1. הצדדים ופתח דבר

התובעים היו הבעלים של הזכויות במקרקעין הידועים כחלקות 17 ו-18, בגוש 3631 בראשון לציון (להלן – המקרקעין). ביום 17.7.14 רכשה התובעת 2 מהתובע 1 את מלוא זכויותיו במקרקעין.

התובעים עותרים לפינוי וסילוק ידו של הנתבע מהמקרקעין. בהקשר זה יצוין, כי ביום 22.1.2009 ניתן לתובעים היתר לפיצול סעדים, באופן שיוכלו להגיש תביעה נוספת ולעתור לפיצוי כספי.

2. טענות התובעים

בסמוך למועד הגשת התביעה נודע לתובע 1, כי הנתבע פלש למקרקעין ותפס בהם חזקה, וזאת מבלי שקיבל רשות לכך מאת התובעים ו/או מי מטעמם. הנתבע נוהג במקרקעין כבשלו, ואף גידר אותם והציב בהם חממות, קרוואנים, מכולות ומבנים נוספים, המשמשים אותו. כל זאת ללא קבלת רשות מהתובעים.

בנסיבות העניין, עותרים התובעים לסילוק ידו של הנתבע מהמקרקעין.

3. טענות הנתבע

הנתבע מחזיק ומשתמש במקרקעין מאז שנת 1982 ברציפות ללא התנגדות או טענה מצד התובעים. התובעים ידעו במשך שנים רבות, שהנתבע מחזיק ומשתמש במקרקעין, ולא הלינו על כך. המקרקעין נמצאים בטבורה של העיר ראשון לציון. ישיבת הנתבע במקרקעין וכן השינויים שעשה בהם הייתה גלויה לעין כל. למרות זאת לא מחו התובעים על החזקתו של הנתבע במקרקעין.

העבודות שעשה הנתבע במקרקעין נעשו בהסכמת התובעים, אשר לא ביקשו להפסיקן - לא במפורש ולא במשתמע. התובעים נהנו מישיבת הנתבע במקרקעין, שעה שהנתבע השביח את המקרקעין, הכשירם ושמר עליהם. לפני שהתובע ת]ס חזקה במקרקעין הם היו שטח הפקר, ששימש כמזבלה לכל האזור.

לנוכח השנים הרבות בהם מחזיק הנתבע במקרקעין, יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות. כן טוען הנתבע, כי נסיבות העניין יוצרות השתק ומניעות. כל זאת בשל הפרת חובת תום הלב על ידי התובעים והשימוש לרעה שהם עושים בהליכים המשפטיים.

זאת ועוד, יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי. הגשת התביעה 27 שנים לאחר מועד הפלישה גורמת לנתבע לנזק ראייתי כבד שעה שאין באפשרותו להזמין עדים לתמיכה בטענותיו. עוד טוען הנתבע, כי קיים שינוי לרעה במצבו בשל הסתמכותו על מצגי התובעים.

כתב התביעה לא מפרט את מועד היווצרות עילת התביעה ולכן איננו מגלה עילת תביעה.

הנתבע טוען, כי זכותו להחזיק במקרקעין נלמדת משתיקתם ומחוסר מחאתם של התובעים, אשר יצרו במהלך השנים הרבות שחלפו, רשות מכללא לנתבע להחזיק במקרקעין. הנתבע מחזיק במקרקעין כ"בר רשות", ולכן יש להשתיק את התובעים מלהעלות נגד הנתבע כל טענה, שהחזקתו בנכס פוגעת בזכות קניינם.

הנתבע טוען עוד, כי התובעים אינם רשאים לבטל את הרישיון שניתן לנתבע לשהות במקום.

לחלופין טוען הנתבע, כי על התובעים למצוא עבורו קרקע חלופית או לתת לו ארכה מספקת למציאת קרקע חלופית.

כמו כן טוען הנתבע, שעל התובעים לשלם לו פיצוי בגין השקעותיו במקרקעין.

4. דיון והכרעה

4.1 מעמדו של בר רשות והזכות לביטול הרשות

כבר בפתח הדברים חשוב להבהיר – אין מחלוקת, כי המקרקעין הם בבעלותם הבלעדית של התובעים, וכי הנתבע יושב במקרקעין ללא כל הרשאה ואישור מפורשים מצידם של התובעים. הדברים עולים בברור מעדותו של הנתבע בפני (עמ' 1 לפרוטוקול, שורה 26):

"אני מודה שאני נמצא במקרקעין של התובע".

ובהמשך (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 3-6):

"לא ישבתי שם מכוח של מישהו. אף אחד לא נתן לי רשות לשבת שם. אני לא משלם שכ"ד.

...

לא שילמתי אף פעם עבור המגרש הזה שום דבר. אף אחד לא נתן לי רשות לשבת שם".

רואים אנו, כי הנתבע עצמו אישר, שהוא מחזיק במקרקעין שאינם שלו, ללא הרשאה או אישור מפורשים כלשהם ממי מהתובעים או מי מטעמם. אמנם הנתבע טוען, כי הוא מחזיק במקרקעין כ"בר רשות" (ראה סעיף 53 לכתב ההגנה וסעיף 27 לתצהיר עדותו של הנתבע), מכוח הסכמה מכללא של התובעים (סעיף 52 לכתב ההגנה וסעיף 26 לתצהיר עדותו של הנתבע).

הנתבע טוענת, כי מדובר במקרה זה ברשות בלתי הדירה להחזיק במקרקעין. אין הנתבע מצביע על טעם לכך שהרשות, שניתנה לו להחזיק במקרקעין, ככל שרשות שכזו ניתנה, היא בלתי הדירה.

ככלל, רשות – הניתנת לאדם על ידי בעל זכויות במקרקעין – להחזיק במקרקעין, ניתנת לביטול על ידי נותן הרשות בכל עת. במיוחד בשעה שאין מחלוקת, כי הנתבע לא שילם לתובעים או למי מהם תמורה כלשהי עבור הרשות הנטענת.

גם השקעה ממונית במקרקעין על ידי בעל הרשות אינה הופכת בהכרח את הרשות לבלתי הדירה, אלא מקנה לכל היותר זכות לתבוע פיצוי כספי בגין אותן השקעות.

בעניין הזכות לביטולה של הרשות על ידי בעל המקרקעין ראה האמור בע"א 618/05, דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות – מדינת ישראל, טרם פורסם:

"הפסיקה הבחינה בין רישיון שניתן בתמורה לבין רישיון שלא ניתן בתמורה, כאשר נקבע כי כאשר לא ניתנה תמורה מדובר ברישיון אשר ניתן לביטול בכל עת.

בענייננו, מלבד העובדה שמדובר ברישיון שלא ניתן בתמורה, מדובר ברישיון מכללא, אשר אינו נובע מהסכם בין הצדדים אלא מהסכמה שבשתיקה מצד בעל המקרקעין לכך שבעל הרשות מחזיק בשטח".

עוד נאמר בע"א 96/50, צינקי נ' כיאט, פד"י ה 474, 479:

"רשיון הניתן חינם, ללא כל תמורה, איננו 'הסכם' במובן החוקי של המלה. רשיון כזה מתפרנס מדי רגע ברגע מרצונו החפשי של המרשה, והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה, כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון".

שימוש ממושך במקרקעין, גם הוא אינו הופך את המחזיק במקרקעין לחסין בפני תביעת פינוי. בעניין זה ראה הדברים, שנאמרו בע"א(ת"א)1547/01, בריגה נ' מינהל מקרקעי ישראל, טרם פורסם, עמ' 3 לפסה"ד:

"במקרה שבו אין הדברים אמורים ברשות מפורשת שניתנה למערערים, אלא במי שלכל היותר, במקרה הטוב, הפכו לברי רשות מכללא מכח שתיקת הבעלים משך שנים כה רבות. הפיכת המערערים לברי רשות בנהסיבות כאלה אין בה כדי לשמש להם תעודת חסינות כנגד תביעה לפינויים או לסילוק ידם מהנכס, חרף השימוש הממושך בו".

לעניין אי התלות בין מתן פיצוי בגין השקעות בנכס ובין זכותו של בעל הנכס לדרוש פינויו ראה האמור בע"א 7242/00, רשות הנמלים והרכבות נ' כדורי, טרם פורסם:

"זכות הפינוי העומדת לבעלי הקרקע כלפי בני הרשות עם סיום הרישיון אינה שלובה במקרה זה בזכות הפיצויים של בני הרשות. סיום הרשות מזכה את בעל המקרקעין לקבלת ההחזקה בחלקה מידי בני הרשות; בני הרשות מצדם זכאים להגיש תביעה נפרדת לפיצויים בשל סיום הרישיון".

עוד בעניין זה ראה האמור בת"א (מחוזי-ב"ש) 7139/03, מנהל מקרקעי ישראל נ' עיריית אילת ואח', טרם פורסם:

"מי שקיבל רשות להשתמש במקרקעין בתמורה, ועל אחת כמה וכמה המשתמש ללא תמורה, כמו הנתבעים בענייננו, צפוי לדרישת פינוי וקבלת החזקה במקרקעין עם סיום הרישיון. הזכות לדרוש פינויים של המקרקעין אינה מותנית בתנאים, או במתן פיצוי קודם".

סיכומם של דברים, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין – גם אם ניתנה לנתבע רשות מכללא להחזיק במקרקעין, המדובר ברשות זמנית שניתן להפסיקה בכל עת ע"י מתן הודעה. בעניינינו, עצם הגשת התביעה לפינוי המקרקעין מהווה הודעה על ביטול הרשות. בכך מסתיימת זכותו של הנתבע להחזיק במקרקעין, ככל שאכן היתה לו זכות כזו.

מעת שקיבל הנתבע דרישה לפינויו מהמקרקעין הסתיימה זכותו להחזיק בהם, ככל שזכות שכזו קיימת, ועליו לפנותם באופן מיידי וללא כל שיהוי.

4.2 התיישנות

הנתבע טוען, כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות (ראה סעיף 37 לכתב ההגנה).

התובע 1 טוען, כי נודע לו על פלישת הנתבע למקרקעין רק בסמוך למועד הגשת התביעה. בעניין זה ראה עדותו של התובע 1 בפני (עמ' 1 לפרוטוקול, שורה 19) וכן ראה סעיף 3 לתצהיר עדותו של התובע 1. לפיכך, כך עולה מטענות התובעים, יש להתחיל ולמנות את תקופת ההתיישנות רק מהמועד בו נודעו לתובע 1 העובדות המקימות את עילת התביעה, וזאת בהתאם לאמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות.

הנתבע מנסה לסתור את טענת התובעים וטוען, כי התובע 1 ידע על שהותו של הנתבע במקרקעין במשך עשרות שנים אך בחר שלא לעשות דבר (ראה סעיף 29 לכתב ההגנה).

הנטל להראות, כי נעלמו מן התובע העובדות המקימות את עילת התביעה, מוטל על התובע. בעניין זה ראה האמור בע"א 2919/07, מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, טרם פורסם:

"מאחר שסעיף 8 לחוק הינו חריג לכלל ההתיישנות, נטל ההוכחה כי התקיים כלל הגילוי המאוחר רובץ על הטוען לו. על המבקש להסתמך על כלל הגילוי המאוחר, לטעון בכתב טענותיו את העובדות המבססות את הטענה".

בעניינינו - הוכח כי במהלך בירורה של תביעה אחרת נבדקו המקרקעין ע"י השמאית אורית שפט, שפעלה מטעמו של התובע 1 (להלן – השמאית שפט). בחוות דעתה מציינת השמאית שפט, כי "החלקות כיום אינן מעובדות וללא בניה" (ראה נספח ה לתצהיר עדותו של התובע 1, סעיף 3 לחוות הדעת).

כמו כן, ביום 8.6.03 ביקר במקרקעין גם השמאי יובל דנוס, שהתבקש לחוות את דעתו ביחס למקרקעין ע"י הועדה המקומית ראשון לציון. גם בחוות דעתו נכתב, כי "החלקות מהוות אדמת בוּר הגובלות אחת בשניה..." (ראה נספח ה לתצהיר עדותו של התובע 1).

יוער, כי מעיון בחלק מחוות הדעת של השמאית שפט, שצורף – כאמור – בנספח ה לתצהיר עדותו של התובע 1, לא ברור מהו התאריך בו ביקרה השמאית שפט במקרקעין. עם זאת, מעיון בחוות דעתו של השמאי דנוס עולה כי חוות דעתה של השמאית שפט ניתנה ביום 30.7.02.

שמאים אלו העידו בפני. בעדותם תמכו באמור באותן חוות דעת, שנתנו בעבר. בעניין זה ראה עדותו של השמאי דנוס (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 25-30):

"ש. וביקרת במקום פעם אחת בלבד?

ת. ביקרתי במקום הרבה פעמים וביום 8.6.03 ביקרתי ביקור נוסף לצורך הכנת חוות הדעת.

ש. כשאתה ביקרת במקום, אני מבין שראית את הנתבע נמצא שם?

ת. לא. לא ראיתי אף אחד שם.

ש. ראית את המבנים שהוא שם?

ת. לא היו שום מבנים".

ובהמשך (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 22-23):

"ש. במועד שבו אתה ביקרת בשנת 2003 היו מבנים יבילים על השטח?

ת. לא זכור לי. בכלל לא ראיתי מבנים. היתה אדמת בוּר".

כן ראה עדותה של השמאית שפט בפני (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 22-25):

"ש. מה ראית במקרקעין?

ת. זה היה לפני 12 שנה. למיטב זכרוני לא ראינו מבנים במקום, כך כתבתי בחוות דעתי. אם היו מחוברים או אנשים במקום, הייתי מתארת את זה בחוות דעתי. כתבתי שהקרקע ריקה והתייחסתי לחלקות 17,18. לא זוכרת מה היה בחלקה 19".

מעיון בדברים עולה בברור, כי שני שמאים - בלתי תלויים זה בזה - ביקרו במקרקעין בין השנים 2002-2003 לצורך טיפול בעניין אחר, שאינו נוגע לנידון בתיק זה, ומצאו את המקרקעין פנויים במצב של אדמת בוּר, שאיננה מעובדת. בשתי חוות הדעת הנ"ל לא נזכר, כי הנתבע מחזיק במקרקעין או בחלקם וכן לא נזכרו המבנים וההשבחות, שלקיומם טען הנתבע (סעיפים 55-56 לכתב ההגנה).

עדותם של שני השמאים עומדת בסתירה לגירסתו של הנתבע, שלטענתו מחזיק במקרקעין עוד משנת 1982 – ובמשך למעלה משלושים שנה מטפל בהם ומשקיע בהם (ראה סעיפים 4 ו-30 לתצהיר עדותו של הנתבע). לתמיכה בגירסתו של הנתבע העידו מטעמו עדים נוספים, שסיפרו על כך שלמיטב ידיעתם מחזיק הנתבע במקרקעין מזה שנים רבות (ראה תצהיריהם של מר אליהו נחמיאס, מר ארז אזולאי ומר יעקב זקזפור). אין בתצהירים של עדים אלו, או בעדותם של אותם עדים בפני כדי ללמד על ידיעתם של התובעים או מי מהם מקדמת דנא על אחזקת הנתבע במקרקעין, ולסתור את טענת התובעים, כי ידעו על החזקת הנתבע במקרקעין בשלב מאוחר מאד.

נראה שהתובעים הוכיחו, כי מה שעמד בפניהם היו חוות הדעת של השמאית שפט ושל השמאי יובל דנוס, שלא מצאו עדות לשהייתו של הנתבע במקרקעין, ועל כן גם התובעים לא ידעו עד שלב מאוחר על החזקת התובע במקרקעין. תימוכין נוספים לטענה זו של התובעים ניתן למצוא בדברי הנתבע עצמו, שאמר (עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 9-10):

"ש. אף פעם לא חתמת שכירות?

ת. רק אחרי שהפקיעו לו מהשטח, הוא הגיע לראות את המגרש".

יתירה מכך, כאשר הנתבע טעון להיותו בר רשות במקרקעין, ומשניתן לבטל זכות שכזו להחזיק במקרקעין בכל עת, הרי שמניין תקופת ההתיישנות יחל, לכל המוקדם, במועד בו נמסרה הודעה בדבר ביטול הרשות. במקרה דנן יש לראות בהגשת התביעה – כאמור לעיל – הודעה בדבר ביטול הרשות, ולכן יש לדחות את טענת הנתבע בדבר התיישנות.

לנוכח האמור לעיל, דין טענות הנתבע להתיישנות - להידחות.

4.3 שיהוי

לשם הוכחת טענת שיהוי, על הנתבע להראות, כי התובע זנח את זכות התביעה, או שלנוכח השתהותו של התובע שינה הנתבע את מצבו לרעה. בעניין זה ראה האמור בע"א 6805/99, תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פד"י נד(5) 433:

"לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע"

בעניינינו, כאמור לעיל, הנתבע לא הוכיח, כי התובע ידע על אחזקתו של הנתבע במקרקעין וזנח את זכות התביעה שעמדה לו. כמו כן, לא הוכח, כי הנתבע שינה מצבו לרעה בשל השיהוי הנטען. הנתבע טוען, אמנם, כי במרוצת השנים ביצע שיפורים והשבחות בנכס, אשר שינו את מצבו לרעה, אך טענות אלו לא הוכחו. לא הובאה כל ראיה אודות היקף ההשקעות ועלותן.

ממילא דין טענת השיהוי להידחות.

4.4 קרקע חלופית או ארכה לפינוי

הנתבע טוען, כי התובעים מנועים מלבטל את הסכמתם לישיבה של הנתבע במקרקעין, אלא אם ימציאו לו קרקע חלופית (ראה סעיף 33 לתצהיר עדותו של הנתבע) או אם יתנו לו ארכה מספקת למציאת קרקע חלופית ובכפוף לתשלום פיצוי כספי (ראה סעיף 34 לתצהיר עדותו של הנתבע).

כפי שפורט לעיל, נקבע בפסיקה, כי זכותו של בעל המקרקעין לפינויים אינה תלויה בתשלום פינוי או מתן קרקע חלופית תחת המקרקעין, אשר פינויים נדרש. בעניין זה ראה שוב המצוטט לעיל (ע"א 7242/00, רשות הנמלים והרכבות נ' כדורי, טרם פורסם;

ת"א(מחוזי-ב"ש) 7139/03, מנהל מקרקעי ישראל נ' עיריית אילת ואח', טרם פורסם.

לפיכך, זכות הבעלים לדרוש פינויו של מחזיק במקרקעין איננה תלויה בתשלום מוקדם של פיצוי, הקצאת קרקע חלופית או מתן ארכה למציאת קרקע חלופית.

ככל שאכן השקיע הנתבע השקעות כלשהן במקרקעין פתוחה בפניו הדרך להגיש תביעה בגין נזקיו, והעניין ידון ויתברר אז. אין בתשלום הפיצוי כדי לעכב את הפינוי.

5. סיכום

התביעה מתקבלת.

הנתבע יפנה את המקרקעין הידועים כחלקות 17 ו-18, בגוש 3631 בראשון לציון וישיב החזקה בהם לאלתר לידי התובעים.

כמו כן, הנתבע יישא בהוצאות התובעים 4,000 ₪ ובשכר טרחת עורך דין סך כולל של 25,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ט שבט תשע"ה, 18 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.