02 ספטמבר 2014

לפנינו תביעתו של מר ח'ייר זידאני (להלן - התובע) כנגד מעסיקתו לשעבר, מאפית דוידוביץ ובניו בע"מ (להלן - הנתבעת) לתשלום פיצוי פיטורים בצירוף פיצויי הלנה, דמי הודעה מוקדמת, משכורת חודש 12/08 בצירוף פיצויי הלנה, ופיצוי על פיטורים שלא כדין בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק.

לציין, כי בכתב התביעה עתר התובע בנוסף גם לחיוב הנתבעת בהשבת ניכויים משכרו בגין שווי מוצרי לחם שסופקו לו. הואיל והעובדות בכתב התביעה לא הקימו לתובע עילת תביעה לסעד המבוקש, ניתנה החלטת בית הדין המורה לתובע להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה. התובע לא הגיש בקשה לתיקון כתב התביעה כנדרש ועל כן נמחק מכתב התביעה הסעיף הרלוונטי והסעד המבוקש בו.

העובדות

ואלו העובדות שביסוד המחלוקות נשוא תביעה זו:

1. הנתבעת מפעילה מאפיה המייצרת לחם ומוצריו ומפיצה אותם ללקוחותיה (להלן – המאפיה).

2. התובע תושב טמרה, יליד שנת 1969, החל את עבודתו בנתבעת ביום 16/7/89, בהיותו בן 19, והועסק על ידה במשך כעשרים שנה, עד לאירועים נשוא המחלוקת בתיק זה. בשנים האחרונות לעבודתו בנתבעת הועסק התובע כמחסנאי. עבודת התובע היתה כרוכה בשקילה ורישום של הסחורה המגיעה מאולם הייצור למחסן בדרכה, לאחר השקילה והרישום, לאזור תאי החלוקה של הנהגים המחלקים את הסחורה ללקוחות הנתבעת. פעולה זו התבצעה כולה על גבי מחשב הנתבעת.

3. לטענת הנתבעת, לקראת סוף שנת 2008 היא קיבלה מידע לפיו התובע גונב לכאורה תוצרת מוגמרת מהמאפיה ומוכר אותה לבד או בעזרת אחרים. לטענתה, בעקבות מידע זה החלה בבדיקת החשדות, מהן התברר לה לטענתה כי התובע ניצל את כישוריו ובקיאותו בהפעלת המחשב, כדי לגנוב תוצרת בשווי אלפי שקלים מהמאפיה ולמכור אותה לבד או באמצעות אחרים.

לטענת הנתבעת, משאימתה בדיקתה את החשדות כלפי התובע, הזמינה את התובע לבירור שהתקיים ביום 7/12/08 במעמד נציגי הנתבעת.

4. על אשר אירע באותו בירור חלוקים הצדדים, עת לשיטת הנתבעת בתחילה שיתף התובע פעולה עם הבירור אך לאחר שהוסבר לו החשד כנגדו והוא הוזמן לחדרו של מנהל מערכות המידע של הנתבעת כדי לצפות בקלטות אשר לטענת הנתבעת מאששות את הגניבה המיוחסת לתובע, נמלט התובע ואותר מיד לאחר מכן בעמדת העבודה שלו.

לטענת התובע מנגד, הוא דחה מכל וכל את ההאשמות שיוחסו לו על ידי נציגי הנתבעת והשיב על כל השאלות שנשאל, אך כאשר נשאר בשלב מסוים לבדו בחדר עם קב"ט הנתבעת שהתייחס אליו בתוקפנות תוך ניסיון לסחוט ממנו הודאה בדברים שלא ביצע והפללת נהגים מסוימים במעורבות בגניבות, הוא הודיע לקב"ט שאינו מעוניין להמשיך בשיחה עמו וחזר לעבודתו.

5. אין חולק כי לכשאותר התובע בעמדת עבודתו על ידי מנהל מערכות המידע, הורה לו האחרון לעזוב את העבודה.

6. כעולה ממכתב ב"כ התובע מיום 14/12/08, התובע התייצב לעבודה ביום 10/12/08 לאחר חופשת חג הקורבן, אך אז נאסרה עליו הכניסה למאפיה, על פי הוראות ההנהלה.

7. ביום 16/12/08 נשלח לתובע מכתב פיטורים, שבו הובהר כי הוא מפוטר החל מיום 7/12/08, עקב מעילה באמון, תוך שלילת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת.

ביום 18/12/08 נשלח מכתב ב"כ התובע אל הנתבעת שבה נדחו הטענות והחשדות כלפי התובע והנתבעת נדרשה לשלם לתובע פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, שאם לא כן יפנה התובע לערכאות.

משלא נענתה הנתבעת לדרישתו זו של התובע, הוגשה התביעה שבנדון.

8. מספר חודשים לאחר פיטורי התובע, הגישה הנתבעת תלונה למשטרת ישראל על התובע בגין גניבה. הצדדים לא מסרו פרטים מה עלה בגורל אותה תלונה.

המחלוקות

אלו עיקרי המחלוקות שבין הצדדים:

9. המחלוקת העיקרית שבין הצדדים נסבה מטבע הדברים על השאלה האם התובע גנב מוצרים מהנתבעת כפי המיוחס לו על ידי הנתבעת, וכפועל יוצא מכך, האם התובע פוטר בנסיבות השוללות ממנו פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת במלואם, אם לאו, והאם רשאית היתה הנתבעת לקזז את תמורת משכורתו האחרונה לחודש 12/08 כנגד נזקיה הנטענים.

10. בנוסף ובכפוף למחלוקת כאמור לעיל, חלוקים הצדדים ביניהם בשאלת גובה משכורתו הקובעת של התובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, ככל שייקבע כי הוא זכאי להם.

11. בנוסף חלוקים הצדדים ביניהם בשאלת זכאותו של התובע לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, ככל שייקבע כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים, כטענת התובע, או שמא כטענת הנתבעת יש מקום, כפוף להכחשת עצם הזכאות לפיצויי פיטורים, לביטול פיצויי הלנה עקב מחלוקת כנה בדבר הזכאות לפיצויי פיטורים, כמו גם בשאלת זכאותו של התובע לפיצויי הלנת שכר, ככל שייקבע כי הוא זכאי לתמורת משכורתו האחרונה לחודש 12/08 כטענת התובע, או שמא כטענת הנתבעת יש מקום, כפוף להכחשת עצם הזכאות לתמורה, לביטול פיצויי הלנה עקב מחלוקת כנה בדבר הזכאות לסכומים אלו.

12. עוד חלוקים הצדדים ביניהם בשאלה האם כטענת התובע הוא פוטר בחוסר תום לב ושלא כדין, או שמא כטענת הנתבעת התובע פוטר בתום לב ובנסיבות המצדיקות את פיטוריו.

בכפוף לתשובה לשאלה זו, חלוקים הצדדים ביניהם בשאלה האם התובע זכאי לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין, ואם כן באיזה סכום.

דיון והכרעה

13. מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע.

מטעם הנתבעת הוגשו תצהיר עדות ראשית של מר מרק קינן – מנהל השיווק הארצי של הנתבעת, מר אלי קטן – חוקר פרטי ברישיון מטעם משרד המשפטים, המשמש כקב"ט חיצוני של הנתבעת, מר בנימין דוידוביץ – מנהל מערכות מידע של הנתבעת, מר נתן פרץ – מנהל משמרת במחסן הנתבעת.

בהחלטת בית הדין הותר לתובע לבקשתו להגיש תצהירי השלמה לאחר הגשת תצהירי הנתבעת, ועל כן הוגש תצהיר עדות ראשית נוסף מטעם התובע וכן תצהירו של מר רונן גלים, אשר שימש בעבר כעובד הנתבעת בתפקיד מקביל לתובע.

כמו כן צירף התובע לתצהירו המשלים, חוות דעת של מר דניאל הרפז - מומחה, בין השאר, לבדיקת קלטות אודיו ווידאו.

התובע והמצהירים מטעם הצדדים נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם.

כמו כן המומחה - מר הרפז מטעם התובע, נחקר בפנינו בחקירה נגדית על חוות הדעת שהגיש.

14. נפנה להלן לדון במחלוקות בין הצדדים ותחילה למחלוקת העיקרית שבין הצדדים בשאלת זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת.

התביעה לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת

15. כאמור, אין חולק בין הצדדים, כי התובע פוטר מעבודתו, והשאלה הטעונה הכרעה בענייננו, היא האם בנסיבות פיטוריו התקיימו בתובע התנאים המצדיקים פיטורים תוך שלילתם של פיצויי הפיטורים ודמי הודעה מוקדמת, כפי שנעשה.

16. סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים), קובע:

"לא יהיה עובד זכאי לפיצויים או יהיה זכאי לפיצויים חלקיים בלבד, הכל לפי הענין, אם פוטר בנסיבות, שעל פי הסכם קיבוצי החל על המעביד והעובד - ובאין הסכם כזה, על פי

ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים באותו ענף - מצדיקות פיטורים ללא-פיצויים או בפיצויים חלקיים בלבד".

סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, קובע:

"בענף העבודה שאין בו הסכם קיבוצי, רשאי בית הדין האזורי לעבודה לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא-פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע; בדונו בענין זה יונחה בית הדין האזורי לעבודה על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים".

17. בענייננו, אין חולק בין הצדדים כי לא חל על יחסיהם הסכם קיבוצי כלשהו, ואף לא הובאו ראיות מטעם מי מהצדדים לגבי ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים באותו ענף, כך שאין תחולה להוראות סעיף 16 לחוק, אלא התוצאה היא שבנסיבות המקרה שבפנינו, יש לפנות להוראות סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים [ראה לעניין זה: דב"ע ל/9-3 מרלן ברני - עסים שנה, פד"ע א', 113; דב"ע לא/3-3 רים בע"מ - נסים יוסף, פד"ע ב', 215; דב"ע נו/28-3 רומן בני ברק (1998) בע"מ - יצחק פרנסיס, עבודה ארצי, כרך כט(1), 124].

18. הכלל על פי חוק פיצויי פיטורים הוא שפיטורי עובד מחייבים את המעביד בתשלום פיצויי

פיטורים.

בהינתן כי הן סעיף 16 לחוק והן סעיף 17 לחוק דנים בחריג לכלל הקובע את זכאותו של העובד לפיצויי פיטורים עקב פיטוריו - הרי שהלכה פסוקה היא שעל הטוען לקיום יוצא מהכלל, מוטל נטל ההוכחה להראות כי התקיים התנאי לסטייה מהכלל – היינו, כי הנטל להוכיח קיומן של נסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים, מוטל על המעביד [ראה: דב"ע ל/6-3 אליהו שמואלי ואח' – שושנה שרייר, עבודה ארצי, כרך ג (1), 162; דב"ע שן/119-3 עיתונות מקומית בע"מ - אשר בן עמי פד"ע כ"ב, 303].

מכאן שעל מעביד הטוען לשלילת פיצויי פיטורים מהעובד, הנטל להוכיח מחד את אותם מעשים או מחדלים המיוחסים לעובד אשר בעטים לטענתו פוטר העובד, ומאידך שומה עליו להראות כי אותם מעשים או מחדלים מצדיקים שלילת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת מן העובד, במלואם או בחלקם.

19. אי לכך, הנטל הוא על הנתבעת, להוכיח תחילה את אותם מעשים או מחדלים המיוחסים לתובע, ולאחר מכן ובכפוף להוכחתם להראות כי אותם מעשים או מחדלים מצדיקים שלילת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת מן התובע.

בענייננו טוענת הנתבעת כאמור, כי התובע גנב ממנה סחורה בשווי של אלפי שקלים מדי חודש, בשיטות שונות. לעניין זה נפסק כי מעביד הטוען כי אינו חייב בתשלום פיצויי פיטורים משום שפיטר את העובד בשל מעשה פלילי, צריך להוכיח את טענתו במידת הוכחה גדולה יותר מאשר בתביעה אזרחית רגילה [ראה: דב"ע מז4-3, שלפי - אגד בע"מ, פד"ע י"ט 49]. דהיינו, המדובר בנטל מוגבר המוטל על המעביד [ראה: דב"ע נה/60-3 אנואר חמיד – יעקב הלמן, עבודה ארצי, כרך כח(2) 197].

בדב"ע נג/79-3 לובה יונייב ואח' - חברת וייסמן תמרוקים בע"מ, עבודה ארצי, כרך כו (2) 345], נפסק לעניין זה:

"מידת ההוכחה של אקט פלילי במשפט אזרחי נבחנת על-פי "מאזן ההסתברות, וכי במסגרתה של מידת הוכחה זו על פי מבחנים של שכל ישר, כמות הראיות, שיש בהן כדי לשכנע את השופט בנטייתה של ההסתברות, קשורה במהותו ובחומרתו של הנושא" וכי ככל שמבקשים "ליחס לצד שכנגד ביצוע עבירות רציניות המטילות סטיגמה, שיש עמה משום קלון, נדרש בעל הדין לראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים".

במילים אחרות, לא בנקל יקבע בית הדין, במסגרת בקשה לשלילה או להפחתה של פיצויי פיטורים, כי בוצעו עבירות פליליות [ראה: ע"ע 300327/98 אטקה בע"מ – דוד רטר, פד"ע לט, 49].

21. משאלו הם פני הדברים נפנה להלן לבחון תחילה האם הנתבעת הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת עצם הגניבה כנטען על ידיה.

האם הוכיחה הנתבעת את טענת הגניבה על ידי התובע.

22. בטרם נדרש לטענות הצדדים בעניין זה ולראיות שהוצגו בפנינו, מן הראוי להקדים מספר מילים באשר לצורת העבודה במאפיה ועבודת המחסנאי בכלל, לגביהן כמעט ולא היה חולק בין הצדדים.

23. עבודת המחסנאי נעשתה במתכונת קבועה, בשתי משמרות: משמרת יום ומשמרת לילה. משמרת יום התחילה בשעה שש בבוקר ועד השעה שתיים בצהריים. משמרת לילה מתחילה בשעה שש בערב ועד לשעה שש בבוקר. לא היה חולק בין הצדדים כי משמרת הלילה, הינה המשמרת העיקרית שבה נעשית עיקר העבודה. בדרך כלל ברוב שעות משמרת הלילה היה צורך בשני מחסנאים, ועל כן העבודה במשמרת זו בוצעה בעיקרה על ידי שני מחסנאים, כשלכל אחד מהם היתה עבודה מוגדרת.

מחסנאי אחד - שהיה המחסנאי האחראי, עסק בהוצאה, בשקילה ורישום במחשב של הסחורה היוצאת לחלוקה. המחסנאי הנוסף עסק בניהול יומן העבודה שכלל הזמנות של מחלקים והכנת פתקאות חלוקה לכל מוצר עבור כל מחלק ליום הבא.

שני המחסנאים ישבו בחדר אחד, כל אחד מול מסך מחשב. בעיקרו של דבר לכל מחסנאי יוחד תפקיד מסוים ולרוב הם לא התחלפו בתפקידיהם. בנוסף לשני המחסנאים כאמור, עבדו במחסן עוד 4 פועלים שעסקו בהוצאת המשלוחים מאולם הייצור, חלוקתם בעמדות החלוקה והעמסתם למשאיות.

24. התובע שימש ככלל בתור המחסנאי שעסק בשקילה ורישום של הסחורה המגיעה מאולם הייצור למחסן, והועסק בעיקר במשמרות לילה.

25. המאפיה מפיצה את מוצריה ללקוחותיה באמצעות נהגי חלוקה שרובם הינם קבלנים עצמאיים (להלן ייקראו – המחלקים או הנהגים, לפי העניין).

כחלק מתהליך הייצור, התוצרת המוגמרת נארזת במגוון אריזות כגון ארגזי קרטון וארגזי פלסטיק מסוגים שונים. הארגזים ובתוכם התוצרת, מרוכזים על גבי משטחים מברזל או מעץ ומובלים למחסן.

הכנת הסחורה ללקוחות נעשית על פי הזמנות בכתב או בעל פה מאת המחלקים ומועברות למנהל העבודה דרך המחסן אשר אוסף נתונים מהמחלקים. לאחר שהסחורה מוכנה בהתאם להזמנות, היא מועברת מאולם הייצור דרך המחסן, לתאי הנהגים לצורך חלוקה ללקוחות. מערכת ניפוקי הסחורה לנהגים מבוקרת על ידי פעולת שקילה.

המחסן הוא אולם גדול לתוכו מועברים המשטחים והם מתנקזים לפתח אחד, חסום בשער חשמלי המוביל למשקל, אליו מוכנס כל פעם משטח אחד בלבד. לאחר שהמשטח מוכנס לעמדת השקילה נסגר השער החשמלי ומתבצעת השקילה.

בסמוך למשקל יש חדר ובו יושב המחסנאי (הממלא את התפקיד שמילא התובע ככלל), כאשר מחיצת זכוכית מפרידה בינו לבין המשקל.

המחסנאי מקליד למחשב המחסן את הנתונים של כל משטח המגיע לעמדת השקילה, ואלו הם:

. למי מיועדת הסחורה.

. פרטי המוצר - "תאור הפריט".

. כמות היחידות בכל ארגז וסך כל הפריטים.

. כמות הארגזים.

. סוג הארגז - "קוד הארגז".

. סוג המשטח ונתוני הזיהוי שלו - "קוד המשטח".

כל הנתונים והקודים כאמור, לרבות משקל כל סוג של מוצר, כל סוג של אריזה וכל משטח העמסה, מצויים במערכת הממוחשבת כנתוני יסוד.

עובד המחסן המעמיס משטח על גבי המשקל, מקריא למחסנאי בקול את קוד המשטח.

לאחר שהמחסנאי מקליד את כל הנתונים נוצר דו"ח מפורט של המשקל ברוטו של המשטח, משקל הטרה (משטח + אריזות) ומשקל הנטו של המוצרים. בשלב זה מבצע המחשב השוואת נתונים בין המשקל בפועל למשקל שאמור להתקבל על בסיס הנתונים שהוקלדו, בכפוף לסטיית תקן מוגדרת של אחוז קטן המצוינת אף היא בדו"ח. לטענת הנתבעת, תוצאת השקילה חייבת לשקף את כמות הסחורה שמדווחת במחשב עבור אותו מחלק ומהווה ביקורת לכך שלא תצא סחורה שאינה מדווחת.

אם מתגלה סטייה בנתונים, המחשב מציין זאת כ"חריג". לאחר שהמחשב מסיים את פעולתו, נפתח שער חשמלי שני והמשטח מוצא למחסן חיצוני בו מצוים תאי החלוקה של הנהגים.

כאשר יש חוסר התאמה וסטייה של יותר מאחוז הסטיה שהוגדר במחשב, בין המשקל הסופי לנתונים שהמחסנאי הקליד, השער החשמלי לא נפתח והמערכת מתריעה על כך במספר אופנים: רישום דו"ח חריגים, רישום הסטייה באחוזים בדו"ח השקילה, הדלקת נורה מהבהבת מעל המשקל.

לזאת נוסיף כי לא היה חולק שבמחסן מצויות מצלמות רבות המצלמות באופן רצוף את הנעשה בו והתמונות נשמרות למספר ימים בלבד.

26. עד כאן התהליך לגביו לא היה חולק בין הצדדים. אשר לשלב שלאחר יציאת המשטח הנושא את הסחורה מהשער השני של המחסן, הסתפקו המצהירים מטעם הנתבעת בתיאור לקוני ולפיו, הנהגים מגיעים עם המשאיות לרמפה שנמצאת מצידו השני של תא החלוקה וגוררים את הארגזים מתוך תאי החלוקה לתא המטען של המשאית, באופן שממנו משתמע כי הסחורה שיוצאת מהמחסן מגיעה ישירות לידי המחלקים, עם צאתה משער המחסן השני.

27. לעומת זאת, התובע הרחיב בתצהירו והסביר כי ישנם עוד עובדי מחסן שנמצאים מהעבר השני של עמדת השקילה ותפקידם להוביל את המשטחים לאחר השקילה אל תאי החלוקה של הנהגים. לטענתו בתצהירו, עובדים אלה יודעים בדיוק מה כמות הסחורה שהזמין כל נהג ובודקים את הכמות שהוזמנה בהשוואה לכמות המועברת לתא החלוקה של כל נהג. אם מתגלית אי התאמה מודיעים עובדים אלה למחסנאי ואז מתבצעת בדיקה משותפת. עוד מציין התובע כי בחלק מהמקרים עשוי להתגלות כי משטח שהיה מיועד לנהג א' הוכנס בטעות לתאו של נהג ב', במקרה כזה מעבירים את המשטח מתא לתא, פעולה המתבצעת ללא רישום וללא תיעוד. אם מתברר שיש עודף בתא של נהג פלוני ואין לכך הסבר, מתקנים את הטעות ע"י כך שמחזירים את הסחורה העודפת לתוך כלוב שמיועד למטרה זו, וגם פעולה זו אינה נרשמת ואינה מתועדת.

משכך לטענת התובע, נסיונה של הנתבעת לתאר את המחסנאי כשליט יחיד בתהליך הוצאת הסחורה הינו ניסיון מופרך ויש בו משום הטעייה.

28. לציין, כי הסבריו אלו של התובע לא נסתרו בחקירתו הנגדית בפנינו. יותר מכך, חיזוק לגרסתו זו של התובע באשר לאופן חלוקת הסחורה לתאי הנהגים מצאנו בעדות העד מר פרץ מטעם הנתבעת, אשר שימש בתפקיד מנהל משמרת במחסן ומחסנאי בתפקיד מקביל לתובע.

אשר לתהליך הכנת ההזמנות לייצור, הבהיר העד מר פרץ בחקירתו הנגדית בפנינו כי תפקידו של המחסנאי השני (שעובד עם המחסנאי שעוסק בשקילה, דוגמת התובע) הוא בריכוז הניירת של "היום הבא", המורכבת מיומן עבודה, ההזמנות של המחלקים, וניירת חלוקה לפועלים, כאשר כל הריכוז כאמור מתבצע באופן ידני (ראה: בעמ' 25 לפרוטוקול ש': 1-14).

עוד הסביר העד פרץ כי המחסנאי שמטפל בהזמנות מקבל הזמנות, הן הזמנות טלפוניות והן הזמנות בכתב וכן הזמנות מהמחלקים במהלך הלילה, לאחר מכן הוא עושה ריכוז של הזמנות, ומכין פתקאות חלוקה למחלקים, כאשר לדבריו בסופה של המשמרת, יוצא מתחת ידיו, יומן העבודה כשהוא מרכז את כל ההזמנות של כל המחלקים ופתקאות חלוקה לכל מוצר ומוצר של הסחורה שאמורה לצאת בשעות היום (ראה: בעמ' 25 לפרוטוקול ש': 17-23). העד הוסיף כי יומן העבודה כאמור נרשם באופן ידני ונזרק כעבור יומיים שלושה (ראה: בעמ' 26 לפרוטוקול ש': 1-2 ). לדבריו, לגבי המידע המוזן לייצור הרי שמחלקת הייצור מקבלת טפסים אחרים בכתב יד שככל הנראה גם הם נזרקים ולא נשמרים (ראה: בעמ' 26 לפרוטוקול ש': 8-11). ואשר לפתקי החלוקה שנזכרו בעדותו, הבהיר העד מר פרץ כי "אלה הפתקים שפועלי המחסן מחלקים לפיהם את הסחורה כשעל כל פתק יש שם של מחלק וכמות ומוצר" (ראה: בעמ' 16 לפרוטוקול ש': 16-17).

עוד הסביר העד כי הטפסים שנמסרים ליצור ופתקי החלוקה, הם שני דברים שונים, שכן "קודם המחסנאי נותן את הטפסים ליצור לגבי סוג וכמות התוצרת שצריך לייצר ואח"כ את פתקי החלוקה הוא נותן לפועלי המחסן" (ראה: בעמ' 26 לפרוטוקול ש': 22-23).

העד הוסיף כי בכל משמרת לילה ישנם עוד שלושה פועלי מחסן שנמצאים על רמפות החלוקה "והם מחלקים לתאי החלוקה של הנהגים לפי הפתקאות חלוקה שנותן להם המחסנאי" (ראה: בעמ' 26 לפרוטוקול ש': 28-29), וכן אישר כי אחרי שהמשטחים עברו את עמדת השקילה ונפתח השער אותם פועלי מחסן גוררים את המשטחים לעבר תאי הנהגים השונים בהתאם לאותם פתקי חלוקה, אך הסביר כי כאשר מדובר במשטח שלם שמיועד למחלק אחד, נאמר לפועל להעביר את כל המשטח לתא של מחלק זה או אחר, כאשר לדבריו, לא לכל המוצרים יש טפסים, שכן כאשר מדובר במסה גדולה של מוצרים, כמו לחם אחיד פרוס שלכל מחלק יש מספר משטחים אז אם המספר שהמחלק הזמין לא מתחלק ב-300 (כמות פר משטח), הוא מקבל פתק אחד שכולל את כל היתרות של כל המחלקים שבו רשום כמות ושם של מחלק. לדבריו, כאשר מדובר בהעברה של משטחים שלמים, אין פתק חלוקה אלא אומרים לפועל בעל פה קח לפלוני איקס משטחים ולאלמוני איקס משטחים (ראה: בעמ' 27 לפרוטוקול ש': 1-11).

כאשר נשאל העד מר פרץ, מה קורה כאשר אותם פועלי מחסן מגלים שלנהג מסוים נכנסה יותר מידי סחורה, השיב כי הפועל אמור לדווח על כך למחסנאי שאמור לקחת את הסחורה העודפת ולבדוק למי היא שייכת ולהחזיר אותה למאפיה ולבדוק מאיפה העודף נובע, אם כי לדבריו, בדרך כלל לא רושמים אירוע כזה אלא מעבירים ממשמרת למשמרת. לדבריו "אם מחזירים סתם ככה זה לא נרשם במערכת כלומר, פותחים את הדלתות ומכניסים את זה חזרה למאפיה ללא זיכוי גורם כלשהו ואז אין רישום. יתכן מצב אחר שמזכים את המחסן הכללי שלנו שזה לא גורם כלשהו במערכת ואז המחסן שלנו נכנס למצב של מינוס ואז כולם יודעים שנמצאה סחורה שלא יודעים למי היא שייכת" (ראה: בעמ' 31 לפרוטוקול ש': 12-26). עוד אישר כי בחלק מהמקרים, העודף של מוצרים אכן מוחזר ל"כלוב" ההחזרות המצוי על הרמפה, אליו הפנה התובע ולדבריו גם לגבי החזרות אלו אין רישום של העודף (ראה: בעמ' 31 לפרוטוקול ש': 27-32).

29. ניתן לסכם איפה, כי בניגוד למשתמע מתצהירי הנתבעת, הרי שכפי שהעיד התובע בתצהירו, לאחר שהסחורה יוצאת מהשער השני של המחסן לאזור הרמפה, היא מועברת על ידי פועלי המחסן אשר עובדים על הרפמה, לתאי החלוקה של הנהגים בהתאם לפתקי החלוקה שקיבלו מהמחסנאי שעבד במשמרת הקודמת, ולא במישרין לידי הנהגים.

עד כאן באשר למתכונת העבודה בכלל, ומכאן לטענות הצדדים לגופה של הגניבה הנטענת.

טענות הצדדים

30. לטענת מר מרק קינן – מנהל השיווק הארצי של הנתבעת לקראת סוף שנת 2008 פנה אליו מחלק שעובד עבור המאפיה כקבלן עצמאי ו"הציע" לו לפקוח עיניים ולבדוק מה קורה במחסן תוך שהוא מתייחס ספציפית לתובע. לדבריו, הוא הבין את הרמז ובתור התחלה הפיק "דו"ח משיכות" - דו"ח המלמד על כמויות הסחורה שהוצאה מהמאפיה. לדבריו בתצהירו, הוא ערך השוואה בין הדו"חות המתייחסים לימים בהם התובע עבד לימים בהם עבדו מחסנאים אחרים, והבדיקה העלתה כי בשבועות שהתובע עבד נמשכה סחורה בכמות הרבה יותר גבוהה מאשר בשבועות בהם לא עבד. הואיל וההבדלים היו מהותיים, כך לדבריו, לא היה מקום לספק ולכן פנה לקב"ט הנתבעת ולמנהל מערכות המידע - מר בני דוידוביץ, על מנת שהם יבצעו בדיקה יותר מסודרת.

לדבריו, כעבור מספר ימים הודיעו לו השניים כי מצפייה בצילומים ומעיון בנתוני הסחורה אשר במחשבים, עולה כי היו אין ספור אירועי גניבה במשמרות בהן עבד התובע.

כעולה מתצהירו של מר בני דוידוביץ, בעקבות פנייתו של מר קינן הוא שוחח עם קב"ט הנתבעת והשניים החליטו לבצע מעקב אחר עבודת התובע. לדבריו, במשך מספר משמרות

לילה בהן עבד התובע, הם צפו בו דרך מצלמות האבטחה ולאחר הוצאות סחורה וניפוקים לנהגים שביצע, הלכו (ללא ידיעת התובע) לספור פיזית את כמויות הסחורה שיצאה בניפוקים הללו והשוו אותם לכמויות שדווחו על ידי התובע במערכת התוכנה. לדבריו, בכל מקרה שראו במצלמה וחשדו שאינו תקין, אכן מצאו פערים משמעותיים בין מה שהתובע דיווח במחשב לבין הסחורה שהיתה מונחת בתאו של הנהג. מר דוידוביץ ציין כי אין ספק שמקורם של הפערים אינו בטעות הקלדה אלא בשיטה. בקצירת האומר הבהיר מר דוידוביץ לגבי ה"שיטה", כי התובע - שעבד שנים באותה עמדה והיה בקי עד מאוד בכל נושא הרישומים במערכת השקילה - היה מזרים למערכת קודים של משטחים שונים מאלו שעליהם הועמסה הסחורה בפועל, היינו אם הסחורה הועמסה על משטח ששוקל X התובע הזרים קוד של משטח ששוקל יותר ואת הפער בין המשקלים של המשטחים "השלים" בארגזי סחורה. ארגזים אלו יצאו מהמפעל ללא דיווח ומבלי שהמאפיה קיבלה תמורה בגינם. בנוסף, בחלק מהמקרים שצולמו נצפה התובע מוציא בעצמו את משטח הסחורה מרצפת הייצור ומעבירה לעמדת השקילה, דבר שעורר חשד, ובנוסף, בכל המקרים בהם לא היו התאמות, המשטח עליו הונחה הסחורה היה אותו המשטח.

לדבריו של מר דוידוביץ בתצהירו "ככל הנראה, התובע עשה יד אחת עם נהג/ים, אלה מכרו את הסחורה באופן פרטי וכולם, כך נראה, התחלקו ברווחים".

31. פירוט מדויק יותר באשר ל"שיטת" הגניבה נמצא בתצהירו של מר אלי קטן – קב"ט הנתבעת, ומפאת חשיבותו נביאו להלן באריכות.

וכך, לטענת מר קטן, ניתן ללמוד על הגניבות שביצע התובע מתוך השוואת סרטי הצילום בהם נצפה התובע במהלך ימי הבדיקה, לדוחות המחשב המתעדים את הפעולות שבוצעו באותם ימים אשר הוגשו לתיק בית הדין. ודוק, הובהר כי שעון המצלמה מקדים את שעון המחשב המצוין בדוחות שהוצגו, בשתי דקות.

מר קטן תיאר בתצהירו של "שיטות" הגניבה המיוחסות לתובע, כמפורט להלן.

קוד משטח "49"

לטענת מר קטן בתצהירו, שיטת הגניבה העיקרית, היתה שימוש בקוד משטח "49".

לדבריו, במהלך הבדיקה הסתבר כי קיים משטח שהקוד שלו הוא "49", ואשר משקלו על פי נתונים שגויים שנרשמו במחשב הוא 74 ק"ג, וזאת הגם שבפועל המשטח שוקל רק 62.200 ק"ג.

כפועל יוצא מכך, הרי שכשאותו משטח מונח על המשקל מדווחת המערכת על חריגה שלילית בתוצאת המשקל (המחשב מצפה לברוטו של 12 ק"ג יותר ממה שמקבל בפועל).

לדבריו, במשמרות של התובע באורח פלא, לא תמיד נרשמה אותה חריגה שלילית כשהוקלד משטח "49". בנוסף, התובע נהג להקליד את הקוד של המשטח הזה מספר פעמים במשמרת, בתדירות שאינה אפשרית מבחינה מעשית גם בהשוואה למשמרות האחרות בהן, בדרך כלל, עבר המשטח פעם אחת בלבד. לדבריו, אין זה סביר שאותו משטח יעבור יותר מפעמיים במשמרת אחת, ואילו במשמרות התובע נמצא כי המשטח עבר הרבה מעבר לכך.

מר קטן הבהיר כי משמעות הדבר היא שבכל פעם שהתובע הקליד קוד משטח "49" ולא נרשמה הערה בדבר החריגה השלילית, מדובר בגניבת סחורה במשקל של כ- 12 ק"ג שנעשתה על ידי התובע. עוד נטען כי הואיל ומשטח לא יכול לעבור יותר מפעם אחת עד פעמיים במשמרת אחת, הרי שברור שלפחות מהפעם השלישית במשמרת מדובר ברישום פיקטיבי שנעשה על ידי התובע. קרי - עבר משטח במשקל נמוך (כ- 50 ק"ג) אך התובע הקליד את קוד המשטח שלגביו הוכנס נתון שגוי והפער שבין המשקל האמיתי למשקל המדווח "כוסה" בכ- 25 ק"ג סחורה שהוצאה מהמאפיה ללא רישום וכמובן שללא רשות.

לדבריו, כאשר הבחין בתופעה בדוחות, פנה להתבונן במצלמות וכך אימת בוודאות שאכן מדובר ברישומים כוזבים ובגנב.

לדבריו, כאשר התובע החליט לגנוב, הוא המתין להגעת סחורה עמוסה ע"ג משטח ברזל. משקל הטרה של המשטח (ברזל בלבד) צריך להיות מעט פחות מ- 50 ק"ג, כדי שהגניבה תצליח (זהו משקלם של מרבית משטחי הברזל). כשהמשטח הכיל 30 ארגזים שבכל אחד מהם 10 לחם אחיד פרוס לדוגמא, ובסה"כ 300 לחמים, התאפשרה גניבה, אחת מיני רבות. במקום 30 ארגזים התובע הקליד 27 . ובמקום 300 לחמים הוא הקיש 270. המשקל של אותם 30 לחמים ו- 3 ארגזים חסרים מסתכם ב- 28.800 ק"ג (0.75 ק"ג ללחם ו- 2.100 ק"ג לארגז). המשטח האמיתי שוקל כ- 47 ק"ג אך התובע הקליד משטח "49" שמשקלו 74 ק"ג לפי הרישום, וכך נוצר פער של כ- 27 ק"ג אשר "כוסה" במשקלם של אותם 30 לחמים גנובים. לדבריו, במצב כזה המערכת לא רואה חריגה בין הנתונים המוקלדים למשקל בפועל (אלא במסגרת סטיית התקן) ולא מתריעה על כך בדו"ח.

עוד טען מר קטן בתצהירו כי לעיתים הגניבה היתה של 3 ארגזי חלות. משקלה של כל חלה 0.500 ק"ג ובארגז יש 14 חלות ובמקרה זה תוצאת סיכום השקילה דומה מאוד.

לדבריו, במעקב אחר התובע עלה שהוא היה היחיד באותה משמרת שהקליד נתונים למערכת והוציא סחורה. כמו כן הבהיר מר קטן כי התובע עבד גם במשמרות יום אך מרבית הגניבות התגלו במשמרות הלילה בהן עבד ואשר בהן משווקת מרבית התוצרת לקראת מכירתה עם שחר.

קוד משטח "200"

לטענת מר קטן בתצהירו, מלבד משטחי ברזל, קיימים במאפיה גם משטחי עץ ופלסטיק אשר שוקלים 14.800 ק"ג, והקוד האחיד שלהם הוא "800" או "שוהם". למשטחים אלה אין גלגלים והם מובאים על גבי מלגזה. לדבריו, במקרים נדירים, מסיבות שונות, המשטח לא מורד מהמלגזה לעמדת השקילה אלא - המלגזה עצמה מועלית על המשקל. במקרה כזה, הואיל ונוסף משקל המלגזה (83 ק"ג), הקוד שיש להקיש הוא "200" ולא "800".

לדבריו מדובר במקרים נדירים מאוד, עד כדי כך שבכל הימים בהם צפה בצילומים ראה רק מקרה אחד כזה שבו המלגזה נשקלה גם כן. למרות זאת, הרבה פעמים המחסנאים דיווחו קוד "200" ולא קוד "800", אלא שכאשר עשו זאת הם הוסיפו שורה של זיכוי/קיזוז משקל הטרה שנוצר ממשקל המלגזה, כולם, למעט התובע.

לדבריו, בדיקת הדוחות העלתה כי למרות שרק במקרים נדירים נשקלה גם המלגזה, התובע הקליד קוד "200" הרבה מאוד פעמים ובדרך כלל, לא עשה פעולת זיכוי/קיזוז של המשקל. במצב כזה נוצרה לו יתרת משקל של 83 ק"ג, אותה "כיסה" לדבריו בסחורה שגנב ובקיזוז משקל הטרה האמיתי של המשטח שהוביל אותה. לדבריו, התובע היה רושם קוד 200 גם כאשר המשטח היה משטח ברזל, אשר שוקל כמחצית ממשטח עם מלגזה, קרי היה תת-משקל של כ-50 ק"ג אותו הוא מילא בסחורה שלא דווחה.

לדבריו, כאשר מוקלד קוד "200" חייבת להיות צמודה לו שורה של זיכוי משקל המלגזה ואם אין שורה כזו המדובר בגניבה. עוד הבהיר כי השוואת הדוחות לצילומים מלמדת באופן ברור שלמרות שנרשם קוד "200" לא היתה העמסה של משטח + מלגזה ובדרך כלל, אף לא היתה העמסה של משטח עץ או פלסטיק, אלא של משטח ברזל. לדבריו, ניתן לראות בבירור בצילומים כי במקרים כאלה הועמסו 6 ארגזי לחם אחיד יותר מהמדווח (הועמסו 30 ארגזים ששוקלים כ-56 ק"ג ודווח רק על 24 ארגזים).

"משטחים כבדים"

לטענת מר קטן בתצהירו, קיימים במאפיה משטחים כבדים יותר מהרגילים שהקוד שלהם מתחיל ב"300" והם שוקלים כ-60 עד 65 ק"ג. לדבריו, התובע הקליד פעמים רבות קוד של המשקלים הכבדים בעוד שבפועל הועמס משטח קל יותר 15 ק"ג, וכך גנב סחורה במשקל 10-15 ק"ג.

לדבריו, אמנם בצילומים לא ניתן לראות את מספר הקוד של המשטחים שהועמסו בפועל אך ניתן, כך לדבריו, לראות בדוחות שימוש רצוף באותו קוד משטח, דבר שאינו אפשרי מבחינה מעשית, שכן משטח יכול להיות מועמס לכל היותר פעמיים במשמרת ויש הפסקה של מספר שעות בין הגעת המשטח לשקילה בפעם הראשונה לבין הפעם השנייה. כן הסביר מר קטן כי סוג זה של גניבה בוצע על ידי התובע, בדרך כלל, כשעל המשטח היו מוצרים שונים ולעיתים אריזות שונות ולא ניתן לראות בצילומים מה יש מתחת לארגזים, אך השימוש החוזר באותו קוד, הוא שמבסס את הגניבה.

עוד לדבריו, ניתן לראות בהתפלגות צריכה בכל חודש אקראי שנבחר, כי סך הכל משטחים מסדרת הכבדים, עוברים אצל התובע לעיתים, יותר מכפל פעמים לעומת מחסנאי אחר.

לדבריו, במשך 3 ימים רצופים התובע הקליד 85 פעמים קודים של משטחים כבדים (כ- 28 משטחים למשמרת, בממוצע), כאשר לשם ההשוואה, הוא בדק את מספר הפעמים שהוקלדו קודים של משטחים כבדים בשבוע שלאחר מכן, אצל מחסנאי אחר (נתן) במשמרת לילה, והבדיקה העלתה שבממוצע, היו כ- 7 משטחים כבדים במשמרת. לדבריו, הפער העצום בשימוש בקודים של משטחים כבדים מעיד כי מדובר בפיקציה, שהרי המחסנאי לא יכול ל"הזמין" משטח שעליו תעבור סחורה שיוצאת מהמחסן. המשטחים מוכנסים ומוצאים באופן אקראי לגמרי ולא יתכן שדווקא אצל התובע יוצאים פי 3 או פי 4 משטחים כאלה, בפרט כאשר השוואה למצלמות מראה גניבה.

גניבה שיטתית של 90 לחמניות במקבץ

לטענת מר קטן בתצהירו, שני נהגי חלוקה קיבלו מהתובע, על בסיס קבוע, 90 לחמניות יותר מהמדווח על ידו. לדבריו, המדובר באריזות של 6 לחמניות בשקית, 15 חבילות בארגז אנגלי שמשקלו 2.100 ק"ג, אלא שהתובע היה מקליד קוד משטח כבד למרות שהמשטח היה רגיל וכך נוצר פער של כ- 10 ק"ג. מספר הארגזים שהוקלד על ידי התובע היה זהה למספר הארגזים שעל המשטח. אלא שכאשר הקליד את מספר הלחמניות הכולל, הוא סיכל ספרות והקליד תוצאה הנמוכה ב- 90 ממספר הלחמניות שהיו בפועל. לדבריו, לקבלן אחד סופקו תמיד 6 ארגזים אך במקום להקליד 540 לחמניות, הקליד התובע 450, לקבלן השני סופקו תמיד 21 ארגזים אך במקום להקליד 1,890 התובע הקליד 1,800 בלבד. לדבריו, ניתן לראות שהתובע חזר על פעולה זו בקנאות, תמיד עם אותם שני נהגים, באותה שקילה ובאותה הכמות.

גניבת משטחים שלמים

לטענת מר קטן בתצהירו, התובע לא הסתפק בגניבות ה"קטנות" שערכן מאות שקלים כל אחת. תאבונו גדל ולעיתים הוא גנב משטחים שלמים (בעיקר של לחם אחיד) שעלותם כ- 3,000 ₪. לדבריו, דרך הפעולה היתה פשוטה – עת התובע איפשר מעבר של משטח שלם על גבי המשקל מבלי לרשום אותו ו/או לחייב מישהו. לאחר שהשער החשמלי הראשון נסגר, הוא פתח ידנית את דלת יציאת הסחורה והורה להעבירה לנהגים מסוימים. לדבריו, סוג גניבה כזה לא ניתן לזהות בדיווחים, בהיעדר דיווחים. אך אין בעיה לראותו בצילומים ואז להשוות לדיווחים ולראות שהמשטח עבר ללא דיווח. לפיכך לדבריו, הוא יכול להעיד בוודאות רק על מעט מקרים כאלה, אותם מקרים שמופיעים בצילומים.

32. עוד הוסיף מר קטן בתצהירו כי לאחר שעבר על כל הדוחות אל מול הצילומים, הוא ערך בדיקות נוספות, וכך גילה כי בהתפלגות שבועית, בשבועות בהם התובע עבד בעמדת השקילה הצריכה של מספר קבלנים היתה נמוכה ביחס לצריכה בשבוע בו עבד מחסנאי אחר, ובהמשך פירט את שווי הגניבות שלדבריו הצליח לתעד ב-9 הימים בהן נערך המעקב ואשר לטענתו מסתכם ב-65,000 ₪ לאותם ימים.

כמו כן צירף מר קטן לתצהירו את הנספחים הבאים:

נספח נ/1 - שבו ריכז את הימים והדעות בהן עשה התובע שימוש בקוד "משטחים כבדים", תוך ציון אותם מקרים בהם לדבריו מהשוואה למצלמות מדובר ב"גניבה ודאית. נספח נ/2 – שבו ריכז את מקרי הגניבה לפי ימים ואת שווי הנגיבות.

נספח נ/5 – הוא המחירון הרלוונטי לתקופת הגניבות הנטענות.

נספח נ/6 – פרוטוקול שיחתו עם התובע.

נספח נ/7 – תלושי שכר של התובע ל-12 חודשי עבודתו האחרונים.

אשר לנספח נ/3 הובהר בתצהירו של מר קטן כי מדובר בצילומי מצלמות האבטחה אשר יוצגו על גבי מחשב במהלך הדיון, כפי שאכן נעשה. אשר לנספח נ/4 הובהר כי מדובר בדוחות המכירות הממוחשבים אשר יוצגו על גבי מחשב במהלך הדיון. לציין כי במהלך הדיון בפנינו התרנו (כפוף להתנגדות התובע לקבילותם) את דוחות המחשב בהם תועדו הפעולות שבוצעו במחשב המחסנאי, והם סומנו בהתאמה מוצג נ/1 - הדוחות לתאריכים 17/11/08 עד 20/11/08 ועד בכלל, ומוצג נ/2 - הדוחות לתאריכים 30/11/08 עד 4/12/08 ועד בכלל (לשם הנוחות, ייקראו דוחות אלו להלן ביחד – הדוחות).

לציין כי מלוא החומר לרבות צילומי מצלמות האבטחה והדוחות הועברו עוד קודם לכן לידי התובע שבדק אותם ועיין בהם.

33. עד כאן גרסת הנתבעת וראיותיה כפי שהובאו בפנינו.

מנגד, התובע בתצהירו דחה מכל וכל את אשמת הגניבה המיוחסת לו. לטענתו, הוא לא ביצע את מעשי הגניבה שמייחסים לו, אלא שירת את המאפיה 20 שנה בנאמנות, מהן תקופה ארוכה כמחסנאי, ומעולם לא הוטל דופי באמינותו וביושרו. לדבריו, הטענה כאילו ביצע גניבות בשיטות המתוחכמות המתוארות בתצהירו של מר קטן, לעיני המצלמות, לעיני שותפיו למשמרת ולעיני יתר עובדי המאפיה המעורבים בתהליך הוצאת הסחורה - אינה אמת וחורגת מגבולות ההיגיון.

עוד לדבריו, עבודת המחסנאי מתבצעת בתנאים של לחץ בלתי רגיל ודורשת מיומנות (כולל עבודה על מחשב ושליטה בתוכנה) וריכוז מירביים. בסוג כזה של עבודה קורות לפעמים תקלות וטעויות ברישום או בהקלדת הנתונים, אך ברוב המקרים הטעויות מתגלות במהלך העבודה ומתוקנות בהתאם, כאשר הדברים ידועים לכל מי שיש לו נגיעה בתהליך העבודה במחסן ואין בכך שום חידוש.

לטענתו פיטוריו נעשו על סמך חשדות בלתי מבוססים וההחלטה על פיטוריו נתקבלה בחוסר תום לב ומשיקולים פסולים. לטענתו, הנתבעת נקטה נגדו צעד חד צדדי של פיטורים ושלילת פיצויי פיטורים בהסתמך על חשדות סתמיים ומופרכים ומבלי שנעשתה בדיקה נאותה לביסוס החשדות. ההחלטה לשלול את פיצויי הפיטורים, הינה החלטה הלוקה בחוסר סבירות, חוסר הגינות וחוסר מידתיות. לדבריו, אין זו הפעם הראשונה שהנתבעת מתנכלת בדרך דומה לעובדים ותיקים, מייחסת להם חדשות חמורים, מפנה כלפיהם האשמות שווא ומפטרת אותם מהעבודה תוך הימנעות מתשלום פיצויים ודרך התנהלותה זו ידועה מזה שנים ומופעלת באופן שיטתי כלפי עובדים ותיקים כל אימת שמתעורר רצון להיפטר מעובד זה או אחר מבלי לשאת בתוצאות המתחייבות מפעולת הפיטורים. לטענתו כך נהגה הנתבעת בעניינם של מספר לא מועט של עובדים (אשר חלקם ננקבו בשמם), כאשר לטענתו בכל אותם מקרים שהגיעו לבית הדין נדחו טענות הנתבעת והתבררו כטענות כוזבות וזדוניות.

ביתר פירוט ביחס לנטען על ידי הקב"ט מר קטן, הצהיר התובע:

לגבי הטענות ביחס לקוד משטח "49" – טען התובע כי טענת מר קטן לפיה הוא מקליד את משקל המשטח משוללת אחיזה במציאות, שכן משקלי המשטחים מובנים בתוכנת המחשב ואין אפשרות לשנותם, אלא רק על ידי אנשי התוכנה. אף לעניין תדירות הכניסה והיציאה של משטח 49, טען כי אין ממש בטענת מר קטן, שכן יש משאיות שמעמיסים בשעה מאוד מוקדמת (לבאר שבע, ירושלים וכיוצ"ב). בכל משמרת יש עשרות רבות של משטחים כאלה. יש משטחים שנכנסים במשמרת רק פעם אחת וממתינים עד לפינויים ע"י הנהגים ולעומתם יש משטחים שנכנסים ויוצאים כמה וכמה פעמים במשמרת.

זאת ועוד, לטענתו, בחודשים האחרונים לעבודתו היו לא מעט בעיות עם מספרי המשטחים, כאשר

משטחים שהיו שייכים למאפיית אחדות ולמאפיית אלומות (שבבעלות דוידוביץ) הובאו ע"י נהגים למאפיית דוידוביץ והושארו במאפייה, וכך נוצר מצב שבו חלק מהמשטחים נשאו אותם מספרים, כלומר, שני משטחים או יותר שיש להם אותו מספר.

לגבי הטענות ביחס לקוד משטח "200" – טען התובע כי משטחים מסוג "שוהם" שהקוד שלהם 800 או 700 מיועדים בעיקר לצבא ולזוגלובק והטיפול בהם מתבצע באמצעות נהגי המאפייה (להבדיל מנהגי חלוקה עצמאיים). בין אם משטח כזה מועלה על המשקל עם המלגזה או ללא המלגזה הקוד נשאר אותו דבר והתוכנה יודעת לעשות את הקיזוז של משקל המלגזה באופן אוטומטי.

לעומת זאת, משטח 200 הוא משטח שונה לגמרי. מדובר במשטח מברזל עם גלגלים והוא אף פעם אינו מועלה למשקל עם המלגזה. משטח 200 הוא משטח ברזל רגיל, ואם במשמרת זו או אחרת הקליד את אותו מספר פעמיים אין בכך שום דבר חריג.

לגבי הטענות ביחס למשטחים הכבדים – טען התובע כי טענות מר קטן בהקשר זה משוללות בסיס במציאות, שכן אין קבוצה שלמה של משטחים שהקוד שלהם הוא "300" אלא עשרות משטחים שמספריהם מתחילים ב- 302 ,301 ,300 וכן האלה.

הטענה כאילו הקליד קוד 300 כאשר בפועל הועמס משקל קל יותר מופרכת לחלוטין.

לגבי הטענות ביחס ל-90 לחמניות – טען התובע כי טענותיו של מר קטן בהקשר זה אינן אמת, ולא ברור מדוע לא הוצגו טפסי ההזמנה ותעודות המשלוח של אותם שני נהגים כדי לאפשר השוואה עם הכמויות שסופקו בפועל. לדבריו, אין כל הוכחה כי נהגים אלה, או אחרים, קיבלו סחורה מעבר למה שנרשם בתעודות המשלוח ובתעודות החיוב.

לגבי הטענה בדבר גניבת משטחים שלמים – טען התובע כי הטענה כאילו העביר משטחים שלמים מבלי לרשום אותם היא שקרית לחלוטין והדבר פשוט בלתי מתקבל על הדעת נוכח כל מנגנוני הבקרה הקיימים בתהליך הוצאת הסחורה החל מהמצלמות המוצבות בכל פינה, דרך המחסנאי השני שעובד צמוד אליו באותה משמרת ורואה את פעולותיו, בנוסף לפועל המחסן שמביא את המשטח לשקילה ונוסף לעובדי המאפייה שמעבירים את

הסחורה מעמדת השקילה לתאי הנהגים. זאת ועוד, לא ניתן להוציא משטח החוצה ללא פעולה של הקלדה ואישור. פתיחה ידנית של שער יציאת המשטחים ע"י המחסנאי יכולה להתבצע רק בדמיונו של מר קטן אך לא במציאות.

לעניין הפתיחה הידנית של שער יציאת המשטחים, כל האמור בתצהירו של קטן אינו אמת. לטענת התובע, למחסנאי אין אפשרות לבצע פתיחה ידנית של השער. אם יש תקלה במחשב (למשל הפסקת חשמל) מבוצע תהליך הוצאת הסחורה באופן ידני והכל נרשם ומתועד ידנית. במקרה כזה עובדי המאפייה שנמצאים בחוץ, לפי הוראות ההנהלה, משחררים את לחץ האוויר ופותחים את השער לרווחה עד לתיקון התקלה. פתיחת השער באופן ידני כאמור מתבצעת מחוץ למאפייה ואין כל אפשרות שפעולה כזאת תתבצע ע"י המחסנאי. כדי שמחסנאי יוכל לפתוח את השער ידנית הוא צריך לצאת מחוץ למאפייה (הליכה של מאות מטרים) דרך עמדת השומר, לפתוח את השער ולחזור. לדבריו, הוא מעולם לא עשה זאת ואין כל אפשרות מעשית לביצוע פעולה כזאת ע"י מחסנאי. מכאן שאין יסוד להצהרתו של מר קטן בתצהירו כאילו במקרה של אי התאמה בנתונים המחסנאי יכול לפתוח את השער בפתיחה ידנית.

34. מעבר להתייחסות הקונקרטית לפרטי שיטת הגניבה כנטען על ידי מר קטן, הוסיף התובע בתצהירו גם השגות כלליות, ובין היתר נטען על ידו כי הדרך לבדוק אם לנהג פלוני נמסרה, במשמרת מסוימת, כמות מוצרים העולה על הכמות שהוזמנה, היא ע"י השוואה בין הכמות המצוינת בטופס ההזמנה ובתעודת המשלוח (וגם בתעודת החיוב של אותו נהג) מול כמות המשטחים והארגזים הנראים בסרט הצילום של אותה משמרת. לטענתו, ללא הצגת טפסי ההזמנות, תעודות המשלוח ותעודות החיוב של הנהגים, לא ניתן לבצע השוואה ובדיקה אמינה ואמיתית. עוד מלין התובע על כך שלקח לנתבעת כשנה כדי להגיש תלונה למשטרה, וזאת רק בסמוך לתחילת הליכי הדיון בתיק זה, הגם שכבר במעמד פיטוריו הודיע לו מר קטן שבכוונתו להזמין משטרה ולהגיש תלונה למחרת. אשר לסרטי הצילום טוען התובע כי במהלך חקירתו במשטרה, כשנה לאחר פיטוריו הוצגו בפניו צילומים מתוך סרטי הצילום שסופקו לחוקר המשטרה ע"י מר קטן והוא הופתע לגלות כי בחומר המצולם שהנתבעת העבירה למשטרה לא קיים כלל צילום של עמדת העבודה שלו, לא רואים את הפעולות שהקליד, לא רואים את המקלדת ולא רואים את מסך המחשב עליו מוצגים הנתונים שהקליד.

לדבריו, תהליך הוצאת הסחורה תועד במלואו ע"י מספר רב של מצלמות בכל פינה וידוע לו בוודאות כי אחת המצלמות הייתה מכוונת וממוקדת לעמדה שלו ותיעדה את כל פעולותיו תוך הצגת המקלדת ומסך המחשב, כך שכל מי שישב בחדרו של השומר יכול היה לראות על המסך שבעמדת השומר את מהלך הוצאת הסחורה כולל המקלדת והמסך וכולל תהליך ההקלדה ע"י המחסנאי. דא עקא שגם חומר הצילום שהועבר לעיונו במסגרת ההליך, העלה כי אין בחומר שום תיעוד של תהליך עבודת המחסנאי ולא רואים כלל את פעולותיו, לא בעת הקלדת הנתונים ולא את מסך המחשב עליו מוצגים הנתונים שהוקלדו, ועל כן אין מנוס מן המסקנה כי הנתבעת או מי מטעמה טיפלו בחומר הצילום והפיקו העתק חלקי וערוך שאיננו משקף את המקור.

עוד טען התובע כי לא פעם היו מתרחשות תקלות שבהן התוכנה לא פעלה למשך פרק זמן כזה או אחר, לעתים (למשל בהפסקות חשמל) למשך שעות ארוכות.

במצבים כאלה היו מבצעים את הפעולות באופן ידני ורושמים דוחו"ת ותעודות חיוב ידניות. כך גם טען התובע כי ברוב המקרים הוא מקליד את נתוני המשטח לפי הקוד שהוא שומע מפועל המחסן ולאו דווקא לפי מראה עיניים.

כן הפנה התובע לטענת הנתבעת בדבר סטייה של שתי דקות בין שעון המחשב לשעון הדוחות. לדבריו, לאור פער זה במהלכו עוברים מספר משטחים את השער, כלל לא ניתן ליצור השוואה אמינה בין הסרט לדוחות הממוחשבים.

35. אשר לדוחות המחשב שהוגשו על ידי הנתבעת, טען התובע כי לא מדובר ברשומה מוסדית משלא נעשו במהלך העבודה הרגיל של הנתבעת ועל כן אינם קבילים משאינם עומדים בתנאי סעיף 36 לפקודת הראויות ביחס לפלט מחשב. בנוסף, אין כל ראיה על דרך הפקת הדוחות ועל אמינותה של התוכנה המפיקה את הדוחות. בנוסף לטענתו, הדוחות אינם מאומתים בתצהיר ואינם חתומים. כך גם בעדויות עדי הנתבעת מופיעים סוגים שונים של דוחות ולא ניתן ללמוד מהן מה ההבדל בין הדוחות השונים, מה שמו של כל דוח ומדוע לא הוגשו כל הדוחות. בנוסף לכך, מעיון בדוחות עולה כי אין כל חוקיות בחריגות, ורישום של חריגה קיים גם במשטחים בהם יש תכולה מלאה של המשטח. זאת ועוד. טוען התובע. מערכת ממוחשבת דרכה שיש בה מדי פעם טעויות, ולטענתו, הנתבעת לא הציגה מנגנון מעקב ובקרה למערכת השקילה.

אשר לסרט הצילום טען התובע בנוסף, כי לא נראה בסרט המחסנאי החולק עם התובע את המשמרת; לא הוגש לבית הדין כל חומר ביחס להתקנת והחזקת המצלמות לרבות הבטחת תיאום בין מערכת המחשב והשקילה למצלמות. כך גם לטענתו לא הוגש תצהיר מטעם החברה שהתקינה את המצלמות ולא נמסרו פרטים על הליך הפקת סרט הצילום.

בנוסף, צירף התובע כאמור את חוות דעתו של מר דניאל הרפז, אשר קבע לאחר צפיה בסרטי הצילום של מצלמות האבטחה כי לא מצא שהתובע ביצע שום פעולה חריגה היכולה להצביע על גניבה של מוצרים וכי אין בחומר המצולם היכולה להצביע על גניבה. כמו כן ובהסתמך על טענת התובע כי היתה ממוקמת מצלמה מעל מקלדת המחשב עליה עבד, קבע שהעדר חומר ממצלמה זו, עשוי להצביע על עריכה או בישול של הסרטים.

עד כאן טענות הצדדים זה בכה וזה בכה, ומכאן נפנה לבחון האם הנתבעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת אקט הגניבה כנטען על ידיה.

השימוש בקוד "200"

36. כאמור המדובר בקוד המתייחס להעלאת משטח +מלגזה כאשר לטענת הנתבעת במקרה כזה צריכה להופיע שורה של קיזוז משקל המלגזה – 83 ק"ג, אך התובע לא ביצע את הקיזוז, ובמקום זאת היה מעלה על המשקל משטח ברזל אשר שוקל כמחצית ממשקל המלגזה, כך שנותרו לרשותו כ-50 ק"ג של סחורה שיכל להעביר ללא רישום.

לעניין זה הפנתה הנתבעת בסיכומיה לצילום רציף שהוצג בפני התובע ובפני בית הדין במהלך חקירתו הנגדית, בהתייחס ליום 17/11/08, משעה 18:19 ועד לשעה 18:23. התובע אישר בעדותו (ראה: בעמ' 11 לפרוטוקול ש' 26 עד עמ' 12 5), כי בקטע זמן זה ניתן לראות שמועברים 5 משטחי ברזל של לחם אחיד פרוס כאשר לגבי ארבעת הארגזים האחרונים אישר כי מדובר במשטחים שעליהם 30 ארגזים ואילו לגבי המשטח הראשון טען כי לא ניתן לזהות בוודאות את מספר הארגזים. בהתאמה לכך הפנתה הנתבעת לדוחות, שם (לאור הפער של 2 דקות) ניתן להבחין כי החל מהשעה 18:21 עד 18:25 דיווח התובע על חמישה משטחים, כאשר המשטח הרביעי דווח בקוד "200", ולגביו הקליד התובע 24 ארגזים, הגם שזיהה בעדותו 30 ארגזים. כמו כן והגם שהתובע אישר בעדותו כי מדובר במשטח ברזל, הקליד התובע קוד "200".

לעניין זה הסבירה הנתבעת כי הבדל המשקל בין קוד 200 – 97 ק"ג לבין משטח ברזל -47 ק"ג הוא 50 ק"ג. משקלם של אותם 6 ארגזים חסרים הוא 57.6 ק"ג (2.1 ק"ג משקל הארגז X 6 + 60 לחמים בשישה ארגזים X 0.75 משקל הלחם), ובדרך זו הועברו על ידי התובע 60 לחמים ללא רישום.

כן הפנתה הנתבעת לכך שבאותה משמרת חזרה אותה פעולה על עצמה בהזדמנויות נוספות: בשעה 18:54 דווח קוד 200 ועליו 24 ארגזים; בשעה 22:31 דווח קוד 200 ועליו 24 ארגזים; בשעה 00:27 דווח קוד 200 ועליו 24 ארגזים, הגם שניתן להבחין בצילומים כי היו על המשטח 30 ארגזים. לדבריה מהשוואת ריכוז האירועים שערך הקב"ט (נספח נ/2 לתצהיר מר קטן) והצילומים ניתן להבחין כי פעולה זו חזרה על עצמה 25 פעמים ב-9 הימים שנבדקו, כאשר לטענתה, בנוסף היו מקרים בהם התובע דיווח על קוד "200" וגנב לחמניות וחלות בכמויות משתנות.

37. לציין, כי הגם שכל סרטי הצילום והדוחות הועברו לעיונו של התובע מבעוד מועד, הרי שלמעט טענותיו (אליהן נתייחס בהמשך) בדבר אי מהימנות הדוחות והצילומים ככלל, לא התייחס התובע במפורש במסגרת סיכומיו או סיכומי התשובה מטעמו למקרים אליהם הפנתה הנתבעת, ולא סיפק להם הסבר קונקרטי, למצער אף לא לאותו אירוע לגביו העיד התובע עצמו כי מספר הארגזים שהקליד אינו תואם את מספר הארגזים שהעיד כי הועברו.

על פני הדברים, נתונים אלו לכשעצמם, מעוררים למצער חשד כי התנהלות התובע אינה תקינה.

השימוש במשטח "49"

38. לעניין זה נטען על ידי הנתבעת כאמור כי התובע נהג לגנוב בשתי שיטות, מחד על ידי שימוש ציני בעובדה שנתוני משקל זה הוזנו עקב טעות במשקל גבוה יותר במחשב, דבר שגרם לפער של כ-12 ק"ג בין המשקל שחישבה המערכת לבין המשקל האמיתי של המשטח, ואמור היה להתריע על סטיה שלילית במשקל, אך אצל התובע לא נרשמה סטיה, דבר שאיפשר לו להעמיס כמות גדולה יותר של ארגזים מן הכמות שהקליד. מאידך, על ידי כך שלעיתים הקליד קוד "49" למשטח ברזל רגיל שמשקלו 47 ק"ג ובכך נוצר פער של 27 ק"ג, שאיפשר לו להעמיס כמות גדולה יותר של ארגזים מן הכמות שהקליד.

לעניין זה הפנתה הנתבעת בסיכומיה ליום 19/11/08 בשעה 23:41 שם נראה התובע בצילום מוציא משטח ברזל עם 30 ארגזים של לחם אחיד פרוס, אך בפועל בדוחות הקליד 27 ארגזים, כאשר משקל אותם 3 ארגזים נוספים הוא 28.8 ק"ג (2.1 ק"ג משקל הארגז X 3 + 30 לחמים בשישה ארגזים X 0.75 משקל הלחם). כן הפנתה הנתבעת ליום 18/11/08 בשעה 21:01 שם נראה התובע בצילום מוציא משטח 49 עם 15 ארגזי לחמניות, הגם שבפועל הקליד 13 ארגזים של לחם אחיד פרוס, ההפרש 13.2 ק"ג (2X 6.6 משקל ארגז לחמניות) אשר תואם להפרש בין משקלו האמיתי של משטח 49 לבין משקלו הרשום במחשב, כאשר באחוז הסטייה צוין 26.9- שהוא אחוז חריג. עוד הפנתה הנתבעת ליום 20/11/08 בשעה 21:49 שם דיווח התובע על 3 ארגזי חלות פחות מכמות הארגזים שנראית בצילומים, כאשר הפער הוא 27.3 ק"ג (0.5 משקל חלה X 14 חלות בארגז X 3 + 2.1 משקל הארגז X 3) וכן הפנתה ליום 30/11/08 בשעה 18:12 שם דיווח התובע על משטח של 25 ארגזים של לחם רוסי למרות שבצילומים נראו 30 ארגזים על המשטח, כאשר הפער הוא 44.5 ק"ג (0.75 משקל הלחם X 9 לחמים בארגז X 5 + 2.1 משקל הארגז X 5). ואמנם, באחוז הסטיה צוין 14.6 שהוא אחוז חריג ביחס לאחוזי הסטיה ללחם זה כי שנראה לפני ואחרי משטח זה.

לטענת הנתבעת באותם 9 ימים דיווח התובע 19 פעמים על משטח 49.

39. מנגד, טען התובע בסיכומיו כי מלכתחילה אין זה סביר שבמשך שנים לא היתה ידועה לאף אחד הבעייתיות של משטח זה, מה גם שאם נכונה טענת הנתבעת באשר לטעות מובנית במערכת של משטח 49, אין כל ערובה לכך שלא קיימים עוד נתוני יסוד שגויים בתוכנה, העלולים לגרום לנתונים תמוהים. מכל מקום לטענתו, גם בדוחות במשמרות שלו לעיתים מופיעה חריגה במשטח זה, וחמור מכך, מעיון בכלל החריגות שנרשמו עולה כי אין כל חוקיות בחריגות. כך למשל במשמרת של יבגני ניתן להבחין במקרה בו עובר משטח 49 כאשר אין התרעה על חריגה והסטייה קרובה לסטייה המותרת 4% בלבד (ראה: ביום 3/12/08 בשעה 11:20). מכל מקום, מפנה התובע לכך שניתן להבחין בדוחות כי לחם שמשקלו 750 גרם מופיע ברצף במשקלים שונים. כך למשל ביום 17/11/08 ששה משטחים רצופים של לחם פרוס - משקל הלחם משתנה מ - 743 גרם עד 792 גרם. לטענת התובע הפרש של 45 גרם בין לחם ללחם במשטח שלם של 300 כיכרות יכול להגיע לפערים של כ- 13 ק"ג . באשר לתדירות הופעת המשטחים, נטען כי גרסתו לגבי משטחים נוספים ממאפית אלומות ומאפית אחדות בקודים זהים לא נסתרה וניתן לראות כי היו משטחים שונים עם אותו מספר. כך למשל ביום 17/11/08 עבר משטח מספר 160 בשעה 1:28 ולאחר שלוש דקות עבר פעם נוספת משטח עם אותו מספר. מכל מקום באשר לתדירות הופעת משטחי 49 במשמרת שלו, טען התובע כי במשמרת ערב עוברים במחסן כ- 2,500 משטחים, בעוד מספר המשטחים של הנתבעת הוא כמה מאות בלבד. לכן הופעת משטח כמה פעמים במשמרת הינה סבירה, וזאת, מדגיש התובע, בניגוד למשמרת בוקר בה יש רק כמה מאות משטחים נשקלים אשר אז הסבירות להופעת משטח אחד כמה פעמים נמוכה יותר. יתרה מזאת, טוען התובע. כעולה מהדוחות, גם במשמרות של יבגני, שהינן משמרות בוקר ועמוסות הרבה פחות, רואים הופעה של מספרי משטחים זהים בתדירות ובמהירות גבוהה מזו הנטענת על ידי הקב"ט בתצהירו.

40. בהקשר לעניין זה מקובלות עלינו חלק מטענותיו של התובע. כך, בניגוד לעדותו של מר קטן בפנינו לפיה בזמן חשיפת הפרשה משקלו של משטח 49 היה נמוך מ-74 ק"ג (ראה: בעמ' 35 לפרוטוקול ש': 28), העיד בפנינו מר דוידוביץ, שהוא כאמור מנהל מערכות מידע של הנתבעת, כדלקמן:

"ש. מה היה הבעיה עם משטח 49?

ת. רוב המשטחים הם בסביבות 50 קילו. המשטח הזה שקל כ- 74 קילו והוא היה

חריג במשקל. משקלו היה רשום נכון במערכת. אין טעות בנתונים" (ראה: בעמ' 49 לפרוטוקול ש': 13-14).

אם אמנם כך הם פני הדברים, הרי שהתובע לא היה יכול להשתמש במשטח זה על מנת "להשלים סחורה" כטענת הנתבעת. על כך נוסיף כי מעבר לטענה שנסתרה על ידי מנהל מערכות מידע של הנתבעת בעצמו, לא הובאה בפנינו כל ראיה להראות שאכן משקלו של משטח "49" במועדים הרלוונטיים עמד על 62.200 ק"ג. לכך נוסיף שגם הסטיות שהופיעו בדוחות ביחס למשטח "49" שונות בצורה ניכרת האחת מרעותה. כך, וכפי הנטען על ידי התובע, מעיון בדוחות ניתן להבחין כי ביום 3/12/08 בשעה 11:20 עבר משטח זה במשמרתו של יבגני (אשר כלפיו לא הועלתה כל טענה), ולגביו צוינה סטיה מינמאלית של מינוס 4%, סטיה שאינה מתיישבת עם גרסת הנתבעת לפיה במצב זה אמור המחשב להתריע על מינוס של לפחות 16% אם אמנם משקלו של המשטח היה נמוך ב-12 ק"ג מהמשקל המדווח במחשב. כך גם ניתן להבחין בדוחות מיום 17/11/08 כי בשעה 08:31 עבר משטח זה במשמרתו של מר פרץ, ולגביו צוינה סטיה של מינוס 36.3 אחוז, סטיה שאף היא אינה מתיישבת עם גרסת הנתבעת לפיה במצב זה אמור המחשב להתריע על מינוס של כ-16% אם אמנם משקלו של המשטח היה נמוך ב-12 ק"ג מהמשקל המדווח במחשב.

זאת ועוד, ביחס לדוגמא מיום 18/11/08 בשעה 21:01, אליה הפנתה הנתבעת – אם אמנם כטענת הנתבעת התובע "השלים" שני ארגזי לחמניות במשקל כולל של 13.2 ק"ג תוך ניצול הטעות ברישום משקלו האמיתי של משטח 49, הרי שלכאורה לא היתה אמורה להשתקף סטיה במשקל או למצער סטיה קטנה ביותר, אלא שכפי שעולה מהדוח (ואף לשיטת הנתבעת עצמה), המחשב הראה במקרה זה, סטיה של מינוס 26.9 אחוזים, סטיה שאינה עולה בקנה אחד עם גרסת הנתבעת באשר לניצול "הציני" שעשה התובע במשטח זה. כך גם ביחס לדוגמא מיום ליום 20/11/08 בשעה 21:49 – אם אמנם כטענת הנתבעת התובע "השלים" 3 ארגזי חלות במשקל כולל של 27.3 ק"ג, תוך ניצול הטעות ברישום משקלו האמיתי של משטח 49 ותוך הקלדת קוד 49 ביחס למשטח ברזל רגיל ששוקל רק 47 ק"ג הרי שגם במקרה זה לכאורה לא היתה אמורה להשתקף סטיה במשקל או למצער סטיה קטנה ביותר, אלא שכפי שעולה מהדוח (ואף לשיטת הנתבעת עצמה), המחשב הראה במקרה זה, סטיה של פלוס 14.6 אחוזים, סטיה שאף היא אינה יכולה להתיישב עם גרסת הנתבעת.

לאור מכלול הנסיבות כמבואר לעיל, מוצאים אנו קושי להסיק מסקנות מהנתונים אליהם הפנתה הנתבעת בעניין השימוש הציני הנטען במשטח 49, לא כל שכן את המסקנות שהנתבעת מבקשת להסיק.

בשולי הדברים נוסיף, כי גם טענת הנתבעת לפיה באותם 9 ימים בהם נבדקו משמרותיו של התובע, הוא דיווח 19 פעמים על משטח 49, אינה חורגת מגרסת הנתבעת לפיה במשמרת לילה יכול משטח מסוים לעבור פעמיים, ובכל מקרה הואיל ולא הוצגו בפנינו פרטי משמרות לילה בהיקף מקביל ביחס למחסנאים אחרים, אין בידינו לקבוע שהוכח בפנינו כי מדובר בשימוש חריג במשטח זה דווקא במשמרותיו של התובע.

המשטחים הכבדים

41. לעניין זה אישרה הנתבעת בסיכומיה, כפי שאף נטען בתצהירו של מר קטן כי על גבי המשטחים הכבדים שמספריהם החלו במספר 300 ואילך, הועמסו מוצרים ואריזות שונות כך שלא ניתן לראות בצילומים מה יש מתחת לארגזים, אלא שלטענתה בתצהיר מר קטן ובסיכומיה, השימוש החוזר בקוד של משטח כבד כאמור, הוא שמבסס את הראיה לגניבה שבוצעה על ידי התובע.

עוד טענה הנתבעת בתצהיר מר קטן וסיכומיה כי משטח כבד הופיע אצל מר פרץ שגם הוא עבד במשמרת לילה כמו התובע, שבע פעמים בממוצע למשמרת בעוד שאצל התובע הופיע משטח כבד כאמור כ-28 משטחים בממוצע למשמרת.

אין בידינו לבסס ממצאים על סמך אמירה זו שלא גובתה באסמכתאות. כפי שאף נטען על ידי התובע, הדוחות שהוצגו בפנינו הם אכן דוחות רציפים למועדים הנקובים בהם אשר סוקרים את משמרות הלילה של התובע ואת משמרות הבוקר של יבגני ומר פרץ, אך לא הוצג בפנינו דוח של משמרות לילה בהיקף דומה של יבגני או מר פרץ, אשר ממנו ניתן היה ללמוד מה היקף המשטחים הכבדים שעוברים במשמרת לילה, מה גם שלא נסתרה גרסת התובע כי עקב השימוש במשטחים ממאפיות אחרות, היו משטחים בעלי מספרי קוד זהים.

אלא שמוסיפה הנתבעת בסיכומיה ומפנה לדוחות מהם עולה כי ביום 19/11/08 הועמס משטח שמספרו 322 חמש פעמים ובסמיכות זמנים בלתי אפשרית: בשעה 23:20, בשעה 23:35, בשעה 00:43, בשעה 00:57, ובשעה 03:22. נקדים ונבהיר כי פער של כשעה ורבע לערך בין הופעת אותו משטח על גבי מתקן השקילה, אינו חריג שכן, כפי שאף ציין התובע מעיון בדוחות עולה כי במשמרת בוקר של יבגני מיום 18/11/08 ניתן להבחין כי משטח שמספרו 188 עבר פעם אחת בשעה 08:40 ופעם שניה בשעה 09:58. אשר לפערים של כ-15 דקות (בין השעה 23:20 לשעה 23:35 ובין השעה 00:43 לשעה 00:57), אכן מדובר בפער תמוה, אלא שלעניין זה קשה להתעלם מכך שמעיון בדוחות עולה כי גם במשמרת בוקר של יבגני מיום 19/11/08 ניתן להבחין כי משטח שמספרו 150 עבר פעם אחת בשעה 09:29 ופעם נוספת ונפרדת בשעה 09:31, ללמדך כי לא מן הנמנע שמדובר בטעות, שאינה ייחודית לתובע.

מכל מקום, טענת הנתבעת לפיה התובע ביצע את הגניבות בצורה מתוחכמת אינה מתיישבת עם הקלדת אותו מספר משטח ברצף, דבר שניתן להבחין בו באופן מיידי, לא רק בזמן אמת אלא גם מעיון שטחי בדוחות.

גניבה שיטתית של 90 לחמניות במקבץ

42. כאמור, לטענת מר קטן בתצהירו, שני נהגי חלוקה קיבלו מהתובע, על בסיס קבוע, 90 לחמניות יותר מהמדווח על ידו, על ידי כך שהתובע היה מקליד את מספר הארגזים הנכון אך שכאשר הקליד את מספר הלחמניות הכולל, הוא סיכל ספרות והקליד תוצאה הנמוכה ב- 90 ממספר הלחמניות שהיו בפועל. לדבריו, ניתן לראות שהתובע חזר על פעולה זו בקנאות, תמיד עם אותם שני נהגים, באותה שקילה ובאותה הכמות.

בסיכומיה הפנתה הנתבעת לכך שבדוחות ניתן להבחין כי ביום 17/11/08 בשעה 21:24 הועמסו על המשטח 6 ארגזי לחמניות עבור הנהג דיאב ראייד אך נרשמו רק 450 לחמניות, ביום 18/11/08 בשעה 21:07 בלחמניות שיועדו לדיאב ראייד נרשמו ששה ארגזים, אך הוא חויב רק ב- 450 לחמניות במקום 540, וביום 19/11/08 בשעה 21:42 יועדו 6 ארגזים לדיאב ראייד אך התובע הקליד 450 לחמניות במקום 540.

עוד הפנתה הנתבעת לדחות בעניינו של הנהג אבוהליגא עלי: שם ביום 18/11/08 בשעה 21:23 21 ארגזים ואילו במספר הלחמניות נרשם 1800 במקום 1890, ביום 19/11/08 בשעה 21:54 נרשמו 21 ארגזים ורק 1,800 לחמניות, וכך גם במשמרות נוספות.

מנגד, לטענת התובע בתצהירו, אין באפשרותו כלל לשנות את מספר האריזות בכל ארגז שכן מדובר בנתונים שמופיעים במחשב. בהקשר לכך לא נעלמה מעינינו עדותו של העד מר פרץ מטעם הנתבעת (ראה: בעמ' 24 לפרוטוקול ש': 23-26), לפיה כמות האריזות בכל ארגז אכן מצויה בתוך המערכת כנתון קבוע, אך ניתנת לשינוי באופן ידני. דא עקא, שחרף עדות זו אין בידינו לקבל את ניסיונה זה של הנתבעת לייחס לתובע שינוי נתוני המוצרים וייחוסם לאותם שני נהגים מסוימים.

ראשית, לא הוכח בפנינו שאכן בארגז לחמניות מסוג זה יש 90 לחמניות.

שנית, מעיון בדוחות עולה כי מוצר זה המכונה "לחמניה רגילה 5" שקוד המוצר שלו הוא 10001 אינו מוצר שכיח. עם זאת מעיון בדוחות עולה כי התובע דיווח על מוצר זה גם ללקוחות אחרים בכפולות קבועות של 60 לחמניות לארגז. כך ב-18/11/08 שעה 21:01 מופיע אותו קוד למספר לקוחות (ובכלל זה מאפית אחדות) כאשר לכולם מופיעה הכמות בכפולות של 60 לחמניות לארגז, כך גם ב-19/11/08 שעה 21:35 מופיע אותו קוד ללקוח בשם מ.א. שיווק גם כאן בכפולות של 60 לחמניות לארגז (10 ארגזים, 600 לחמניות), ב-20/11/08 שעה 04:24 מופיע אותו קוד תחת שם לקוח כרטיס עובדים, בכפולות של 60 לחמניות לארגז (2 ארגזים, 120 לחמניות), וכן הלאה דוגמאות.

במילים אחרות, אם נפלה טעות בנתונים שהקליד התובע (ככל ששינה את הנתונים) הרי שנפלה בכך שאותם שני מחלקים אליהם הפנתה הנתבעת חויבו ביותר לחמניות (75 לחמניות לארגז) מהרגיל.

ואם באמור לעיל לא סגי, הרי שעיון בדוחות מעלה כי במשמרת הבוקר של ה-17/11/08 שבה שימש יבגני כמחסנאי, מופיע קוד המוצר הזה בשעה 10:51 תחת שם לקוח: כרטיס עובדים, ועל פיו חויב בגין ארגז אחד לפי 40 לחמניות לארגז. כך גם במשמרת הבוקר של יבגני ב-18/11/08 בשעה 10:57 מופיע קוד המוצר הזה תחת שם לקוח כרטיס עובדים ועל פיו חויב בגין ארגז אחד לפי 40 לחמניות לארגז.

הנה כי כן, לא רק שהטענה לפיה בכל ארגז לחמניות מסוג זה יש 90 לחמניות, לא הוכחה, אלא שגם הנתונים העולים מן הדוחות אינם תומכים בטענה זו, ואם ניתן לזהות עקביות הרי שהיא מאפיינת דווקא את התובע שבאופן עקבי חייב את כלל הלקוחות ב-60 לחמניות לארגז.

כך או כך, ברי מהנתונים הנ"ל כי אין יסוד לסברת הנתבעת לפיה התובע היטיב עם שני המחלקים המסוימים אליהם הפנתה הנתבעת.

גניבת משטחים שלמים

43. כאמור לטענת הנתבעת בתצהירו של מר קטן וסיכומיה, בנוסף לאמור לעיל, לעיתים גנב התובע משטחים שלמים על ידי כך שאיפשר מעבר של משטח שלם על גבי המשקל מבלי לרשום אותו ו/או לחייב מישהו, וזאת על ידי כך שפתח ידנית את דלת יציאת הסחורה והורה להעבירה לנהגים מסוימים. לטענת הנתבעת ניתן לזהות סוג גניבה זה על ידי השוואת הצילומים בהם נראה מעבר של משטח, מבלי שיהיה לו תיעוד בדו"ח המחשב.

בסיכומיה הוסיפה הנתבעת כי פעולה זו מבוצעת באמצעות פקודה במחשב שכינויה "דולב גמיש" והפנתה לדוגמאות הממחישות זאת: ביום 17/11/08 בין השעות 21:58 ל- 21:06 לא דווח על משטח כלשהוא בעוד שבסרט הצילום ניתן לראות כי בפועל הועבר משטח שלם של 30 ארגזי לחם פרוס, ביום 18/11/08 בשעה 18:21 (אשר הוצג בפני בית הדין במהלך עדות הקב"ט) נרשם משטח אחד ובצילום נראה שהועברו שני משטחים, ביום 19/11/08 בין השעות 20:42 ל-20:47 לא דווח על משטח כלשהוא בעוד שבסרט ניתן לראות כי בפועל בשעה 20:43 הועבר משטח שלם של 30 ארגזי לחם פרוס, ביום 19/11/08 בין השעות 22:17 ל-22:14 לא דווח על משטח כלשהוא בעוד שבסרט ניתן לראות כי בפועל בשעה 22:15 הועבר משטח שלם של 30 ארגזי לחם פרוס, ביום 30/11/08 בשעה 18:34 נרשם משטח אחד ונראה בסרט הצילום שעברו שניים, ביום 30/11/08 בין השעות 20:25 ל-20:37 לא הוקלדו נתונים, בפועל בשעה 20:29 הועבר משטח שלם של 30 ארגזי לחם פרוס.

מנגד, לטענת התובע (מעבר לטענותיו הכלליות באשר לאמינות סרטי הצילום והדוחות) אין כאמור כל אפשרות לפתיחה ידנית של השער השני על ידי המחסנאי, מעבר לכך, קצב העברת המשטחים במשקל, כמו גם הסטיה הנטענת בין השעונים אינם מאפשרים השוואה אמינה. אשר לטענת הנתבעת בעניין הפעלת פקודת "דולב גמיש" מציין התובע כי טענה זו הועלתה לראשונה רק במהלך העדויות, מה גם שאם נעשה שימוש בפקודה זו הרי שאמור היה להיות לה תיעוד במחשב.

יתרה מכך, התובע הפנה לכך שבקצב העבודה בו מדובר קורות לעיתים טעויות, המתוקנות בזמן אמת ומוצאות ביטוי בדוחות ידניים שעורכים המחסנאים. כך למשל, כאשר משטח חוזר למחסן עקב טעות ולאחר בירורה לא היה צורך לשקול אותו שנית והוא נרשם בדו"ח ידני. הנתבעת נמנעה מלהגיש את הדוחות הידניים ללא הסבר, דבר שאף הוא שולל את האפשרות לערוך השוואה אמינה של הנתונים.

מכל מקום מדגיש התובע כי שיטה נטענת זו, אינה מעשית לאור הפיקוח ההדוק על פעולת המחסן, לרבות המצלמות הרבות המתוקנות בו, עבודתו בצמידות למחסנאי הנוסף, קיומם של עוד ארבעה פועלי מחסן בכל משמרת, והכל שעה שעל העברת הסחורה לנהגים אחראים עובדי המחסן ולא המחסנאי.

44. נקדים ונבהיר כי בסופו של דבר הוברר כי לא קיימת פעולה של פתיחה "ידנית" של השער השני על ידי המחסנאי, זאת במובחן ממצבים קיצוניים (כגון הפסקת חשמל) שאז הפתיחה מתבצעת על ידי פועלי המחסן כפי שהעיד התובע ואושר בעדותו של העד פרץ מטעם הנתבעת (ראה: בעמ' 32 לפרוטוקול ש': 20-26). מכל מקום, לא לכך כיוונה הנתבעת בטענותיה, אלא הטענות כוונו כלפי פעולה במחשב המכונה "דולב גמיש" אשר מאפשרת פתיחת השער השני ללא פעולת שקילה.

כעולה מעדותו של מר פרץ מטעם הנתבעת, במשמרת לילה נשקלו בין משטח אחד לשלושה משטחים לדקה (ראה עדותו: בעמ' 24 לפרוטוקול ש': 5-7).

לטענת התובע והמצהיר מטעמו מר גלים, במהלך משמרת ובפרט משמרת לילה עמוסה מתגלות טעויות המתוקנות במקום, שאינן מוצאות ביטוי בהכרח ברישומים. כך למשל אם מתגלית אי התאמה בין כמות הסחורה שהועברה לנהג מסוים לבין הרישום, שאז מוחזרת הסחורה ונערכת בדיקה עם המחסנאי. בחקירתו הנגדית בפנינו הבהיר התובע:

"לשאלת בית הדין – למה כוונתי טעות – אני משיב – לדוגמא אם יש פועל מחסן שהביא את הסחורה ואומר לי כמה יש, ויש בחוץ בחורים שמחלקים את הסחורה, אז מחלקים את הסחורה לפי פתק שיש להם, טפסי הזמנה, ומתגלה שיש ארגז יותר ממה שכתוב בפתק, אז בודקים את הרמפה, את התאים של הנהגים, ומחייבים עוד פעם ידנית או דרך תעודת משלוח.

לשאלת בית הדין – מתי מוציאים תעודות משלוח, אני עונה – כשבא נהג ועושה העמסה" (ראה: בעמ' 9 לפרוטוקול ש': 32 עד עמ' 10 ש': 3).

חיזוק לגרסה זו נמצא בחקירתו הנגדית של העד מר פרץ מטעם הנתבעת, ובמילותיו:

"ש. פועלי המחסן שלוקחים את המשטחים לתאים גילו שלנהג מסוים נכנס יותר מידי סחורה, מה ההתנהלות בסיטואציה הזו?

ת. הפועל אמור לדווח למחסנאי והמחסנאי אמור לקחת את הסחורה העודפת ולבדוק למי היא שייכת ולהחזיר אותה למאפיה ולבדוק מאיפה העודף נובע.

ש. כשקורת סיטואציה כזו המחסנאי צריך לרשום את זה?

ת. בד"כ לא רושמים אבל משמרת מעבירה למשמרת.

ש. מה קורה עם הסחורה העודפת? איך פיזית מחזירים אותה למאפיה?

ת. יש כמה אפשרויות. אם מחזירים סתם ככה זה לא נרשם במערכת כלומר, פותחים את הדלתות ומכניסים את זה חזרה למאפיה ללא זיכוי גורם כלשהו ואז אין רישום. יתכן מצב אחר שמזכים את המחסן הכללי שלנו שזה לא גורם כלשהו במערכת ואז המחסן שלנו נכנס למצב של מינוס ואז כולם יודעים שנמצאה סחורה שלא יודעים למי היא שייכת" (ראה: בעמ' 31 לפרוטוקול ש': 16-26).

עוד העיד העד פרץ, בדומה לגרסת התובע בתצהירו כי קיים בנוסף "כלוב החזרות" באזור הרמפה, אליו מוחזרת סחורה עודפת בחלק מהמקרים, ואף זאת ללא רישום (ראה: בעמ' 31 לפרוטוקול ש': 27-32).

45. בנסיבות אלו בהן הוכח כי קיים מעבר של סחורה ללא רישום ובהעדר הדוחות הידניים, יש קושי לבסס ממצאים על אותם נתונים גולמיים שהוצגו בפנינו, הגם שאיננו מתעלמים ממספר המקרים אליהם הפנתה הנתבעת. יודגש עוד כי הנתבעת לא הבהירה האם סחורה עודפת שכבר נשקלה פעם והוחזרה, נשקלת ונרשמת שוב, אם לאו. מכל מקום אין זה סביר כי משטח או ארגז שכבר נשקלו והוחזרו למחסן על מנת לברר טעות, יישקלו פעם נוספת.

בהתחשב בקצב העברת המשטחים במשמרת ערב, ובהינתן שלא הונחו בפנינו נתונים גולמיים מקבילים של מחסנאים אחרים במשמרת ערב, יש קושי לקבוע כי מדובר בכמות חריגה של אירועים מסוג זה המצביעה בהכרח על מסקנתה של הנתבעת, כי התרחשה גניבה.

"גניבות נוספות"

46. במסגרת סיכומיה הפנתה הנתבעת למה שכונה על ידיה "גניבות קטנות למיניהן, ארגז פה וארגז שם", שנזכרו בנספח נ/2 לתצהירו של מר קטן, כמו גם מקרים בודדים בהם נטען כי התובע בעצמו העביר ארגז סחורה בבעיטה החוצה, ולעניין זה הפנתה לסרט מיום 19/11/08 בשעה 23:37 ובשעה 03:04.

על סמך צפיה בבעיטה של ארגז זה או אחר, אין באפשרותנו לקבוע ממצאים לגבי גניבה על ידי התובע. אשר לאותן גניבות "קטנות" הרי שהתייחסנו אליהן בין היתר לעיל, במסגרת הפירוט לגבי ה"שיטות השונות".

47. אשר לטענות התובע בדבר אי קבילות הדוחות, לפי דיני הראיות, אין בידינו לקבל את טענות התובע . מן הראוי להזכיר כי על פי סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, בית הדין אינו קשור בהליך מסוג זה שבפנינו בדיני הראיות, כך שאין מניעה לקבל את הדוחות, אלא השאלה היא מה המשקל שיינתן להם.

באשר למשקל הדוחות, הרי שלמרות שהדוחות הועברו לעיונו של התובע מבעוד מועד, לא הוכיח התובע כי בדוחות עצמם, קיימת אי בהירות או טעות בסיסית, ועל כן איננו רואים מניעה ליתן להם משקל במסגרת שקילת הראיות, לא כל שכן שאיננו רואים מקום לפסול אותם.

אשר לסרטי הצילום שהוצגו בפנינו, התובע לא הוכיח את טענתו כי היתה מצלמה נוספת הממוקמת מעל למקלדת המחשב עליה עבד ועל כן אין בידינו לקבוע כי מדובר בסרטים ערוכים או מבושלים כטענת התובע, מה גם שהתובע ואף המומחה מטעמו לא הצביעו על דוגמא לעריכה או התערבות בסרטים, מעבר לטענה בדבר העדרם של צילומים ממקלדת המחשב. כפועל יוצא מכך אף אין בידינו לשעות לטענת התובע כי הנתבעת לא הוכיחה את אופן תחזוקת מצלמות האבטחה.

48. סיכומם של דברינו עד כה.

כמבואר לעיל, על יסוד הנתונים שהציגה הנתבעת בפנינו והתרנו את קבלתם, מצאנו כי למצער ובכל הנוגע לטענות לעניין "שימוש בקוד 200", יש בנתונים הגולמיים שהוצגו כדי לעורר חשד כי התנהלות התובע אינה תקינה (הגם שכאמור בהעדר נתונים השוואתיים קשה לקבוע אם מדובר בתופעה שכיחה אם לאו). לעומת זאת, דחינו את טענות הנתבעת באשר ל"גניבה שיטתית של 90 לחמניות במקבץ" ואת טענותיה בעניין "השימוש במשטח 49". כך גם מצאנו קושי לבסס ממצאים מוחלטים באשר לטענות לעניין "המשטחים הכבדים" ולעניין "גניבת משטחים שלמים". דא עקא, שגם אלמלא כן, בכך לא סגי כדי לבסס את טענת הגניבה כנטען על ידי הנתבעת, ונבאר להלן.

49. כאמור, טענות הנתבעת הן לגניבה על ידי התובע בשיטה "מתוחכמת" שבה נוצל מחשב הנתבעת עליו הופקד התובע בזמן משמרותיו, לצורך העברת סחורה של הנתבעת שלא נשקלה/נרשמה במחשבי הנתבעת לידי מחלקים שהוציאו אותה מחוץ לשטח המפעל, וכפי שתיאר המצהיר מטעם הנתבעת מר דוידוביץ "ככל הנראה, התובע עשה יד אחת עם נהג/ים, אלה מכרו את הסחורה באופן פרטי וכולם, כך נראה, התחלקו ברווחים".

לביסוס טענת הגניבה כאמור הציגה הנתבעת את אותם נתונים גולמיים, היינו סרטי הצילום והדוחות, אשר נדונו לעיל, ונועדו להראות כי התובע העביר סחורה שלא דווחה מהמחסן לאזור רמפת החלוקה שבה מחולקת הסחורה למחלקים השונים. על סמך ראיות אלו, מבקשת הנתבעת שנקבע כי הוכח בפנינו ברמת ההוכחה הנדרשת להוכחת אקט פלילי במשפט אזרחי, כי התובע גנב ממנה סחורה בעשרות אלפי שקלים.

אקט הגניבה מוגדר בסעיף 383(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 כדלקמן:

"(א) אדם גונב דבר אם הוא –

(1) נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב, בלי הסכמת הבעל, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע"

(2) בהיותו מחזיק כדין דבר הניתן להיגנב, בפקדון או בבעלות חלקית, הוא שולח יד בו במרמה לשימושו שלו או של אחר שאינו בעל הדבר".

הנה כי כן ביסוד אקט הגניבה נדרשת "שלילת קבע" של הסחורה מבעליה, הנתבעת בענייננו. כל הראיות שהציגה הנתבעת מתייחסות לשלב העברת הסחורה מהמחסן לרמפת החלוקה, במובחן מהוצאת הסחורה משטח המפעל. בתור שכאלה הן מהוות ראיות נסיבתיות לאקט הגניבה הנטען, שעל פיהן מבקשת הנתבעת כי נסיק שהתובע עשה יד אחת עם המחלקים להוצאת הסחורה שהועברה ללא דיווח לרמפת החלוקה ואל מחוץ לשטח המפעל.

אשר לטיב הראיות הנסיבתיות הנדרש להוכחת עבירת הגניבה, נפסק על ידי בית הדין הארצי כי:

"נציין במקום זה כי ראיות נסיבתיות שעל אדניהן מן הראוי לבסס ממצא עובדתי - צריך שתובלנה בעליל למסקנה בדבר קיום העובדה השנויה במחלוקת, ובענייננו למסקנת הגניבה, ממילא צריך שתשלולנה, ברמת הסתברות גבוהה, מסקנה שונה, דהיינו, אי קיום העובדה השנויה במחלוקת ולבל תותרנה ספק מי משתי המסקנות היא הנכונה. לשון אחר: אם מאותן ראיות נסיבתיות מתאפשרת, במידת סבירות משמעותית גם הסקת מסקנה אחרת [בענייננו, למשל, כי התובע לא ביצע הגניבה וכי נתן למר קלברס שטר של 100 ₪ על מנת לרכוש עבורו את ארגז המשקאות - תוספת] - כי אז אין להשתית על הראיות הנסיבתיות את הממצא העובדתי הנטען"

[ראה: דב"ע נג/79-3 לובה יונייב ואח' - חברת וייסמן תמרוקים בע"מ, עבודה ארצי, כרך כו (2) 345]

50. נזכיר באשר להליך החלוקה כי לאחר שהמשטחים עוברים את עמדת השקילה הם מחולקים לתאים על ידי פועלי המחסן בהתאם לפתקי החלוקה שנותן להם המחסנאי, כאשר פתקי החלוקה נקבעים בהתאם להזמנות, כאשר יומני המחסן, ופתקי החלוקה ותכנון העבודה נעשים ברישום ידני ואינם נשמרים.

העולה מצורת עבודה זו הוא שלאחר שלב יציאת המשטחים והארגזים מהמחסן, הם עוברים לשלב החלוקה לתאי המחלקים שנמצאים על רמפת החלוקה ומחולקים לתאי החלוקה על ידי עובדי המחסן. כפי שאף העיד מר קטן בפנינו:

"בתרחיש שבו נגנבים 6 ארגזים יתכן ש-24 רשומים על שם נהג מסוים וזה רישום אמיתי ו -6 הארגזים הגנובים העודפים אפשר שחולקו למישהו אחר.

לשאלת בית הדין, האם נכון שכדי שזה יעשה צריך להיות מחלק שממתין לאותם ארגזים בחוץ אני משיב שכן אבל אנחנו לא בדקנו את אותה כתובת בגלל כמות הנזק שנגרמה בכל יום החלטנו להפסיק מיד את הצילומים ולקרוא לתובע" (ראה: בעמ' 39 לפרוטוקול ש': 7-11).

זאת ועוד, כפי שהצהיר מר דוידוביץ בתצהירו, בעקבות פנייתו של מר קינן הוא שוחח עם קב"ט הנתבעת והשניים החליטו לבצע מעקב אחר עבודת התובע, במשך מספר משמרות לילה בהן עבד התובע, כאשר לדבריו הם צפו בתובע דרך מצלמות האבטחה ולאחר הוצאות סחורה וניפוקים לנהגים שביצע, הלכו (ללא ידיעת התובע) לספור פיזית את כמויות הסחורה שיצאה בניפוקים הללו

והשוו אותם לכמויות שדווחו על ידי התובע במערכת התוכנה. לדבריו, בכל מקרה שראו במצלמה וחשדו שאינו תקין, אכן מצאו פערים משמעותיים בין מה שהתובע דיווח במחשב לבין הסחורה שהיתה מונחת בתאו של הנהג. כך גם העיד מר דוידוביץ בפנינו, כי: "התוצאה היתה שכשספרנו בתא התוצאה היתה שיש חוסר התאמה בין מה שהוקלד במחשב למה שספרנו פיזית ראינו שיש חוסר התאמה" (ראה: בעמ' 49 לפרוטוקול ש': 1-2), וכך גם העיד בפנינו מר קטן, כי:

"אם אני זוכר נכון הסתכלנו במצלמות, וירדנו לעשות השוואה, לראות בתאים אם יש התאמה" (ראה: בעמ' 41 לפרוטוקול ש': 5-6), וכן:

"ש. אז הלכתם לתאים של נהגים וספרתם פיזית?

ת. כן" (ראה: בעמ' 41 לפרוטוקול ש': 21-22).

51. למרות תיאור זה באשר לאופן שבו הם עצמם איששו את טענת הגניבה, לא מצאו המצהירים מטעם הנתבעת לנכון להציג בפנינו אסמכתאות או נתונים לגבי אותה בדיקה של תאי המחלקים עצמם, אשר כאמור לשיטת המצהירים מטעם הנתבעת איששה את טענת הגניבה, והעד מר קטן העיד כי לא נערך כל רישום לגבי פעולת הספירה כמפורט לעיל (ראה: בעמ' 42 לפרוטוקול ש': 2-3).

על כך נוסיף, כי כאשר נשאל מר קינן האם ניתן לבדוק אם נהג מסוים קיבל יותר סחורה ממה שהזמין על ידי השוואה בין ההזמנה לבין כמות הסחורה שנמשכה בשבילו, השיב:

"לגבי מה שיוצא מהמאפיה, נכון אפשר מול ההזמנה של הנהג, מול מה שהוא קיבל אם זה תואם" (ראה: בעמ' 20 לפרוטוקול ש': 5-6).

חרף זאת לא נטען ולא כל שכן שלא הוכח כי נציגי הנתבעת אכן ניסו לבדוק כי הסחורה שמוצאת מהמפעל על ידי מחלק מסוים אינה תואמת לכמות שהוזמנה או שדווחה עבורו, ולא כל שכן שלא הובאה ולו דוגמא אחת להראות שכך היה.

52. אלא שבכך לא סגי, שכן בהמשך התברר כי לפעולת הספירה כאמור, קדמה פעולה נוספת שאיששה את מסקנתם של נציגי הנתבעת כי התובע גונב סחורה מהנתבעת.

כך, העד מר קינן שהיה הראשון להדרש לנושא, העיד בתצהירו כי למד על הגניבות של התובע מדוח משיכות וניפוקים. לדבריו בתצהירו מדוח זה למד שבמשמרתו של התובע נעשות משיכות בכמויות גדולות יותר מאשר במשמרות אחרות, וכי השוואות שעשה על פי דוח זה בין הימים בהם עבד התובע לבין הימים בהם עבדו מחסנאים אחרים העלו כי בזמן עבודתו של התובע נמשכה סחורה בכמות גבוהה הרבה יותר מאשר בשבועות בהם לא עבד. כן העיד כי העביר את ממצאיו לקב"ט ולמר דוידוביץ.

בעדותו בפנינו אף אישר מר קינן כי הדוח משקף את הסחורה שיצאה מהנתבעת: "דו"ח משיכות משקף אכן את הסחורה שיצאה מהמחסן לנהגים" (ראה עדותו בעמ' 16 לפרוטוקול ש': 26-27), וכך גם העיד מר קטן בפנינו:

"ש. חוץ מדוחות אלה וחוץ מהסרט ראית עוד חומר כשבאת להתלונן במשטרה ולהגיש תצהיר לביה"ד?

ת. כן. בהתחלה הוצאנו דוחות של התפלגות צריכה של נהגים כדי לראות שוני בין שבועות שהתובע עובד לעומת מחסנאים אחרים.

ש. זה לא הדוחות האלה?

ת. לא. אפשר להוציא שאילתה שמגדירה את הרצונות שלנו" (ראה: בעמ' 44 לפרוטוקול ש': 11-16).

למרות שנתוני דו"ח המשיכות במשמרותיו של התובע, היוו בסיס להסקת המסקנה כי התובע גונב, לא טרחה הנתבעת להציג דו"ח זה בפנינו, לא כל שכן שלא הציגה את ההשוואה בין דו"ח זה לדו"ח משיכות במשמרות לילה אחרות.

כאשר נשאל מר קינן מדוע לא הוצגו הדוחות, השיב:

"ש. הדו"ח הזה שאתה רוצה לשכנע אותנו שזה ההוכחה לכך שהתובע נהג לגנוב למה אתה לא מגלה אותו לבית הדין ולא מצרף אותו לתצהיר?

ת. אני בדקתי את הדו"ח הסקתי מה שהסקתי, לקחתי את הדו"ח העברתי אותו לקב"ט, העברתי אותו לבני שהוא מנהל מערכות מידע ומכאן הטיפול עבר אליהם" (ראה: בעמ' 18 לפרוטוקול ש': 9-12).

ובהמשך העיד:

"ש. אתה יכול כאן ועכשיו בפני ביה"ד על סמך החומר שאתה ראית, אתה יכול להראות לביה"ד חומר שממנו אפשר להסיק את המסקנות שאתה הסקת?

ת. ברגע זה לא. אבל אני יכול להתחייב לבית הדין להביא את הדו"ח הזה ולהציג אותו באופן אישי" (ראה: עדותו בעמ' 19 לפרוטוקול ש': 1-4).

למרות דבריו אלו של מר קטן, והגם שלשיטתו ניתן להפיק את הדוחות הללו בדיעבד, גם לאחר מועד עדותו לא הוצג הדוח, ואילו העד מר קטן השיב כאשר נשאל מדוע לא הוצגו הדוחות, שהיה זה מן הטעם שהם רנדומליים ולא כוללניים (ראה: בעמ' 44 לפרוטוקול ש': 17-18).

53. הנה כי כן, עד כה עולה כי קיים פער משמעותי בין הראיות שהיו בפני נציגי הנתבעת, שעה שהגיעו למסקנה כי התובע גונב סחורה מהנתבעת, לבין הראיות שטרחה הנתבעת להציג בפני בית הדין לביסוס טענה זו, מבלי שניתן הסבר מניח את הדעת להימנעות מהצגתן.

אלא שגם בכך לא סגי, שכן מתוך חקירת עדי הנתבעת, התברר לראשונה כי מעבר לאסמכתאות כאמור לעיל, היה בידי נציגי הנתבעת, מידע נוסף שיש בו כדי לקשור בין הראיות הנסיבות שהציגה הנתבעת לבין המסקנה כי התובע גונב ממנה סחורה.

לעניין זה התברר, כי לא רק שנציגי הנתבעת ידעו לאלו תאים הועברה הסחורה העודפת, אלא גם ידעו, לפחות לגבי חלק מהמקרים, מי הם בדיוק אותם מחלקים שנטלו את הסחורה שנטען כי הועברה על ידי התובע והוצאה אל מחוץ למפעל.

כך, כאשר נשאל מר קטן האם הנתבעת יודעת מיהם הנהגים אשר שיתפו פעולה עם התובע, השיב: " אנחנו מכירים את כולם אבל לא יודעים על כולם. אני לא יודע אם כולם שיתפו פעולה" (ראה: בעמ' 38 לפרוטוקול ש': 32), ולאחר מכן העיד:

"ש. אם הלכתם לתאים אז ידעתם לאיזה תאים הסחורה החשודה הלכה? ומי הנהגים שנהנו מאותה סחורה חשודה?

ת. נכון. אנחנו אפילו מראש ידענו. הכל התחיל במידע" (ראה: בעמ' 41 לפרוטוקול ש': 23-25).

גם מר דוידוביץ העיד לגבי זהות המחלקים:

"לשאלת בית הדין, האם לא היה לנו שום מושג לגבי אף אחד מהמחלקים אני אומר שבוודאי שהיה לנו, לגבי שלושה או ארבעה מחלקים היה לנו את החשד שהם הרי אלה שקיבלו את הסחורה" (ראה: בעמ' 47 לפרוטוקול ש': 22-24).

מכל מקום, מר קטן העיד כי לא רק שזהותם של המחלקים ידועה, אלא שאותם מחלקים אף שילמו את תמורת הגניבה:

"ש. "יש היום מחלקים שאתם יודעים בוודאות או ברמה גבוהה של סבירות שהם גנבו אתכם ואתם ממשיכים לעבד אתם?

ת. לקחנו מהם חלק מהכסף ואנחנו פוקחים עליהן עיניים" (ראה: בעמ' 40 לפרוטוקול ש': 3-5).

ומר דוידוביץ העיד:

"ש. למה לא מיצתם איתם את הדין?

ת. מצינו איתם את הדין. אני יודע שנעשו עבודות בהנהלת חשבונות על מנת לכמת את שווי הגניבה ולגבות מהם את הסכומים" (ראה: בעמ' 47 לפרוטוקול ש': 29-30).

כך גם העיד מר קטן כי על אף ששוחח עם חלק מהמחלקים פעמים רבות לא ערך כל תיעוד לכך (ראה עדותו: בעמ' 40 לפרוטוקול ש': 6-9).

אם יכלה הנתבעת לכמת את שווי הגניבות או חלקן ולגבות את שוויין מהמחלקים, יכולה היתה גם להציג בפני בית הדין את אופן יציאת הסחורה משטח המפעל ועל ידי מי הוצאה, ולקשור בין אותה סחורה שלא דווחה על ידי התובע והועברה לרפמת החלוקה, לבין סחורה שהוצאה משטח המפעל, תוך שלילתה שלילת קבע מהנתבעת.

אף על פי כן, באופן תמוה יש לומר, הנתבעת לא ראתה לנכון לעשות את החיבור המתבקש בין הראיות הנסיבתיות שהוצגו בפנינו, לבין אקט הגניבה שתואר על ידי נציגיה ונמנעה מלהעיד ולו את אחד המחלקים שנטען כי לקח חלק באותה גניבה או אף מלהציג את האסמכתאות לגבי ההתחשבנות אתו, שיש להניח כי נערכה על סמך נתונים מדויקים של סחורה שלטענתה העביר התובע ללא דיווח וסחורה שהוצאה על ידי אותו מחלק משטח המפעל.

54. הנה כי כן ולאור כל המבואר לעיל עולה כי הנתבעת משיקולים השמורים עמה, נמנעה מלהציג בפנינו ראיות רבות שהיו ברשותה, ואשר היה בכוחן לתמוך בראיות הנסיבתיות שהציגה ולשלול ברמת הסתברות גבוהה כל מסקנה אחרת לבד ממסקנת הגניבה.

איננו מתערבים בשיקולי הנתבעת בהבאת ראיותיה, אך יש לזכור כי לא די בכך שנציגי הנתבעת הגיעו, על יסוד כלל הראיות שהיו בפניהם, כי התובע גנב סחורה מהנתבעת, אלא יש להציג את אותן ראיות בפני בית הדין.

בסופו של יום, בשוותנו לנגד עינינו את היסודות הנדרשים להוכחת אקט הגניבה הנטען ואת מידת ההוכחה הנדרשת להוכחת אקט פלילי במשפט אזרחי – אין בידינו לקבוע על יסוד אותן ראיות שהוצגו בפנינו, ממצא פוזיטיבי לפיו התובע גנב מהנתבעת סחורה.

55. משזו מסקנתנו, התוצאה היא שהנתבעת לא עמדה בנטל המוגבר המוטל עליה להוכיח את אקט הגניבה שייחסה לתובע.

משלא הוכח מעשה הגניבה עליו ביססה הנתבעת את שלילת פיצויי הפיטורים ודמי ההודעה המוקדמת מן התובע, התייתר הצורך לעבור לשלב השני ולבחון האם אותו מעשה גניבה (שלא הוכח) מצדיק שלילת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת במלואם מן התובע, והתוצאה היא שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת בנסיבות פיטוריו.

שיעור פיצויי הפיטורים ודמי ההודעה המוקדמת

56. משקבענו כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, נפנה להלן לקבוע את שיעורם, ותחילה את שיעור פיצויי הפיטורים.

בהקשר לכך, לא היה חולק בין הצדדים באשר למשך תקופת עבודתו של התובע בנתבעת – 233 חודשים. גדר המחלוקת נסבה על שיעור המשכורת הקובעת של התובע, ככל שייקבע כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים.

וכך, בכתב תביעתו עתר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויי פיטורים בסך 155,333 ₪, מחושב לפי משכורת קובעת בסך 8,000 ₪. בסיכומיו לעומת זאת, עתר התובע לתשלום הסך של 135,916 ₪ מחושב לפי שכר חודשי של ממוצע שנים עשר חודשי עבודתו האחרונים, בסך 7,000 ₪.

לטענת התובע, עבודתו בוצעה במשמרת של שתים עשרה שעות ולפיכך זה יש לחשב את שכרו בהתאם להיקף השעות שעבד בפועל.

מנגד, לטענת הנתבעת, ככל שיקבע שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים הרי שהוא זכאי לכל היותר לסך של 75,104 ₪, מחושב לפי משכורת קובעת של 3,868 ₪ - ממוצע השתכרותו בשנים עשר חודשי עבודתו האחרונים בגין שעות עבודה רגילות, בלבד.

לטענת הנתבעת, התובע היה עובד משמרות שמשמרותיו השתנו מדי חודש והוא קיבל את שכרו לפי שעות העבודה המצוינות בתלושי שכרו. אין לכלול בחישוב המשכורת הקובעת את הגמול עבור עבודה בשעות נוספות או "שעות לילה" (המהוות תשלום של 50% תוספת לעבודה בשעות מסוימות בלילה מעבר לתמורה בגין שעות העבודה עצמן), ולא כל שכן שאין לכלול בחישוב תשלומים נוספים שאינם נכללים בגדר המשכורת הקובעת לצורך חישוב פיצויי פיטורים. לא זו אף זו, לטענת הנתבעת גם אם תיכלל בשכרו של התובע התמורה בגין שעות נוספות שעבד ואפילו התמורה בגין "עבודת לילה" – לא ניתן להגיע לסכום לו עתר התובע.

57. מעיון בתלושי השכר של התובע ל-12 חודשי עבודתו האחרונים עולה כי התובע השתכר לפי שעות עבודה, כאשר מדי חודש עבד בהיקף שעות משתנה.

הרכיבים ששולמו לתובע באופן קבוע היו: שעות עבודה רגילות; שעות עבודה 125% שעות עבודה 150%; שעות לילה; תוספת אשה; ונסיעות.

58. הרכיבים הכלולים במשכורת הקובעת לעניין פיצויי פיטורים, נקבעו בתקנה 1(א) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים, והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964 (להלן- תקנות פיצויי פיטורים).

בתקנה 1 לתקנות פיצויי פיטורים, נקבע:

"(א) הרכיבים שיובאו בחשבון שכר-עבודה לענין תקנות אלה הם:

(1) שכר יסוד

(2) תוספת ותק

(3) תוספת יוקר המחיה

(4) תוספת משפחה.

(ב) נכללת בשכר עבודה תוספת מחלקתית או תוספת מקצועית, יראו תוספות אלה כחלק משכר היסוד.

ג) לא היה שכר העובד משתלם לפי הרכיבים המנויים בתקנת-משנה(א) או לפי חלק מהם, יובא בחשבון שכרו שכר העבודה הרגיל ללא תוספות".

ואמנם, הכלל הוא שגמול בגין שעות נוספות שמבצע העובד במסגרת עבודתו, בהיותו תשלום המשולם כנגד עבודה נוספת, אינו חלק מן המשכורת הקובעת לצורך חישוב פיצויי פיטורים, והוא הדין לגבי רכיב "שעות לילה" המשולם כנגד התנאי של עבודה בלילה.

כך גם החזרי הוצאות כגון נסיעות, אינם נכללים במסגרת השכר הקובע לפיצויי פיטורים. לעומת זאת, תוספת אשה המשולמת בסכום קבוע עבור כל יום עבודה, ללא תנאי הקשור בעבודה, כן נכללת בשכר הקובע.

אלא שבכך לא סגי. בענייננו לא היה חולק בין הצדדים כי חלק ניכר מעבודתו של התובע בוצע באופן קבוע במשמרות לילה בנות 12 שעות. ואמנם, עיון בתלושי השכר של התובע מעלה כי חלק משמעותי מהשכר של התובע הורכב משעות לילה, אשר בגינם גם שולם לו גמול עבודה בשעות נוספות בהיקף של 125% או 150%. כך לשם הדוגמא: בחודש 9/08 שולם לתובע עבור 163.18 שעות רגילות; עבור 24 שעות נוספות לפי תעריף של 125%; ועבור 13.05 שעות נוספות לפי תעריף של 150%. כמו כן מצוין כי בחודש זה שולמה לתובע תוספת "שעות לילה" בגין 90 שעות.

59. בהינתן כי התובע היה עובד שעתי שעבד באופן קבוע במשמרות לילה, החישוב הנכון של משכורתו הקובעת לטעמנו, הוא זה הלוקח בחשבון המשכורת הקובעת את כל שעות העבודה שבוצעו בפועל בחודש מסוים עד לתקרה של 186 שעות לחודש, וזאת בתעריף של ערך שעה רגילה. בהתייחס לדוגמא שהובאה לעיל ביחס לחודש 9/08, המדובר בתחשיב הלוקח בחשבון את 163.18 השעות רגילות, את 24 השעות הנוספות לפי תעריף של 125% (בערך של שעה רגילה) ואת 13.05 השעות הנוספות לפי תעריף של 150% (בערך של שעה רגילה) והכל עד לתקרה של 186 שעות חודשיות, וזאת במובחן מתחשיב המתייחס אך ורק לתמורה בגין השעות הרגילות.

60. עיון בתלושי השכר של התובע למשך 12 חודשי עבודתו האחרונים מעלה כי בכל אחד מאותם החודשים עבד התובע בהיקף כולל שעולה על 186 שעות עבודה בפעל לחודש, ועל כן הבסיס לחישוב משכורתו הקובעת של התובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים הוא 186 שעות לחודש. כמו כן כעולה מתלושי שכרו של התובע ערך השעה האחרון של התובע עמד על 26.64 ₪.

אי לכך משכורתו הקובעת של התובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים, היא 5,021 ₪ על פי הפירוט שלהלן:

186 שעות X 26.64 ₪ 4,995 ₪

שיעור "תוספת אשה" ממוצע 26 ₪

5,021 ₪

משלא היה חולק בין הצדדים באשר למשך תקופת עבודתו של התובע, התוצאה היא שהתובע זכאי לסך הכולל של 97,491 ₪ בגין פיצויי פיטורים, לפי החישוב:

5,021 ₪ משכורת קובעת x 233 חודשים = 97,491 ₪.

12

61. אשר על כן, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 97,491 ₪ בגין פיצויי פיטורים.

אשר לעתירת התובע לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, נראה כי די לעיין בדיוננו כמפורט לעיל, על מנת להמחיש את מורכבות המחלוקת שעמדה לדיון בענייננו ואשר משליכה על עצם זכותו של התובע לפיצויי הפיטורים כנתבע על ידו.

יתרה מכך וכפי שציינו לעיל, התנהלות התובע אכן מעוררת תהיות ונראה כי בזמן אמת אכן האמינו נציגי הנתבעת שהתובע גנב מהנתבעת סחורה בהיקף כספי משמעותי. משכך, ובשים לב לתכלית שביסוד הוראות החוק הדנות בפיצויי הלנה – נחה דעתנו כי חרף התוצאה אליה הגענו, עסקינן היה בענייננו במחלוקת מהותית וכנה בדבר עצם זכותו של התובע לפיצויי פיטורים, ועל כן אנו מורים על הפחתת פיצויי ההלנה והעמדתם על גובה של הפרשי הצמדה וריבית כחוק, בלבד.

אי לכך הסך של 97,491 ₪ אותו פסקנו לעיל, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 7/12/08 (מועד סיום עבודתו של התובע) ועד לתשלום המלא בפועל.

62. אשר לתביעה לדמי הודעה מוקדמת, הרי שסעיף 4(4) לחוק הודעה מוקדמת קובע כי עובד שעתי בויתקו של התובע זכאי להודעה מוקדמת בהיקף של "חודש ימים". סעיף 7 (א) לחוק הודעה מוקדמת קובע כי:

"מעביד שפיטר עובד ולא נתן לו הודעה מוקדמת לפיטורים כאמור בחוק זה, ישלם לעובדו פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת" (ההדגשה הוספה – אר.ק.), וסעיף 1 לחוק הודעה מוקדמת, מגדיר "שכר הרגיל", כדלקמן:

"שכר העבודה המובא בחשבון לענין חישוב פיצויי פיטורים לפי סעיף 13 לחוק פיצויי פיטורים".

משקבענו כאמור לעיל, כי משכורתו הקובעת של התובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים, היא 5,021 ₪, הרי שהתובע זכאי להודעה מוקדמת בסך של 5,021 ₪.

63. אי לכך אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 5,021 ₪ ברוטו בגין הודעה מוקדמת.

סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 7/12/08 (מועד סיום עבודתו של התובע) ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה לתשלום משכורת חודש 12/08

64. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לחיוב הנתבעת בסך הכולל של 16,878.34 ₪ בצירוף פיצויי הלנה, בשל אי תשלום משכרותו האחרונה, כמפורט בתלוש השכר לחודש 12/08 (צורף על ידי התובע לכתב התביעה).

לעניין זה לא היה חולק כי הנתבעת קיזזה את שווי התמורה הנקוב בתלוש זה כנגד הנזקים הכספיים שנגרמו לה לטענתה עקב הגניבות שביצע התובע, כפי שפורטו בתצהירי עדיה.

65. משקבענו כאמור כי הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח את אקט הגניבה, ברי כי אף לא הוכיחה את הנזקים הנטענים על ידיה בשל אקט זה שלא הוכח, ועל כן עליה לשלם לתובע את משכורת חודש 12/08 כמפורט בתלוש השכר שהופק על ידיה, בסך של של 16,878.34 ₪ ברוטו.

אשר לעתירת התובע לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויי הלנת שכר על סכום זה, מן הראוי להבהיר כי מעיון בתלוש המשכורת לחודש 12/08 עולה כי במסגרת תלוש שכר זה נערך לתובע גמר חשבון בגין תקופת עבודתו הכוללת ואף שולם לו שכר עבודה בגין הימים בהם עבד עד ליום 7/12/08, כדלקמן:

סך של 246.40 ₪ - בגין שעות נוספות לפי תעריף 125%.

סך של 282.74 ₪ - בגין שעות נוספות לפי תעריף 150%.

סך של 354.69 ₪ - בגין "שעות לילה".

סך של 5.75 ₪ - בגין תוספת אשה ל-5 ימי עבודה.

סך של 61.60₪ - בגין רכיב שכונה "הפסקה בתשלום".

סך של 13,761.44 ₪ - בגין פדיון חופשה.

סך של 1,370.34 ₪ - בגין פדיון דמי הבראה.

ובסה"כ: 16,878.34 ₪ ברוטו שהם 13,691.03 ₪ נטו, לאחר ניכויי חובה.

רכיב פדיון חופשה ורכיב דמי הבראה אינם רכיבים הנושאים פיצויי הלנה, וזאת במובחן מן הרכיבים המשולמים בגין שכר עבודה עבור העבודה עצמה, ואשר בענייננו עומדים על הסך הכולל של 890 ₪ ברוטו (246.40 ₪ בגין שעות נוספות לפי תעריף 125% + 282.74 ₪ בגין שעות נוספות לפי תעריף 150% + 354.69 ₪בגין "שעות לילה" + 5.75 ₪ בגין תוספת אשה).

מכאן, ששאלת פיצויי הלנת השכר רלוונטית רק לסך של 890 ₪ ברוטו, ולא לסכום הכולל של 16,878.34 ₪ ברוטו כנטען על ידי התובע.

יתרה מכך, יש לשים לב לכך שפיצויי הלנת שכר מושתים על שכר העבודה בערכו נטו.

66. אשר לשאלה, האם יש מקום להשית על הנתבעת פיצויי הלנה בגין הסך של 890 ₪ ברוטו, בערכו נטו – הרי שכפי שציינו לעיל, נחה דעתנו כי בזמן אמת אכן האמינו נציגי הנתבעת שהתובע גנב מהנתבעת סחורה בהיקף כספי משמעותי, אותו אף חישבו בפירוט ועל כן קיזזו נזק זה באופן חלקי מתלוש גמר החשבון שנערך לתובע. משכך, ומן הטעמים אשר על פיהם הורינו על הפחתת פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים כמפורט לעיל, אנו סבורים כי אף לעניין פיצויי הלנת שכר על הסך של 890 ₪ ברוטו בערכו נטו, יש מקום להורות על הפחתת פיצויי ההלנה והעמדתם על גובה של הפרשי הצמדה וריבית כחוק, בלבד.

67. אשר על כן אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 16,878.34 ₪ ברוטו, כמפורט בתלוש המשכורת לחודש 12/08.

סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1/1/09 (מועד תשלום משכורת חודש 12/08) ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה לתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין

68. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום הסך של 84,000 ₪ (מחושב לפי משכורת קובעת למשך 12 חודשים), בגין פיטוריו שלא כדין לטענתו, מעבודתו בנתבעת.

לטענת התובע ההחלטה על פיטוריו נעשתה באופן שרירותי ובחוסר תום לב, משיקולים פסולים ועל סמך ראיות קלושות.

מנגד לטענת הנתבעת, התובע גנב ממנה סחורה בשווי ניכר תוך מעילה באמונה, ועל כן היא היתה רשאית לפטרו מעבודתו כפי שעשתה, ואין הוא זכאי לפיצוי הנתבע על ידיו.

69. בדוננו במחלוקת זו שבין הצדדים, יש להבחין בין עצם ההחלטה על פיטורי התובע בנסיבות שהתבררו לנתבעת עצמה, לבין השאלה האם הנתבעת עמדה בנטל המוגבר החל עליה להוכיח בפני בית הדין את אקט הגניבה שבוצע על ידי התובע, לטענתה.

כפי שקבענו ונימקנו באריכות לעיל, לא שוכנענו כי היה די בראיות הנסיבתיות שהציגה הנתבעת בכדי לעמוד בנטל המשפטי הכבד המוטל על שכמו של מעביד להוכחת מעשה גניבה על ידי עובדו. עם זאת, ממסקנה זו עדיין לא נובע כי פיטוריו של התובע נעשו באופן שרירותי, בחוסר תום לב ומשיקולים פסולים.

לעניין זה יש לזכור, שכפי שקבענו לעיל, בזמן אמת היה בידי נציגי הנתבעת מידע רב (מעבר לזה שהוצג בפני בית הדין), אשר על פיו שוכנעו שהתובע היה מעורב בגניבת סחורה מהנתבעת בהיקף ניכר, או למצער חשדו כי כך הם פני הדברים.

מצב דברים זה ואף חשד לכשעצמו למעשה חמור מסוג זה, גורם לאובדן אמון בעובד.

הלכה פסוקה מימים ימימה היא ש"בין עובד למעביד קיימים יחסי אמון (Fiduciary Relationship) המקימים לעובד חובת אמון כלפי מעבידו" [ראה: ע"ע 189/03 גירית בע"מ – מרדכי אביב, פד"ע לט, 728]. כאשר נפגם האמון בעובד, ויהיה תפקידו אשר יהיה, נפגם המארג העדין עליו מושתתים יחסי העבודה בין הצדדים, והתוצאה של סיום הקשר בין הצדדים כתוצאה מכך, אינה בלתי סבירה.

בע"ע 300178/98 ביבס נ' שופרסל בע"מ עבודה ארצי לו 481, נקבע ע"י כב' הנשיא (בדימוס) השופט אדלר בדעת רוב:

"סעיף 2 להסכם הקיבוצי קובע הגבלה נוספת על פיטורים, והיא חובת "סיבה מספקת". תנאי זה לפיטורים צוין בפסיקה ואף בסעיף 11(א) להצעת חוק חוזה עבודה, התשמ"ה –1985: "11. (א )חוזה עבודה לתקופה בלתי קצובה, רשאי המעביד לסיימו בשל סיבה מספקת...

במקרה דנן הייתה להנהלת שופרסל סיבה מספקת לפיטורים, והיא חוסר האמון בעובד המבוסס על חשדות לגניבה והגשת כתב אישום נגד העובד.." (שם, פסקה 12 לפסק דינו של כב' הנשיא).

הנה כי כן, די אובדן אמון בעובד עקב חשד למעשה גניבה, כדי להוות סיבה מספקת לפיטורים, כך שלא ניתן לומר במקרה זה כי החלטת הפיטורים על רקע המידע והחומר שהיה מצוי בידי הנתבעת בזמן אמת, נובעת משיקולים פסולים, מה גם שכאלו לא הוכחו בפנינו. כך גם לא ניתן לומר עצם החלטת הפיטורים בנסיבות המקרה שבפנינו, עולה כדי חוסר תום לב.

אשר לשאלה האם הפיטורים נעשו באופן שרירותי, הרי שלא היה חולק בין הצדדים כי התובע הוזמן לפגישה שבה הוסבר לו במה הוא מואשם והוא הוזמן לצפות בחומר שעמד ביסוד האשמה זו, כדי לאפשר לו להציג את גרסתו.

גדר המחלוקת בין הצדדים נסבה על נסיבות סיום אותה פגישה בטרם צפה התובע בחומר, היינו האם כטענת הנתבעת התובע הוא שנטש את השיחה מיוזמתו וברח או שמא כטענת התובע, מר קטן הפעיל עליו לחץ לא ראוי להודות באשמה ולהפליל אחרים אשר בעקבותיו נאלץ לעזוב את הפגישה עוד לפני שצפה בחומר.

התובע לא הוכיח את טענתו זו בדבר נסיבות סיום הפגישה, ובהינתן כי בסוגיה זו הנטל הוא על התובע להוכיח את טענותיו – אין בידינו לקבוע כי הוכח שפיטורי התובע בוצעו בשרירות.

70. משכך הם פני הדברים, מששוכנענו כי אובדן האמון בתובע מצד הנתבעת אכן התרחש בזמן אמת, בהינתן כי אבדן אמון בעובד מהווה נימוק סביר לפיטוריו ומשלא הוכחו בפנינו פגמים אחרים שנפלו באקט הפיטורים - אין לנו אלא לדחות את תביעתו של התובע ברכיב זה לכתב התביעה.

71. סוף דבר –

אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל בפסק דיננו, תביעתו של התובע לפיצויי בגין פיטורים שלא כדין – נדחית.

שאר תביעותיו של התובע מתקבלות באופן חלקי ואנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים כמפורט להלן:

א. פיצויי פיטורים בסך 97,491 ₪.

ב. דמי הודעה מוקדמת בסך 5,021 ₪ ברוטו.

ג. משכורת חודש 12/08 בסך 16,878 ₪ ברוטו.

הסכומים המפורטים בסעיפים קטנים א' ו-ב' לעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 7/12/08 ועד לתשלום המלא בפועל, והסכום המפורט בסעיף קטן ג' לעיל ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/1/09 ועד ליום התשלום בפועל.

כן תשא הנתבעת בהוצאות התובע (לרבות שכ"ט עורך דין) בגין הליך זה, בסכום כולל של 9,000 ₪ לתשלום בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין לידיה שאם לא כן, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ז'ז' אלול תשע"ד, (02 ספטמבר 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.