מבוא

זוהי תביעה לסילוק ידו של הנתבע מדירה המנוהלת על ידי התובעת (להלן "עמידר") ולתשלום דמי שימוש ראויים עבור התקופה בה מחזיק הנתבע בדירה, עד למועד הגשת התביעה.

הנתבע טוען כי הוא זכאי להחזיק בדירה מכוח היותו "דייר ממשיך" על פי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח - 1998 (להלן "חוק זכויות הדייר").

טענות עמידר

עמידר הינה חברה ציבורית המנהלת את הדירה במצויה בקרית חב"ד בצפת והידועה כמבנה 221 כניסה 1 דירה 13 (להלן "הדירה").

ביום 29.7.1979 נחתם הסכם שכירות בלתי מוגנת בין עמידר לבין אמו של הנתבע - רחל ארבץ ז"ל (להלן "המנוחה") ולפיו הושכרה הדירה למנוחה.

המנוחה, ילידת 1908, נפטרה ביום 7.4.2007.

לאחר מות המנוחה, פלש הנתבע לדירה והחל מחזיק בה ללא הסכמה או אישור עמידר וללא הסכם שכירות חתום ומוסדר.

בטרם מות המנוחה, בשנים 2004-2008, נערכו על ידי נציגי עמידר "ביקורי מעגל" בדירה אשר על פיהם נמצא כי הנתבע לא התגורר בדירה ביחד עם אמו המנוחה.

בסעיף 12 להסכם השכירות, התחייבה המנוחה שלא למסור ולא להשכיר את הדירה לאחר מבלי לקבל תחילה את הסכמת עמידר מראש ובכתב. בסעיף 9א להסכם, התחייבה המנוחה בתום תקופת השכירות להחזיר את הדירה לעמידר כשהיא ריקה מכל מחזיק וחפץ.

במות המנוחה, פקע תוקפו של ההסכם ולפיכך, זכאית עמידר לקבל את החזקה בדירה בחזרה לידיה.

בגין פלישתו של הנתבע לדירה זכאית עמידר לתשלום דמי שימוש ראויים בסך של 24,354 ₪ נכון ליום 7.1.2009.

עמידר פנתה לנתבע בפניות חוזרות ונשנות שיפנה את הדירה וישלם את חובו, אך הוא לא עשה כן.

על כן, מבקשת עמידר להורות על סילוק ידו של הנתבע מן הדירה ולחייבו בתשלום דמי שימוש בסכום האמור.

טענות הנתבע

בתצהיר הנתבע אשר תמך בבקשת הרשות להתגונן שהגיש ומשמש ככתב הגנה, טען הנתבע כי מדובר בתביעה מוקדמת, הואיל ומשלהי שנת 2008 הוא פועל לקבלת תעודת זכאות לביצוע הליכי רכישת הדירה מכוח הוראות חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט - 1998 (להלן "חוק זכויות רכישה").

לאחר שהוגשה התביעה דנן, עוכבו ההליכים בתיק על מנת לאפשר לנתבע למצות את ההליכים האמורים מול משרד השיכון, אך בסופו של דבר בקשתו שם נדחתה.

הנתבע טוען כי הוא התגורר בדירה עם אמו המנוחה החל משנת 2002 ברציפות, הוא טיפל בה וסעד אותה, הואיל והייתה קשישה סיעודית ומרותקת לכיסא גלגלים. קודם לכן, מאז שנת 2000, נהג הנתבע לשהות בדירה לפרקים.

הנתבע התגורר בדירה גם בשל מצבו האישי והמשפחתי הקשה מול אשתו וילדיו, שהחריף והתדרדר עד כדי הליכים פליליים, דבר שהוביל לכך שהוא לא יכול היה להתגורר עם משפחתו. הנתבע הינו פרוד משנת 1995.

החל ממועד פטירת המנוחה ועד לחודש דצמבר 2008, המשיך הנתבע לשלם את דמי השכירות על פי שוברי התשלום שנשלחו אליו. עמידר הייתה מודעת לכך שהוא מתגורר בדירה עוד טרם פטירת המנוחה. החל מחודש ינואר 2009 סירבה עמידר להפיק לנתבע שוברי תשלום חרף פניותיו אליה.

הנתבע טוען כי הדירה הינה מקום מגוריו הקבוע החל משנת 2002, תוך קיום ממושך של מסגרות חברה ולימודים בסמוך לאזור הדירה.

הנתבע טוען כי הוא "דייר ממשיך" על פי חוק זכויות הדייר. "ביקורי המעגל" עליהם נסמכת עמידר אינם מהווים ראיה לכך שהוא לא התגורר בדירה. הנתבע זכאי להמשיך להתגורר בדירה בתנאי הסכם השכירות של אמו המנוחה.

בנוסף טוען הנתבע, כי אמו המנוחה פעלה רבות מול עמידר ומשרד השיכון לרכישת הדירה בהנחה, על פי זכאותה לפי חוק זכויות רכישה וזאת החל משנת 1999, לאחר הליך משנת 1990 שלא צלח, אולם חרף התכתובות והמאמצים הכנים הרכישה לא בוצעה בפועל מחמת אטימות גרידא, בירוקרטיה, התעמרות ואי התחשבות במגבלותיה ובמצבה הרפואי. עמידר התכחשה לזכויות המנוחה חרף הפניות המרובות שהועברו אליה לרכישת הדירה ועל כן, לטענת הנתבע, יש לאפשר לו, כמי שבא בנעלי אמו המנוחה, כיורשה וכחליף מטעמה, לפעול ולהשלים את הליכי רכישת הדירה בתנאים להם הייתה זכאית המנוחה.

דיון והכרעה

השאלה העיקרית העומדת לדיון הינה - האם הנתבע הינו "דייר ממשיך" בכל הנוגע לדירה, שאז, על פי סעיף 3 לחוק זכויות הדייר ובכפוף לקיום התנאים הקבועים בו, רשאי הנתבע להמשיך ולהתגורר בדירה ויש לראות בו כמי שבא בנעליה של המנוחה לכל דבר ועניין.

סעיף 1 לחוק זכויות הדייר מגדיר את המושג "דייר ממשיך" כדלקמן (ההדגשה איננה במקור, א.א.):

"בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי"

הנטל להוכיח כי הנתבע רכש זכויות של "דייר ממשיך" בדירה, מוטל על הטוען לזכות - הוא הנתבע (רע"א 296/11 מוחמד נג'אר נ' שאוקי חמדאן עליאן (23.2.12), פורסם במאגרים המשפטיים).

המנוחה, כאמור, נפטרה ביום 7.4.2007. בנסיבות אלה, על הנתבע להוכיח כי המנוחה, והוא עמה, התגוררו בדירה לכל הפחות שלוש שנים קודם לכן, היינו - מיום 7.4.2004.

לאחר עיון בכתבי הטענות ובכל חומר הראיות ולאחר שמיעת העדויות ועיון בסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבע לא עמד בנטל האמור.

אלה הראיות שהובאו לבית המשפט בעניין זה:

נכון ליום 30.10.2000, המנוחה התגוררה בדירה, אך לבדה. היא הייתה קשישה סיעודית המרותקת למיטה וזקוקה לעזרה צמודה בכל פעולות היום יום ונזקקה לטיפול והשגחה בכל שעות היממה. על כן, פנתה המחלקה לשירותים חברתיים בעיריית צפת לילדיה של המנוחה וביקשה את עזרתם במציאת פתרונות למנוחה (נספח ב' לתצהיר הנתבע).

ראיה נוספת לכך שהמנוחה התגוררה באותה עת לבדה בדירה, מצויה ב"ביקור מעגל" מיום 29.10.2000 אשר בוצע על ידי יפה סגל - רכזת שטח בעמידר (להלן "סגל"). בביקורה זה היא ציינה: "קשישה מרותקת לכיסא גלגלים" (נספח א' לתצהירה). סגל ציינה בעדותה כי המנוחה נמצאה בדירה באותו ביקור וגרה בה לבדה (עמ' 29 שורות 16-20 לפרוטוקול).

במספר "ביקורי מעגל" נוספים שנעשו לאחר המועד האמור, המנוחה לא נמצאה בדירה (נספחי א' לתצהיר סגל):

• בביקור מיום 23.9.2001 המנוחה לא נמצאה בדירה.
• בביקור מיום 30.12.2001 המנוחה שוב לא נמצאה בדירה וצוין על ידי סגל: "קשישה מרותקת לכיסא גלגלים, נמצאת בהשגחה אצל הבת רבקה בטבריה (חשש לנטישה)".
• בביקור מיום 4.6.2002 המנוחה שוב לא נמצאה בדירה וצוין על ידי סגל: "בדקתי מס' פעמים לא הדירה. נמצאת בהשגחה אצל ילדיה. חשש לנטישה".

ביום 12.6.02 פנה לתובעת עורך דינה של המנוחה - עו"ד שמשון מהודר, והודיע כי המנוחה מבקשת לממש את זכויותיה לרכישת הדירה (נספח ד' לתצהיר אבישי נאמן, מנהל סניף טבריה וצפת בעמידר, להלן "נאמן").

בתגובה, הודיע נאמן לעו"ד מהודר, במכתב מיום 23.6.2002, כי בביקור בדירה נמצא כי המנוחה איננה מתגוררת בה ונמצאת אצל ילדיה ועל כן, אין אפשרות למכור לה את הדירה ועליה להשיבה לעמידר (נספח ה' לתצהיר נאמן).

בתגובה למכתב זה הודיע עו"ד מהודר, במכתבו מיום 26.6.2002, כי "בבירור שקיימתי עם בני משפחת הגב' ארבץ עולה כי הנ"ל שוהה באופן זמני בלבד אצל בתה רבקה אורמיאנר בירושלים וזאת עקב טיפול רפואי לרבות ניתוח שנאלצה לעבור בבית החולים שערי צדק בי-ם". עוד הוא ציין: "בצפת אין לנ"ל קרובי משפחה כמו בתה שסועדת אותה במצבה. מיד כשתתאושש תחזור לדירה בצפת".

בביקור מעגל שנערך בחודש אוקטובר 2002 צוין "בטיפול רפואי לדברי בני משפחתה עברה ניתוח בעיניים וברגליים נמצאת בהשגחה רפואית אצל ילדיה. שוחחתי עם הבת להוציא אישורים רפואיים על מצב בריאותה ותפקודה" (נספח א' לתצהיר סגל).

בתשובה למכתב נאמן מיום 26.2.2003 (נספח ה' לתצהיר נאמן), שם שוב נדרשה המנוחה להחזיר את הדירה משנמצא כי היא איננה מתגוררת בה, השיב עו"ד מהודר ביום 6.3.2003 כי "המנוחה נאלצה לעבור באופן זמני לירושלים לצורך קבלת טיפולים רפואיים שאותם הינה יכולה לקבל רק בירושלים ותוך סיוע מבתה הגב' רבקה אורמיאנר המתגוררת בי-ם".

בשנת 2003 המנוחה אף קיבלה עזרה משפטית מטעם הלשכה לסיוע משפטי בירושלים, כך על פי מכתב הלשכה לסיוע משפטי מיום 9.1.2003 (נספח ז' לתצהיר נאמן).

מצב זה, בו המנוחה איננה מתגוררת בדירה אלא בירושלים, נמשך למעלה משנתיים נוספות:

ביום 10.3.2005, בתשובה למכתב עמידר מיום 7.2.2005, בו צוין כי המנוחה נטשה את הדירה, הפנה ב"כ המנוחה, עו"ד צבי יונגרייז, למכתבי עו"ד מהודר מיום 26.6.2002 ומיום 6.3.2003, שם, כאמור, צוין כי המנוחה מתגוררת אצל בתה בירושלים לשם קבלת טיפולים רפואיים.

במכתב נוסף, מיום 16.10.2005 (נספח ח' לתצהיר נאמן), ציין ב"כ המנוחה כי היא "קשישה סיעודית המרותקת לכיסא גלגלים. במהלך התקופה האחרונה, מחמת הבעיות הרפואיות, מתגוררת מרשתי באופן זמני אצל בתה בירושלים כאשר בני משפחתה מסייעים לה ככל שניתן".

ב"כ המנוחה צרף כאסמכתא לכך את אישור המוסד לביטוח לאומי מיום 21.4.2005, שם צוין כי היא תלויה לחלוטין בעזרת הזולת ברוב פעולות היום יום ומקבלת גמלת סיעוד. אישור זה הוצא ע"י סניף המוסד לביטוח לאומי בירושלים ומוען למנוחה בכתובת רחוב שטראוס 13 ירושלים, מה שמחזק את המסקנה שהמנוחה התגוררה באותה עת בירושלים.

ראיה נוספת לכך שבאותה עת המנוחה התגוררה בירושלים, הינה חתימתה בפני נוטריון בירושלים ביום 14.7.2005 בקשה לסיוע בדיור (ת/8). במכתבו מיום 16.10.2005 (ת/19) ציין עו"ד יונגרייז כי המנוחה חתמה כך משום ש"אין ביכולתה להגיע לסניף מחמת מצבה". העובדה שלא היה ביכולתה של המנוחה להגיע לסניף הבנק בירושלים, שם התגוררה אז, מחלישה את טענת הנתבע כי המנוחה הייתה מגיעה מירושלים לדירה בצפת.

חיזוק נוסף לכך שהמנוחה לא התגוררה בדירה גם אז - בשנת 2005, ניתן למצוא בביקור מעגל מיום 14.11.2005, שם נמצא כי המנוחה איננה בדירה תוך שצוין על ידי סגל: "אבישי, לא גרה. עד מתי תחזיק בדירה ללא מגורים?" בתגובה כותב נאמן: "להוציא מכתב סיום יחסי שכירות. להזמין חקירה" (נספח י' לתצהיר נאמן).

אלה הן המסקנות העולות מן הראיות המפורטות לעיל:

עד לחודש אוקטובר 2000 התגוררה המנוחה בדירה, לבדה. במועד זה פנתה המחלקה לשירותים חברתיים בעיריית צפת לילדי המנוחה וביקשה שיתערבו באופן מידי במציאת פתרון למנוחה, שמפאת מצבה הבריאותי והיותה "קשישה סיעודית מרותקת למיטה זקוקה לעזרה צמודה בכל פעולות היום יום השגרתיות", מגוריה לבדה בדירה "גורם לה להימצא במצב של סיכון".

החל משנת 2001 וככל הנראה בעקבות אותה פנייה, המנוחה כבר לא התגוררה בדירה, אלא אצל בתה, תחילה בטבריה ולאחר מכן בירושלים. מצב זה נמשך במשך שנים, כאשר לכל הפחות בחודש אוקטובר 2005 ב"כ המנוחה עדיין מאשר כי היא מתגוררת אצל בתה בירושלים בשל מצבה הרפואי.

שנה לאחר מכן, בביקור מעגל מחודש נובמבר 2006, ציינה סגל: הנ"ל לא מתגוררת בדירה באופן קבוע. קשישה ילידת 1911". ביום 28.11.2006, בתכתובת פנימית על גבי אותו מסמך ביקור מעגל, כותב מנהל חטיבה בעמידר, חרמון וקס: "היות ומשלמת שכ"ד בסך 177 ומגיעה הביתה לפי יכולתה על כיסא גלגלים מאשר לא לקחת הדירה בגיל 98". לאמירה זו, ולפיה המנוחה הגיעה לדירה לפי יכולתה על כיסא גלגלים, לא נמצא כל תימוכין בראיות. סגל נשאלה בעדותה בעניין זה והבהירה, כי אף שהמנוחה לא התגוררה בדירה באופן קבוע, הוחלט לא לפעול לקבלת הדירה בחזרה לרשות עמידר וזאת מפאת גילה (עמ' 31 שורות 17-27 לפרוטוקול). גם נאמן העיד, באופן שהותיר רושם אמין, כי הוא הנפיק למנוחה ביום 10.4.2005 אישור על מגורים בדירה, אף שהיא לא התגוררה בדירה, וזאת כל מנת לאפשר לה לפנות למשרד השיכון ולהוציא תעודת זכאות, תעודה שלא ניתן להוציא בלא אישור שכזה (עמ' 25 שורות 25-28, עמ' 26 שורות 1-23 לפרוטוקול).

על פי תעודת הפטירה, המנוחה נפטרה ביום 7.4.2007 בבית החולים ביקור חולים בירושלים.

יש לזכור - המנוחה הייתה כבר בשנת 2000, בהיותה בת 92 שנים, קשישה סיעודית המרותקת למיטה ולכיסא גלגלים וזקוקה לעזרה צמודה בכל פעולות היום יום. השנים הרלוונטיות לענייננו (על פי הגדרת "בן ממשיך"), הינן 2004-2007, אז הייתה המנוחה בת 96-99 שנים. האפשרות שבחלוף השנים מאז שנת 2000, בגילה ובמצבה הסיעודי של המנוחה כאמור, היא תגיע מידי פעם להתגורר בדירה בצפת, כאשר את הטיפולים הרפואיים היא מקבלת במשך שנים בירושלים, שם התגוררה אצל בתה, נראית בלתי מסתברת. מכל מקום, הנתבע לא הוכיח בראיות אפשרות בלתי מסתברת זו.

בנסיבות אלה, יש להעדיף את טענתם של סגל ושל נאמן, כי אישור המגורים שהונפק למנוחה בשנת 2005, כמו גם אישור מנהל החטיבה בעמידר ש"לא לקחת הדירה בגיל 98", ניתנו רק מפאת גילה של המנוחה ומצבה הרפואי ולא משום שהיא באמת התגוררה בדירה.

עוד יצוין, כי על פי תמצית רישום מרשם האוכלוסין, כתובתה הרשומה של המנוחה החל מיום 7.8.2006 ועד לפטירתה הייתה בירושלים, כאשר קודם לכן, החל משנת 2003, כתובתה הייתה בבני ברק, היינו - לא בדירה.

לסיכום - הנתבע לא הוכיח כי המנוחה התגוררה בדירה בשלוש השנים שקדמו לפטירתה.

יתרה מכך, אף אם היה הנתבע מוכיח כי המנוחה התגוררה בדירה בשלוש השנים שבסמוך לפטירתה, הרי שהוא לא הוכיח כי הוא התגורר עמה בדירה. בעניין זה הובאו הראיות הבאות:

הנתבע הציג ראיות לכך שאכן נתגלע סכסוך בינו לבין אשתו ובנו, סכסוך שהגיע לכדי הליכים פליליים שננקטו נגדו (נספחים ז'-ט' לתצהיר הנתבע). בשנת 1994 הוסכם בין הנתבע לאשתו כי הוא יעזוב את ביתם שבירושלים. אין בראיות אלה כדי להוכיח כי הנתבע עבר להתגורר בדירה דווקא.

בכל המכתבים שפורטו כאמור לעיל, בהם פנו עורכי דינה של המנוחה לעמידר, מעולם לא צוין כי הנתבע התגורר או מתגורר בדירה, אלא נטען רק להתגוררות המנוחה בדירה.

אדרבה, עו"ד מהודר, שבמכתבו מיום 6.3.2003 ציין כי "המנוחה נאלצה לעבור באופן זמני לירושלים לצורך קבלת טיפולים רפואיים שאותם הינה יכולה לקבל רק בירושלים ותוך סיוע מבתה הגב' רבקה אורמיאנר המתגוררת בי-ם", שלח העתק ממכתב זה לנתבע "מר דוד ארבץ רח' בן ציון 25 ירושלים", משמע - נכון למועד זה הנתבע איננו מתגורר בדירה - וודאי שלא עם המנוחה.

יתרה מכך, במכתבו מיום 26.6.2002 (ת/5) כתב עו"ד מהודר כי "בצפת אין לנ"ל קרובי משפחה כמו בתה שסועדת אותה במצבה".

רק לאחר פטירת המנוחה, טען הנתבע לראשונה כי הוא התגורר עמה בדירה. כך, במכתבי בא כוחו מיום 18.9.2008 ומיום 26.10.2008 ובמכתב הנתבע מיום 16.2.2009 (צורפו כנספחים לתצהיר הנתבע). טענה זו, שהועלתה רק בדיעבד, לאחר פטירת המנוחה, איננה עולה בקנה אחד עם הממצאים העובדתיים שנקבעו לעיל ולפיהם המנוחה כלל לא התגוררה בדירה בשנים שבסמוך לפטירתה.

ראיה לכך שהנתבע לא התגורר עם המנוחה בדירה במועד הרלוונטי, יש למצוא בעובדה שבמכתבו לעמידר מיום 10.4.2005, שם פנה כמיופה כח של אמו המנוחה וביקש אישור שכירות להנפקת תעודת זכאות לאמו, תוך שציין כי "מצבה הבריאותי אינו מאפשר לה להתגורר באופן שוטף בדירתה", בנייר המכתבים שלו הוא עצמו ציין את כתובתו כך: "רחוב בן ציון 21 ירושלים" (ת/12).

זאת ועוד, הנתבע אישר בעדתו כי רק בשנת 2010 (היינו - לאחר הגשת התביעה) הוא עדכן את כתובתו הרשומה במשרד הפנים לכתובת הדירה, כשעד אז כתובתו הרשומה הייתה הכתובת האמורה בירושלים (עמ' 40 שורות 21-23 לפרוטוקול).

הנתבע הגיש מכתבים מיום 26.5.2010 ומיום 7.5.12 של המחלקה לשירותים חברתיים בעיריית צפת, שם צוין כי "לדבריו, בשנת 2002 מר ארבץ נאלץ לעבור לצפת על מנת לטפל באמו", אלא שנוכח כתיבת הדברים על פי דבריו של הנתבע, אין לייחס להם משקל כראיה עצמאית, מה גם שדברים אלה עומדים בסתירה לממצאים ולפיהם לאחר שנת 2000 המנוחה לא התגוררה בדירה.

כאמור, הנתבע לא הציג כל ראיה בכתב התומכת בטענתו ולפיה הוא התגורר בדירה עם המנוחה בשנים שבסמוך לפטירתה. הראיות שהוצגו תומכות דווקא במסקנה ההפוכה, היינו - שהנתבע לא התגורר בדירה שבצפת אלא בירושלים.

הנתבע נמנע מלהגיש ראיות שהיה בהן כדי לבסס את הגנתו, כגון חשבונות מים וחשמל המעידים כי בניגוד לטענת עמידר על נטישת הדירה במשך שנים, הדירה הייתה "פעילה" ונעשתה בה צריכה של שירותים מסוג זה. הימנעות מהבאת ראיות רלוונטיות ובעלות משקל אלה, יש בה כדי לפעול לחובת הנתבע, לא כל שכן כאשר עליו מוטל נטל ההוכחה.

הנתבע אמנם העיד שני עדים לחיזוק טענתו ולפיה הוא התגורר עם אמו בדירה בשנים שבסמוך לפטירתה, אך משמיעתם התרשמתי כי אין לתת משקל של ממש לעדותם בעניין זה.

העד עמוס ציון מסר בתצהירו כי הנתבע התגורר באופן רצוף וקבוע לפחות מתחילת שנת 2000 בדירה, טענה העומדת בסתירה לטענת הנתבע בעצמו, הטוען כי רק בשנת 2002 הוא עבר להתגורר עם אמו בדירה, כאשר החל משנת 2000 הוא רק שהה בדירה לפרקים. עדות זו גם איננה מתיישבת עם עדות הנתבע, אשר טען בבית המשפט כי "אני כל הזמן כשאמא הייתה בחיי חיותה ולא היתה בצפת אז אני לא הייתי בצפת, לא יכולתי להיות בצפת, הייתי צמוד אליה לטפל בה אצל האחות ברחוב שטראוס..." (עמ' 42 שורות 22-24, עמ' 43 שורות 4-5 לפרוטוקול).

העד אהוד בשארי העיד בבית המשפט כי הוא מוזיקאי והיה מגיע לבית המנוחה והנתבע לשמח אותם. דברים אלה כלל לא נזכרו בתצהירו ולא הותירו רושם אמין.

לסיכום - הנתבע לא הוכיח כי הוא התגורר עם אמו בדירה בשלוש השנים שקדמו לפטירתה ומשכך - לא הוכיח כי הוא רכש מעמד של "דייר ממשיך" על פי סעיף 1 לחוק זכויות הדייר.

יש לדחות גם את טענתו החלופית של הנתבע, ולפיה יש לאפשר לו, כמי שבא בנעלי אמו המנוחה, כיורשה וכחליף מטעמה, לפעול ולהשלים את הליכי רכישת הדירה על ידה כזכאית לדיור ציבורי.

ראשית, חלק נכבד מטענות הנתבע מועלות כלפי עסקאות משנות ה-90, שכבר נדונו בבית המשפט העליון, אשר דחה את תביעת המנוחה בעניין, הכרעה שיש בה כדי להוות מעשה בית דין כלפי המנוחה, שבנעליה מבקש הנתבע לבוא.

יתרה מכך, עסקת רכישה של דירה ציבורית איננה עוברת בירושה ליורשי הזכאי שנפטר ועל כן, הנתבע ממילא איננו יכול לבוא בנעליה של המנוחה, אף אם היה מוכיח כי הוא היורש שלה (עובדה שלא הוכחה בכל ראיה שהיא) וכי נפלו פגמים כלשהם בהליכים שניהלה המנוחה מול עמידר בעניין (טענות שאף הן לא הוכחו). (ראה: עתמ (י-ם) 22353-10-11 חיה רוזמן נ' משרד הבינוי והשיכון (29.11.12), פורסם במאגרים המשפטיים).

על יסוד האמור לעיל, יש לקבלת את תביעת עמידר לסילוק ידו של הנתבע מן הדירה.

תשלום דמי שימוש ראויים

משהוכח כי הנתבע איננו זכאי להחזיק בדירה ונוכח הודאתו כי הוא מחזיק בה, הרי שיש מקום לחייבו בתשלום די שכירות ראויים לעמידר.

משנדחתה טענת הנתבע כי הוא החזיק בדירה עובר לפטירת המנוחה, יש לחייבו בתשלום החל מיום הפטירה, כפי שנטען על ידי נאמן בתצהירו.

עמידר מבקשת בכתב התביעה לחייב את הנתבע בתשלום דמי שימוש ראויים בסך של 24,354 ₪.

עמידר הגישה חוות דעת של שמאי מקרקעין, אשר ביקר בדירה, פרט את מאפייניה, נתוניה ומצבה הפיזי והתחזוקתי ובהתחשב ברמת המחירים המקובלת בסביבתה, העריך כי דמי השכירות הראויים לדירה בשוק החופשי, הינם בסך של 1,200 ₪ כולל מע"מ, נכון לחודש אוקטובר 2013.

נאמן הבהיר בתצהירו, כי חישוב הסכום האמור מיום פטירת המנוחה (אפריל 2007) ועד ליום הגשת התביעה (ינואר 2009) מביא לסכום כולל של 26,400 ₪, אך כאמור - התביעה הועמדה על סך של 24,345 ₪ בלבד ואין מקום לפסוק מעבר לסכום שנתבע.

הנתבע לא הגיש חוות דעת נגדית ובחקירתו הנגדית של השמאי מטעם עמידר, לא הצליח לסתור את הערכתו בדבר גובה דמי השכירות הראויים.

הנתבע אישר בחקירתו הנגדית, כי השמאי ביקר בנוכחותו במושכר וכי תיאור הדירה כפי שתיאר בחוות דעתו נכון (עמ' 37 שורות 3-7 לפרוטוקול).

בהתחשב בכך שדמי השימוש הראויים על פי חוות דעת השמאי נקבעו בערכם ליום 3.10.13, הרי שאין מקום לחיוב הנתבע בתשלום הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, אלא ממועד זה ואילך.

על יסוד האמור לעיל, זכאית עמידר לתשלום דמי שימוש ראויים עבור התקופה שמחודש אפריל 2007 ועד ליום הגשת התביעה בסכום הנתבע על ידה - 24,345 ₪, כשלסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 3.10.13 ועד היום, כך שבסה"כ זכאית עמידר לסך של 24,606 ש"ח.

מסכום זה יש לנכות את הסכומים הבאים:

ראשית, על פי ההחלטה מיום 15.4.2010 ובהסכמת הצדדים, משלם הנתבע לעמידר, החל מחודש מאי 2010, סך של 1,000 ₪ בחודש, מתוכם סך של 300 ₪ הינם עבור החוב הנתבע בתביעה דנן, היינו - דמי השימוש עד למועד הגשת התביעה. עמידר אישרה בסיכומיה כי הנתבע עמד עד כה בתשלומים אלה ומכאן, שיש להפחית מן החוב 53 תשלומים בסך של 300 ₪ ובסה"כ סך של 15,900 ₪. סכום זה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה, עומד על סך של 16,641 ₪.

שנית, יש לנכות את העירבון בסך של 2,500 ₪ שהפקיד הנתבע ושהועבר לעמידר על פי ההחלטה מיום 10.2.11. בשערוך להיום מדובר בסך של 2,772 ₪.

בסה"כ בניכוי הסכומים האמורים לעיל, זכאית עמידר לסך של 5,193 ₪.

סיכום

על יסוד האמור לעיל, הריני מקבלת את התביעה ומורה כדלקמן:

1. על הנתבע לסלק ידו מן הדירה ולהשיבה לתובעת כשהיא נקיה ופנויה מכל אדם וחפץ.

נוכח נסיבותיו האישיות של הנתבע, גילו ומצבו הבריאותי, יבוצע הפינוי כאמור בתוך 60 יום ממועד מסירת פסק דין זה לב"כ הנתבע.

2. על הנתבע לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בסך של 5,193 ₪.

3. כמו כן, על הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪.

4. המזכירות תעביר לתובעת, באמצעות בא כוחה, את הפיקדון בסך של 7,000 ₪ שהפקיד הנתבע בקופת בית המשפט.

היתרה תשולם על ידי הנתבע לתובעת, באמצעות בא כוחה, בתוך 30 יום ממועד מסירת פסק דין זה לב"כ הנתבע, אחרת - תישא אותה יתרה הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ד אלול תשע"ד, 09 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.