הנתבעת 1 (להלן: החברה) החזיקה משנת 2003 עד שנת 2007 בנכסי מקרקעין בתחומי שיפוטה של התובעת, לצורך פעילותה העסקית כמרכז מכירות ושירות לרכבי UMI וכן סחר בכלי רכב משומשים.

התביעה הוגשה מלכתחילה נגד החברה בלבד, בגין חוב ארנונה שלא נפרע, לשנים 2005-2006. החברה העלתה טענות שונות לגבי שיעורי החיוב בארנונה, ומשכך הוסכם בין הצדדים על עיכוב ההליכים בתיק עד למיצוי הליך ערעור על גובה הארנונה, שנקטה החברה.

בהתאם לפסק דין שניתן בפשרה באפריל 2011 בעמ"נ 46319-08-10, נקבע כי החברה חייבת לתובעת (להלן: העיריה) סך של כ-1.2 מליון ש"ח. ברם, החברה לא שילמה את סכום פסק הדין, והפסיקה את פעילותה העסקית בשנת 2012.

לפיכך ביקשה העיריה לתקן את כתב התביעה ולצרף כנתבעים את בעלי השליטה בחברה.

העיריה טוענת, כי בהתאם לסעיף 8(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992, מוטלת חובת תשלום חוב הארנונה על בעלי השליטה בחברה, הם הנתבעים 2-4 (להלן: הנתבעים). זאת, מאחר שעם הפסקת פעילות החברה, קיימת חזקה סטטוטורית כי נכסיה הועברו לבעלי השליטה בה, אלא אם הוכיחו ההפך, על פי מאזן ההסתברויות.

בחוות דעת חשבונאית שהוגשה מטעמה ובסיכומיה, מיקדה העיריה את טענותיה בעיסקת מכר שנערכה באוגוסט 2006 בין הנתבעים לחברת UMI, שבמסגרתה כל מלאי החלפים של החברה הועבר ל-UMI ואילו הציוד (רכוש קבוע וכלי רכב משומשים) הועבר מהחברה לחברה חדשה בשם שגיא מוטורס סנטר 2006 בע"מ (להלן: החברה החדשה) שהוקמה לצורך כך, ובה היו אמורים להיות שותפים, בחלקים שווים, חברת UMI וחברה בשליטת הנתבעים (להלן: עיסקת המכר). זאת, כנגד מחיקת חוב של כ-4 מליון ש"ח של החברה ל-UMI, שהיה מגובה בערבויות אישיות של הנתבעים. כמו כן באותו מועד נחתם הסכם ניהול בין החברה החדשה לנתבע 2 באמצעות חברה בשליטתו. נטען, כי יש חשש שהעיסקה לא נעשתה במחירי שוק וכי החברה העבירה נכסים ללא תמורה או בתמורה חלקית, שהגיעו בעקיפין לבעלי השליטה. כן נטען, כי החברה פרעה חלקית הלוואות בעלים של הנתבעים.

הנתבעים טוענים, כי פעלו כחוק, ביושר ובשקיפות מול הרשויות, לרבות רשויות המס, ולא נמצא דופי בעיסקת המכר או ביתר המהלכים העסקיים שקדמו להפסקת פעילות החברה. לטענתם, חוב הארנונה הינו תוצאה של כשלון עסקי של החברה, אשר הביא לקריסת מפעל חייו של אביהם ושלהם, כאשר לא זו בלבד שלא העבירו לעצמם נכסים מנכסי החברה, אלא היא אף נותרה, בעת הפסקת פעילותה, חייבת להם מליוני ש"ח עקב הלוואות בעלים שלא הוחזרו, והם נותרו ללא נכסים וללא בטחון סוציאלי לעת פרישה, לאחר שהשקיעו את מיטב שנותיהם בחברה. כן טענו הנתבעים, כי עיסקת המכר היתה נסיון להציל את פעילות החברה, וכי הם לא היו שותפים בחברה החדשה אלא ניתנה להם אופציה לרכוש 50% ממניותיה כנגד פרעון החובות הנותרים של החברה ל-UMI תוך שנתיים, אך משלא יכלו לעמוד בתנאי זה, נותרהUMI הבעלים היחידה של החברה החדשה, ועל כן אין, ולא היה, לנתבעים כל חלק ונחלה בנכסים שהועברו מהחברה לחברה החדשה.

מטעם העיריה הוגש תצהירו של יעקב גולומבק, מנהל מחלקת העסקים, שהתקבל בהסכמה ללא שנחקר עליו, ומטעם הנתבעים הוגש תצהירו של הנתבע 2, שנחקר בחקירה נגדית. כן הוגשו חוו"ד רו"ח מטעם הצדדים, רו"ח תומר סברו מטעם העיריה, רו"ח אבי הירש ורו"ח חופית גוטסדינר מטעם הנתבעים, שהתייחסו לדו"חות הכספיים של החברה בשנים האחרונות לפעילותה ולעיסקת המכר ל-UMI. שלושת רוה"ח נחקרו על חוות דעתם.

דיון

סעיף 8(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992, קובע: 

"על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים".

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה, מחייב, איפוא, את קיומן של הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה, הקובע:  

"(1)  היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.

(2)        היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.

(3)        בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה."

בעת"מ 26026-05-12 כהן נ' עיריית חיפה (פורסם בנבו) נקבע: 

"מטרתו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה להקל על גביית המיסים של הרשויות המקומיות, על ידי פעולה של "הרמת מסך" רחבה, ואולי אף גסה, בניגוד לעיקרון הרווח בדיני התאגידים של האישיות המשפטית הנפרדת. תכליתו של סעיף זה הינה למנוע התחמקות חברות מתשלום ארנונה לאחר שהפסיקו את פעילותן, כך שבהתקיימות נסיבות מיוחדות שיש בהן ללמד כי נכסים הועברו מהחברה הפרטית טרם פירוקה, ניתן יהיה להגיע לאותם נכסים אף על ידי גישה ישירה לבעלי השליטה בחברה, ומי שלמעשה הפקיעו מהחברה את הנכסים שהיו ברשותה, ובכך לסכל את הברחת הנכסים משליטת החברה". 

(...)

"לצורך גביית החוב מבעל השליטה בחברה, יש צורך בקיומם של התנאים הבאים:

החיוב הוא בגין נכס שאינו משמש למגורים;

החוב הוא חוב ארנונה סופי;

החברה לא פרעה את החוב;

החברה הפסיקה את פעילותה;

הנתבע הוא אכן בעל שליטה בחברה;

הנתבע קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית.

(...)

בהתקיימות חמשת התנאים הראשונים, הרשות תהייה פטורה מהוכחת התנאי השישי והאחרון לפיו בעל השליטה נטל החזקה על נכסי החברה, ובכך תוכשר גביית חובות הארנונה מבעל השליטה עצמו, אף שהחוב נצבר לחובת החברה שבשליטתו. חזקה זו, ומכוח מטרתה, הוכרה כ"חזקת ההברחה" והיא ניתנת לסתירה ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, על ידי בעל השליטה בחברה."

אין מחלוקת בין הצדדים בתיק זה, כי חמשת התנאים הראשונים לתחולת הסעיף התקיימו, והמחלוקת היא האם התקיים התנאי, כי הנתבעים קיבלו נכסים של החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית. אין מחלוקת גם, כי הנטל לסתור את "חזקת ההברחה" מוטל על הנתבעים.

המחלוקת היא, האם עלה בידי הנתבעים לסתור את חזקת ההברחה.

להלן אדון במחלוקות העובדתיות והמשפטיות בין הצדדים.

א. מחלוקת משפטית ראשונה שיש להכריע בה נוגעת לשאלת השתרעותה הכרונולוגית של הוראת סעיף 119(א)(א)(3). האם היא משתרעת על פעילות החברה במשך כל שנות קיומה, או על פני התקופה הסמוכה להפסקת פעילותה או פירוקה של החברה? וכיצד מוגדרת תקופה זו – בשבועות, חודשים או שנים? העיריה לא התייחסה מפורשות בסיכומיה לשאלה זו, אך טענתה המרכזית היא להברחת נכסים מהחברה לבעלי השליטה בשנת 2006, בעיסקת המכר בה הועברו המתקן (המוסך) והציוד שהיו לחברה לחברה החדשה, שהמשיכה את פעילות החברה ונכנסה בנעליה, ומלאי החלפים הועבר לחברת UMI, כנגד מחיקת חוב של כ-4 מליון ש"ח של החברה ל-UMI. זאת, כאשרUMI והנתבעים (באמצעות חברה בשליטתם) היו אמורים להיות שותפים בחברה החדשה בחלקים שווים. עסקת מכר זו ארעה כשש שנים לפני הפסקת פעילותה של החברה.

יצויין, כי מאז עסקת המכר ל-UMI, החברה המשיכה להיות פעילה במתכונת מצומצמת של השכרת משנה של הנכסים (ללא רווח) וניהול המתחם, לרבות המכון לשטיפת מכוניות. כן ניסתה החברה להכנס לתחומי פעילות נוספים, שלא צלחו, עד להפסקת פעילותה בשנת 2012.

הן מבחינת הרציונל שבבסיס סעיף 119(א)(א)(3) והן מבחינת לשונו, ברי כי כוונת המחוקק היתה לבחון את פעילות בעלי השליטה בתאגיד בתקופה הסמוכה להתפרקותו/הפסקת פעילותו, ולא לערוך רטרוספקטיבה הסטורית של פעילות התאגיד משך כל שנות קיומו, כשבתאגידים רבים מדובר בעשרות שנים בהן מתחלפים בעלי השליטה מעת לעת. יש לקרוא איפוא את המשפט "יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו..." כמתייחס לנכסים שהיו לתאגיד בתקופה הסמוכה לפירוקו או הפסקת פעילותו. אמנם, קשה לתחום את קו הגבול של התקופה הסמוכה לפירוק התאגיד או הפסקת פעילותו, והדעת נותנת כי אורך התקופה עשוי להשתנות לפי נסיבותיו הספציפיות של כל מקרה, אך ברי כי תקופה של שש שנים חורגת בהרבה מכל תיחום סביר של תקופה זו. לשם השוואה, בת"א (ת"א) 34843-09-12 עת"א נ' א. עץ דקו (2000) בע"מ ואח' (פורסם בנבו) התייחס בית המשפט לתקופה של חודשים בודדים לפני הפסקת הפעילות, כתקופה בה יש לבחון אם בוצעה הברחת נכסים.

בהקשר זה יש לשאול, האם – במסגרת ה"שינויים המחוייבים" שמציין סעיף 8(ג), ניתן לראות את המונח "הפסקת פעילות" בסעיף 119(א)(א) כמתייחס להפסקת הפעילות הספציפית שלמטרתה הוחזק הנכס שעליו קיים חוב הארנונה, גם כאשר החברה ממשיכה בפעילות עסקית אחרת. פרשנות זו עשויה לשבות את האוזן ולמנוע אפשרות של ניצול פרצות בסעיפים הרלוונטיים, בכך שבעלי השליטה יחזיקו את החברה הקורסת במצב של "הנשמה מלאכותית" לצורך הרחקת מועד הברחת הנכסים ממועד הפסקת הפעילות או הפירוק של התאגיד, או ייצרו עבורה פעילות סרק, חסרת הצדקה כלכלית, רק לצורך כך.

יתכן, כי מקרי קיצון של פעילות פיקטיבית או פעילות סרק יחייבו קביעה כי פעילות התאגיד הופסקה, הלכה למעשה, במועד מוקדם בהרבה מהמועד המוצהר של הפסקת הפעילות, אך בענייננו, כשלא הוכח כל יסוד פיקטיבי או כוונת מרמה בהתנהלות הנתבעים והחברה משנת 2006 ואילך, לא ניתן לקבוע כי החברה "הפסיקה את פעילותה" בשנת 2006 בעת עיסקת המכר ל-UMI, שכן פרשנות ההופכת את המונח הברור "הפסקת פעילות" של תאגיד, למושג נזיל ועמום של הפסקת פעילות מסוג מסויים או בנכס מסויים, מרחיבה באופן לא סביר ולא מידתי את תחולת הסעיף, שכשלעצמו הינו חריג לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת בדיני החברות.

משמע, לא ניתן משפטית לבחון עסקאות שביצעה החברה שש שנים לפני הפסקת פעילותה, כבסיס להקמת "חזקת ההברחה".

אשר לפעילות הפיננסית של החברה מול בעלי השליטה וגופים חיצוניים בתקופה האחרונה לפני הפסקת הפעילות, הוצגו חוות דעת רואי חשבון מטעם העיריה ומטעם הנתבעים, וכן נחקר הנתבע 2 על תצהירו. הנתבעים אף הציגו את כל המסמכים והדו"חות החשבונאיים הרלוונטיים, ואין טענה כי הסתירו נתונים כלשהם.

אין חולק, כי בחודשים ואף בשנה-שנתיים שקדמו להפסקת פעילות החברה, לא הועברו כל נכסים מהחברה לבעלי השליטה בה ללא תמורה או בתמורה חלקית, ומשכך, סתרו הנתבעים את חזקת ההברחה הקבועה בסעיפים 119(א)(א)(3) ו-8(ג) הנ"ל.

יצויין, כי החזר חלקי של הלוואות בעלי השליטה לחברה בשנים 2006-2011 איננו בגדר העברת נכסים ללא תמורה או בתמורה חלקית, שהרי מדובר בכספים שבעלי השליטה השקיעו בחברה על דרך הלוואת בעלים, ואשר הוחזרו להם רק בחלקם.

לפיכך אני קובעת, כי הנתבעים הוכיחו את שהיה עליהם להוכיח כדי לשלול הטלת חבות אישית על בעלי השליטה בתשלום חוב הארנונה של החברה.

ב. מעבר לצורך, ומחמת הזהירות, אדון בטענות הצדדים לגבי עיסקת המכר משנת 2006, בה התמקדו טענות העיריה להעברת נכסי החברה לבעלי השליטה.

הנתבע 2 ציין בתצהירו, כי נכון לסוף שנת 2005 צברה החברה גרעון בהון החוזר בסך 7.5 מליון ש"ח, וגרעון בהון בסך 10.8 מליון ש"ח. בעלי השליטה בחברה, הם הנתבעים, הזרימו לחברה סכום של מעל 6 מליון ש"ח כהלוואות בעלים עד סוף שנת 2005. נכללה בדו"ח הביקורת לשנת 2005 הערה של המבקרים לגבי מצבה הכלכלי של החברה. לנוכח המצב הכספי הרעוע והסכנה לקריסת החברה, נחתמה עיסקת המכר להעברת חלק מפעילות החברה לחברה החדשה, שהינה כיום בבעלות UMI, ואת החלפים שבמלאי ל-UMI, באופן שחוב של החברה ל-UMI בסך כ-4 מליון ש"ח נמחק. לנתבעים היתה אופציה לקבל 50% ממניות החברה החדשה, אם ישלמו ל-UMI את סכום החובות הנותרים שצברה החברה, תוך שנתיים, אך הם לא עמדו בתנאי זה והחברה החדשה נותרה, החל משנת 2008, בבעלות מלאה של UMI.

החברה המשיכה בפעילות מצומצמת של השכרת משנה של הנכס המושכר, בו פעלה, לחברה החדשה ול-UMI, וכן הוציאה חשבוניות עבור דמי הניהול ששולמו לה ע"י החברה החדשה בגין עבודתו של הנתבע 2 בחברה החדשה בהתאם להסכם ניהול (באישור רשויות המס), וזאת עד סוף הרבעון הראשון של שנת 2011. בשנה שלאחר מכן, ועד מרץ 2012, פעלה החברה רק בתחום ניהול המתחם והנכס השכור, שלא הניבה רווחים. בסוף מרץ 2012 הופסקה פעילותה לחלוטין מחוסר כדאיות כלכלית, כשבאותו מועד לא היו לחברה נכסים כלשהם, והיא אף נותרה חייבת כ-3 מליוני ש"ח לנתבעים.

בחוות הדעת החשבונאית של רו"ח תמיר סברו מטעם העיריה נכתב כי במסגרת עיסקת המכר, הועברו הציוד ומלאי החלפים של החברה לחברה החדשה ול-UMI כנגד מחיקת חובה של החברה ל-UMI, שעמד על 3.9 מליון ש"ח. זאת כאשר על פי הדו"ח הכספי לסוף שנת 2005, ערך המלאי בחברה היה 4.5 מליון ש"ח, והציוד (השקעות במושכר, מכוניות משומשות, אולם תצוגה ומתקני הרמה במוסך) היה בערך כספי דומה. הועלתה בחווה"ד האפשרות (ללא קביעה פוזיטיבית!) כי המלאי והציוד נמכרו שלא בהתאם למחיר השוק. כן צויין כי חוב החברה לבעלי השליטה ירד מ-6.1 מליון ש"ח בסוף שנת 2005 ל-3.5 מליון ש"ח בסוף שנת 2006 וכ-2.7 מליון ש"ח בסוף שנת 2011, משמע, החברה החזירה חלקית, בסכום של 3.4 מליון ש"ח, את הלוואות הבעלים שנתנו לה הנתבעים. כן צויין כי ביום עריכת עיסקת המכר נחתם הסכם ניהול בין החברה החדשה ו-UMI לבין הנתבע 2 באמצעות חברה בשליטתו כי הנתבע 2 ישמש כמנהל בחברה החדשה תמורת דמי ניהול בסך 40,000 ש"ח לחודש + מע"מ, והועלתה סברה כי יתכן שמדובר במשיכת כספים לכיסו של בעל המניות. בחקירתו הנגדית אישר רו"ח סברו כי אין אינדיקציה לכך שהנתבעים היו או הינם בעלי מניות בחברה החדשה.

בחוות הדעת החשבונאית מטעם הנתבעים, שהתייחסה לפעולות כספיות שבוצעו בחברה בשנים 2010 – 2012, נקבע כי הדו"חות שהגישה החברה לשנים אלה נאותים ונערכו לפי כללי חשבונאות מקובלים, וכי לא נמשכו בשנים אלה כספים ע"י בעלי השליטה בדרך של תשלום דיווידנד, דמי ניהול או תשלומי שכר. בחוות דעת משלימה שהתייחסה לשנים 2006-2009, צויין כי נוכח מצבה הכספי הרעוע של החברה בשנת 2005, היה ברור כי ללא הכנסת משקיע או מכירת הפעילות היא לא תוכל להמשיך לפעול, ועל כן פנתה החברה לקונה הזמין והרלוונטי היחיד שהיה עשוי לגלות עניין ברכישת מלאי החלפים והפעילות, והוא UMI. בהעדר כל קשר אישי או עסקי בין UMI ובעלי השליטה בה לבין הנתבעים, העיסקה שנחתמה בין הצדדים היתה במחיר שהוסכם בין הצדדים, על בסיס עסקי טהור ונטול מניעים זרים. צויין בחוות הדעת כי רשויות המס בדקו לעומק את עיסקת המכר ולא מצאו בה כל דופי, לרבות במחירי מכירת הציוד והחלפים. לעניין ערך המלאי, צויין כי הערך בדו"חות הכספיים הינו בחלקו הסטורי, כשמדובר במלאי ישן ולא שמיש, ועל כן אין בסיס להשערה כי המלאי נמכר שלא במחיר השוק. לעניין יתרות הזכות של בעלי המניות בגין הלוואות בעלים, צויין כי אכן חלה ירידה בין השנים 2005 עד 2011 באופן שהחברה נותרה חבה לנתבעים בעת הפסקת פעילותה כ-3 מליוני ש"ח. לענין שירותי הניהול שתמורתם שולמה לחברה – צויין כי מדובר בתשלום עבור עבודתו הניהולית של הנתבע 2 בחברה החדשה, בערכים מקובלים, ולא בנכס כלשהו של החברה. לסיכום, נטען כי בין השנים 2005 – 2011 לא הועברו נכסים כלשהם של החברה לנתבעים או לצדדים שלישיים, אלא במחיר שוק מלא.

העיריה מיקדה טענותיה לגבי עיסקת המכר בכך שנראה כי השקעות החברה במלאי ובציוד היו בסכומים גדולים יותר מאשר הסכומים בהם נמכרו אלה ל-UMI בשנת 2006. ברם, לא נסתרה העובדה ש-UMI היתה הקונה הפוטנציאלי היחיד של מלאי החלפים והמשקיע הפוטנציאלי היחיד שהיה בנמצא להקמת חברה חדשה שתקלוט את עיקר פעילות החברה, וכך גם העובדה כי לא היו כל קשרים אישיים או משפחתיים בין UMI , מנהליה ובעלי השליטה בה לבין הנתבעים, כך שמחיר העיסקה נקבע לפי יחסי הכוחות שהכתיבה המציאות הכלכלית: מוכר במצב כלכלי רעוע וללא אופציות חלופיות, מול קונה שאינו נתון ללחצים כלשהם ויכול להכתיב את תנאיה הכספיים של העיסקה. לא ניתן לדבר, בעיסקה מסוג זה, על "מחיר שוק", מושג המבוסס על ההנחה כי קיימים קונים פוטנציאליים נוספים. במקרה דנן, לא נטען ולא הוכח כי ניתן היה לקבל מגורם אחר סכום כסף גבוה יותר עבור הרכוש הקבוע והמלאי, ממה שהתקבל מ-UMI.

בנוסף, המבחן שמציב סעיף 119(א)(א)(3) להעברת נכסים לבעלי השליטה ללא תמורה או בתמורה חלקית הוא מבחן התוצאה ולא מבחן הכוונה, ומשהוכח כי חרף התכנון והתקוות שהיו לנתבעים לשלם את חובות החברה הנותרים ל-UMI ולהיות בעלי מחצית המניות בחברה החדשה, בפועל לא עלה בידם לעמוד בתנאי ההסכם ועל כן הועברו כל מניות החברה החדשה ל-UMI, הרי שממילא לא קיבלו הנתבעים כל נכסים של החברה עקב עיסקת המכר, לא בתמורה מלאה ולא בתמורה חלקית.

גם הסכם הניהול שבו שכרה החברה החדשה את שירותיו של הנתבע 2 לניהול הפעילות העסקית שלה, הינו במחיר שוק מקובל שאינו מעורר חשש להעברת כספים בדרך סיבובית מהחברה לUMI- ו/או לחברה החדשה וממנה לנתבע 2. מה עוד, שמדובר בהסכם שאינו מבטיח לנתבע 2 את המשך העסקתו שכן הוא ניתן לביטול חד צדדי ע"י UMI בהודעה של 30 יום מראש. לפיכך, לא נראה סביר כי הנתבעים ביקשו לקבל חלק מהתמורה עבור רכוש החברה בהעסקה שאיננה מובטחת לפרק זמן מינימלי כלשהו.

העובדה כי הנתבעים היו ערבים לחוב החברה כלפי UMI אינה הופכת את החוב לחוב שלהם, החוב הוא חוב החברה ואין לומר כי הנתבעים השתמשו בנכסי החברה כדי לפרוע חוב אישי שלהם.

ביחס לפסק הדין שחייב את החברה והנתבעים ביחד ולחוד כלפי בעל מניות פורש (ת"א (פ"ת) 5937/06), הרי שנושא זה כלל לא עלה בחוות הדעת החשבונאית מטעם העיריה, ואילו בחוות הדעת מטעם הנתבעים של רו"ח חופית גוטסדינר ובעדותה, צויין כי דווקא בעלי המניות הם אלה ששילמו עבור החברה סך של כחצי מליון ₪ בגין פסק הדין שניתן לזכותו של בעל המניות הפורש. העובדה כי במקביל לכך גדלה יתרת הזכות של בעלי המניות כלפי החברה אינה מלמדת על העברת כספים בפועל לבעלי המניות, שכן בסופו של דבר החברה נותרה חייבת להם כספים בסכום גבוה יותר מסכום התשלום ששילמו לבעל המניות הפורש.

אשר לשימוש בהפסדים הצבורים של החברה כ"נכס" לבעלי המניות, בדרך של קיזוז מהכנסותיהם בעתיד, הרי שזהו הסדר התלוי באישורן של רשויות המס בהתאם לחוק, ואין בו משום "הברחת נכסים" כלשהי שהחוק נועד למנוע.

לפיכך אני קובעת כי עלה בידי הנתבעים לסתור את חזקת ההברחה ולא ניתן לחייבם אישית בחוב הארנונה של החברה.

התביעה נדחית.

התובעת תישא בהוצאות הנתבעים בסך 15,000 ₪.