוד שהתובע מעביר לשטח ישתמשו בו במפעל החדש ובתמורה יקבל התובע בכל חודש 4,000 ₪ בהתאם לתזרים והכנסות המפעל ובכך עת שהתובע ירצה לקחת את הציוד הוא יוכל.

בנוסף סוכם כי, התובע ייתן לנתבעים ייעוץ בהקמת המפעל החדש ויקבל שכר בהתאם לייעוץ, אם יהא צורך בכך.

נתבע 1 טוען, כי לאחר הקמת המפעל החדש נכחו לדעת כי הציוד שהתובע השאיל ישן ואינו עומד בקצב הדרוש, ולפיכך נרכשו מכונות חדשות והודע לתובע לבוא לאסוף את הציוד שלו אולם הוא לא עשה זאת.

לעניין המלאי, הנתבע 1 טוען, כי:

א. לא כל המלאי המצוין בנספח ג' הועבר למפעל החדש, והוא חתם על הנספח ללא בדיקה.

ב. חלק מהמלאי ישן ועדיין קיים במכולה במפעל החדש, התובע נדרש לאספו והוא לא עשה זאת.

ג. חלק אחר מהמלאי נמכר ותמורתו הועברה לתובע.

נתבע 1 טוען, כי בחודש מאי 2007 פנה לתובע מספר פעמים כדי להגיע לאסוף את ציוד שלו אולם הוא לא הגיע.

4. טענות נתבע 2;

נתבע 2 מכחיש כל קשר עם התובע וטוען, כי מעולם לא היו בינו לבין התובע הסכמות ו/או התחייבויות כלשהן, וכל התקשרות התובע היתה, אם בכלל, עם נתבע 1 בלבד.

נתבע 2 הצהיר, כי נתבע 1 פנה אליו בסוף שנת 2002 והציע לו להכניס למפעלו ציוד של התובע , הוא הסכים לשאול חלק מהציוד וחלק הסכים לאחסנו, כאשר כל המו"מ בעניין זה נוהל בין התובע לנתבע 1, והוא נתן את הסכמתו לסיכום לפיו ישולם לתובע סך של 4000 ₪ לחודש תמורת הציוד המושאל (סעיף 13 לתצהיר).

נתבע 2 הצהיר, כי מעולם לא היה סיכום עם התובע כי הוא ייכנס כשותף במפעל החדש (סעיף 15 לתצהיר).

נתבע 2 הצהיר, כי הוא לא היה חלק מההתחשבנות עם התובע והוא סמך בעניין זה על נתבע 1, וכך גם לגבי רשימת הציוד הנטענת, היא לא נבדקה על ידו ולא ידע עליה אלא בעת המשפט. (סעיף 17 ו- 20 לתצהיר).

נתבע 2 הצהיר בסעיף 21, כי כל הציוד שהתובע העביר למפעל קיים ונמצא בשטח המפעל בעבדון והתובע נדרש לא פעם לבוא לאסוף אותו אולם הוא לא עשה זאת.

נתבע 2 הצהיר, כי ניהל מו"מ עם התובע ביחד עם נתבע 1 לרכישת הציוד אולם הצדדים לא הגיעו להסכמות (סעיף 23 לתצהיר).

כן הצהיר נתבע 2, כי הסכום של התשלום הופחת ל- 2,000 ₪ נוכח העובדה, כי המפעל נחל הפסדים וכי הציוד ישן ואיטי ואינו מתחרה במכונות חדישות הקיימות בשוק וכי התובע היה מודע למצב זה. (סעיף 24 לתצהיר) וכי התובע קיבל את כל המגיע לו (סעיף 29).

הכרעה;

5. עסקת שותפות או שכירות;

התובע טען, כי נכרת הסכם שותפות וחלקו בו הוא שליש.

שני הנתבעים הכחישו את דבר קיומה של השותפות. במכלול הראיות שהובאו לפתחו של בית המשפט, לא צלחה דרכו של התובע להוכיח דבר קיומה של השותפות.

ראשית, אין כל תיעוד בכתב ביחס לקיומה של שותפות בין הצדדים להקמת חברה ליצור בעלות, כאשר תפקידו של התובע לספק את כל המכונות והציוד. כאמור, אין הסכם בכתב ואף אין ראשית ראיה כתובה המלמדת על קיומה של שותפות זו.

שנית, קבלת תשלום חודשי בסך 4,000 ₪, כפי שהוכח בפני, שבמשך הזמן הופחת לסך 2,000 ₪, תומך בקיומה של עסקת השכירות של הציוד ולא על קיומה של שותפות. לא ניתן גם להיות שותף וגם לקבל דמי שכירות בגין השקעתו וחלקו בשותפות. תשלום זה אינו מהווה סיוע לעדות התובע ביחס לעסקת השותפות.

שלישית, תמלילי השיחות שהתובע הקליט, ניתן על יסודם לקבוע, כי לא היתה עסקת שותפות אלא עסקה של מתן תמורה בגין דמי השימוש בציוד (ראו תמליל שיחה ו- 8418 עמ' 3). גם התובע מודה, כי עסקת שותפות לא נתקבלה בידי הנתבעים.

רביעית, התובע ידע והשלים, כי בינו לבין נתבע מס' 2 לא הושלם הסכם שותפות. כך העיד התובע:

"ש. מתי הוא שילם לך.

ת. לפעמים הוא שילם לי אחרי 4, 5 חודשים.

ש. זה עולה עם הגרסה שלו ששכרו ממך את הציוד, איפה השותפות?

ת. הוא לא רצה. תשאלו אותו".

(עמ' 12 ש' 7-10 לפרו').

ובהמשך:

"ש. אתה היית שותף בשליש?

ת. הייתי צריך להיות שותף בשליש".

(עמ' 16 ש' 13-15 לפרו').

חמישית, לא הוכח בפני דבר קיומה של שותפות או סימני היכר לשותפות כזו. לא הוכח, כי הנתבעים התנהגו בניגוד למוסכם ופעלו בעת ששילמו סך של 4,000 ₪ בגין השכרת הציוד ולא כמתן תמורה כשותף. לא היתה החזקה משותפת של העסק, הכל היה בידי הנתבע רייס, גם התובע מאשר זאת.

מהותה של ההתקשרות, כפי שנהגו בפועל, מלמדת על שכירות הציוד ולא על ניהול עסק במשותף במטרה להפיק ממנו רווחים. גם בפועל לא היתה חלוקת כספים כלל ועיקר או זכות התובע לחייב את העסק במעשיו ואף הדוחות הוגשו ללא שליטתו וידיעתו של התובע.

על המבחנים לקיומה של שותפות, ראו בין היתר: ע"א 167/89 תנעמי פנחס נ חמסי צדוק, ע"א 682/87 הפניקס הישראלי נ' אקרמן, פ"ד מג (2) 825 וע"א 727/88 שוורץ נ' רונן, פ"ד מו (5) עמ' 851.

בהעדר ראיות לקיומה של שותפות, אין בידי לקבל את גרסת התובע בדבר שותפות בין התובע לנתבע מס' 1, מר רייס, בטח ובטח לא כלפי נתבע מס' 2, שמעוני.

6. התמורה החוזית;

כעולה מהתנהגות הצדדים, ביצוע תשלום של 4,000 ₪ וקבלתו על ידי התובע, גילו הצדדים את דעתם ביחס לתמורה החוזית בגין דמי השימוש או השכירות החודשיים . הנתבע מס' 1 העיד, כי התמורה נקבעה בהסכמה (ראו עמ' 29 ש' 14-23). השתיקה מטעם התובע עם התשלום מלמדת על קבלת ההסכמה בהתנהגות למשך שנים מאז הפעלת העסק .

ההפחתה לסך 2,000 ₪ - הוכח בפני - שאינה על דעתו ואף לא בהסכמתו של התובע והיא בוצעה באופן חד צדדי.

גם טענתם נראית בעיני מוזרה שכן לפי הצהרתם העסק מתחילתו היה עסק בהפסדים ראו סעיפי 33 ו- 34 לתצהיר נתבע מס' 1, ולא ברור מדוע לא הסכימו לקבל את טענת התובע שהם שותפים גם ברווחים וגם בהספדים. אלא התעקשו לטעון, התעקשות שהיא משתלבת עם מארג הראיות שבפני שמדובר בעסקת שכירות של ציוד ותשלום תמורה חוזית בגינם.

נתבע מס' 1, אשר ניהל את המו"מ בין הצדדים, הצהיר בעמ' 30, שורות 13-9:

"ש. זה לא מותנה ברווחים.

ת. לא מותנה בשום דבר. היו לנו הפסדים כבירים...".

7. רשימת הציוד;

צדדים שלא טורחים לערוך הסכם מפורט, נתקלים בקשיי הוכחה בעת הצורך. התובע תמך את טענותיו ביחס להיקף הציוד שהושכר על ידו בנספח "ג" לכתב התביעה וברשימת המלאי שהוענק לנתבעים. נספח ג' הוא בחתימת נתבע מס' 1. רייס אישר חתימתו על המסמך (ראו עמ' 28 ש' 21-22).

לטענת הנתבעים, הם לא בדקו את הרשימה. טענה זו אין לקבל. מדובר באנשי עסקים - בפרט נתבע מס' 1, שהסכים לחתום על הרשימה ומשלא בדק את הרשימה, אין לו אלא להלין על עצמו. טענה זו אינה עומדת גם במבחן המציאות שעה שהחברה שהקימו הנתבעים, הגישה דו"ח כספי לשלטונות המס ובמסגרתו דיווחו על הציוד ועל המלאי, על נקל היו יכולים להציג בפני את המסמכים המלמדים על הכמות שנתקבלה ביחס למלאי ואיזה מכונות העמיד הנתבע לרשותם. בהעדר סתירה לנספח ג'1 החתום בידי נתבע מס' 1, מסמך זה מהווה הודאה ביחס למכונות שהשכיר התובע לנתבעים וגם ראיה למלאי שהועבר לנתבעים.

8. תמורה חוזית מותנית;

גרסת הנתבעים שהועלתה בהמשך שהתשלום בסך 4,000 ₪ מותנה ברווחים, הסכים הנתבע מס' 1, שהצהרה זו אינה נכונה והתשלום לא היה מותנה בדבר (ראו עמ' 30 ש' 9-10 לפר'). זאת ועוד אין כל זכר לגרסה זו וגם לא הוכח כי היא נכונה בעת שלא הראו בפני כי עד ההפחתה לסך 2000 ₪ או עם הפסקת התשלום כבר החלו הנתבעים להפסיד .

9. תשלום דמי שכירות;

המפעל סגר את שעריו בסוף שנת 2008, לאחר שהחל בהפעלתו בחודש 11/03. אי לכך, התמורה החוזית בגין השכרת הציוד הינה עבור 72 חודשים, היא על סך 288,000 ₪ עד לתאריך 1/1/09 (72 חודשיםX 4,000).

הנתבע מודה שקיבל לידיו סך 147,850 ₪. הודאה זו קיימת במסמכיו ואף בחקירתו בפני (עמ' 21 ש' 10-12 לפר').

התובע מודה בקבלת סכומים נוספים שהם בגין ציוד אחר מלגזה, שאינו כלול בנספח ג' בדוח. טענת התשלום היא טענת פירעון והיא מהווה בבחינת הודאה והדחה ועל הנתבעים נטל השכנוע לגביה.

על הנתבעים להוכיח תשלום מעבר לסכום בו מודה הנתבע בסך 147,850 ₪. הנתבעים כשלו בהוכחת טענה זו.

מדובר בתשלומים שבוצעו מחשבון החברה וקל מאוד לאתר את התשלומים וסכומם. נספחים ג' ו- ד' של נתבע מס' 1, אין בהם הוכחה לתשלום הנטען על ידם בסך 243,254 ₪.

בחלקם היו תשלומי כפל, הנספחים לא מסודרים וחל בלבלול ביחס לסכומים ולא הוצגו ראיות ממשיות לגבי סכומים אלו. על כן, אני קובע שהנתבעים כשלו בהוכחת התשלום, שהינו מעבר לתשלום בו הודה התובע. כך למשל מודה נתבע מס' 1 כי תשלום בסך 30,000 ₪ בגין מלגזה ו- 25,000 ₪ עבור גנרטור (ראו עמ' 30 שורות 24-18, ראו גם עמ' 30 שורות 12-11). 55,000 ₪ אלו הם תשלומים שכלולים בחישוב של הנתבעים למרות שתשלום זה לא קשור לציוד שבנספח "ג" לתביעה.

מכאן אני קובע, כי התובע זכאי בגין דמי שכירות בסך 140,150 ₪, נכון ליום 31/12/08 (סכום זה נתקבל מ- 288,000 ₪ בניכוי 147,850 ₪). סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

10. שווי הציוד והמלאי – חוות הדעת;

התובע לא המציא חוות דעת. בית המשפט, לאחר ששמע את הצדדים, מינה שמאי מטעמו. חוות הדעת מעוררת קשיים חלקם קשורים בעיקר בהיעלמות חלק מהציוד - כפי שפורט בחוות הדעת, אחרים קשורים במכונות שהתובע ייצר בעצמו; זאת מלבד הקושי הבסיסי שמדובר במכונות ישנות וכמעט לא קיים שוק או מחירון למכונות מסוג זה.

המכונות ישנות ולא נבדקה תקינותם ואף לגבי מכונת הריתוך 16 ראשים המייצרת חוטים בעובי 4 מ"מ, ההערכה הייתה ביחס למכונה המייצרת בעובי 8 מ"מ , המומחה הודה, כי מדובר במכונה יותר זולה, אך לא ידע להעריך בכמה היא יותר זולה.

למרות קשיים אלה, חוות הדעת תשמש מדד לקביעת השווי של הציוד והמכונות, בפרט שחוות דעת מקבלת חיזוק ממסמכי הנתבעים עצמם.

כעולה מהדוח הכספי לשנים 2003 ו- 2004, ניתן ללמוד על הצהרת הנתבעים ביחס לרכוש הקבוע בגין מכונות וציוד. בעמ' 7 לדוח לשנת 2004, תחת כותרת ביאור 6 רכוש קבוע, ניתן להבין כי המכונות והציוד שווים הועמד על סך 79,174 ₪.

המומחה מטעם בית המשפט העריך את שווי המכונות בסך 136,000 ₪, לפני מע"מ, כאשר מתוך סכום זה מכונת הריתוך בעלת 16 ראשים הוערכה על ידו בסך 100,000 ₪, לפני מע"מ. אי לכך, כל יתר המכונות הם בעלות 36,000 ₪, לפני מע"מ, כעולה מחוות הדעת.

ביחס למכונת הריתוך, המומחה מסכים כי יש להפחית מערכה עקב העובדה שהמכונה, כי היא מייצרת 4 מ"מ ולא 8 מ"מ, כפי שסבר.

ההבדלים בין הדיווח של הנתבעים בספרי החברה שהקימו לבין חוות הדעת, אינם גבוהים ביחס למכונות מסוג זה, כאשר ההערכה של הנתבעים בוצעה על ידם משיקוליהם הם ועל פי קביעתם העריכו את הציוד כפי שהוערך על ידם. פער זה הוא סביר ומחזק את קביעת המומחה, כפוף להפחתה שבוצעה על ידו.

הדיווח לרשויות המס דינו כדין הצהרת הנתבעים, אך היא לא מחייבת את התובע , תשמש ,כאמור לעיל, מדד לבחינת סבירות האומדן של המומחה , נוכח הקשיים שנולדו בהערכת ציוד זה, עקב התנהגות הצדדים.

מאחר והמומחה מסכים, כי מחירה של מכונת ריתוך 16 ראשים מייצרת חוטים של 4 מ"מ מהערכתו, כי זו מכונה שונה וקיים צורך להפחית את ערכה, ואני מעמידו על סך 80,000 ₪ לפני מע"מ; ביחס ליתר המכונות לא מצאתי להתערב בהערכתו של המומחה.

ביחס למלאי שאינו ציוד, העיד נתבע מס' 1, כי נספח ג' לא משקף את המלאי שהועבר. טענה זו יש לדחות, כי אין אזכור לטענה זו כלל ועיקר עד למועד הסכסוך. הייתי מצפה לבדיקת הרשימה לפני כן ומתן הודעה לתובע על קיומם של חסרים.

משכך, הרשימה מחייבת את הנתבעים ואי בדיקתה לא תיזקף לחובת התובע, אלא היא מהוה הודאה מטעם הנתבעים.

היה ביכולת התובע להמציא לתיק בית המשפט וכחלק ממסכת ראיותיו את ההצהרות שהוגשו מטעמו לשלטונות המס ביחס למלאי וערכו וביחס לציוד וערכו והוא נמנע מלעשות זאת. הימנעות זו יש לזקוף לחובתו של התובע.

עלות החומרים, לפי חוות הדעת, עומדת על 238,400 ₪ בגין ערך המלאי שהועבר בניכוי ערך המכונות.

המומחה לא ראה ולא בדק המלאי והציוד שלא נמצאו פיזית בשטח, והעריכו על יסוד בדיקת מחיר חדש כשלא ברור הסוג והדגם של הפרטים כעולה מנספח "ג" היא לא נקייה מספקות.

המומחה, בחוות דעתו, העריך את שווי תומכים מצופים בעלות כוללת של 120,000 ₪ לפני מע"מ, שעה שהתובע בכתב תביעתו, וכמי שהיה הבעלים של תומכים מצופים ותומכים שחורים ופרופילים שונים, הצהיר בסעיף 7 לכתב התביעה שלו כי ערכם הוא 35,000 ₪ בלבד, וכי נתבע מס' 1 התחייב למכור אותם ולהעביר את תמורתן לידיו, על כן, הערכת המומחה ביחס לתומכים מצופים שחורים והפרופילים עמדה על סך שווי בסך 120,000 ₪ כאשר התובע בכתב התביעה בסעיף 7 מציין מפורשות שהוסכם כי ערכם יעמוד על סך 35,000 ₪ ואלה ימכרו ותמורתם תועבר לתובע. על כן, אין מקום לקבל את הערכת המומחה בפריט זה, ואני מאמץ את עמדת התובע, אשר העמיד את עלותם על סך של 35,000 ₪. אם כך, שווי המלאי והציוד, שאינו מכונות המפורט בנספח "ג" לכתב התביעה לאחר תיקון עלות התומכים, עומדת על סך 153,400 ₪.

11. נטילת הציוד;

הנתבעים, לאחר שנת 2008, ביקשו מאת התובע להחזיר לידיו את הציוד. הן מהתמלילים והן מעדויות הנתבעים, ניתן להסיק מסקנה עובדתית ברורה, שהנתבעים כבר החל משנת 2009, ביקשו מהתובע לקחת את כל המכונות ולהחזיר אותן לידיו.

כך השיב התובע:

"ש. אני מפנה לעמ' 44 ועמ' 45 וקלטת מס' 6586 שם שמעוני אומר לך במספר הזדמנויות קח את המכונות.

ת. מה אני מטומטם, הם הרסו את המכונות בגלל שימוש לא נכון. אתה רוצה שאני אקח זבל? הוא היה צריך לתת לי את המכונות כשבאתי עם משאית פעמיים. באתי בהתחלה ב- הייתי פעם ואח"כ באתי שוב והוא לא רצה לתת, שניהם לא רצו לתת שמעוני ויעקב".

ובהמשך, בעמד 13 ש' 12-15:

"ש. בעמ' 44 שורה 19-18 שמעוני אומר בוא תקח את המכונות ואתה הסכמת.

ת. מה אתה חושב, הוא אמר לי שהוא יזרוק אותם החוצה, אז אמרתי בסדר כי פחדתי כבר ממנו, ידעתי שהוא בעל הבית ויעקב רייס מכר לו את הציוד, גם אז לא דיברתי עם שמעוני, לי היה עסק עם יעקב רייס, ואם הוא מכר את המכונות שלי זו בושה".

אם כך, התובע מודה שהם אפשרו לו לקחת בחזרה את המכונות, אך הוא ניהל את התביעה, שעה שיכול היה ליטול את המכונה ואם היא מקולקלת או מושבתת יוכל לתבוע את נזקיו בגין כך. גם מעת הגשת התביעה ביקשו הנתבעים שהתובע יתכבד ויחזיר לידיו את המכונות.

במכלול הנתונים ניתן לקבוע, כי התובע אינו מעונין בציוד ומעדיף לקבל את תמורתו, למרות שהוכח בפני, כי הם אפשרו לו לקחת את כל הציוד.

12. התביעה;

התובע לא ביקש סעד מכוח השותפות. התובע טען, כי נתבע מס' 1 הפר את ההסכם, והעביר ללא ידיעתו את כל המיטלטלין לנתבע מס' 2.

כתוצאה מכך עתר בסעיף 33 לתביעה לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם את שווי המיטלטלין, שכירות בגין שימוש, שווי המכונות, כאשר עילת התביעה כפי שהוגדרה בסעיף 32 לתביעה הינה מכוח פקודת הנזיקין ו/או עשיית עושר ולא במשפט ו/או דיני חוזים ו/או דיני שכירות והשאילה ו/או חוק המיטלטלין ו/או חוק השומרים ו/או פקודת השותפויות.

13.חיוב נתבע מס' 1;

התובע אישר, כי הוא גיבש את ההסכמים עם נתבע מס' 1 ולא נתבע מס' 2. תחילה אבחן ביחס לנתבע זה את אשר הוכח בפני.

א. דמי שכירות ושימוש;

כפי שקבעתי לעיל, הנתבע מס' 1 התחייב לשלם מידי חודש בחודשו סך 4,000 ₪, היתרה שלא שולמה עומדת על סך 140,150 ₪ , מצאתי מקום לחייב את נתבע מס' 1 לשלם סכום זה במלואו, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה החל מיום הגשת התביעה 20/1/09 ועד התשלום המלא בפועל.

ב. ציוד ומכונות;

אין מקום לחייב את נתבע מס' 1 בעלות מכונת הריתוך, בעלת 16 ראשים, שנמצאת במקום והתובע סירב לקבלה בחזרה. אני מורה לנתבעים לאפשר לתובע, בהודעה תוך 30 יום מהיום, לקבל לידיו את מכונת הריתוך.

יחד עם זאת, המכונות שלא נמצאו ואחריות הנתבע מס' 2, כשומר בשכר לדאוג כי מכונות אלו יישארו בחזקתו עד להשבתם לתובע, ובהעדר מכונות אלו, יש לחייבו לפצות את התובע בערכם, ואלה הם:

מיישר זרם 600 בעלות 2,500 ₪.

מקרר 600 בעלות 500 ₪.

קומפרסור 30 כ"ס 600 ₪ .

2 מכונות יישור בעלות 12,000 ₪.

מכונות לקיצוץ קצוות רשת בעלות 3,000 ₪.

סה"כ מכונות שלא נמצאו 18,600 ש"ח

סכום זה, על נתבע מס' 1, לשלמו לתובע, בצירוף מע"מ והפרשי ריבית והצמדה כחוק, החל מיום 1/5/11 (כמפורט בחוות דעת המומחה) ועד התשלום המלא בפועל.

ג. עלות המלאי;

על פי נספח ג' המלאי הועבר לנתבע מס' 1 כעולה מנספח ג' לתביעה. עלות החומרי ם לפי חוות דעת השמאי (בניכוי עלות מכונות) בסך 153,400 ₪, כפי שקבעתי בסעיף 10 לפסק דיני.

שאלת שווי הציוד לפי חוות הדעת, לא נסתרה למרות התהיות ונראית בעיני סבירה.

בנסיבות אלו ומאחר ומלאי זה נעשה בו שימוש במהלך השנים, יש להורות על השבתו לידי התובע ומשלא ניתן להשיבו, אז יש להורות על החזר ערכו.

מכאן, אני מחייב את נתבע מס' 1 לשלם לתובע גם סך של 153,400 ₪, בצירוף מע"מ, כשסכום זה נושא הפרשי ריבית והצמדה כחוק , בהתאם לחוות דעת המומחה, מיום 1/5/11 ועד התשלום המלא בפועל.

ד. הנתבע מס' 1 טען ,כי ניהל את המו"מ בשם החברה, שטרם הוקמה וכי הוא פעל מטעם החברה ובשלב כלשהו הפך להיות שכיר של החברה ולא בעל מניות וקיבל משכורת. אין ממש בטיעונים אלה, מדובר באדם שניהל את המו"מ, התחייב באופן אישי כלפי התובע, קיבל לידיו באופן אישי, בטרם שהוקמה החברה, את הציוד והוא אשר התחייב באופן אישי כלפי התובע ולא החברה. הכיסוי בדמות תאגיד שהוקם כדי למסד את היחסים העסקיים בין הנתבעים לבין עצמם, לא מעניינו של התובע. החברה לא כרתה עם התובע כל הסכם, אלא נתבע מס' 1, באישורו של נתבע מס' 2.

ה. חיוב נתבע מס' 2;

נתבע מס' 2, אישר כי הכיר את התובע דרך נתבע מס' 1 ואף הודה בתצהירו, כי שניהם סיכמו על הקמת מפעל, תוך כדי הסתייעות במכונות משומשות, שבבעלות התובע. עוד הודה, כי מי שניהל את המו"מ, הוא נתבע מס' 1. נתבע 2 אישר בסעיף 13, כי הוא הסכים למתווה שישלמו דמי שכירות בגין שכירת הציוד והמכונות.

מכאן, בכל מה שקשור לדמי השכירות ויתרת החוב בגין דמי שכירות, יש מקום לחייב את נתבע מס' 2, ביחד ולחוד, עם הנתבע מס' 1.

הטענות של נתבע זה ביחס לציוד הנוסף שלא נעשה בו שימוש ו/או לא נתקבל ו/או הושאר במקום כאבן שאין לה הופכין, אין לה על מה להתבסס ומהנימוקים שהעליתי ביחס לנתבע הנוסף.

נתבע מס' 2 קיבל לידיו את החזקה מידי נתבע מס' 1 ושניהם החזיקו את הציוד ועל שניהם מוטלת החובה בתום תקופת השכירות להחזירו לידי התובע ובכך נתבע מס' 2 כשל במשימה, ובשל כך הינו מחויב ביחד ולחוד עם נתבע מס' 1, ביתר התשלומים שחויב בהם.

התוצאה;

אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א. סך של 140,150 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה החל מיום הגשת התביעה 20/1/09 ועד התשלום המלא בפועל.

ב. סך של 18,600 ₪ , בצירוף מע"מ והפרשי ריבית והצמדה כחוק, החל מיום 1/5/11 (כמפורט בחוות דעת המומחה) ועד התשלום המלא בפועל.

ג. סך של 153,400 ₪, בצירוף מע"מ, כשסכום זה נושא הפרשי ריבית והצמדה כחוק , בהתאם לחוות דעת המומחה, מיום 1/5/11 ועד התשלום המלא בפועל.

ד. בנוסף אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע הוצאות ושכ"ט בסכום כולל של 35,000 ₪, כולל מע"מ.

כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור תוך 45 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ב' ניסן תשע"ד, 02 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.