1. לפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזק גוף שנגרם לתובעת, ילידת שנת 1975, עקב וכתוצאה מעבודתה כקלדנית אצל הנתבעת על פי הנטען.

2. ביום 1.2.2002 החלה התובעת את עבודתה כקלדנית בבית המשפט המחוזי בחיפה, על פי "חוזה מיוחד להעסקת עובד" שנחתם בינה לבין הנתבעת בהתאם לתקנה 1(2) לתקנות שירות המדינה (מינויים)(חוזה מיוחד), התש"ך-.

לטענתה, היא הועסקה במשרה מלאה, חמישה ימים בשבוע, במשך 8 שעות רצופות ביום, שבמהלכן היא נדרשה להקליד בשיטה עיוורת ובמהירות מרבית.

יודגש כבר עתה כי התביעה מתייחסת לתקופת העסקתה של התובעת בבית המשפט, במישרין על ידי הנתבעת, החל מיום 1.2.2002, למרות שמהעדויות התברר כי בשנות התשעים, הועסקה התובעת כקלדנית בבית משפט השלום בחיפה, אם כי באמצעות חברות כח אדם, למשך מספר שנים.

3. בתאריך 25.1.2003 ו/או בסמוך לכך, החלה התובעת לסבול מכאבים ונפיחות בשורש כף יד ימין, ונזקקה לטיפול רפואי. בבדיקות אובחנה כסובלת מאפיקונדיליטיס של מרפק ושרירי האמה הימנית ונקבעה לה אבחנה של "מרפק טניס" מימין. רופא תעסוקתי אשר בדק אותה קבע ביום 18.6.2003 כי התובעת אינה יכולה להמשיך לעבוד בעבודתה כקלדנית או בכל עבודה אחרת הדורשת מאמץ יתר ותנועות חוזרות של יד ימין.

4. במהלך חודשים ינואר 2003 ומרץ 2003, שהתה התובעת בחופשות מחלה לסירוגין בעקבות הטיפולים שנזקקה להם כאמור, ומיום 25.3.2003 ועד ליום 30.6.2003 היא שהתה בחופשה ללא תשלום ולא עבדה כלל. מששבה לעבודה ביום 1.7.2003, היא שובצה לתפקיד מודיעין שאינו דורש עבודת הקלדה ו/או שימוש מאומץ ביד ימין, וביום 1.9.2003 שונתה משרתה לרכזת לשכה, אם כי בפועל היא המשיכה למלא תפקיד מודיעין. ביום 15.1.2004 הופסקה עבודתה לאחר שחוזה ההעסקה שלה הגיע אל קיצו.

5. ביום 9.1.2007 הגישה התובעת למוסד לביטוח לאומי (להלן "המל"ל) תביעה לתשלום דמי פגיעה ותביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה בגין הפגיעה ביד מתאריך 31.1.2003.

הפגיעה הוכרה על ידי המל"ל כפגיעה בעבודה, וועדה רפואית לעררים קבעה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 10% החל מתאריך 1.5.2003.

6. ביום 29.1.2009 הגישה התובעת את התביעה דנן ובה טענה, בין היתר, כי הפגיעה/מחלת המקצוע שממנה היא סובלת, נגרמה עקב ומחמת רשלנותה של הנתבעת, אשר התבטאה בין היתר, בהנהגת שיטת עבודה פסולה שהתאפיינה בעבודה בתנאי לחץ אדירים ובתדירויות גבוהות, אי מתן הפסקות, אי אספקת אמצעי מגן ועוד.

7. לאחר הגשת התביעה, פנתה התובעת, ביום 19.7.2010, לד"ר דרור פוקס, כירורג אורתופד מומחה, אשר בדק אותה והעריך את נכותה הצמיתה בשיעור של 15% לפי סעיף 35(1) ב-ג לתקנות המל"ל.

8. הנתבעת הכחישה את טענות התובעת לעניין תנאי העבודה שבהם הועסקה לטענתה, ולחילופין טענה להעדר קשר סיבתי בין עבודתה של התובעת כקלדנית בשירותה לבין הפגיעה הנטענת על ידה.

בנוסף, הגישה הנתבעת חוות דעת רפואית מטעמה, שנערכה על ידי ד"ר גרשון וולפין, מומחה לכירורגיה אורתופדית, ביום 24.10.11, שבה נקבע כי נכותה של התובעת הנובעת מעבודתה כקלדנית בית משפט, עומדת על שיעור של 5% בגין טנדיניטיס קלה של מוצא השרירים המישרים את שורש יד ימין (מרפק טניס).

9. במהלך המשפט ניהלו הצדדים מגעים ביניהם בניסיון להגיע להסכמה מחוץ לכותלי בית המשפט, אולם לצערי מגעים אלה לא הניבו פרי, ומכאן הצורך במתן פסק דין.

10. העדויות

מטעם התובעת העידה התובעת בלבד.

מטעם הנתבעת העידו גב' דניאל פרנקל אשר מילאה תפקיד של מרכזת בכירה קלדניות שופטים בשנת 2002 וכיום היא משמשת כסגנית מזכיר ראשי בבית משפט השלום בעכו, וגב' זיוה דרמן אשר החלה את עבודתה כקלדנית בבית המשפט המחוזי בחיפה בשנת 1990, וכיום היא משמשת כמרכזת בכירה קלדניות שופטים.

11. דיון

אקדים ואומר כי לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את הראיות הגעתי למסקנה כי התובעת לא הרימה את נטל הוכחת תביעתה, הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי, ומשכך דין התביעה להידחות. להלן נימוקיי:

12. התובעת החלה את עבודתה בשירות הנתבעת כקלדנית בבית המשפט המחוזי ביום 1.2.2002. לדבריה, היא עבדה במשרה מלאה, שעות רצופות, ללא הפסקות ועם עבודה אינטנסיבית של הקלדות. ברם, טענותיה הנ"ל של התובעת נשענו על עדותה היחידה ולא נתמכו בעדויות ו/או ראיות נוספות. לא זו אף זו, הן נסתרו על ידי ראיות שהוצגו, ועל ידי עדויותיהן של עדות ההגנה כפי שיפורט להלן.

א. מעיון בתלושי השכר שהוגשו (ת/7) התברר כי התובעת עבדה, בתקופה הרלוונטית לתביעה, בחלקיות משרה של 0.875, היינו 6 שעות יומיות. עובדה זו משמיטה את הבסיס מתחת לטענתה כי עבדה במשרה מלאה בת 8 שעות ביום.

ב. עדות ההגנה מטעם הנתבעת, גב' פרנקל אשר עבדה כמרכזת בכירה קלדניות שופטים בתקופה הרלוונטית, וגב' דרמן אשר עבדה כקלדנית בתקופה הרלוונטית לתביעה, שללו מכל וכל את הטענה בדבר עבודה רציפה, והעידו כי עבודת הקלדנית בבית המשפט מלווה בהפסקות, וכי האינטנסיביות והתדירות של עבודת ההקלדה כרוכה בסוג הדיונים המתקיימים ובשינויים המתרחשים בלוח הדיונים מעת לעת, עקב ביטול דיונים, הגעה לפשרות וכדומה, ודבריהן הנ"ל אף אושרו על ידי התובעת (עמ' 15 ש' 31-24). אמנם לעניין רציפות העבודה, לא נעלמה מעיני עדותה של גב' פרנקל שבה אמרה כי העמדה שאוישה על ידי התובעת היתה עמדה "קשה" כדבריה, אך באותה נשימה היא שללה את הטענה שהתובעת עבדה שמונה שעות ברציפות, ומסרה כי ככל שהיה צורך, היתה מתייצבת קלדנית מחליפה במקומה. וכך אמרה בעדותה:

" ת. .... לא עובדת 8 שעות רצוף. אין חיה כזאת. לא רק היא,

אף אחת לא עובדת 8 שעות רצוף.

ש. גם לא שעות נוספות?

ת. לא הבנת אותי. פרח התקבלה לשירות המדינה לחצי משרה, ויש מצב שהיא המשיכה לעבוד עוד 4 שעות אבל לא רצוף. יכול להיות שהיא עשתה 4 שעות נוספות ביום ובטח שכן, אולי 3-4-5 כן. העמדה של פרח היתה עמדה קשה, והשופט גרגורה עבד בתקופה ההיא שעות מטורפות, והיו מחליפות אותה קלדניות כשהיא היתה הולכת הביתה. היו המון הכתבות. אבל לבוא ולטעון שהיא עבדה 8 שעות רצופות, זה לא נכון" (עמ' 26 ש' 21-14.

ג. הוכח כי בדיונים המתנהלים בהרכבים בבית המשפט המחוזי, מתבצעות החלפות בין הקלדניות, וכדברי גב' פרנקל:

"אני כן יכולה לומר לפרוטוקול שלעניות דעתי מהנסיון שלי להיות קלדנית בבית משפט מחוזי הרבה יותר קל מלהיות קלדנית בבית משפט שלום. בבית משפט מחוזי מקיימים הרכבים וזה 3 שופטים ו-3 קלדניות, ורק קלדנית אחת מחזיקה את ההרכב ובמקרה הטוב עוד אחת מגבה אותה ויוצא שיש אחת פנויה" (עמ' 26 ש' 32-29).

עדות זו אף היא מכרסמת בטענת התובעת בדבר רציפות העבודה ולחץ העבודה שבו היתה נתונה כדבריה.

13. לא אכחד כי באופן עקרוני אינני יכולה לשלול את טענותיה של התובעת בדבר אינטנסיביות העבודה שבוצעה על ידה בהתאם לנסיבות ששררו באותה העת בעת מילוי תפקידה, אולם כזכור, התובעת לא תמכה את טענותיה הנ"ל בעדויות ו/או ראיות נוספות, ומשכך, עדותה בהקשר זה נותרה עדות יחידה של בעלת דין שלא ניתן היה לבסס עליה ממצא משפטי. לא זו אף זו, התובעת לא הוכיחה אמות מידה שעל פיהן אמורה היתה להיבחן התנהגותה של הנתבעת, ומשכך לא ניתן היה לקבוע כי תנאי העסקתה בשירות הנתבעת בתקופה הרלוונטית לתביעה, חרגו מאמות המידה המקובלות ו/או מתנאי ההעסקה הסבירים הנהוגים אצל כל מעביד אחר בנסיבות העניין.

14. לעניין סביבת העבודה, אמנם הוכח כי הנתבעת לא סיפקה לתובעת, באותה תקופה, סביבת עבודה בטוחה, כגון כיסא אורתופדי, משענת יד, הדום, ותנאים ארגונומים נוספים, אולם לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין מחדל זה לבין הפגיעה/המחלה שממנה סובלת התובעת כפי שיורחב על כך בהמשך, וזאת גם בשים לב לעובדה שהתובעת עבדה כקלדנית בבית המשפט, בשירות הנתבעת, תקופה של כשנה, וזאת גם לסירוגין.

15. לאור האמור לעיל הנני קובעת כי למעט הטענה בדבר סביבת העבודה, התובעת לא הרימה את נטל הוכחת יתר טענותיה בעניין תנאי העבודה שבהם עבדה בשירות הנתבעת בתקופה הרלוונטית לתביעה.

16. במישור המשפטי, אף אם הייתי מקבלת את טענותיה של התובעת בדבר תנאי העבודה שהועסקה בהם כפי שתוארו על ידה, הרי לא הוכח בענייננו, קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין תנאי ההעסקה הנ"ל לבין הפגיעה/המחלה שממנה סובלת התובעת. ממה נפשך?

כידוע, בכדי שתתגבש עוולת הרשלנות, על התובע להוכיח, בין היתר, קיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין ההתרשלות לבין הנזק. לעניין מהותו של קשר סיבתי עובדתי נקבע "ככלל, המבחן להוכחת קשר סיבתי עובדתי הוא מבחן "הסיבה-שבלעדיה-אין" הידוע גם כ"מבחן האלמלא". כדי לעמוד במבחן זה, על התובע להוכיח, במידת ההוכחה הנוהגת במשפט אזרחי, שאלמלא התרשל הנתבע – הנזק לא היה נגרם (ראו, למשל, ע"א 8664/06 חוות צברי אורלי בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 81 (27.8.2012); פורת, בעמ' 321; גלעד, בעמ' 39)" (ע"א 4371/12 רו"ח אילן שגב נ' שפיר מבנים תעשיות (2002) בע"מ (פורסם בנבו, 17.09.2014).

17. על כן, להוכחת קיומו של קשר סיבתי עובדתי היה על התובעת להוכיח, ברמת ההוכחה הדרושה בהליך זה, שאלמלא התרשלות הנתבעת, הפגיעה/המחלה ביד לא היתה נגרמת. אולם התובעת לא הרימה נטל זה. אבהיר את דבריי.

18. מחומר הראיות והעדויות התברר כי בשנות התשעים, היינו בשנים שקדמו לאירוע הפגיעה נשוא התביעה, עבדה התובעת כקלדנית בבית משפט השלום בחיפה כמצוין לעיל, כאשר העסקתה בתקופה זו התבצעה באמצעות חברת כח אדם. יצוין כי מעדותה של התובעת לא ניתן היה לדלות מועד מדויק לגבי מועד התחלת עבודתה הנ"ל (שנת 1993 על פי תצהיר עדות ראשית שלה ת/1, שנת 1998 על פי עדותה בעמ' 15 ש' 21-20, שנת 1992 על פי עדותה בעמ' 15 ש' 23, שנת 1995 על פי עדותה בעמ' 18 ש' 23), אם כי ניתן להניח כי המדובר בשנת 1995, עת סיימה התובעת את שירותה הצבאי כדבריה.

בשלב מסוים, כפי שעולה מתצהיר עדות ראשית שלה (ת/1), עזבה התובעת את עבודתה הנ"ל בבית המשפט ועברה לעבוד בתחום אחר שלא ציינה את מהותו, וביום 1.2.2002, היא חזרה לעבוד כקלדנית בבית המשפט המחוזי בחיפה, אם כי הפעם, בשירותה של הנתבעת על פי "חוזה מיוחד להעסקת עובד" שנחתם בין הצדדים כמתואר בסעיף 2 לעיל.

יודגש שוב כי התובעת אינה מייחסת לנתבעת אחריות נזיקית בגין תקופה עבודתה בבית משפט השלום, ותביעתה מתייחסת כאמור לתקופה שבה הועסקה על ידי הנתבעת במישרין, מיום 1.2.2002 ועד ליום 15.1.2004.

יוצא אפוא שהתובעת עבדה כקלדנית במשך מספר שנים עובר למועד האירוע הנטען בכתב התביעה.

19. בנוסף, מחקירתה הנגדית של התובעת התברר כי שנתיים לאחר הפסקת עבודתה בבית המשפט ביום 15.1.2004 כמצוין לעיל, היא החלה לעבוד כקלדנית אצל שמאי מקרקעין על בסיס חצי משרה, ובמקביל למדה הנהלת חשבונות וחשבות שכר במסגרת תכנית הכשרה מקצועית של המוסד לביטוח לאומי. לאחר מכן היא עבדה כמזכירת סמנכ"ל במעבדה לבדיקות קרקע וניהלה את כל מחלקת המכירות של החברה. לאחר סיום לימודיה, עבדה כמנהלת חשבונות וחשבת שכר במפעל יונידרס למשך שנתיים ושמונה חודשים, היינו עד שלהי שנת 2012, כאשר עבודתה הנ"ל היתה כרוכה בהקלדות מרובות מאוד כדבריה. מאז ועד לישיבת ההוכחות, היא התקיימה מקצבת אבטלה.

יוצא אפוא שגם לאחר הפסקת עבודתה בשירות הנתבעת, עבדה התובעת במשך מספר שנים, בעבודות הכרוכות בהקלדה, במקומות עבודה שונים.

20. על רקע האמור לעיל, נשאלת השאלה, האם הוכיחה התובעת קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין תקופת העסקתה על ידי הנתבעת בתאריכים שצוינו לעיל לבין הפגיעה/המחלה ממנה היא סבלה? ובמילים אחרות, האם הוכיחה התובעת כי התרשלות הנתבעת במקרה שבפנינו, ככל שקיימת, היוותה הסיבה שבלעדיה לא היה נגרם הנזק הנטען על ידה?

21. התובעת הגישה כאמור חוות דעת רפואית ערוכה על ידי ד"ר פוקס אשר קבע לה נכות בשיעור של 15%. ד"ר פוקס בדק את התובעת ביום 19.2.2010, היינו בחלוף כשבע שנים ממועד האירוע הנטען, ולאחר שהתובעת הספיקה להשתלב במקומות עבודה שונים לאחר הפסקת עבודתה בשירות הנתבעת כמתואר לעיל.

בחוות דעתו תחת הכותרת "הקשר הסיבתי" כתב ד"ר פוקס את הדברים הבאים:

"מכל האמור לעיל, הגב' פרח מזרחי, עם נטייתה לכאב ראומטי במקצוע הדורש קלדנות מקצועית דבר שהחמיר את מצבה האנטזופטי (המלווה בדלקות גידים שיגרונית), סטאטוס רפואי הקשור בסוג עבודתה שלאחרונה מכיוון שבתחום של הנהלת החשבונות שהתפתחה וקהל לקוחותיה גדל ודורש אותה למאמץ פיזי של הקלדה, ושעדיין אין ביכולתה להעסיק מזכירה שתדפיס עבורה את כל העבודה, סובלת מהחמרת מצבה וצורך בטיפולים כפי שתיארתי את מצבה מעלה" (ההדגשה אינה במקור)

עינינו הרואות כי בחוות דעתו של ד"ר פוקס אין התייחסות לקשר הסיבתי העובדתי/רפואי בין מצבה של התובעת במועד הבדיקה לבין תקופת העסקתה בשירות הנתבעת בתקופה הרלוונטית לתביעה, והנכות שנקבעה על ידו התייחסה לעבודתה של התובעת בכלל, ולעבודתה בהנהלת חשבונות בפרט, עבודה שבה השתלבה לאחר הפסקת עבודתה בשירות הנתבעת כמצוין לעיל.

עוד יצוין כי בחוות הדעת תחת הפרק "פרשת המקרה" נכתב:

"לדבריה, לאחר 5 שנים שעבדה במקצוע כקלדנית בבית המשפט, החלו כאבים מלווים בנפיחות באזור שורש כף היד, אמה מרפק והייתה הקרנה לאזור הצוואר בצד ימין" (ההדגשה אינה במקור)

ודוק, העסקתה של התובעת בשירות הנתבעת היתה לתקופה של שנתיים, שמתוכן מילאה התובעת תפקיד של קלדנית במשך שנה בלבד. ברם כאמור, אין בחוות הדעת התייחסות ספציפית לתקופה זו ו/או לשיעור ההחמרה במצבה של התובעת, ככל שהיה, בעקבות עבודה זו.

22. התובעת סמכה את ידה, בין היתר, גם על קביעת הועדה הרפואית לעררים שליד המל"ל, אשר קבעה לה נכות בשיעור של 10% החל מיום 31.1.2003, במסגרת תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה שהוגשה על ידה. אמנם נפסק בכגון דה כי ".....עצם קביעת דרגת הנכות מקפלת בתוכה, ולו מכללא, גם קביעה בדבר קיומו של קשר סיבתי" (ראה רע"א 2993/14 מרדכי רוטמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 11.09.2014), אולם הלכה זו אין בה כדי לסייע במקרה שבפנינו, שכן בטופס התביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה שהוגש למל"ל בשנת 2007 (נ/8) ציינה התובעת תחת הפרק "פרטים על הפגיעה" "קלדנית מזה 8 שנים במהלך עבודתי כקלדנית חשתי בכאבים בשורש כף יד ימין ובזרוע יד ימין. היד התנפחה. קושי בהקלדה". כשנשאלה התובעת אודות תיאור זה השיבה כי היא התכוונה לשמונה השנים אשר קדמו לאירוע הנטען בכתב התביעה, היינו לתקופה המתחילה משנת 1995 (עמ' 18 ש' 23). יוצא אפוא שקביעת המל"ל התייחסה למכלול השנים שבהם עבדה התובעת כקלדנית עובר למועד האירוע הנטען ללא אבחנה בין תקופת עבודתה אצל הנתבעת לבין תקופת עבודתה אצל מעבידים אחרים.

23. בהעדר מענה ענייני לקיומו של קשר סיבתי בחוות הדעת הרפואית שהוגשה מטעמה, הפנתה התובעת לחוות דעתו של ד"ר וולפין מיום 24.10.11, שהוגשה על ידי הנתבעת, ושבה ייחס נכות בשיעור של 5% כ"נובעת מעבודתה כקלדנית בית המשפט" (סעיף 5 בפרק "סיכום וממצאים"). אולם מעיון בחוות הדעת, לא ניתן היה להסיק בצורה חד משמעית, כי הקביעה הנ"ל מתייחסת לתקופת עבודתה של התובעת בשירות הנתבעת המתחילה מיום 1.2.2002 ומסתיימת ביום 15.1.2004, שכן בפרק "תולדות המחלה" נכתב:

"בת 36, ג+2 ילדים. עבדה כקלדנית בית משפט בתקופה 1998-1993; 10.1.04-4.9.01. עובדת כעת בהנהלת חשבונות בחב' "יונידרס" במשרה מלאה. לדבריה החל מ- 30.1.03 סבלה מכאבים ונפיחות באזור היד הימנית...." (ההדגשה אינה במקור)

בסעיף 1 פרק "סיכום וממצאים" נכתב:

"גב' מזרחי פרח עבדה כקלדנית בבית המשפט מ 4.9.01 - 10.1.04 והחל מ- 30.1.03 סבלה מדלקת בגידים המישרים של שורש יד ימין (מרפק טניס)......." (ההדגשה אינה במקור)

והוא ממשיך וכותב:

" 3. הממצאים מעידים למעשה על קיומה של טנדיניטיס קלה באזור המוצא (ORIGIN) של השרירים המיישרים את שורש היד ואצבעות יד ימין, מהם סבלה במשך מספר שנים, לדבריה בזמן עבודתה בבימ"ש בין 10.1.2004-30.1.2003. אין מאז רישומים אחרים על בעיות דומות מאז ספט' 2003 עד עתה.

כיום היא מועסקת כמזכירה במשרה מלאה ועוסקת בהקלדות ובתיוקים בקלסרים, ויש החמרה במצבה ועל כן יש לזקוף חלק ממצבה היום, להערכתי מחצית, ע"ח עבודתה כקלדנית בבימ"ש ומחצית ע"ח עבודתה בהמשך כמזכירה במסגרות אחרות.

4. לא מצאתי בחוות הדעת של עמיתי ד"ר פוקס מ-12.8.10 שום התיחסות להמשך עבודתה במשך שנים בעבודות מזכירות והקלדה במקומות אחרים ואשר גרמו להופעת תלונותיה מחדש ולכן לא ניתן לקבל את המלצתו לקביעת עבודתה בבית המשפט כגורם בלעדי לנכותה הרפואית כיום.

5. לאור כל האמור לעיל הנני בדעה שמצבה הרפואי של גב' מזרחי פרח תואם כיום, בגין טנדיניטיס קלה של מוצא השרירים את שורש יד ימין ("מרפק טניס"), כנובעת עבודתה כקלדנית בית המשפט, לנכות צמיתה בשיעור של 5%" (ההדגשות אינן במקור)

מהאמור לעיל לא ניתן היה להסיק כאמור לאיזה תקופה התכוון ד"ר וולפין כאשר העמיד את נכותה של התובעת "הנובעת מעבודתה כקלדנית בית משפט" על שיעור של 5% כאמור, האם לתקופה המתחילה משנת 1993 (שהתבררה כלא נכונה, ראה סעיף 21 לעיל), או לתקופה המתחילה מ- 4.9.01 שבה התובעת לא היתה מועסקת על ידי הנתבעת במישרין, או לתקופת בת השנתיים שבה הועסקה על ידי הנתבעת, כאשר רק בחלק ממנה היא עבדה בעבודות הקלדה, נתון, שככל הנראה, לא הובא לידיעתו של המומחה. בנוסף, ככל שהעסקתה בשירות הנתבעת במישרין הביאה להחמרת מצב, לא ניתן היה ללמוד מחוות הדעת מהי מידת ההחמרה שנגרמה לתובעת עקב עבודתה בשירות הנתבעת בתקופת הרלוונטית לתביעה.

24. המסקנה היא שהתובעת לא הוכיחה קיומו של קשר סיבתי עובדתי/רפואי בין עבודתה בשירות הנתבעת בתקופה הרלוונטית לתביעה לבין הנזק שנגרם לה, וברי הוא כי בהעדר קביעה מפורשת בעניין, לא ניתן לייחס לנתבעת אחריות נזיקית לפגיעה/המחלה הנטענת על ידה.

25. אף אם הייתי גורסת כי קביעתו של ד"ר וולפין מבססת בחלקה, ולוּ לכאורה, קיומו של קשר סיבתי עובדתי, הרי לא הוכח בענייננו קיומו של קשר סיבתי משפטי, שכן לא הוכח כי עבודתה של התובעת בשירות הנתבעת בתקופה הרלוונטית לתביעה, היוותה הסיבה המכרעת לנזק הנטען על ידה (סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין).

26. סוף דבר

התובעת לא הוכיחה, במישור העובדתי, את טענותיה בדבר תנאי ההעסקה שבהם הועסקה בשירותה של הנתבעת בתקופה הרלוונטית לתביעה (למעט הטענה בדבר סביבת העבודה), ולחילופין היא לא הוכיחה שהתרשלותה של הנתבעת, ככל שקיימת, היוותה את הסיבה שבלעדיה לא היה נגרם הנזק הנטען על ידה (הקשר הסיבתי העובדתי/רפואי), ולחילופי חילופין, היא לא הוכיחה שהתרשלותה של הנתבעת היוותה הסיבה המכרעת לאירוע הנזק הנטען על ידה (הקשר הסיבתי המשפטי).

אשר על כן, לא נותר בידי אלא לדחות את תביעתה, וכך הנני מורה.

27. לעניין ההוצאות, בהתחשב בעובדה שהתובעת הינה אם חד הורית המגדלת שלושה ילדים קטינים לבד, ובהתחשב בנכות שממנה היא סובלת כמפורט לעיל, אינני עושה צו הוצאות כנגדה.

ניתן היום, כ"ט כסלו תשע"ה, 21 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.