פתח דבר

1. המאשימה מייחסת לנאשם עבירה של שימוש ללא היתר, במקרקעין הידועים כגוש 16610 חלקה 5 המצויים בכפר טורעאן (להלן: "המקרקעין"), וזאת עת עשה שימוש למגורים בבניין ישן בן שתי קומות בשטח כולל של כ- 246 מ"ר שנבנה, ללא היתר בניה (להלן: "המבנה").
2. את השימוש הנ"ל עשה הנאשם בניגוד להוראות סעיפים 145 (א) , 204 (א) ו- 208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), ותקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967 (להלן: "התקנות").
3. בטרם השיב לעובדות כתב האישום, העלה הנאשם טענות של -"הגנה מן הצדק", המצדיקות, לשיטתו, ביטול כתב האישום.
4. במסגרת טיעוניהם לעניין ההגנה מן הצדק, טענו הנאשם והמאשימה, בין היתר, כלהלן:

טענות הנאשם

1. בבקשתו, ביסס הנאשם את טענתו המקדמית של "הגנה מן הצדק" על שני אדנים, האחד, השיהוי בהגשת כתב האישום, והשני כי בהגשת כתב האישום, ביצעה המאשימה "אכיפה בררנית" כנגד הנאשם.
2. לטענת הנאשם, מאז רכש את המקרקעין עליהם הוקם המבנה, סירב המוכר דאז, המנוח מוסטפא אבו דרוויש (להלן: "המוכר") אשר אינו כיום בין החיים, ולאחר מכן בניו של האחרון, לשתף פעולה עם הנאשם, ולחתום על המסמכים הדרושים, לצורך רישום המקרקעין על שמו של האחרון.
3. הוסיף הנאשם וטען כי פעל, יחד עם בני ביתו, להכשיר הקמת המבנה, כאשר בשנת 1999 הגיש בנו של האחרון, בקשה לקבלת היתר בניה, אשר אושרה בתנאים, ובין היתר, הוכחת בעלות על הנכס, דבר שאין באפשרות הנאשם לממש, לאור סירובם של בני המוכר לשתף פעולה עמו.
4. לטענת הנאשם, המאשימה ידעה מאז ומתמיד על קיומו של המבנה, ולכל היותר ידעה על כך בשנת 1999, עת ניסה האחרון להכשיר את הבניה, ואף על פי כן, היא השלימה עם עובדות אלו במשך עשרות שנים, ולא נקטה בהליכים פליליים כנגדו. הוסיף הנאשם כי רק עם קבלת מכתבו של עו"ד דראר ספורי (להלן: "עורך הדין"), נכדו של המוכר, בו מודיע למאשימה כי המבנה נבנה ללא היתר, הוגש כתב האישום, נשוא תיק זה.
5. עוד טען הנאשם לאכיפה בררנית בפועלה של המאשימה, בכך כי, על אף קיומם של מבנים רבים במדינה, ובמיוחד בתחום סמכותה של האחרונה, אשר נבנו ומתבצע בהם שימוש ללא היתר, כאשר נסיבות הקמתם וכן השימוש בהם זהות לאלו של הנאשם, אלא שהמאשימה לא נקטה כנגד בעליהם כל הליך משפטי, ולא הגישה נגדם כתבי אישום, ללא כל סיבה מוצדקת. דבר שיש בו כדי להביא לביטול כתב האישום.
6. הוסיף הנאשם כי לצורך הכרעה בטענה של הגנה מן הצדק , יש לקחת בחשבון את העובדה כי, המבנה נבנה על קרקע פרטית לצורך מגורים לנאשם ובני משפחתו, ולא לכל ייעוד אחר, כדוגמת מבנה מסחר ו/או מבנה תעשייתי שמטרתם הפקת רווחים.

תגובת המאשימה

1. בתגובתה מבקשת המאשימה לדחות את טענת ההגנה מן הצדק שהעלה הנאשם.
2. לטענת המאשימה, לא נפלו פגמים בהתנהלותה בהעמדת הנאשם לדין, פגמים שיש בהם משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, ובאופן שיש בו כדי להביא לביטול כתב האישום.
3. הוסיפה המאשימה וטענה כי, בשנת 1999 הגיש הנאשם בקשה להיתר, שאושרה בתנאים, ביודעו כי אין באפשרותו לעמוד בתנאי הוכחת הבעלות, וזאת בשל הסכסוך ששרר בזמנים הרלוונטיים בינו לבין המוכר. הנאשם ישב בחיבוק ידיים, לא ניסה לפתור את הסכסוך הקנייני ולא נקט בשום הליך נגד המוכר, לרבות באמצעות פניה לערכאות.
4. לגישת המאשימה, גם אם היה שיהוי בנקיטת הליכים כנגד הנאשם, אין בכך כדי למנוע ממנה אכיפת החוק, אלא במקרים קיצוניים, שאינם חלים במקרה עסקינן.
5. עוד טענה המאשימה כי, אין בעובדה כי הליכי האכיפה כנגד הנאשם החלו לאחר קבלת התלונה מאת עורך הדין, כדי להוביל למסקנה שטעמים פסולים ו/או שיקולים זרים עמדו ביסוד פעולתה.
6. בעניין הטענה לאכיפה בררנית, ציינה המאשימה כי על הטוען טענה מעין זו, מוטל הנטל להוכיח, ולו בראיות לכאורה, כי בבסיסי ההבחנה בין מי שהדמיון ביניהם רלוונטי לעניין נקיטת הליכי האכיפה, ניצב מניע פסול. הוסיפה המאשימה כי, טענות הנאשם בעניין זה נטענו בעלמא, ללא הפניות למקרים ספציפיים דומים בהם לא ננקטו פעולות אכיפה, ולא הוצגה ראשית ראיה, בדבר אי נקיטת הליכים כנגד האחראים.
7. בתשובה לתגובת המאשימה, הגיש הנאשם תשובה, בה חזר על טיעוניו, והפנה לפסיקה.

דיון

טענת הגנה מן הצדק- המסגרת הנורמטיבית:

1. סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 (להלן: "החסד"פ") קובע כי, לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות ובהן:

"10. הגשת כתב האישום, או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".

1. טענת הגנה מן הצדק, טענה מקדמית היא במשפט הפלילי. הגנה זו אינה נטענת לעיתים קרובות, ומתקבלת היא לעיתים רחוקות ביותר, ועל כך מעידים דברי המלומדים שלגי-כהן, בספרם סדר הדין הפלילי, כך:

"עיקרה של תורה זו היא כדי לרסן את עוצמתה של הרשות כשהיא עושה שימוש פרוע, בלתי הוגן ובלתי חוקי בסמכויותיה, כגון, כאשר מי שמעמיד את הנאשם לדין, והוא שהביא לכלל מעשה העבירה".

1. הדוקטרינה של הגנה מן הצדק הותוותה לראשונה בע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 221 (להלן: "הלכת יפת"), בו הכיר בית המשפט בסמכותו הטבועה לבטל כתב אישום העומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. עיקר עניינה של דוקטרינה זו הוא בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן.
2. בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ ואח', פ"ד נט(6) 766 (להלן: "הלכת בורוביץ"), הורחבו הטעמים וההצדקות להפעלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק, ואין היא מוגבלת עוד לטעמיה המצמצמים בהלכת יפת, קרי "להתנהגות בלתי נסבלת של הרשות", שיש בה "לזעזע את המצפון". בהלכת בורוביץ נבחנו כלל הנסיבות מבחינה תכליתית – מהותית.
3. בהלכת בורוביץ נפסק כי:

"עיקר עניינה של ההגנה מן הצדק הוא בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן. בעיקרון עשויה אפוא ההגנה לחול בכל מקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית-המשפט. מטרת החלתה של ההגנה היא לעשות צדק עם הנאשם, ולא לבוא חשבון עם רשויות האכיפה על מעשיהן הנפסדים. ואולם לרוב (אם כי לא תמיד) תיוחס הפגיעה בצדקתו ובהגינותו של ההליך הפלילי להתנהגות נפסדת של הרשויות; ובמקרים כאלה אכן מוטל על בית-המשפט לבקר את מהלכיהן. ברם, לא כל מעשה נפסד שעשו הרשויות החוקרת או המאשימה, או רשות מעורבת אחרת, יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק; בין מפני שבאיזון בין האינטרסים הציבוריים המתנגשים גובר העניין שבקיום המשפט, ובין (וזה, כמדומה, המצב השכיח) מפני שבידי בית-המשפט מצויים כלים אחרים לטיפול בנפסדות מהלכיהן של הרשויות."

עוד נפסק בהלכת בורוביץ כי :

"ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך כלל יידרש הנאשם להראות, שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו. עם זאת אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס, לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא, למשל, לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות ומבססות בבירור את המסקנה, כי במקרה הנתון לא ניתן יהיה להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב-דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר".

1. ברע"פ 1498/07 יוחאי הרשברג נ' מדינת ישראל, חזר לאחרונה בית המשפט העליון על ההלכות המנחות בסוגיה שלפנינו בקובעו כי:

ההלכה שנקבעה בפרשת בורוביץ לעניין "ההגנה מן הצדק" מפתחת ומרחיבה את ההלכה שהיתה קיימת עד עתה- היא הלכת יפת. בית משפט זה, נתן דעתו להלכת יפת, הוסיף וקבע בחינה בת שלושה שלבים לבחינת טענת "ההגנה מן הצדק". בשלב הראשון, על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שנתקבלו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני, על בית- המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה, נדרש בית המשפט לאזן בין האינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי, תוך שהוא נותן דעתו על נסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו. בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושות הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מביטולו של כתב האישום, כמו למשל מתן משקל לטובתו בקביעת עונשו, אם יורשע".

1. בע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' אהרון לימור (פורסם במאגרים המשפטיים), נפסק כי המבחנים שנקבעו בהלכת בורוביץ ימשיכו להנחות את בתי המשפט בבואם לבחון האם יש לקבל טענה של נאשם לפי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי. בית המשפט העליון שב וחזר על הלכה זו גם בפסיקה מאוחרת (ראה למשל: רע"פ 924/08 גוטליב נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים); ע"פ 371/06 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים); ע"פ 8994/08 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים); ע"פ 6922/08 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים).

מן הכלל אל הפרט

1. אפתח ואומר כבר עתה כי, חרף הפסיקה המאוחרת והמרחיבה את הגדרת "הגנה מן הצדק" (ראה הלכת בורוביץ; ע"פ 14/07 מדינת ישראל – משרד התעשיה המסחר והתעסוקה נ' הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ ואח' (טרם פורסם 26/11/2007), לא מצאתי כי עומדת לנאשם שבפנינו הגנה מן הצדק.
2. עניינה של הגנה זו הוא בבחינת מהלכי המדינה ומטרתה למנוע הגשתם של אישומים נפסדים (ראה ע"פ (י-ם) 9847/05 מ"י נ' אורה מושב עובדים להתיישבות ואח' (טרם פורסם, 9.3.2006) (להלן: "פרשת אורה מושב עובדים להתיישבות"). במקרה דנא, לא מצאתי פסול בעצם הגשת כתב האישום.
3. קיימים מספר עקרונות, ערכים ואינטרסים המתמודדים בינם לבין עצמם בזירתה של דוקטרינת "ההגנה מן הצדק", צריך למצוא את שביל הזהב בין התכלית של אכיפת החוק והבאת עבריינים על עונשם, לבין שימור ערכי יסוד, ובהם עקרון החוקיות, חזקת החפות, שמירת כבוד האשם, הגינות, שוויון וקיום הליך נאות שימנע עיוות דין.
4. על מנת שתתקבל טענת הגנה מן הצדק, על הפגיעה להיות קשה וממשית בזכות להליך הוגן. על כך עמד בימ"ש העליון ברע"פ 7953/11 חברת פ.מ.מ מתכות בע"מ נגד מדינת ישראל- רשות המיסים בישראל (טרם פורסם), [פורסם בנבו], בו נדחתה בקשה להחלת ההגנה מן הצדק וביטול כתב אישום בשל אי-העברת חומר חקירה לנאשמים, ונקבע כי גם אם חומר חקירה הועבר לנאשמים באיחור, הם עדיין לא הצביעו על פגיעה ממשית בזכותם להליך הוגן בשל כך. וכך נקבע:

"...בית משפט זה ציין לא פעם, כי אין די בקיומו של פגם בהליך הפלילי כדי להביא לזיכוי נאשם או ביטול הרשעתו; נדרש, כי הנאשם יצביע על פגיעה ממשית בזכותו להליך הוגן כתוצאה מאותו הפגם ... הדברים נאמרים מבלי להקל ראש בחובת התביעה למסירת חומר חקירה כדין, ומבלי להניח כי לא יהיו מקרים שבהם תתקבל טענת הגנה מן הצדק בהקשר לכך, בהגיע מים עד נפש ומחדלים עד זעקה. אך לא כן בנידון דידן, מבחינת הפגם ועוצמתו."

1. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה, כפי שיובא להלן, כי לא ניתן לייחס למאשימה "התנהגות נפסדת" הפוגעת בצדקתו ובהגינותו של ההליך הפלילי.
2. טרם אדון לגופן של הטענות אציין כי, לעניין דיון בטענת הגנה מן הצדק, אין רלוונטיות לטענת הסנגור המלומד, כי השימוש נעשה למטרת מגורים, ולא למסחר לצורך הפקת רווחים, ככל ושימוש זה הינו ביסודו שימוש שאינו כדין, אשר נעשה ללא הוצאת היתר.

טענת השיהוי

1. אין חולק, כי ענייננו הוא בעבירה נמשכת של הנאשם, שימוש במבנה, כאשר עד להגשת כתבי האישום, לא חדל האחרון לעשות שימוש בו.
2. הגם שאין עסקינן בטענת התיישנות אלא בשיהוי בלבד, אך אין אלא להפנות בעניין זה לפסיקת בית המשפט העליון, בכל הקשור לטענת התיישנות בעבירה נמשכת. בע"פ 4745/97 בוני הבירה בע"מ נגד מדינת ישראל נב(3) 766, קובע בימ"ש העליון כי למעשה רוב טעמיה של ההתיישנות אינם מתקיימים מקום בו מדובר בעבירה נמשכת, ומכאן הרציונל שבהארכת תקופת ההתיישנות בעניינן. וכך נקבע:

"...נמצאנו למדים כי רוב טעמי ההתיישנות אינם מתקיימים בעבירה נמשכת. אם נבדוק את הטעמים להתיישנות במרבית העבירות הנחשבות לעבירות נמשכות (אם לא אצל כולן), נראה שככל שהזמן חולף הוא אינו נע לכיוון "הסליחה והמחילה", אלא נע לכיוון החמרה נוספת של מעשה העבירה ואף זכותו של הנאשם להסרת חרב האישום מעל ראשו אינה קיימת, כשהוא מחזיק בעבירה. אין גם להעניק משקל לאינטרס של העבריין לסיום מהיר של ההליכים הפליליים נגדו, בעוד הוא לא סיים לבצע את העבירה. אמור מעתה: התחלת מירוץ ההתיישנות לפני תום ביצוע העבירה אינה תואמת את מטרות ההתיישנות."

1. מכל מקום, אף אם היה שיהוי בהגשת כתב האישום ע"י המאשימה בגין העבירה שבוצעה כביכול ע"י הנאשם במקרקעין נשוא הדיון, הרי שאין בכך כדי להקים הגנה מן הצדק כלפי הנאשם. כפי שנפסק ברע"פ 1520/01 שוויצר נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, פ"ד נו(3) 595, עמ' 604, שיהוי אומנם הוכר כפגם מהותי בפסיקת בתי המשפט, אך כשהוא לבדו ובהעדר נסיבות מיוחדות המעצימות את חומרתו, הוא אינו יכול להיחשב כפגם חמור, אשר יש בו כדי לרפא או להכשיר בניה ושימושים לא כדין.
2. איני סבורה כי במקרה עסקינן, השיהוי בהגשת כתבי האישום מהווה פגם מהותי, שיש בו כדי להביא לביטולו. גם אם אלך בדרכו של הנאשם ואקבל את גרסתו, לפיה חל עיכוב באכיפת החוק עליו, אין בכך משום התעמרות הזועקת לשמיים, באופן שאין הדעת סובלת את המשך ההליכים הפליליים.
3. בעניין הזה אציין כי, מלבד העובדה שהנאשם לא עשה מאמצים להכשרת המבנה ו/או השימוש בו, למעט אותו ניסיון יחיד בשנת 1999 להוצאת ההיתר, אשר הותנה במס' תנאים, לרבות הוכחת בעלות על המקרקעין, לא הצביע הנאשם בפניי על פעולות ו/או התנהגות כלשהי של המאשימה, אשר יש בה כדי לטעת בליבו של המבקש את המחשבה, שאינו מחויב בהוצאת כל היתר למבנה. נהפוך הוא, בעקבות אותה בקשה להוצאת היתר הנ"ל, נדרש הנאשם לקיים מס' תנאים להכשרת הבניה ו/או השימוש, בהם לא עמד, ולא חידש את בקשתו להכשרת השימוש, השלים עם המצב הקיים, לפיו אין באפשרותו להשיג הסכמת המוכר ו/או בני משפחתו, לצורך הכשרת המבנה והשימוש בו. למותר לציין כי הנאשם אף לא פנה בהליך כלשהו כנגד המוכר ו/או בניו, לצורך פתרון המחלוקת הקניינית, אשר יש בה כדי להביא בסופו של יום, לפתרון עניין הבעלות על המקרקעין, והוצאת היתר. מצב זה, בו מחד לא הוצא על ידי הנאשם היתר למבנה, כאשר מנגד, המשיך הוא לעשות שימוש במבנה, ללא הגשת הליך פלילי נגדו, פעלה לטובתו של הנאשם. מן המפורסמות כי בטרם עשה הנאשם שימוש במבנה, היה עליו להכשירו, וזאת הנאשם לא עשה כן החל משנת 1999.

אכיפה בררנית

1. בבקשתו העלה הסניגור המלומד טענה ל-"אכיפה בררנית", בכך שהמאשימה בחרה להעמיד את הנאשם לדין בשל שימוש במבנה ללא היתר, כאשר מנגד, נמנעה מהגשת כתבי אישום כנגד בניינים רבים שקיימים במדינה, ובמיוחד בתחומה של המאשימה, שהוקמו ללא היתר, וכן נעשה בהם שימוש ללא היתר כדין.
2. אכיפה סלקטיבית, מקום בו היא קיימת, אמנם צפויה לפגוע בעקרון השוויון ובתחושת הצדק ועשויה להצדיק הגנה פלילית (השוו: מ' טמיר, אכיפה סלקטיבית (נבו הוצאה לאור בע"מ, 2008), בעמ' 190-197). יחד עם זאת, יש להתייחס להגנה זו בזהירות רבה. ראוי לזכור כי אופיין של העבירות בתחום התכנון ובניה עלול להקשות על איתור מלוא העבריינים והעמדתם לדין. אף כי על הרשות מוטלת חובה עצמאית לעקוב ולפקח, יש להכיר בחשיבות המעשית של תלונות, כמקור למידע מן השטח וכגורם המניע את אכיפת הדין. מצב זה עלול ליצור פער בין טיפול חריגת בניה שנחשפה בתלונה, לבין חריגת בניה שלא טופלה - מחמת העדר מידע ברשות אודות קיומה. אכיפה "אקראית" כזו היא לעיתים הכרח בלתי מגונה. ברגיל, אין לזהות בה אפליה פסולה.
3. לא מצאתי אחיזה לטענת הנאשם לפיה יש לראות בהגשת כתב האישום כנגדו משום אכיפה בררנית. ראשית אעיר בקליפת האגוז כי על הטוען טענה שכזאת להראות כי הופלה לרעה על פני אחרים, משיקולים זרים, או כי המדובר במקרה של אכיפה שרירותית. זאת ועוד: ההגנה מן הצדק בנסיבות של אכיפה בררנית תוענק רק כאשר האכיפה פוגעת בשוויון בין דומים, לשם השגה מטרה פסולה, על יסוד שיקול זר, או מתוך שרירות גרידא. יחד עם זאת, לא כל אכיפה חלקית הינה בהכרח אכיפה סלקטיבית פסולה (ע"פ 7014/06 מדינת ישראל נגד אהרון לימור, (פורסם בנבו).
4. טענותיו של הנאשם בעניין זה נטענו באופן סתמי, ללא ציון מקרים דומים כענייננו, ו/או בניה ספציפית שנעשה בה שימוש שלא כדין, ללא הגשת כתב אישום, כאשר בבקשתו הפנה הנאשם לבניינים "שקיימים במדינה" ו/או "בתחום סמכותה של המאשימה". כאמור, על הטוען טענה מעין זה הנטל להוכיח כי הופלה לרעה, והנאשם לא עמד בנטל זה. אין בהפניה הכללית ל-"בניינים אחרים" אותה עשה הנאשם לעיל, כדי להביא להוכחת טענתו לאכיפה בררנית נגדו. מעבר לאמור, הנאשם לא הצביע כי המאשימה פעלה נגדו באופן שרירותי, ו/או הופלה לרעה ביחס לאחרים, אשר ביצעו אותה עבירה, מתוך שיקולים זרים. על כן, מטעם זה, יש להורות על דחיית טענתו של הנאשם לאכיפה סלקטיבית בעניינו.

שיקולים זרים בהגשת כתב אישום

1. בנוסף, ביקש הסנגור המלומד לבטל את כתב האישום בטענה כי תלונת עורך הדין, היא זו אשר הביאה את המאשימה, בסופו של יום, להגיש כתב האישום נגדו.
2. כידוע, בית המשפט לא ימהר להתערב בשיקולי המדינה להגיש אישום (בג"צ 2618/04 תקוה אלוס נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו]). יש לזכור, כי אכיפת דיני התכנון והבניה היא בעלת חשיבות ציבורית גבוהה. מן המפורסמות הוא כי שכיחותן של העבירות בתחום זה היא רבה. לא אחת נאמר כי נטיית האזרחים היא להקל ראש בחריגות בניה עד כי אלה הפכו ל"מכת מדינה" (ע"פ 6547/08, סלע נ' מדינת ישראל, ([פורסם בנבו]. דווקא משום כך, ראוי לכבד את מהלך האישום. מקום בו קיימת תלונה של מאן דהו על עבירת בניה, ובמקרה עסקינן תלונתו של עורך הדין, צומחת חובת הרשות לבדוק את התלונה. המאשימה פעלה כדין כאשר הגישה כתב האישום כנגד הנאשם, והיתה רשאית, ואף מחויבת, להפעיל את סמכויותיה הסטטוטוריות לפי חוק התכנון והבניה.
3. אין לומר כי העמדתו לדין של הנאשם לאחר שהתקבלה תלונת עורך הדין יש בה כדי להצדיק ביטול כתב האישום בשל "הגנה מן הצדק", ככל ותלונות של אזרחים ו/או מאן דהו, אל המאשימה, הינה אחת הדרכים הלגיטימיות לצורך הפיקוח על עבירות התכנון והבניה, ונקיטת ההליכים המתאימים. באי הגשת כתב אישום נגד הנאשם, אשר לא היה לו היתר לשימוש במבנה, במשך תקופה כה ארוכה, הביא את הנאשם ליהנות מן ההפקר, ואין בכך כדי לייתר כיום, את הגשת כתב אישום זה, גם אם הוא נולד כתוצאה מתלונתו של עורך הדין הנ"ל.

סיכומם של דברים

1. לאור כל המקובץ לעיל לא שוכנעתי כי נפל פגם מהותי בנקיטת ההליך הפלילי נגד הנאשם על ידי המאשימה המחייב את המסקנה כי, דינו של כתב האישום להתבטל. לנאשם אסור היה מלכתחילה לעשות שימוש במבנה המיוחס לו בכתב האישום, מבלי שווידא טרם השימוש, כי יש בידו את כל ההיתרים חתומים ומאושרים כדין.
2. כך גם קובעת אני כי, התנהלותה של המאשימה בנסיבות המקרה שבפניי, אינה עונה על ההגדרה של "התנהגות בלתי נסבלת של הרשות".
3. דוקטרינת ההגנה מן הצדק נועדה לפטור אדם מאחריות פלילית, באותם מקרים נדירים בהם נגוע האישום בהתעמרות שלטונית, ומשכך אפוא הוכרה החלת הדוקטרינה כמהלך קיצוני שבית המשפט יזדקק לו, רק במקרים נדירים ביותר, כאשר קיימת פגיעה ממשית בתחושת הצדק. הכלל הוא כי בית המשפט יעשה שימוש בדוקטרינת ההגנה מן הצדק רק כאשר פעולות הרשות חורגות מהנורמה המקובלת, ממידת הסבירות, ההגינות ותום הלב, במידה שכל בר דעת היה זועק כנגד פעולתה של הרשות, ובלבד שיישום הדוקטרינה לא יהווה כלי להכשרת פעולות בלתי חוקיות של הפרט. איני סבורה כי המקרה שלפני הינו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים שימוש בצעד קיצוני זה. כפי שציינתי לעיל, הנאשם בחר ביודעין ומרצון לעשות דין עצמי בשימוש במבנה נשוא כתב האישום, מבלי שפעל לשם השגת ההיתרים, ובכך הפר את הוראות חוק התכנון ובניה שנועדו לשרתו.
4. יתרה מזאת, בחינת מכלול הערכים, העקרונות והאינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי, מחייב את דחיית טענת ההגנה מן הצדק בנסיבות המקרה דנן. שיקולים אלו בוארו בע"פ (י-ם) 9847/05 הנ"ל בשים דגש על החובה למגר את עבירות הבניה שהפכו למכת מדינה, אשר יצרה מצב מסוכן של כאוס תכנוני, המשמעות הפסולה של "היתר דה-פקטו" להמשך פעילות עבריינית אגב "עקיפת מוסדות התכנון", וכך גם על ההגנה על המרקם התכנוני והפגיעה בשלטון החוק ובאמון הציבור במערכת אכיפת המשפט.
5. על כן, במקרה דנא, קבלת טענת הנאשם להגנה מן הצדק, יש בה כדי ליתן גושפנקא לכלל האוכלוסייה להקים מבנים ולעשות שימוש בהם, ללא צורך בהוצאת היתר, והדבר בוודאי מנוגד למדיניות המשפטית הרצויה ובמידה ונקבלה נעודד ביצוע עבירות דומות.

סוף דבר

1. לאור האמור, אני מורה על דחיית טענתו של הנאשם, להגנה מן הצדק.

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, ב' שבט תשע"ג, 13 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.