רקע

1. דב גולדברג ז"ל (להלן: "המנוח") יליד 2.8.58, קיפח את חייו טרם הגיעו לגיל 50, בתאונת דרכים אשר ארעה ביום 22.1.08. המנוח הותיר אחריו אישה, ילידת 25.7.60 (להלן: "האלמנה") ושלושה ילדים, ברק, יליד 9.1.87 (להלן: "ברק"), בר, ילידת 27.11.91 (להלן: "בר") ואביב, יליד 26.3.94 (להלן: "אביב").

יורשיו של המנוח על פי צו הירושה מיום 13.7.08 הם האלמנה ושניים מהילדים אשר במועד התאונה היו קטינים (ראו נספח ו' לתצהיר האלמנה).

1. המנוח קיפח את חייו בדרכו לעבודתו כעובד תפעול בחברת מקורות חברת מים בע"מ (להלן: "מקורות"). התאונה ארעה כאשר המנוח רכב על אופנוע בבעלותו ונפגע מרכב אשר התפרץ לצומת ופגע בו פגיעה קטלנית אשר גרמה למותו.

התאונה הוכרה כתאונת עבודה.

1. התביעה מתבררת לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה -1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). אין מחלוקת בשאלת החבות, פסק הדין יעסוק בגובה הפיצוי ביחס שבין העיזבון לתלויים ובהתאם למחלוקות שהתגלעו בסוגיות הנוגעות בעיקרן לאופן החישוב של שכר המנוח והקופה המשותפת, על מרכיביהם השונים.

דיון

1. שמיעת הראיות בתיק זה ארכה זמן רב, לא רק בשל מורכבותו, אלא לאור היקף העדויות שנשמעו בו ובעיקר בשל בקשות רבות ומרובות אשר הוגשו בו, אשר האריכו וסרבלו את התנהלותו. כך, בין היתר, דרישת הנתבע לצרף את קרן מקפת כתובעת נוספת בתיק זה, לאחר שכבר התקיימו שתי ישיבות בהן נשמעו ראיות בתיק. בקשה זו נדחתה על ידי, אך הנתבעת ביקשה לערער על ההחלטה ומטבע הדברים, לא ניתן היה להמשיך בשמיעת עדים טרם יוחלט אם יצורף תובע נוסף לתיק. לטעמי, הנתבע בחר להעמיס בניהול התיק ולהביא ראיות רבות, מעבר לצורך ולדרוש הכרעה.
2. בתיק התקיימו ארבע ישיבות בהן נשמעו ראיות.

בישיבה הראשונה, העידו מטעם התובעים הגב' שביט אסיסקוביץ - מנהלת משאבי אנוש ארצית בחברת מקורות, מר מאיר אלעזרה – יו"ר הארגון הארצי של עובדי חברת מקורות והאלמנה בעצמה.

בישיבה השניה העידו מטעם התובעים מר אריה אמסלם, אשר בזמנים הרלוונטיים לתאונה מילא תפקיד של מנהל מרחב חבל הירדן בחברת מקורות. מטעם הנתבע העיד מר שמואל קנובלר – מומחה פנסיוני לקרנות פנסיה וותיקות שבהסדר (בניהול מיוחד).

בישיבה שלישית, העיד מטעם התובעים מר רון עורב - מנהל מחלקת תביעות בחברת הביטוח הראל, מטעם הנתבע הוזמן והתייצב לדיון פרופ' יוסף רמי האקטואר, אך חוות דעתו הוגשה בלא חקירה.

בישיבה רביעית ואחרונה, העידו מטעם התובעים מר מאיר אלעזרה בשנית, מטעם הנתבע העידה הגב' שרית נחמיאס- גיסתה של האלמנה.

עתה, משנשמעו העדים, הובאו הראיות והוגשו הסיכומים מטעם הצדדים ניתן לדון ולהכריע בשאלות אשר במחלוקת.

בסיס השכר של המנוח ערב התאונה

1. מאז 1989 ועד למועד התאונה, עבד המנוח בחברת מקורות. בתפקידו האחרון עבד המנוח כמפעיל בחדר בקרה בחבל הירדן (ראו עדותה של הגב' אסיסקוביץ פרוטוקול בעמ' 10 ש' 5-8) וכפי שעולה מן העדויות, היו הממונים עליו שבעי רצון מעבודתו (ראו בעמ' 54 ש' 21-22, בעמ' 10 ש' 19-20 וכן ת/11 עליו חתום מנהל חבל הירדן, מר אריה אמסלם).

עיון בת/6 ו- ת/7 מלמד כי המנוח החל לעבוד במקורות בתאריך 13.8.89 וצבר וותק ודרגות בהתאם להסכמים הקיבוציים אשר נחתמו במרוצת השנים (ראו פרוטוקול בעמ' 10 ש' 11-21).

1. על שכרו של המנוח, ערב התאונה, ניתן ללמוד מן הנתונים אשר הוגשו אודות שכרו בשנים שקדמו לתאונה.

על יסוד הנתונים המופיעים בטופס 106 לשנת 2007, היה שכרו הממוצע ברוטו של המנוח 19,585 ₪.

1. לסכום זה יש להוסיף את חלקו של המעביד בהפרשות לקופת גמל ולקרן השתלמות. עיון בטופס 106 לשנת 2007 מלמד על כך שסכום ההפרשה החודשי הממוצע בשנה זו עמד על 1,083 ₪. בהקשר זה, יוער כי אופן החישוב של התובעים את ההפרשות – כאחוז מסך המשכורות והתשלומים - אינו נכון, שהרי הפרשת המעביד אינה נגזרת מסה"כ המשכורות והתשלומים אלא מסכום שהוא נמוך ממחציתם של אלה – כפי שעולה בבירור מן הפירוט בטופס 106.
2. יוצא כי שכרו החודשי הממוצע של המנוח, ברוטו, לפני מס הכנסה, ערב התאונה, עמד על סך של 20,668 ₪.

מסכום זה יש להפחית מס הכנסה, אשר בהתאם לטופס 106 לשנת 2007, היה בשיעור ממוצע חודשי של 4,592 ₪.

יוצא כי השכר ברוטו, כולל הפרשות מעביד, בניכוי מס הכנסה, עומד על 16,076 ₪, נכון למועד התאונה.

השכר הממוצע במשק נכון ליום התאונה עמד על 8,113 ₪ (כך מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה).

פוטנציאל ההשתכרות העתידי של המנוח

1. על מנת לחשב את הפסד התמיכה בהכנסה כתוצאה ממותו הטרגי של המנוח, יש לקבוע, על יסוד הראיות, מה היה גובה שכרו של המנוח, אלמלא האירוע המצער, היום ובעתיד.
2. התובעים טענו כי שכרו של המנוח ערב התאונה היה בשיעור של 90% משילוש השכר הממוצע במשק וכי לאור ההסכם הקיבוצי המיוחד אשר נחתם ביום 18.6.2012 בין מקורות לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה, אשר נכנס לתוקף החל מיום 1.1.2012 (להלן: "ההסכם החדש") צפוי היה שכרו של המנוח לעלות באופן שהיה עובר את שילוש השכר הממוצע במשק. עוד טוענים התובעים, כי שכר המנוח היה עולה על שילוש השכר הממוצע במשק אף עוד קודם לכן, בראשית 2009, עם קבלת דרגה 24 בעבודה, אשר היתה מביאה לעליית שכר בשיעור של 8%.
3. מסכימה אני עם טענת התובעים כי בשלב מסויים, היה שכרו עולה על שילוש השכר הממוצע במשק, אולם לא בשנת 2009. גם אם אכן היה שכרו עולה אז בשיעור של 8%, יוצא כי לא היה עולה על שילוש השכר הממוצע במשק.
4. מהו, אם כן, פוטנציאל ההשתכרות של המנוח מן המועד בו אירעה התאונה ולעתיד?

על כך ניתן ללמוד מן העדויות והמסמכים שהוצגו בפניי, כמפורט להלן.

דרגת שכרו של המנוח ערב התאונה

1. אין חולק כי קודם לתאונה המצערת, הגיע המנוח לדרגה 23, המקסימלית לתפקידו במקום עבודתו. דרגה זו קיבל המנוח ביום 1.1.03 (ראו ת/3 וכן תלושי שכרו של המנוח וזאת בשונה מטענת ב"כ התובעים בסעיף 25 לסיכומיו שם נטען כי דרגת השכר הוענקה לו רק בשנת 2004). עניין זה עולה בבירור הן מן הכתובים והן מעדויות בעלי התפקידים הרלוונטיים במקורות (ראו לדוגמא עמ' 10 ש' 8-27, עמ' 27 ש' 15-16). על שכרו של המנוח חל הסכם קיבוצי מיוחד משנת 1991 (להלן: "ההסכם הישן") ובהתאם לו קיבל המנוח את כל מרכיבי שכרו (עמ' 20, ש' 25-26).

דרגה "על תקנית" – דרגה 24

1. מעדותה של גב' אסיסקוביץ, מנהלת משאבי אנוש ארצית בחברת מקורות, עולה כי בשלב מסוים, נוצר מצב שבו "למעלה מ- 85% מעובדי החברה מיצו את המדרג הקיים, הם תקועים בדרגה המקסימלית הרבה מאד שנים" (ראו עמ' 10 ש' 26-27).
2. הפתרון למצב האמור בא, כפי שהוצג בפניי, בעקבות פסק דין אשר עסק בנושא קידום בדרגות לפי הסכם הרמות לעובדים השוהים חמש שנים ומעלה בדרגתם, משנת 2003 (ראו ת/8).

בהתאם לכך, ניתנה דרגה מיוחדת, דרגה 24 כאשר על פי עדותה של גב' אסיסקוביץ "דרגה 24 – מקנה 8% תוספת, על כל רכיבי השכר הפנסיונים" (עמ' 10 ש' 21) וראו גם דבריו של מר אלעזרא (עמ' 33 ש' 15-16).

1. מן העדויות אשר נשמעו ומהראיות אשר הובאו לפניי, ניתן לקבוע כי המנוח היה נכלל ברשימת העובדים אשר זכאים לקבלת דרגה 24, שהרי אף הוא הגיע לדרגת השכר המקסימלית בתפקידו ושהה בה למעלה מחמש שנים מאז 1.1.03, וזאת בדומה לכל יתר העובדים ששמותיהם מפורטים ברשימה המצורפת לת/8 (עמ' 30 ש' 1-2 וכן עמ' 33 ש' 16-21). אכן, לצורך קבלת דרגה 24, כך עולה מן העדויות, נדרשה המלצת ממונה, מהעדויות עולה כי אין ספק שהמנוח, בהיותו עובד איכותי ומוערך, היה מקבל המלצה זו (גב' אסיסקוביץ בעמ' 29 ש' 19-24, מר אריה אמסלם בעמ' 54 ש' 2-7 ו-20-22 ובעמ' 57 ש' 6-7).

אשר על כן, ניתן לקבוע, כי שכרו של המנוח עתיד היה להשתבח בדומה ליתר העובדים בדרגתו, עם קבלת דרגה 24, וזאת החל מחודש מאי 2008.

1. על מנת לחשב את שיעור עליית השכר אשר היתה מבוצעת לשכר המנוח בחודש מאי 2008, יש לחשב 8% מן המרכיבים הפנסיונים. עיון בטופס 106 לשנת 2007 (ת/1) מלמד כי סך ההכנסה המבוטחת לפנסיה היה 205,972 ₪ וזאת מתוך מלוא ההכנסה השנתית אשר עמדה על 235,018 ₪. יוצא כי שיעור ההכנסה המבוטח לפנסיה הוא 88% במעוגל (חישוב זה מתיישב אף עם העדויות מהן עלה כי מרבית מרכיבי שכרם של עובדים דוגמת המנוח מחושבים לפנסיה – עדות אלעזרא עמ' 32 ש' 7-8).
2. שכרו של המנוח נכון למועד התאונה עמד, כאמור לעיל, על סך של 20,668 ₪. בחודש מאי 2008, היה שכרו של המנוח עולה ב- 8% על המרכיבים הפנסיונים, דהיינו על 88% מן השכר.

יוצא, כי שכרו של המנוח ברוטו צפוי היה להיות, בחודש מאי 2008, 22,123 ₪.

בשלב זה, חרף טענות התובעים, שכרו של המנוח אינו עולה על שילוש השכר הממוצע במשק.

עליית שכר בגין ותק

1. מן הראיות עולה כי מדי שנה התבצעה העלאת שכר של 1% בגין ותק (ראו עדותה של גב' אסיסקוביץ בעמ' 21 ש' 24-29 וראו גם תלושי שכרו של המנוח לאורך השנים).

המנוח החל את עבודתו במקורות בחודש אוגוסט 1989 ובהתאמה, מדי שנה, נוסף לשכרו 1% ממרכיבי השכר הפנסיונים.

לפיכך, נכון לאוגוסט 2008, היה שכרו ברוטו של המנוח עומד על 22,318 ₪.

1. חישוב עליית שכרו של המנוח, כאשר הוא משוערך ומתווספת אליו העלאת השכר בשיעור 1% בגין ותק מדי שנה, מוביל למסקנה כי באוגוסט 2011 צפוי היה שכרו של המנוח להגיע ל- 26,025 ₪ וסכום זה עולה על תקרת שילוש השכר הממוצע במשק למשרת שכיר באותו מועד, אשר עמד, על פי פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, על 8,555 ₪.

יוצא כי החל מחודש אוגוסט 2011, יש לחשב את הפסד ההשתכרות של המנוח על פי התקרה הקבועה בחוק הפלת"ד.

ההסכם הקיבוצי החדש

1. למעלה מן הצורך, לאור מסקנתי האמורה, אוסיף ואציין עוד כי העלאה נוספת בשכרו של המנוח, היתה צפויה, כך עולה מן העדויות, בעקבות ההסכם הקיבוצי החדש, בראשית שנת 2012.
2. ביום 1.1.2012 נכנס לתוקף ההסכם הקיבוצי החדש. במו"מ אשר קדם לו, נדונו 3 פרמטרים עיקריים: הסכם קיבוצי כללי, מדרג דרגות חדש, והסכם פנסיוני (ראו עדותו של מר אלעזרא עמ' 96, ש' 9-11 וגם עמ' 36 ש' 4-8 ועמ' 36 מש' 29 עד עמ' 38 ש' 2 ועדות גב' אסיסקוביץ עמ' 11 ש' 14-20).

ההסכם החדש לא המשיך את סולם הדרגות הישן אלא קבע מנגנון דרגות חדש, במסגרתו הותאמו לכל דרגה ישנה דרגה חדשה עם מדרג חדש. מן העדויות עולה כי שכרו של המנוח, אשר חושב אותה עת על פי דרגה 24, היה עתיד לעבור לדרגה 30, כאשר בפועל, בעת המעבר להסכם החדש, לא היתה העלאת שכר לכלל העובדים, אולם הם קיבלו, כולם, מענק חד פעמי בסך 8,000 ₪ (ראו עדותו של מר אלעזרא בעמ' 97 ש' 18-27, בעמ' 107 ש' 24-25).

יצוין כי מר אלעזרא מסר בעדותו כי במסגרת ההסכם החדש, לא היה שינוי בנוגע להפרשות הפנסיוניות (ראו בעמ' 98 ש' 12-13).

1. הגב' אסיסקוביץ הסבירה בעדותה את הפוטנציאל הטמון לעובדים בהסכם החדש כך:

"עם אישור המדרג החדש, כל עובדי החברה יעברו למדרג חדש, ויפתח להם אופק קידום שכרי של 4 דרגות, כאשר השווי הכולל הוא 20% על פני 9-12 שנים, תלוי בדרגות ובתפקידים.

ש: האם אותה תוספת שמסתכמת ב- 20% היא כוללת או מעבר ל- 8%

ת: מעבר" (ראו בעמ' 11 ש' 1-5)

לכך יש להוסיף את דבריה של גב' אסיסקוביץ מהם עולה כי מעבר להשבחת השכר עם צבירת וותק ועלייה בדרגה, בהתאם להסכמים, ניתנים לעובדים מעל 25 שנה במקורות גם מענקים כך שהשכר המבוטח החודשי משתבח ב- 5% נוספים עד ליציאתו הצפויה לפנסיה של העובד (ראו בעמ' 13 ש' 13-19 וכן בעמ' 21 ש' 24-30).

1. יודגש כי העלאת השכר בעקבות קביעת הדירוג החדש בהסכם הקיבוצי החדש אינה משנה מן החישוב בתיק זה, שכן כאמור, עוד קודם לכניסתו לתוקף של הסכם זה, הגיע שכרו ברוטו של המנוח לסכום העולה על שילוש השכר הממוצע במשק.
2. והערה נוספת, הנוגעת לעדויותיהם של עובדי מקורות הבכירים אשר העידו בתיק זה.

הנתבע טען בסיכומיו כי "נסיון החיים והשכל הישר מלמדים כי עדותם של חברים לעבודה הינה עדות שמבקשת לסייע לחברם ולמשפחתו" (ראו עמ' 1 סעיף ב' לסיכומי הנתבע) ועוד המשיך הנתבע וטען כי הדבר נכון במיוחד שעה שהעדים לא הגישו תצהירי עדות ראשית ואף לא התבקשו לעשות כן.

הערה זו, ראוי היה כי לא היתה נשמעת.

ראשית, יובהר כי העדים כולם הם נושאי תפקיד בחברת מקורות ולא היתה להם כל קרבה, קשר או הכרות אישית עם המנוח. כך מר אלעזרא, יו"ר הארגון הארצי של עובדי מקורות, כך גב' אסיסקוביץ, מנהלת משאבי אנוש ארצית וכך אף מר אריה אמסלם, מנהל המרחב הרלוונטי, אשר העיד כי זולת מפגש עם המנוח במסגרת ביקור פתע שערך, לא הכיר את המנוח באופן אישי (עמ' 54 ש' 12-15).

גם במהלך עדויותיהם לא התרשמתי כי מי מן העדים ניסה לסייע דווקא לתובעים, אלא מכך שעדויות אלו נמסרו באופן מקצועי, ענייני ומהימן והן נתמכות ומבוססות גם בכתובים.

אשר לסוגיית הגשת תצהירי עדות ראשית מטעמם של אותם עדים, הוצג בפניי מכתב אשר נשלח על ידי משרד ב"כ התובעים לעדה ת/10, ב"כ התובעים הצהיר אודות פרטי שיחתו עם היועץ המשפטי של מקורות, עו"ד חגי עינת, אשר מסר לו, לטענתו, כי עובדי מקורות יגיעו לעדות אולם הם אינם מוסרים תצהירים והעדים אף נחקרו בעניין זה. בדיעבד, דומה כי במאמץ נוסף, ניתן היה לגבות תצהירים מאותם עדים, אולם אין בכך כדי להעיד דווקא על כוונתם של אותם עדים להטות עדות לטובת התובעים. ההפך הוא הנכון. אם חפצה מקורות או חפצו עובדיה לסייע לתובעים, מדוע זה לא מסרו תצהיריהם במועד? דווקא עדות שכזו, בחקירה ראשית, כאשר ב"כ התובעים אינו יודע לצפות מראש תשובתו של כל עד לשאלותיו, יש בה כדי להצביע על העדר כל ניסיון להטות או לפעול לטובת צד זה או אחר.

סיכום ביניים – חישוב תקופות שכרו של המנוח

1. לאור האמור מעלה, יוצא כי בחישוב הקופה המשותפת יש לקחת בחשבון את שכר המנוח בתקופות שונות, כדלקמן:

א. ממועד התאונה ועד ליום 1.8.08 – 16,076 ₪ ברוטו לאחר ניכוי מס.

ב. מאוגוסט 2008 ועד אוגוסט 2011, אז עובר שכר המנוח את שילוש השכר הממוצע במשק, אחשב לפי שכר חודשי של 24,000 ₪, המהווה סכום ביניים בין הסך של 22,318 ₪ נכון ל- 8/2008 ל- 26,025 ₪ נכון ל- 8/2011. ולאחר ניכוי מס הכנסה 19,155 ₪.

ג. מחודש אוגוסט 2011 בהתאם לשילוש השכר הממוצע במשק בניכוי מס הכנסה, 20,532 ₪ (במעוגל) עד למועד פסק הדין.

ד. ממועד פסק הדין, בהתאם לשילוש השכר הממוצע במשק נכון למועד כתיבת פסק הדין, בניכוי מס הכנסה, 21,250 ₪ (במעוגל) עד מועד יציאתו לפנסיה, בגיל 67, בשנת 2025.

בהקשר זה ייאמר כי חרף חקירת הנתבע בעניין, לא הוצגה בפניי כל ראיה ממנה יכולה להשתמע כוונה כלשהי של מקורות לפטר את המנוח מעבודתו או להפרישו לפנסיה מוקדמת. ההפך הוא הנכון (ראו לדוגמא עדותה של הגב' אסיסקוביץ בעמ' 29 ש' 19-20).

שכר המנוח בתקופת הפנסיה

1. ב"כ התובעים טען בסיכומים כי השכר המבוטח פנסיונית הינו בשיעור של 90% מסך השכר של עובדי מקורות בכלל ושל המנוח בפרט, ב"כ התובעים ביקש לתמוך טענה זו, בין היתר, בעדותו של מר אלעזרא (ראו סעיף 71 לסיכומי התובעים). לחילופין טען ב"כ התובעים כי בשל הקושי בחישובי סכומים העתידים להשתלם במרחק זמן רב ממועד עריכת החישוב, יש להעמיד את השכר לפנסיה בשיעור של 70% מהשכר הידוע הסמוך למועד התאונה.

ב"כ הנתבע טען לעניין זה, כי לא כל רכיבי השכר כפי שמופיעים בתלוש השכר של המנוח הופנו לפנסיה ולפיכך אין מקום לערוך חישוב של 70% מכל השכר אלא יש לחשבו מהשכר המבוטח לפנסיה בלבד. ב"כ הנתבע טען כי משלא הוכיחו התובעים מהו השכר המבוטח לפנסיה באופן מדוייק ומשנמנעו מהבאת עדים מקרן הפנסיה אשר מנהלת את כספי הפנסיה של המנוח, הרי שלא עמדו בנטל ההוכחה ומשכך אין מקום לפסוק לתובעים פיצוי בראש נזק זה. מטעמי זהירות הוסיף ב"כ הנתבע וטען כי לפי ההסכם הקיבוצי החדש, מופרשים לפנסיה 12% מהשכר המבוטח, שהוא לשיטתו, 9,000 ₪, כלומר לטענת הנתבע, ההפרשה החודשית לפנסיה היא בסך של 1,080 ₪ ובחישוב סך הגמלאות עד לגיל הפרישה.

1. בחנתי את טענות הצדדים.

הכלל הבסיסי בדיני נזיקין הוא כי הפיצוי נועד להעמיד את העיזבון או התלויים, במקום בו היו, אלמלא אסון מותו של המנוח. אין הפיצוי בא להיטיב עימם ביתר (ע"א 140/00 עזבון המנוח אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי, פ"ד נח(4) 486, 509-510).

ההסדרים הייחודיים הקבועים בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, דוגמת מגבלת שילוש השכר הממוצע, מפורשים יחד עם עקרונות היסוד של דיני הנזיקין כאמור. לפיכך, על בית המשפט להתחקות, ככל שניתן, אף בתנאי העמימות אשר מטבע הדברים קיימים בשאלה זו, אחר גובה הפנסיה שעתידה היתה להיות משולמת למנוח (רע"א 55585/05 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' בלומה מן (6.8.2006)).

חישוב הפנסיה פותח בדיקה מחודשת גם כאשר קודם לכן בוצע החישוב על פי שילוש השכר הממוצע במשק. עדיין יש לבחון את גובה הפנסיה האמתית שאמורה היתה להשתלם ואין לחשבה מתוך שילוש השכר באופן אוטומטי. יוצא שצריך לבדוק מה אמורה להיות הפנסיה ואז, ככל שזו עולה על שילוש השכר, להפחית אותה לשילוש השכר בהתאם לחוק. (א. ריבלין, תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדו' רביעית, ע' 1091)

לאחר שבחנתי את האופנים השונים בהם חישבו הצדדים ושקלתי אף אני מהי הדרך הנכונה והמדויקת, ככל שניתן, לקביעת גובה הפנסיה שעתידה היתה להשתלם למנוח, הגעתי למסקנה כי ת/7, הודעת המעביד מיום 10.2.08, לקרן הפנסיה אודות פטירת המנוח במסגרתה נרשם השכר הפנסיוני המבוטח נכון למועד הפטירה, 11,093 ₪, מהווה אינדיקציה טובה לכך. מסכום זה, ניתן לחשב ולהגיע להערכה טובה למדי של הפנסיה אשר עתידה היתה להשתלם בעתיד למנוח. יוצא, כי לסכום הפנסיה, נכון למועד מותו של המנוח, בהתאם לת/7 יש להוסיף את התוספות אשר על פי הראיות המפורטות מעלה, עתידות היו להתווסף לאורך השנים לשכרו של המנוח, עד גיל הפנסיה – 5% מענק יובל, 1% תוספת שכר מדי שנה, 8% במעבר להסכם הקיבוצי החדש ו- 20% תוספת שכר בהתאם להסכם החדש, סה"כ 50%.

המסקנה היא כי סכום הפנסיה, משוערך למועד פסק הדין, בצירוף המרכיבים כאמור ובניכוי מס הכנסה, צפוי היה להיות 15,130 ₪.

שכר האלמנה

1. האלמנה, בוגרת תואר ראשון בפיזיותרפיה מאוניברסיטת תל אביב ובמרוצת השנים למדה טיפול גריאטרי, טיפול נוירולוגי וילדים ובין השנים 2001-2002 סיימה לימודי תעודה בהידרותרפיה. במשך 15 שנים, עד שנת 2007, עבדה התובעת בבית אבות "סוכת שלום" עד שבחודש ספטמבר 2007 התפטרה בשל שינוי בתנאי העסקתה אשר נבעו משינויים בהנהלת המקום (ראו עמ' 42, ש' 10).
2. מן המוצגים אשר הוגשו לתיק, בין היתר נ/13, נ15 - נ/17, ניתן ללמוד כי הכנסתה הממוצעת של האלמנה מעבודתה ב"סוכת שלום", עד ארבעה חודשים קודם לתאונה, בניכוי מס, עמדה על סך של 6,578 ₪.

בנוסף, בין השנים 2001 ל- 2007 (נ/18) עבדה האלמנה, לטענתה, ב"בריכות יערה", בריכות טיפוליות בבעלות גיסתה של האלמנה, גב' שרית נחמיאס. מנ/16, תלושי שכרה מעבודתה זו, עולה כי מועד תחילת העבודה הוא 3/2002 ועבודתה שם תמה בחודש אוגוסט 2007, ושכרה החודשי הממוצע, ברוטו, לשמונת חודשי עבודתה בשנת 2007 הוא 1,375 ₪.

יוצא כי סך השכר החודשי הממוצע של האלמנה בשנת 2007, קודם לתאונה, היה 7,953 ₪.

1. האלמנה העידה כי בסמוך לאחר התאונה וחרף העובדה כי לא התכוונה לשוב לעבודה אלא להירשם ללימודים: "היו לי הרבה הוצאות מסביב. הייתי חייבת לחזור לעבודה, בצורה מסוימת על מנת לפרנס את הילדים שלי" (ראו עמ' 46 ש' 8-9).

עדותה של האלמנה היתה רציפה ועקבית, לא התרשמתי מניסיון להעצים ולהגזים בתיאורים. ההפך הוא הנכון. אני מקבלת את טענת האלמנה כי לאחר מות המנוח, נאלצה לשנות תכניותיה האישיות ללימודים ולהתמודד עם עניינים משפחתיים אשר טופלו קודם לכן על ידי המנוח ואף עם הקשיים שחוו היא וילדיה בגין הטרגדיה שפקדה את המשפחה.

מקבלת אני את טענת האלמנה כי נאלצה לדחות את תחילת לימודי התואר השני בפרק זמן וכפי שעולה מן העדויות, החלה ואף סיימה את הלימודים בהמשך, קודם לסיום שמיעת התיק.

1. מעדות האלמנה עולה כי מאז הפסיקה לעבוד בחודש ספטמבר 2007 שבה לעבודה אצל גיסתה, גב' שרית נחמיאס, בחודש אפריל 2009. לא הובאו בפניי ראיות כלשהן הסותרות זאת. בנוסף, במהלך עדותה בבית המשפט, בחודש פברואר 2011, העידה האלמנה כי החלה את לימודי התואר השני (עמ' 42, ש' 28-29) וכאשר העידה גיסתה, בחודש מאי 2013, מסרה האחרונה כי לימודי התואר השני הסתיימו (עמ' 11, ש' 8).

עיון בדו"ח רציפות בעבודה נכון לתאריך 14.2.11 (נ/13) ובתלושי השכר לשנים הרלוונטיות – נ/17 ונ/33 - מלמד כי מאז שבה לעבודה בחודש אפריל 2009, עבדה ברצף לאורך השנים וזאת גם במקביל לתקופת לימודיה.

הכנסתה החודשית נטו, לאחר ניכוי מס הכנסה, היתה בשנת 2009 בסך של 6,954.6 ₪, בשנת 2010 בסך של 8,261 ₪, בשנת 2011 בסך של 6,233 ₪, בשנת 2012 בסך של 6,521 ₪ ובארבעת החודשים הראשונים לשנת 2013 5,595 ₪.

1. בסיכומי התובעים, טענו הם כי מאחר שהאלמנה התכוונה ללמוד לתואר שני בלא שתעבוד במקביל, ומשעה שבפועל למדה וסיימה את התואר, יש לחשב את הקופה המשותפת כך שבמשך השנתיים שמיום התאונה, לא תהיה לאלמנה כל תרומה לה. את טענתו זו, מבסס הוא על ע"א 478/68 פאולינה קלבר נ' יקבי אליעז בע"מ, פ"ד כג(1), 58, בעמ' 588.

איני מקבלת טענה זו, ראשית משום שאין המדובר במי שלא עבדה כל חייה, אשר היתה סמוכה ותלויה בבעלה ויצאה לעבודה רק לאחר אבדן הבעל, אלא במי שעבדה לאורך שנים רבות, באופן קבוע, במקומות עבודה קבועים וקיבלה שכר חודשי רציף וקבוע אשר היווה חלק מן הקופה המשותפת. אין המדובר במקרה הדומה לע"א 478/68 שלעיל או לרע"א 3535/09 אסתר שוקרון נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (6.9.11) שם נקבע כך:

"ברי כי לא כל מקור שצומח לתלויי המנוח לאחר מותו הוא בגדר הטבה שיש לנכותה מן הפיצויים לעיזבון. המבחן הוא מבחן ה"אלמלא". כך למשל וכאמור, שכרה של אלמנה המתחילה להשתכר למחייתה לאחר התאונה, אף שלא עשתה כן קודם לתאונה, אינו מופחת מן הפיצויים שהיא זכאית להם כתלויה. זאת שכן שכרה הוא פועל יוצא של עבודתה ולא של התאונה (ראו ע"א 624/71 מדינת ישראל נ' פרידמן, פ"ד כו(1) 719; ע"א 524/80 אבידן נ' הלפרין, פ"ד לז(1) 29; הוא הדין במקור ההכנסה החדש שצמח לתלויים עם נישואי האלמנה."

בענייננו, מבחן ה"אלמלא" אינו מתקיים.

אף מעדות האלמנה עולה כי לא תכננה שלא לעבוד בהמשך חייה, אלא חשבה אך לשנות את עיסוקה (ראו עמ' 50 ש' 25-30) זאת למרות הנטען בתצהירה מיום 28.3.10 בסעיף 8א.

שנית, מן הראיות שהובאו בפניי מתברר כי חרף העובדה שהאלמנה קיבלה שכר מעבודתה, כפי שהוצהר, עד לחודש ספטמבר 2007 והחל מחודש אפריל 2009, אזי בתקופת הביניים, עבדה בהתנדבות וסייעה לגיסתה בהקמת בריכה חדשה.

שלישית, בפועל, הראיות מלמדות על כך שלאורך תקופת לימודיה, למדה היא ועבדה במקביל.

המדובר במי שרכשה מקצוע במסגרת לימודים אקדמאיים ואף הרחיבה ולמדה והעמיקה בתחומים נוספים לאורך השנים.

לפיכך, חרף טענת האלמנה כי תכננה ללמוד מבלי לעבוד, איני מוצאת לערוך חישוב הקופה המשותפת תוך התעלמות משכרה במשך שנתיים, כפי שעתרו התובעים בסיכומיהם.

1. שקלתי איזו תרומה, אם בכלל, יש לייחס לאלמנה בתקופה שמיום התאונה ועד לחודש אפריל 2009, שבה מן הראיות עולה כי לא עבדה. ב"כ הנתבע טען כי יש לייחס לה תרומה בגובה שכרה קודם לתאונה, שכן לא היתה מניעה שתמשיך ותעבוד. עיון בתצהירה ובחקירתה בבית המשפט מלמד כי לא נמסר מפיה הסבר לעיתוי חזרתה לעבודה והיא אף לא נשאלה על כך בחקירתה הנגדית, זולת טענתה הכללית, כי שבה לעבודה בשל צורך כלכלי.

בסופו של יום, אני סבורה כי לאור מכלול הנסיבות, אין לחשב תרומה כלשהי של האלמנה לקופה המשותפת עד למועד בו שבה לעבודה בחודש אפריל 2009.

כזכור, האלמנה הפסיקה את עבודתה לאור הרעה בתנאי עבודתה וזאת כארבעה חודשים קודם לתאונה. מטבע הדברים, גם אם רצתה היא לעבוד מיד לאחר התאונה, אזי לאור גילה וסוג עבודתה, סביר שהיה לוקח פרק זמן מסוים עד למציאת עבודה חדשה. לכך יש להוסיף את הנסיבות הטרגיות בהן איבדה את בעלה ובהן איבדו ילדיה את אביהם וכפי שעולה מן העדויות בנושא וכפי שמתיישב גם עם ההיגיון. בנסיבות שכאלה ברי כי נדרש לה זמן על מנת לשוב ולעמוד על רגליה באופן שתוכל לשוב לעבודה במקביל לטיפול בילדיה ובביתה.

איני מוצאת את פרק הזמן המדובר, שבו לא עבדה האלמנה, כפרק זמן שאינו סביר ואיני מוצאת, לכן, לייחס לה תרומה פוטנציאלית כלשהי לקופה המשותפת, טרם תחילת עבודה, כאמור, בחודש אפריל 2009.

1. מאחר שהאלמנה, כאמור, לא עבדה בעת התאונה, אך החלה לעבוד לאחר מכן ועובדת ברצף מאז ועד מועד זה, עולה השאלה מהי ההכנסה החודשית לפיה תחושב תרומתה לקופה המשותפת.

מן הראיות עלה כי האלמנה עזבה את מקום עבודתה על רקע הרעת תנאים, וכי לאור גילה ומצבה הבריאותי, אין היא יכולה לעבוד בהיקף מלא בעבודתה כמטפלת באמצעות הידרותרפיה בשל תנאי העבודה. טענותיה בנושא לא נסתרו על ידי הנתבע (ראו עדות האלמנה בעמ' 50 ש' 15-16 וש' 28-33 ועדות הגב' נחמיאס בעמ' 113 ש' 21-25).

לפיכך, איני מוצאת לנכון לחשב את הכנסתה ותרומתה לקופה המשותפת על פי שכרה קודם לפיטוריה לפני התאונה, אלא על יסוד נתוני שכרה מאז שבה למעגל העבודה בחודש אפריל 2009 ועד היום.

לאחר שעיינתי בנתוני השכר החודשי – נ/13, נ/17 ונ/33 – אני מוצאת לקבוע את תרומתה של האלמנה לקופה המשותפת בסך של 6,500 ₪ כאשר סכום הזה הוא לאחר ניכוי מס.

1. לאור האמור, תחושב תרומתה לקופה המשותפת כדלקמן:

מחודש ינואר 2008 ועד מרץ 2009 – תחושב הקופה המשותפת על בסיס שכר המנוח בלבד.

מחודש אפריל 2009 ולעתיד – תתווסף לקופה המשותפת תרומתה של האלמנה על בסיס הכנסה נטו בסך 6,500 ₪.

1. אשר לפנסיה של האלמנה, אשר תשתלם החל מיום הגיעה לגיל 64, בחודש יולי 2024.

מן הראיות עולה כי קודם לתאונה, לאחר עזיבתה של האלמנה את עבודתה בבית האבות, פדתה את כספי הפנסיה שלה (עדותו של מר שמואל קנובלר, עמ' 61 ש' 22-25). בהתאם לעדותו של מר רון עורב, מנהל מחלקת תביעות בחברת "הראל", האלמנה הצטרפה להסדר הפנסיה בשנת 2010 על ידי מעבידה "יערה טיפולים בעמק", בריכות יערה כאמור, כאשר על פי סימולציה שערך, בהנחה שהאלמנה תמשיך לעבוד כל השנים עד הגיעה לגיל הפנסיה, תעמוד הפנסיה שלה על סך של 614 ₪ בלבד (עמ' 88 ש' 16-22).

עקרונות חישוב הפיצוי

1. לצורך חישוב השנים האבודות, יובאו בחשבון עקרונות החישוב המפורטים מטה:

א. למנוח, בעת התאונה, היו שלושה תלויים, האלמנה ושני ילדיו הקטינים. בנו הבכור היה כבן 21 בעת התאונה.

ב. גובה התמיכה בילדים התלויים יחושב כידה מלאה עד גיל 18 ואילו מגיל זה ועד גיל 21 עבור אביב כ- 1/3 ידה ועבור בר עד גיל 20 יחושב לפי 1/3 ידה (ראו בין היתר ע"א 8488/08 עזבון המנוחה רוננה סושרד ז"ל נ' מדינת ישראל -משטרת ישראל (5.6.12)).

לגבי בר, ידה מלאה עד ליום 1.12.09, 1/3 ידה עד 1.12.11.

לגבי אביב, ידה מלאה עד ליום 1.4.12, 1/3 ידה עד ליום 1.4.15.

ג. גיל הפנסיה למנוח בהתאם לחוק גיל פרישה, התשס"ד, 2004 – שהוא 67 שנים לגבר וזאת בהעדר ראיות לקבוע אחרת.

ד. גיל הפנסיה לאלמנה בהתאם לחוק גיל פרישה, התשס"ד, 2004 – שהוא 64 שנים לאישה וזאת בהעדר ראיות לקבוע אחרת.

ה. החל מחודש ינואר 2008 ועד מרץ 2009, תחושב הקופה המשותפת על בסיס הכנסת המנוח בלבד.

ו. שכר המנוח בתקופות השונות יהיה כדלקמן:

1) ממועד התאונה ועד ליום 1.8.08 – 16,076 ₪ ברוטו לאחר ניכוי מס.

2) מאוגוסט 2008 ועד יולי 2011, אז עובר שכר המנוח את שילוש השכר הממוצע במשק, אחשב לפי שכר חודשי של 24,000 ₪, המהווה סכום ביניים בין הסך של 22,318 ₪ נכון ל- 8/2008 ל- 26,025 ₪ נכון ל- 8/2011. ולאחר ניכוי מס הכנסה 19,155 ₪.

3) מחודש אוגוסט 2011 בהתאם לשילוש השכר הממוצע במשק בניכוי מס הכנסה, 20,532 ₪ (במעוגל) עד למועד פסק הדין.

4) ממועד פסק הדין, בהתאם לשילוש השכר הממוצע במשק נכון למועד כתיבת פסק הדין, בניכוי מס הכנסה, 21,250 ₪ (במעוגל) עד מועד יציאתו לפנסיה, בגיל 67, בשנת 2025.

ז. החל מחודש אפריל 2009 ולעתיד, תתווסף לקופה המשותפת הכנסת האלמנה נטו בסך 6,500 ₪.

ח. פנסיית המנוח תחושב לפי 15,130 ₪ ופנסיית האלמנה 614 ₪.

ט. תוחלת חייו של המנוח תחושב בהתאם לגילו במועד התאונה, בהתאם ללוחות תמותה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, היינו 81.5.

1. תביעת התלויים הינה תביעה עצמאית של התלויים במנוח כפי שהם מוגדרים בסעיף 79 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). במסגרת תביעתם, זכאים התלויים לתבוע את הפסדי התלות שנגרמו להם עקב מות המנוח. הפסדי התלות מתבטאים בהפסד אותו חלק בהכנסתו של המנוח, אשר עתיד היה לשמש לפרנסת התלויים בו ולמשק הבית וכן הפסד שירותים נוספים שהמנוח יכול היה לספק לתלויים בו.

תביעת העיזבון היא למעשה תביעת המנוח לפיצוי בגין הפסדי ההשתכרות ב"שנים האבודות" זאת בהתאם להלכה אשר נקבעה בע"א 140/00 בעניין עזבון המנוח אטינגר (ראה מראה מקום לעיל).

1. לעניין תביעת עזבון מול תביעת התלויים, חלה התפתחות והלכת הניכוי הורחבה והדיון בה הועמק והובהר, זאת בין היתר, לאור שינוי ההלכה בעניין "השנים האבודות".

(ראו לעניין זה הפסיקה המרכזית ע"א 4431/05 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' צרור, פ"ד ס"א(2)771; ע"א 7644/02 עמר נ' חברת מקור הירדן בע"מ (ניתן ביום 26.9.2006); ע"א 2739/06 עזבון המנוח דוביצקי ולדימיר נ' אסדיר רזק אללה, פ"ד סב(3) 864, ע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון כרכבי ז"ל (ניתן ביום 19.12.2007)).

יוצא כי לאור החפיפה הקיימת בין תביעת התלויים לתביעת העזבון, יש לבצע, בעת עריכת החישוב, קיזוז-ניכוי מתאים, כאשר הפיצוי הכולל, בסופו של חשבון, צריך לבטא את התמיכה ואת החיסכון. זהו הנזק האמיתי שנגרם – נזקם המצטבר של המנוח של תלוייו. מעבר לתחום החפיפה, קיימים ראשי נזק נוספים ואלו, יש לפסוק לתובעים, לפי העניין וללא קשר לשאלה איזו מן התביעות "גבוהה" יותר.

1. בענייננו קיימת זהות בין התלויים ליורשים זאת לאחר שברק ויתר על חלקו בעזבון לטובת אמו האלמנה. לאחר שבחנתי את שתי התביעות וערכתי חישוב, הגעתי לתוצאה לפיה תביעת העזבון עולה בשיעורה על תביעת התלויים באופן ניכר. לפיכך, לא מצאתי לדון בנפרד בתביעת התלויים למעט ראש הנזק בגין אבדן שירותי אב ובעל.

הפסדים לשנים האבודות לעבר

1. תקופה ראשונה- מיום התאונה 22.1.08 ועד ליום 31.7.08.

בתקופה זו תחושב הקופה המשותפת לפי הכנסת המנוח בלבד.

6 ידות תובאנה בחישוב (ידת המנוח, האלמנה, הילדים בר ואביב ,ידת משק בית וידת החיסכון).

120,152 ₪ כולל ריבית כחוק מאמצע התקופה.

1. תקופה שניה -מיום 1.8.08 ועד ליום 31.3.09.

שכרו של המנוח משתבח ועומד על סך של 19,155 ₪. הקופה המשותפת מחושבת לפי הכנסת המנוח בלבד.

6 ידות תובאנה בחישוב (ידת המנוח, האלמנה, הילדים בר ואביב, ידת משק בית וידת החיסכון).

153,959 ₪ כולל ריבית כחוק מאמצע התקופה.

1. תקופה שלישית – מיום 1.4.09 ועד ליום 30.11.09.

בתקופה זו תתווסף תרומת האלמנה לקופה המשותפת בסך 6,500 ₪, סה"כ הקופה המשותפת 25,655₪.

6 ידות תובאנה בחישוב (ידת המנוח, האלמנה, הילדים בר ואביב, ידת משק בית וידת החיסכון).

139,008 ₪ כולל ריבית כחוק מאמצע התקופה.

1. תקופה רביעית – מיום 1.12.09 עד ליום 31.12.11.

הקופה המשותפת זהה לזו שבתקופה השלישית.

5 ו- 1/3 ידות תובאנה בחישוב (ידת המנוח, האלמנה, הבן אביב, ידת משק הבית, ידת החיסכון ו- 1/3 ידה של הבת בר בתקופת השירות הצבאי).

379,015 ₪ כולל ריבית כחוק מאמצע התקופה.

1. תקופה חמישית – מיום 1.1.12 ועד יום 31.3.12.

במועד זה צפוי היה להשתבח שכר המנוח עם כניסתו לתוקף של ההסכם הקיבוצי החדש ולעמוד על סך של 20,532 ₪. הקופה המשותפת היא 27,032 ₪.

בתקופה זו תובאנה בחישוב 5 ידות (ידת המנוח, האלמנה, ידת הבן אביב, ידת משק הבית וידת החיסכון).

47,682 ₪ כולל ריבית כחוק מאמצע התקופה.

1. תקופה שישית- מיום 1.4.12 ועד מועד מתן פסק הדין.

הקופה המשותפת זהה לזו שבתקופה החמישית.

4 ו- 1/3 ידות תובאנה בחישוב (ידת המנוח, האלמנה, ידת משק הבית, ידת החיסכון ו- 1/3 ידה של הבן אביב בתקופת השירות הצבאי).

336,120 ₪ כולל ריבית כחוק מאמצע התקופה.

1. סה"כ הפסד ממועד מותו של המנוח ועד למועד מתן פסק הדין, עומד על 1,175,936 ₪.

הפסדים לשנים האבודות לעתיד

1. תקופה שביעית- מיום מתן פסק הדין ועד ליום 31.3.15.

הקופה המשותפת זהה לזו שבתקופה החמישית, 27,032 ₪.

4 ו- 1/3 ידות תובאנה בחישוב (ידת המנוח, האלמנה, ידת משק הבית ידת החיסכון ו- 1/3 ידה של הבן אביב בתקופת השירות הצבאי).

סך ההפסד בתקופה זו, עומד על 171,468 ₪.

1. תקופה שמינית- מיום 1.4.2015 ועד ליום 31.7.2024.

הקופה המשותפת זהה לזו שבתקופה החמישית, 27,032 ₪.

4 ידות תובאנה בחישוב (ידת המנוח, האלמנה, ידת משק הבית וידת החיסכון).

סך ההפסד בתקופה זו, בהיוון כפול, עומד על 1,295,117 ₪.

1. תקופה תשיעית - מיום 1.8.2024, מועד יציאתה הצפוי לפנסיה של האלמנה ועד ליום 1.8.2025 – עד הגיע המנוח לגיל פנסיה (67).

הקופה המשותפת עומדת על 21,146 ₪.

4 ידות תובאנה בחישוב (ידת המנוח, האלמנה, ידת משק הבית וידת החיסכון).

סך ההפסד בתקופה זו, בהיוון כפול, עומד על 133,940 ₪.

1. תקופה עשירית - מיום 1.8.2025 ועד לתום תוחלת חייו של המנוח 8/2039.

הקופה המשותפת כוללת את שכרו הפנסיוני של המנוח 15,130 ₪ ושכרה הפנסיוני של האלמנה, סה"כ 15,744 ₪.

4 ידות תובאנה בחישוב (ידת המנוח, האלמנה, ידת משק הבית וידת החיסכון).

סך ההפסד בתקופה זו, בהיוון כפול, עומד על 1,108,308 ₪.

1. סה"כ הפסד ממועד מותו של המנוח ועד למועד מתן פסק הדין, עומד על 2,708,833 ₪.

ראשי הנזק בתחומים שאינם חופפים

קצבת זקנה

1. לטענת התובעים, קצבת הזקנה אותה היה המנוח עתיד לקבל בתקופת הפנסיה, מהווה מקור הכנסה פנסיוני נוסף, שיש לקחת בחשבון ולפצות בגינו. לשיטת התובעים, על יסוד הסכומים הקבועים בחוק והמשולמים על ידי המוסד לביטוח לאומי, זכאים היו המנוח והאלמנה לקבל קצבת זקנה מלאה, כאשר ההפסד שנגרם בגין מות המנוח עומד על סך של 67,965 ₪. לשיטת התובעים, אין לנכות את הפרשות העובד לצורך "רכישת" הזכות לקצבת זקנה, זאת משום שכבר בעת התאונה, היה המנוח זכאי, לאור מספר שנות עבודתו, לקבל קצבת זקנה עם הגיעו לגיל הקבוע.

הנתבעת כופרת בראש נזק זה, אשר לטענתה, לא הועלה בתצהיר התובעים, אך גם לגוף העניין, טוענת כי למעשה, נגרם רווח לאלמנה ולעיזבון, שהרי סך ההפרשות שהיה עתיד המנוח להפריש לטובת קצבת הזקנה, במהלך שנות עבודתו עד הגיעו לגיל הזכאות לקצבה, היה עולה על סך הקצבה עצמה.

1. ראשית, יצוין כי בכתב התביעה נתבע ראש נזק זה מפורשות.

לעצם הסוגיה, ייאמר כי קשה לחלוק על זכות המנוח, עם הגיעו לגיל הקבוע, לקצבת זקנה.

"...כך או אחרת, על רקע מאפייניה של קצבת הזקנה דומה כי אין מקום להבחין, לעניין הפיצוי ב"שנים האבודות", בינה לבין הפסדי השתכרות. ככלל ניתן לומר, כי לאחר יציאתו של אדם לגמלאות מהווה קצבת הזקנה, כמו גם תקבולי הפנסיה, את מקור הכנסתו. בכך משמשים הם תחליף לשכר העבודה שהוא, דרך כלל, מקור הכנסתו העיקרי של אדם בשנות עבודתו. מבחינה זו, הפסד קצבת הזקנה או הפסד הפנסיה על רקע מותו של הניזוק (או קיצור תוחלת חייו) מהווה נזק ממוני הדומה באופיו להפסד ההשתכרות הנגרם כתוצאה מן המוות (או מקיצור תוחלת החיים). עיקרי ההנמקה אשר הובילה את בית משפט זה להכריע כי אובדן יכולת ההשתכרות בשנות העבודה האבודות מהווה נזק בר-פיצוי, תקפים אף ביחס לאובדן קצבת הזקנה ואובדן הפנסיה בשנות הזכאות האבודות."

(ע"א 9209/03 עזבון המנוח יניב ניסן ז"ל נ' הכשרת הישוב (16.11.08)).

לפיכך, גם קצבת זקנה היא נזק בר פיצוי ויש לבחון האם והכיצד הוכחה וטעונה פיצוי במקרה זה.

1. יש לבחון האם האלמנה והמנוח זכאים היו לקצבת זקנה ואת שיעורה ואת ההפסד יש לחשב בהתאם לשיטת הידות, על פי ה"קופה המשותפת".

בענייננו, בהתאם לסעיף 245א(1) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה – 1995 ולסעיף 3 לחוק גיל פרישה תשס"ד – 2004, זכאים היו האלמנה והמנוח לקצבת זקנה עם הגעתם לגיל הקבוע בחוק זאת לאחר שעמדו בתקופת האכשרה הנדרשת בהתאם לסעיף 244 לחוק המל"ל. בהתאם לחוק, שיעור קצבת הזקנה הינו קבוע.

סעיף 337 לחוק המל"ל קובע כי על חלק ההכנסה החודשית שאינו עולה על השכר הממוצע במשק יש לנכות עבור זקנה ושאירים 1.67% ועל ההפרש יש לנכות דמי ביטוח בשיעור 5.89%.

הנטל להוכיח את גובה קצבת הזקנה לה היו זכאים אלמלא מות המנוח, הוא על התובעים. מנגד, הנטל על הנתבעת להוכיח את זכאות האלמנה לקצבת זקנה ואת גובהה וכך גם את התשלומים שהיה על המנוח לשלם לביטוח הלאומי לצורך זכאותו לקצבת זקנה.

1. בפס"ד יניב ניסן ז"ל הנ"ל נקבע כפי טענת הנתבעת, כי אם יתברר שעל מנת לזכות בקצבה, היה הניזוק צריך להמשיך לשלם סכומים שונים למוסד לביטוח לאומי, יש לנכות סכומים אלה. ואולם, הדבר לא נקבע מפורשות וכשלעצמי, סבורה אני כי יש בכך כדי לחתור תחת אופן החישוב שנקבע בחוק הפלת"ד הקובע ניכוי מס הכנסה בלבד. מעבר לכך,

בענייננו, כאמור, אין חולק כי בהתאם לחוק, המנוח כבר צבר זכויותיו לצורך קבלת קצבת זקנה ומנגד, גם לא הובאו נתונים כלשהם שיש בהם כדי לבאר איזה ניכוי בדיוק יש לבצע, לשיטת הנתבעת.

1. הצדדים בתיק נמנעו מהבאת חוות דעת אקטואריות בדבר גובה קצבאות הזקנה של המנוח ושל האלמנה ובדבר הניכויים שיכול ויש לבצע.

כפי שכבר ציינתי בפסק הדין, כאשר עורכים את חישוב הנזק שנגרם לתובעים, יש להיצמד, ככל שניתן, לראיות ולעובדות ולמעט בהנחות, הגם שלעתים, בלתי נמנע להיעזר בהן. במקרה זה, של קצבת הזקנה, סברתי כי היה על הצדדים לעמול ולהביא ראיות ממשיות בנושא ולא להותיר את העניין להכרעה על יסוד הנחות שונות בלבד, כפי שעתרו הצדדים.

לפיכך, מצאתי כי יש לערוך את החישוב לפי קצבת הזקנה הבסיסית המוקנית על פי החוק ואשר כפי שעלה מן הראיות כאמור, המנוח והאלמנה היו זכאים לה בהגיעם לגיל.

לאור האמור, החישוב, בענייננו, יבוצע בהתאם לשיטת הידות, כאשר בהתאם לחוק, קצבת הזקנה ליחיד, נכון למועד פסק הדין, היא 1,531 ₪. גיל קבלת קצבת הזקנה למנוח – 67, זאת בהתאם לחוק. גיל תוחלת חייו של המנוח, כפי שנקבע מעלה, 81.

1. חישוב 14 שנות קצבת זקנה, החל מגיל 67 של המנוח (8/2025) ועד הגיעו לגיל תוחלת החיים, 81 (8/2039), כאשר הקופה המשותפת כוללת שתי קצבאות זקנה, למנוח ולאלמנה, בסכום כולל של 3,062 ₪ מובילה לתוצאה כי שווי כל ידה היא – 765.5 ₪, כלומר ההפסד החודשי עומד על סך של 765.5 ₪.

סה"כ ההפסד בגין קצבת הזקנה של המנוח, בהיוון כפול להיום, 76,000 ₪ (במעוגל).

אבדן שירותי אב ובעל

1. התובעים תיארו באריכות את מרכזיות המנוח בניהול משק הבית ובחינוך הילדים. לטענת התובעים, עזר המנוח רבות בעבודות משק הבית, בתיקונים בבית, בבישול ובקניות, ובמיוחד בהסעות הילדים לחוגים שונים ולחברים.

הנתבע הצביע על שעות העבודה המרובות של המנוח, על גילאי ילדיו ועל העדר ראיות המצביעות על רכישת צרכים מסוימים על ידי האלמנה, לאחר מות המנוח.

1. לאחר ששקלתי את הטענות כולן, מצאתי לקבל את טענות התובעים בדבר מרכזיותו של המנוח בחיי המשפחה, גם נוכח שעות עבודתו. לפיכך, על דרך האומדנה, אני מוצאת לפסוק בראש נזק זה סך של 250,000 ₪.

הוצאות קבורה, מצבה ואבל

1. התובעים עתרו לפיצוי בגין הוצאות הקבורה בהתאם לקבלה אשר צורפה לתצהיר האלמנה, בסך 12,000 ₪, משוערך מאמצע תקופה, 13,165 ₪.

הנתבעת הציעה גם היא לפצות בראש נזק זה בהתאם לקבלה אשר צורפה עבור בניית המצבה, בסך 12,000 ש"ח.

לפיכך, אני פוסקת בראש נזק זה סך של 13,500 ₪.

נזק לא ממוני

1. בגין קיצור תוחלת חיים – 25% מהסכום המקסימלי בהצמדה להיום ובמעוגל – 43,500 ₪.

ניכויים

1. הנתבעת הגישה, בלא התנגדות התובעים, חוות דעת אקטוארית עדכנית ממנה עולה כי קצבת התלויים נכון ליום 1.1.14 עומדת על סך של 2,958,921 ₪. סכום זה יש לנכות מסכום הפיצוי הכולל בתיק זה.
2. ניכוי ערכי הפדיון של קרנות הפנסיה הוותיקות – טוענת הנתבעת כי יש לנכות את הסכומים שהצטברו בקרנות הוותיקות על שמו של המנוח. לאחר שבחנתי את טענת הנתבעת, אני מוצאת לדחותה. המדובר בכספים צבורים אשר עם הפסקת ההפקדות בקרנות, הפכו, בפועל, לחסכונות אשר לא היתה כל מניעה כי יימשכו על ידי המנוח עצמו או על ידי מי מטעמו, בכל עת. הדבר אף עולה מעדותו של מר קנובלר (עמ' 65 ש' 8-10).

משכך, ברי כי אין המדובר בהטבה אשר צמחה ליורשים בשל מות המנוח ומכאן שאין לנכותה.

1. הנתבעת טענה כי יש לנכות את פיצויי הפיטורין שקיבלה האלמנה לאחר מות המנוח מסכום הפיצוי שייפסק בתיק זה. לאור עדותה של גב' אסיסקוביץ (עמ' 13 ש' 22) ומלשון ההסכם הקיבוצי המלמד על זכאותו של המנוח לקבלת פיצויי פיטורין גם בעת פרישה ואף לאור הראיות לפיהן המנוח לא היה צפוי להיות מפוטר, עולה בבירור כי המנוח זכאי היה ממילא לקבל סכומים אלו עם פרישתו. על כן, אין המדובר בהטבה שנבעה כתוצאה ממות המנוח ואין להורות על ניכוייה.

סוף דבר

1. לאור כל האמור לעיל, תישא הנתבעת בנזקי התובעים כדלקמן:

א. נזק שאינו נזק ממוני: 43,500 ₪.

ב. הוצאות קבורה ומצבה: 13,500 ₪.

ג. שנים אבודות: 3,884,769 ₪.

ד. אבדן שירותי אב ובעל: 250,000 ₪.

ה. קצבת זקנה: 76,000 ₪.

סה"כ נזקי התובעים עומדים על סך 4,267,769 ₪ נכון להיום.

מסכום זה יש לנכות את הסכום המהוון של קצבת התלויים הכוללת פיצויי הלנה ושערוך, נכון ליום 1.1.14, בסכום כולל של 2,958,921 ₪.

היתרה היא שיעור הפיצוי המגיע לתובעים נכון להיום.

היתרה תישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

לסכום זה יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור 15% + מע"מ וכן הוצאות משפט בסכום כולל של 2,000 ₪.

גם סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 45 ימים מיום קבלת עותק פסק הדין.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ‏כ"ד אדר ב תשע"ד, ‏26 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.