בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופטת תמר נאות פרי) מיום  21.5.12 בת.א. 13600-01-09.

המערער הגיש נגד המשיבות תביעה כספית בגין נזקים עקיפים שנגרמו לו עקב אי תשלום תגמולי ביטוח.

המערער היה בעלים של חברה אשר הפעילה, בין היתר, מפעל ליצור בטון , טיט וחומרי בניה. כמו כן היה הבעלים של משאית פול-טריילר. המשיב מס' 2, שהינו סוכן ביטוח (להלן "המשיב"), הקים למערער, לפי בקשתו פוליסת ביטוח אצל המשיבה מס' 1 (להלן "המשיבה").

בין התאריכים 25.1.02 עד 27.1.02 נגנבה המשאית. המערער פנה אל החברה בדרישה לתשלום תגמולי הביטוח בשל הגניבה, אך תביעתו נדחתה לאור טענת המשיבה כי לא הותקנו במשאית אמצעי מיגון בהתאם לקבוע בפוליסה.

המערער הגיש נגד המשיבה תביעה לתשלום תגמולי הביטוח (ת.א. 1165/02) וטען כי לא קיבל העתק מהפוליסה . המשיבה הגישה הודעה לצד שלישי נגד המשיב וטענה כי אם המערער לא קיבל את הפוליסה, הדבר נובע ממחדלי המשיב , שהיה, כאמור, סוכן הביטוח. כן טענה כי המשיב כלל לא היה מוסמך להקים פוליסות ללקוחות פרטיים, כגון המערער, אלא רק לרכבים של קולקטיב בשם "משאות המפרץ", שם לכל הרכבים היה מיגון מסודר ומפוקח.

בחודש אפריל 2007 התקבלה בקשה של המערער לפיצול סעדיו.

בחודש ינואר 2008 ניתן פסק דין ובו נפסק למערער שווי המשאית – 240,000 ₪ בצירוף מחצית הריבית על פי סעיף 28א' לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 והוצאות. נקבע שם כי על המשיב לשפות את החברה בסכומים אלה , למעט הריבית.

כל הצדדים הגישו ערעור על פסק הדין וביום 7.4.09 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה לפיו בוטל החיוב בריבית והמשיב חוייב לשאת בתשלום 60% מהפיצוי למערער.

התביעה בפני בית משפט קמא בת.א. 13600-01-09 הוגשה בינואר 2009, לאחר שניתן פסק הדין בת.א. 1165/02 והוגשו הערעורים, אך בטרם הגיעו הצדדים להסכמה, שקיבלה תוקף של פסק דין.

בתביעה טען המערער לנזקים עקיפים שנגרמו לו עקב גניבת המשאית. המערער טען כי המשאית שימשה לשינוע מוצרי הבניה מהחברה, וכי גניבתה גרמה לו הספדים עד כדי קריסת עסקיו. כן טען לנזקים עקב התערערות היחסים עם אשתו, הרשעתו באי הגשת דוחות למס הכנסה ועוד. המערער טען כי נזקיו מסתכמים ב- 2.4 מיליון ₪, כאשר לצרכי אגרה הוא העמיד את תביעתו על 1 מיליון ₪.

בפסק הדין מיום  21.5.12 נדחתה התביעה. בית משפט קמא קבע כי התביעה הוגשה בשיהוי ( כשבוע לפני תום תקופת ההתיישנות) – שיהוי שאין בו כדי להביא לדחיית התביעה, אך יש בו כדי להשליך בהמשך פסק הדין, לרבות בסוגיית הקטנת הנזק.

המשיבים טענו בפני בית משפט קמא כי המערער ויתר על האפשרות להגיש תביעה נוספת , לאחר שהצדדים הגיעו להסכם פשרה מיום 7.4.09 במסגרת הערעור, וכי באותו מועד לא הומצאה להם התביעה הנוכחית. גם טענה זו נדחתה על ידי בית משפט קמא, מאחר ולא נאמר בהסכם הפשרה הנ"ל דבר על זכות התביעה של המערער בגין נזקיו העקיפים. יחד עם זאת גם בהקשר זה ציין בית משפט קמא כי התנהלות המערער לא יכולה להיות מקובלת.

בהמשך דחה בית משפט קמא את תביעת המערער לגופה, בקובעו כי "בחינת הראיות מלמדת חד משמעית כי התובע לא הוכיח את נזקיו הנטענים בכלל, ובפרט לא הוכח כל קשר בין הפסד זה או אחר לבין הגניבה". בית משפט קמא דחה את חוות דעת המומחה מטעם המערער, בקובעו (לאחר ניתוח מפורט ומעמיק) כי אינו יכול לתת לה כל משקל. לעומת זאת, העדיף בית משפט קמא את חוות דעת המומחה מטעם המשיבים (כאשר גם כאן ניתח בהרחבה ובאופן מעמיק את הקביעות שם). עוד דחה בית משפט קמא את עדותו של המערער בקובעו כי "היתה מגמתית, מוגזמת, לא מבוססת ולא נתמכת במסמכים- מעבר להיותה עדות יחידה של בעל דין , על כל המשתמע מכך לאור סעיף 54 לפקודת הראיות".

לסיכום לענין הנזק קבע בית משפט קמא כי "מהמקובץ עולה כי התובע לא הרים את הנטל הרובץ על שכמו בהקשר זה, ולמעשה המסקנות הראיייות "חמורות" עוד יותר. אין המדובר במצב בו טענותיו של התובע "כמעט" שקולות לטענות הצד שכנגד – וההחלטה לדחות את התביעה מבוססת על דיני נטלי ההוחכה. עסקינן במצב בו כל הטענות של התובע לא הוכחו והיה ניתן להגיע למסקנה בדבר דחיית התביעה אף ללא חוות הדעת של הצד שכנגד". ועוד הוסיף בית משפט קמא לאחר סקירה נרחבת של פסיקה , כי הנזקים הנתבעים לגבי ההפסדים לעסק אמנם צפוייים- אך לא הוכחו. למסקנה דומה הגיע בית משפט קמא גם באשר לנזקים עקיפים נוספים שנתבעו.

בית משפט קמא גם דן בסוגיית האיחור בתשלום תגמולי הביטוח בתביעה הראשונה, וקבע כי בדין טענה המשיבה כנגד חבותה לפצות את המערער, וכי יש להשית גם על המערער אשם בהתמשכות ההליכים, עד קבלת הפיצוי.

בסיכום דחה בית משפט את התביעה .

בשאלת ההוצאות קבע בית משפט קמא כי "התלבטתי לגבי הוצאות המשפט, ולאחר שקלול כל הנתונים שמצאתי כרלבנטיים – מצאתי שלא לעשות צו להוצאות".

המערער משיג על פסק הדין. בהודעת הערעור ובעיקרי הטעון טען ב"כ המערער, בתמצית, כי בית משפט קמא טעה בקביעתו כי נזקו של המערער לא הוכח, ובקביעתו לגבי הקשר הסיבתי והצפיות לתוצאה המזיקה.  כן טען כי בית משפט קמא טעה בדחותו את חוות דעת המומחה מטעם המערער. בדיון שבפנינו חזר ב"כ המערער והדגיש כי אין ספק שהמשאית נגנבה וכי בעקבות הגניבה נגרמו נזקים תוצאתיים , שהוכחו.

המשיבים הגישו ערעור שכנגד בשאלת ההוצאות בלבד, כאשר לגופו של ענין טענו כי צדק בית משפט קמא בדחותו את התביעה.

לאחר שבחנו את החומר שבפנינו ואת טיעוני הצדדים הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות על יסוד תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות"). הערעור כולו עניינו השגות על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות של בית משפט קמא , ובכגון דא אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב, אלא בנסיבות חריגות, שאינן מתקיימות בענייננו.

הניתוח שערך בית משפט קמא הוא מעמיק ויסודי ואין מקום להתערב בו, וכמובן שאין להתערב בקביעתו של בית משפט קמא כי אינו נותן אמון בגריסת המערער. הוא הדין בעובדה שהעדיף חוות דעת אחת על פני רעותה.

אפילו נכונה טענת ב"כ המערער כי אין ספק כי נגרם נזק עקיף עקב אי תשלום תגמולי הביטוח, ככל שנזק זה אינו מוכח – דין התביעה להידחות, ובדין הלך בית משפט קמא במתווה זה.

גם נסיונו של ב"כ המערער להלביש איצטלא של טיעונים משפטיים בהשגותיו על פסק הדין דינו להידחות לאור הקביעות העובדתיות הנ"ל, מה עוד שלא מצאנו בפסק הדין טעויות שבחוק.

דחיית ערעור על יסוד סעיף 460(ב) לתקנות מתאפשר בהתקיים שלושה תנאים: אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, הממצאים שנקבעו תומכים במסקנה המשפטית ואין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק ( ראה: פסק דינו של כבוד השופט י. דנציגר מיום 28.1.13 בע"א 4736/11 אראלים נכסים בע"מ נ. שרותי בריאות כללית). כאמור לעיל, אנו סבורים כי מתקיימים בענייננו כל שלושת התנאים הנ"ל.

אנו מסכימים עם טענות המשיבים בערעור שכנגד, לפיהן, בשים לב לדחיית התביעה על ידי בית משפט קמא, היה מקום להטיל על המערער הוצאות. יחד עם זאת , בשים לב להלכה לפיה אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעת הערכאה הדיונית בשאלת ההוצאות – החלטנו שלא להתערב גם בענין זה, כאשר ניקח בחשבון את שאלת ההוצאות בבואנו לפסוק הוצאות בערעור.

לפיכך- אנו דוחים את הערעור ואת הערעור שכנגד.

אנו מחייבים את המערער לשלם לכל אחד מהמשיבים שכר טירחת עו"ד בסך 15,000 ₪.

המזכירות תעביר לכל אחד מהמשיבים (באמצעות בא כוחו) מחצית הערבון שהופקד על ידי המערער, על חשבון ההוצאות שפסקנו.

ניתן היום, ט' ניסן תשע"ג, 20 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.