התובע: בנק אוצר החייל בע"מ- סניף רמת החייל (354)

ע"י ב"כ עוה"ד יונתן סונדרס ו/או נילי אהרונוביץ' ואח'

נגד

הנתבעים: 1. דפוס קל בע"מ (בפרוק)

2. יוסף ברגרזון ת.ז. 008840464

3. ערגה ברגרזון, ז"ל ת.ז. 008278962

ע"י ב"כ עוה"ד יואב בן פורת

פסק דין

בפניי תביעה שהוגשה מלכתחילה ע"י התובע כנגד בני הזוג ברגרזון וחברת "דפוס קל בע"מ",אשר עניינה חוב שנוצר בחשבונות החברה בעיקר עקב הלוואה שקיבלה מהתובע ואשר לטענתו היו בני הזוג ערבים לו.

1. רקע כללי ומיהות הצדדים:

התובע הינו תאגיד בנקאי (להלן: "התובע" או "הבנק"). התביעה דנן הוגשה כתביעה בסדר דין מקוצר כנגד בני הזוג וכנגד חברת "דפוס קל בע"מ" ח.פ. 510902976 (להלן: "דפוס קל" או "החברה"), להחזר החוב שנוצר בחשבונות הבנק שניהלה החברה ובעיקר עקב הלוואה שקיבלה מהבנק במסגרת הקרן לסיוע עסקים קטנים ובערבות מדינה.

1. החברה פתחה וניהלה שני חשבונות בבנק- האחד, חשבון בנק שמספרו 46977 (יתרת חוב הלוואות בסך של 103,752 ₪ נכון ליום 29/12/08), והשני, חשבון בנק שמספרו 483331 (יתרת חוב בעו"ש בסך של 9,815 ₪ נכון ליום 21/01/09).
2. הנתבעים 2 ו 3, בעל ואישה, שימשו כמנהלים וכבעלי מניות בחברה, אשר נקלעה להליכי כינוס עת מינה ביהמ"ש המחוזי בת"א ביום 18/11/08 כונס נכסים לנכסי החברה (ת. פש"ר 2750/08).

ביום 19/11/08 מונה מפרק זמני לחברה, וביום 04/02/09 ניתן צו לפירוק החברה (כב' הש' קרת-מאיר, מחוזי ת"א). כפועל יוצא מצו הפירוק, ומכיוון שהנתבעים ערבו לחובותיה של החברה, התביעה בפועל הייתה כנגד הנתבעים 1 ו-2 בלבד.

כאן המקום לציין, כי בתום הגשת הסיכומים ע"י הצדדים, נפטרה הנתבעת 3 ולאור כך אתייחס בפסק הדין לנתבע בלבד.

4. ביום 08/11/09 ניתן פסק דין חלקי ע"י כב' הרשם אלמוג, ביחס לחשבון שמספרו 483331 ואשר לפיו הנתבעים שילמו ביחד ולחוד לבנק סך של 9,815 ₪ בצירוף הריבית הבנקאית החריגה המקסימאלית הנוהגת בבנק.

לאור האמור לעיל, המחלוקת הינה ביחס לחשבון שמספרו 46977 ואשר לגביו ניתנה הרשות להגן ע"י כב' הרשם אלמוג בהחלטתו מיום 24/09/09.

5. תמצית טענות הבנק:

תצהיר עדות ראשית מטעם הבנק נערך ע"י נציגת הבנק, הגב' מיכלמן אירנה (להלן: "נציגת הבנק" או "גב' מיכלמן"). בזמנים הרלבנטיים לתביעה, האחרונה שימשה כפקידת כל במחלקה העסקית בסניף רמת החייל של הבנק (סע' 2 לתצהיר עדות הגב' מיכלמן).

6. לטענת הבנק, ביום 18/07/05 פתחה החברה חשבון בבנק שמספרו 46977. במעמד פתיחת החשבון בעלי המניות בחברה היו הנתבעים וכן פרידמן רבקה ופרידמן אריאל (להלן: "בני הזוג פרידמן"). ביום זה חתמו כל בעלי המניות דאז על כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום (העתק כתב הערבות מיום 18/07/05 סומן נספח ג' לתצהיר עדות הבנק).

בני הזוג ברגרזון ובני הזוג פרידמן חתמו אף על טופס "הודעה לערב בקשר לערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום" (להלן: "טופס הודעה לערב").

החברה ביקשה ליטול הלוואה מהבנק באמצעות הקרן לסיוע עסקים קטנים בערבות המדינה. לאחר אישורים שונים, ניתן לבנק כתב אישור למתן הלוואה לחברה ע"ס קרן של 500,000 ₪ (כתב האישור כנספח ה' לתצהיר עדות הבנק).

7. כתנאי למתן הלוואה בערבות מדינה נקבע בכתב האישור כי יש לקבל בטחונות מהחברה: ראשית, ערבות בעלים ללא הגבלה בסכום, שנית, שעבוד בטחונות נזילים בסך 150,000 ₪, לא מכספי ההלוואה.

לאחר ההסברים שניתנו ע"י הבנק בדבר התנאים לנטילת ההלוואה בערבות מדינה, ולאחר שאושרה ע"י הגורמים המוסמכים, חתמה החברה ביום 18/07/05 על כתב התחייבות להחזר ההלוואה ע"ס קרן של 500,000 ₪ בבנק.

לטענת הבנק, הובהר במעמד זה באופן חד משמעי כי נדרשת חתימת בעלי העניין בחברה על ערבות אישית להבטחת מלוא חובות והתחייבויות החברה. לאחר שהובהר להם נושא זה, נחתם ע"י כל הארבעה כתב ערבות בלתי מוגבלת בסכום, וההלוואה הוזרמה לחשבון החברה.

8. ביום 22/07/07 הוחתמו בני הזוג ברגרזון בלבד על ערבות בעלים מתוקנת, זאת לאור הבקשה להפטיר את בני הזוג פרידמן מערבותם נוכח מצבם הרפואי של האחרונים.

כפועל יוצא מכך, ביום זה חתמו בני הזוג ברגרזון בשנית על כתב ערבות בלתי מוגבלת בסכום ועל טופס הודעה לערב. בהודעה זו צוין במפורש, כי יתרת חוב החברה בהתאם לספרי הבנק עומדת ע"ס 496,616.20 ₪ נכון ליום 22/07/07.

טרם החתימה על הסכם ההלוואה הוסבר לבני הזוג, כי ערבות המדינה הינה ערבות שיורית וכי מדובר בערבות הניתנת לבנק בלבד. כל שהנתבעים מקבלים הוא אשראי והלוואה בתנאים מועדפים בכל הנוגע לפריסה וריבית מועדפת.

9. תמצית טענות הנתבע:

הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית בה פירט את טענותיו כדלקמן:

לטענת הנתבע כחלק ממהלך עסקיה של החברה נודע לו כי קיימת קרן הלוואות לעסקים קטנים, כאשר עמידה בקריטריונים של הקרן מזכה בהלוואה עסקית בתנאים טובים. בין יתר התנאים, לטענתו, הוא הבין כי ההלוואה הינה הלוואה בערבות מדינה (להלן: "ההלוואה" או "הלוואה בערבות מדינה"), אשר משמעותה היא, כי 70% בערבות מדינה ו- 30% בערבות אישית של המבקשים אותה (סע' 5 לתצהיר עדות הנתבע).

הנתבע פנה לבנק ע"מ לבחון את נטילת ההלוואה, כאמור. במסגרת הפגישה עם נציגי הבנק הובהר לו כי החברה עומדת בתנאי הסף לקבלת הלוואה, אך כחלק מתנאי ההלוואה, עליו להתחייב שלא למשוך הלוואות בעלים שנתן לחברה עד לסיום ההלוואה (סע' 7 לתצהיר עדות הנתבע). בסופו של יום הנתבע הגיע להסכמה עם הבנק, כי יוכל למשוך משכורת בסך של עד פי שלושה מהמשכורת הממוצעת במשק.

לאור הסכמה זו ועמידת החברה בקריטריונים לקבלת ההלוואה, הנתבע ביקש ליטול הלוואה בסך של כ- 500,000 ₪. טוען הנתבע, כי כתב האישור שניתן לבנק למתן ההלוואה לחברה (נספח ה' לתצהיר נציגת הבנק) לא הוצג בפניו וכי לא נאמר להם כי הם ערבים ל- 100% מההלוואה.

לצורך ביצוע ההלוואה בני הזוג התבקשו לבצע מס' פעולות- האחת, פתיחת חשבון בנק שאליו תוזרם ההלוואה ודרכו תוחזר ההלוואה, השנייה, הינה העברת בטחונות לבנק בסך של כ- 150,000 ₪.

10. לטענת הנתבע, במעמד החתימה על מסמכי ההלוואה היה ברור להם כי ההלוואה שנטלה החברה הינה בערבות אישית של בני הזוג אך ורק עד לסך של 30% מערך ההלוואה, שכן הסך של 70% מערך ההלוואה הינו בערבות מדינה.

במהלך עסקי החברה וכאשר זו עמדה בהחזר ההלוואה וכאשר הערבות קטנה אף היא, ניאות הבנק להקטין את הביטחונות לסך של 109,000 ₪, אשר בסופו של יום חולטו על ידו.

11. לצורך נטילת ההלוואה ביקש הבנק לפתוח חשבון על שם החברה בו תתנהל ההלוואה- חשבון מס' 46977 (להלן: "חשבון מס' 1" או "חשבון ההלוואה"). ביום 18/07/05 פתחה החברה חשבון בנק, כאמור, וחתמה על מסמכי ההלוואה בסך של 500,000 ₪.

בנוסף, ביקש הבנק לפתוח חשבון לצורך פעילות שוטפת של החברה ואשר הינו חשבון מס'

483331 (להלן: "חשבון מס' 2" או "חשבון שוטף"). חשבון זה נפתח ביום 26/03/06.

ביום 22/07/07 חתמו בני הזוג על כתב ערבות נוסף, לצורך הפטרת הערבים הנוספים שהיו חתומים על הערבות הראשונה, הם בני הזוג פרידמן. לטענת הנתבע, הם חשבו כי מדובר בערבות לחשבון השוטף וכן בערבות של 30% להלוואה שנלקחה בשנת 2005 ולא בערבות אישית בהיקף של 100% בקשר לאותה הלוואה. לטענת הנתבע, התנהלות הבנק עולה כדי חוסר תום לב של הבנק.

12. דיון והכרעה:

מקור הסכסוך דנן בהלוואה שנלקחה מהבנק באמצעות הקרן לסיוע לעסקים קטנים המכונה "הלוואה בערבות מדינה". בענייננו אין חולק, כי בני הזוג חתמו על כתב ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום. אין מחלוקת כי מהמסמכים עליהם חתומים בני הזוג עולה כי הערבות הינה ערבות מלאה בשיעור של 100%.

כאמור לעיל, וכפי שנקבע ע"י כב' הרשם אלמוג מיום 24/09/09, המחלוקת הינה ביחס לחשבון שמספרו 46977 (חשבון ההלוואה) ואשר לגביו ניתנה הרשות להגן.

למעשה, המחלוקת לענייננו הינה מה ההסבר שניתן על ידי הבנק במעמד החתימה על כתב הערבות והאם הוא עומד בדרישות החקיקה השונות כגון: חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א – 1981; חוק הערבות, תשכ"ז- 1967; עקרון תום הלב בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 וההלכה הפסוקה הרלבנטית לענייננו.

13. המסגרת הנורמטיבית:

חובות הבנק כלפי ערבים מוסדרות היום בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הבנקאות"). על-פי סעיף 17א לחוק:

"הוראות חוק זה יחולו גם על מי שערב ללקוח כלפי תאגיד בנקאי".

הוראת סעיף זה שהוספה לחוק בחוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון מס' 2), תשנ"ד-1994 קובעת, כי כל החובות שחלו על הבנק במערכת היחסים שבינו לבין מקבל שירות, הקשור בקשר ישיר עם הבנק, יחולו גם על מערכת היחסים שבין הבנק לערב.

במסגרת אותן חובות קובע החוק איסור הטעיה (סעיף 3 לחוק הבנקאות), איסור פגיעה בנסיבות מיוחדות (סעיף 4 לחוק הבנקאות) וגילוי נאות (סעיף 5 לחוק הבנקאות).

חוק הבנקאות מבקש להטיל על הבנקים חובות ואיסורים שייטיבו עם הלקוחות וימנעו מהבנקים לנצל את מעמדם כמוסדות הממלאים תפקיד מרכזי בקרב הציבור. לצד החוקים הספציפיים, ובהם חוק הבנקאות, כפופים הבנקים לדין הכללי ואכן קובע סעיף 18 לחוק הבנקאות, כי:

"חוק זה בא להוסיף על כל דין ולא לגרוע ממנו".

מתוקף חובות אלה הבנק מחויב שלא להטעות את מקבל השירות – לקוח או ערב; לגלות כל פרט בעל חשיבות לשירות הניתן ואת הסיכונים הכרוכים בו (ראו ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' ציגלר [5]); ליתן השירות בנאמנות ובזהירות ראויה ולנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב בעת מילוי תפקידיו (ראו: ע"א 1304/91 טפחות – בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' ליפרט [6]; ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח [7]).

14. על תכליתו של חוק הבנקאות לעניין מערכת היחסים שבין הבנק לערב, ניתן אף ללמוד מהדברים הבאים שנאמרו בע"א 7451/96 אביבה אברהם נ' בנק מסד בע"מ סניף ראשון לציון (ניתן ביום 18/04/99), מפי כב' השופט אריאל:

"תכליתו של החוק היא להגן על המתקשר עם הבנק. אכן ניתן להצביע על קשת רחבה של שיקולים המובילים למסקנה כי המדיניות המשפטית מחייבת הכרה באחריות הבנק גם כלפי ערב. יחסי הכוחות בין הבנק ללקוח או הערב אינם שווים. הבנק הוא גוף גדול ומקצועי האמון על פעולות כנתינת הלוואות כמו גם גיבוין בביטחונות.

הערב הבא במגע עם הבנק הוא לעתים אדם, שאינו בקיא בהילכות ערבות ובעיסקאות פיננסיות. לבנק נגישות למידע באשר למצבם הכספי של לקוחותיו וניסיון המאפשר לו להעריך רמות סיכון שונות בכל התקשרות והתקשרות. הערב, להבדיל, חסר את המידע בקשר לסיכון שאותו הוא נוטל על עצמו, במתן הערבות. חוץ מהמידע הנמסר לו על-ידי החייב ואשר לרוב הוא "אופטימי" מטבעו, קשה לערב להעריך את ההשלכות הכספיות העשויות לנבוע כתוצאה מחתימתו כערב. אם כן הבנק עשוי, באמצעים פשוטים, למנוע נזק שעשוי להיגרם לערב. שיקולים אלה הובילו לתיקון החוק אולם לדעתי הם היו קיימים גם לפניו. חובת תום-הלב צריכה להשתרע על כל פעולותיו של הבנק".

לא זו אף זו, אל לנו לשכוח את הדברים שנאמרו בע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות בע"מ נ' צבאח (להלן: "פסק-דין טפחות"), על חובת הנאמנות הכללית של הבנק כלפי הלקוח, מפי כב' הנשיא שמגר (כתוארו דאז):

"יחסי בנק-לקוח הם יחסים מיוחדים החורגים באופיים מחוזה מסחרי רגיל.

על-כן נאמר לא אחת כי אמנם מערכת היחסים מושתתת על חוזה שנערך בין הלקוח לבנק, אך מלבד חוזה זה קיימים תנאים נוספים שלהם כפופים הן הלקוח והן הבנק..." (שם, בעמ' 590).

15. באשר להיקפה של חובת הנאמנות של הבנק אמר הנשיא שמגר (כתוארו דאז) כי:

"היקף החובה ו'רמת הנאמנות' הנדרשים מהבנק מעל לרמה הבסיסית הכללית משתנים ממקרה למקרה ומושפעים מטיב היחסים בין הבנק ללקוח, ממידת מעורבותו של הבנק במערכת יחסים זו ומגורמים משתנים נוספים, שכן במערכת היחסים שבין הבנק ללקוח מתבצעות פעולות רבות ומגוונות, ולאורן משתנה גם היקף חובתו של הבנק" (שם, בעמ' 592).

16. מן הכלל אל הפרט:

לאחר עיון מעמיק במכלול כתבי הטענות, התצהירים (לרבות הנספחים הנלווים להם) והעדויות שנשמעו בפניי אני קובעת, כי התביעה מתקבלת באופן חלקי. להלן יובאו טעמיי:

אין חולק, כאמור, כי ביום 18/07/05 פתחה החברה חשבון הלוואה וחתמה על מסמכי הלוואה בסך של 500,000 ₪. סוג זה של הלוואה מכונה הלוואה בערבות מדינה. ביום זה חתמו כל בעלי המניות דאז (כולל בני הזוג פרידמן) על כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום. כמו כן, הם חתמו על טופס הודעה לערב.

לטענת הבנק, הובהר במעמד זה באופן חד משמעי כי נדרשת חתימתה על ערבות אישית להבטחת מלוא חובות והתחייבויות החברה. מנגד, לטענת הנתבע, היה ברור להם כי ההלוואה שנטלה החברה הינה בערבות אישית שלהם אך ורק עד לסך של 30% מערך ההלוואה, שכן הסך של 70% מערך ההלוואה הינו בערבות מדינה.

כמו כן, ביום 22/07/07 הוחתמו בני הזוג בלבד על ערבות בעלים מתוקנת בשנת 2007, זאת לאור הבקשה להפטיר את בני הזוג פרידמן מערבותם. לטענת הבנק, גם כאן מדובר היה בערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום ואשר השינוי היחיד לגבי ערבות זו הינו הפטרת הערבים, בני הזוג פרידמן. מנגד, טוען הנתבע, כי הם הבינו שמדובר בערבות של 30% להלוואה שנלקחה בשנת 2005 ולא בערבות אישית בהיקף של 100% בקשר לאותה הלוואה.

17. השאלה שבמחלוקת, כאמור, הינה מה ההסבר שניתן ע"י הבנק והאם הסבר זה שניתן במעמד החתימה על כתב הערבות עומד בדרישות החקיקה השונות וההלכה הפסוקה.

18. ראשית, יש להידרש לטענה שהובאה בסיכומים מטעם הבנק לפיה עסקינן בטענה מסוג "הודאה והדחה". דין טענה זו להידחות.

בראש יש לציין, כי טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומים. לא זו אף זו, אף לגופו של עניין דין הטענה להידחות מאחר וכידוע, רק כאשר הנתבע מודה בכל העובדות שטוען להן התובע בתביעתו, ומוסיף כי דין התביעה להידחות מחמת קיומן של עובדות נוספות או מכוח הדין, רק אז מדובר במצב של "הודאה והדחה". כאשר הנתבע איננו מודה בכל העובדות המפורטות בכתב התביעה, גם אם הוא מודה במקצתן, לא מדובר ב"הודאה והדחה" (ראו ע"א 777/80 שרייבר נ' שטרן ואח', פ"ד לח(2) 143, בעמ' 146; רע"א 3592/01 עזבון המנוח סימן טוב ז"ל ואח' נ' ע. אהרונוב קבלנות בניין (1988) בע"מ ואח', פ"ד נה(5) 193, בעמ' 195; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, סעיף 256, בעמ' 320).

במקרה דנן הנתבעים אינם מודים בכל העובדות המפורטות בכתב התביעה, כמו כן, גם בעניין הריבית קיימת מחלוקת בין הצדדים. אשר על כן, אין מדובר ב"הודאה והדחה".

19. שנית, לעניין טענה בע"פ (של הנתבעים כי לא הוסבר להם כי ערבותם הינה על מלוא חובות והתחייבויות החברה) כנגד מסמך בכתב (כתב ערבות לא מוגבלת בסכום), דין טענה זו אף הוא להידחות.

לגופו של עניין, טענת הנתבע אינה טענה כנגד המסמך, כלומר כנגד כתב הערבות, שכן אין הנתבע מכחיש את תוכן כתבי הערבות עליהם חתמו. טענתם נוגעת ל"פגם" או ל"מום" שדבק במסמך. אני מקבלת את הטיעון כי מדבור בטענה שאינה פוגעת במישרין בתוכן המסמך אלא אך נוטלת ממנו (מבלי לשנות את תוכנו) את כוחו לשמש בסיס לחיוב המתבקש ממנו (י' קדמי, על הראיות (דיונון, תשנ"א) 741). אשר על כן, יש לדחות טענה זו.

המחלוקת היא למעשה על ההסבר שניתן על ידי הבנק בעת החתימה על כתב הערבות, אשר מטבעו נעשה בע"פ. דרישות המחוקק והנחיות הפסיקה ביחס לחובות הבנק בהתאם לחוק הבנקאות או הערבות באו בין היתר להוסיף על הכתוב, שכן ברוב רובם של המקרים, במיוחד כאשר מדובר במסמכי בנק, המוכרים במורכבותם ואורכם, יש חשיבות להסברים שניתנו או לא ניתנו בע"פ, ולשם כך קיימות הוראות החוק והנחיות הפסיקה.

20. שלישית, הטענה בדבר הרחבת חזית- לטענת הבנק, ישנן מס' טענות שהועלו ע"י הנתבעים תוך הרחבת חזית ההגנה:

1. הטענה בדבר הוראה לסגירת החשבון השוטף (המופיעה בסע' 19 לתצהיר עדות מטעם הנתבע). אכן טענה זו לא מופיעה בתצהיר התומך בבקשת הרשות להגן שהפך לכתב הגנה, ולפיכך היא מהווה הרחבת חזית אסורה שאין להתייחס אליה.
2. הטענה בדבר חוב הבנק לנתבעים (המופיעה בסע' 24 לתצהיר עדות מטעם הנתבע). בתצהיר עדות ראשית טוען הנתבע, כי לשיטתו הבנק חייב לו סך של כ- 49,000 ₪. מבלי להיכנס לעובי הקורה, אני מקבלת את טענת הבנק לעניין זה וקובעת כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, שכן טענה זו לא נטענה בתצהיר התומך בבקשת הרשות להגן (שהפך לכתב הגנה) ומשכך לא ניתנה עליה הרשות להתגונן.
3. לטענת הבנק, שינוי החזית המשמעותי ביותר נוגע לטענת הנתבע בבקשת הרשות להגן, לפיה הוסבר לו שערבותו היא ל- 30% מן ההלוואה וכי רק על כך קיבל רשות להגן. בנוסף, טען טענה נוספת (סע' 26 לבקשת רשות להגן), בגינה לא קיבל רשות להגן, ולפיה סבר כי ערבותו ניתנה לצורך החשבון השוטף ולא לחשבון ההלוואה. אכן כב' הרשם אלמוג קבע ביום 24/09/09 כי בקשת הרשות להגן התקבלה בכל הנוגע לחשבון ההלוואה בלבד. ביחס לחשבון השוטף ניתן פסק דין, כאמור, מיום 08/11/09.

21. יחד עם זאת, אינני מקבלת את הטענה, כי שינוי החזית מתבטא בכך כי בחקירה הנגדית הודה הנתבע כי ידע בבירור שחתם על ערבות ללא הגבלה בסכום, בעוד שבבקשת רשות להגן טען כי הוסבר להם שערבותם מוגבלת ל- 30% מההלוואה. הנתבע שב והסביר, באופן עקבי, הן לאור עדותו בחקירה הנגדית והן בתצהיר התומך בבקשת רשות להגן וכלה בתצהיר עדות ראשית, כי הוא לא מכחיש את תוכנן של כתבי הערבות עליהם חתם יחד עם הנתבעת המנוחה, אלא טענתו היתה כי הובהר להם שמדובר בעיגון של מה שסוכם עימם בעל-פה ומה שהוצג בפניהם, וכי חתימתו כפופה לסיכומים ולמצגים אלה.

22. לאור האמור לעיל, הטענה אליה עליי להידרש הינה ביחס לטענת הנתבע, כי הוסבר לו שערבותו הינה ל- 30% מן ההלוואה. השאלה היא האם היה גילוי מידע מלא מצד הבנק בנוגע לערבויות משנת 2005 ו- 2007, המתייחסות להלוואה בערבות מדינה.

23. אני מסכימה עם הרציונאל שהעלה הבנק לעניין סוג ההלוואה המכונה "הלוואה בערבות מדינה". הבנק הסביר, כי בהלוואה מסוג זה אכן המדינה ערבה ל- 70% מסכום ההלוואה, אלא שהדבר מותנה בכך שהבנק ימצה את כל ההליכים ע"מ לגבות את כספי ההלוואה מהלווים ורק משהדבר לא יעלה בידי הבנק, תמלא המדינה את ערבותה. הרציונאל ברור, שכן בדרך זו עוזרת המדינה לעסקים קטנים שאין להם ביטחונות מספיקים לקבלת ההלוואה הנדרשת. המדינה למעשה משמשת כאחת הבטוחות ולמעשה כערבה. אם נמשיך באותו קו מחשבה ,הרי שכשם שיש למצות את ההליכים כנגד החייב העיקרי לפני שפונים לערב,כך גם כאן יש למצות את ההליכים כנגד החייבים העיקריים לפני שפונים לערב שאינו צד מעונין, דהיינו המדינה. בפועל דרישה זו גורמת כי לבנק יהיה אינטרס לפעול לגביית יתרת ההלוואה ,כאשר הוא יודע כי המדינה תשיב לו את הכספים רק לאחר מיצוי ההליכים.

24. בהמ"ש העליון התייחס למשמעות המונח ערבות מדינה (כב' הש' עמית) בע"א 1356/09 בנק מזרחי-טפחות בע"מ נ' צוף יער בניין והשקעות בע"מ (ניתן ביום 15/11/2011) באופן הבא:

"מבלי לקבוע מסמרות אציין כי על פניו, ערבות המדינה אינה בגדר ערבות רגילה או בגדר התחייבות לשיפוי (ערבות אוטונומית) בנוסח המונפק, ברגיל, על ידי בנקים. המדובר בערבות שחילוטה מותנה במיצוי כל ההליכים נגד החייבים, והיא נועדה להיטיב עם הבנק ולא להקטין את חובם של החייבים (המשיבים במקרה שבפנינו)".

25. לאור העובדה, כי עסקינן בערבות מדינה, אשר אינה מוגדרת כערבות רגילה, כמבואר לעיל, אלא מהווה סוג ייחודי ושונה של ערבות היוצרת משולש יחסים מדינה- בנק- לקוח (או ערב, כבמקרה דנן), הרי שיש לומר, כי חובת הגילוי החלה על הבנק כלפי הלקוח או הערב, הינה מוגברת. על הבנק מוטלת החובה לגלות כל פרט בעל חשיבות לשירות הניתן על ידו ואת הסיכונים הכרוכים בו, על אחת כמה כאשר מדובר בערבות אשר איננה מן המניין.

מעיון בכתב הערבות מיום 18/07/05 (נספח ג' לתצהיר עדות מטעם הבנק), אשר כותרתה "כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום" וכן מעיון בהודעה לערב מיום זה, ניתן לראות כי אכן אין מחלוקת כי הערבות הינה בשיעור של 100% מההלוואה. הטענה היא למצג שהציגה פקידת הבנק לנתבעים ביחס לחלוקת הערבויות בין כל המעורבים, ואשר לפיה הובהר להם כי הם ערבים ל- 30% מההלוואה בלבד.

26. הבנק הסביר, כי קיים מסמך אשר הינו פנימי של הבנק ואשר לא מועבר ללקוח או לערב. מדובר במסמך המשמש אישור להלוואה, לאחר שזה עבר את כל החתימות הנחוצות לביצוע אותה הלוואה.

לעניין זה מעידה הגב' מיכלמן, נציגת הבנק, כך:

"ש. המסמך לא נשלח לחברה?

ת. זה מסמך פנימי של הבנק לא מוצג לחברה, להעמדת הלוואה לאחר שלקוח

עומד בכל התנאים מה שכתוב".

(פרט' עמ' 7 ש' 32 ועמ' 8 ש' 1-2).

המסמך שהבנק כן מעביר לחברה הינו "כתב אישור אשראי" (נספח ה' לתצהיר עדות הבנק) מיום 23/06/05 המפרט את האשראי שניתן לחברה, הביטחונות שיש לקבל, התנאים לביצוע והערות כלליות. מסמך זה ניתן בדיעבד לאחר שועדת האשראי, המשותפת למדינה ולבנק, מחליטה להמליץ על ביצוע אשראי.

לעניין זה נשאלה גב' מיכלמן וכך השיבה:

"ש. מבין המסמכים שעברתי זה המסמך היחידי שרואים מהם התנאים קיים

מסמך אחר שמציג את התנאים ללקוח?

ת. בזמן שלקוח פונה לתבור לקבלת הלוואה יש תנאים שגם אנו מסבירים

ללקוח, אולי הלקוח לא מסכים אז לא ממשיך הליך, אצלנו אין ולא היה,

עכשיו אני לא יודעת.

ש. אז?

ת. היו פרסומות ובכל מקום רשום מהם התנאים (החלטה לתיקון פרוטוקול

מיום 06/08/12) 1,2,3 אין מסמך רשמי, אולי בתבור יש, לדעתי כן אני לא

יודעת, זו דרישה בסיסית של המדינה... גם לקוח שניגש לקבל הלוואה גם

צריך לבדוק התנאים, מסמך אין כתוב שרשום תנאים".

(פרט' עמ' 8 ש' 5-13).

וכן:

שאלת ב.מ:

"ש. שיוסי חתם על כתב הערבות, האם יש בתוך כתב הערבות הפניה לערבות

המדינה?

ת. בכתב ערבות עצמו אין במפורש, אך בהודעה לערב המצורפת לכתב הערבות

רשום כל הסכום סך יתרת החוב בהתאם לספרי הבנק...".

(פרט' עמ' 9 ש' 30-33).

27. לא הוצג בפניי מסמך אשר נותן הסבר בסיסי לבני הזוג מהי הלוואה בערבות מדינה ומה משמעותה ותנאיה. בהתאם לעדותה של נציגת הבנק ניתן אך להבין, כי אין מסמך מסודר הקובע את התנאים של הלוואה בערבות מדינה, אשר מועבר לחברה או לבעליה. אכן הלוואה בערבות מדינה כוללת בחובה את ערבות המדינה ככזו שחלה על מע' היחסים של המדינה והבנק בלבד. אולם, כאשר נאמר על ידי הבנק כי מדובר בערבות של המדינה בשיעור של 70% (אשר הינה למעשה ערבות שיורית), יש להסביר לערבים "ברחל בתך הקטנה" ובשים לב לגילם המתקדם של הנתבעים, כי ההלוואה הינה בערבות אישית על כל חובות החברה ולא על חלק מהן.

28. בעל עסק סביר יכול להבין מתוך המונח "הלוואה בערבות מדינה", כאשר אין מסמך כתוב באשר למשמעותו, כי המדינה חולקת עמו את הסיכון של קבלת האשראי לפיתוח העסק, ונוטלת על כתפה את מקצת הערבות.

לעניין זה העיד הנתבע כך:

"ש. שבאת לחתום על כתבי הערבות גם ב- 05, וגם השני מה בדיוק הוסבר לך?

ת. שאני מקבל הלוואה של 500,000 ₪ בערבות של 30% של ערבות אישית של

בעלים ו- 70% בערבות מדינה".

(פרט' עמ' 12 ש' 14-16).

ובהמשך:

שאלת ב.מ:

"ש. חתמת פעמיים על כתב ערבות?

ת. או פעמיים או שלוש, ל א קראתי כל פעם את כל האותיות, מפעם לפעם

הבנק משנה אותיות קטנות.. אני האמנתי, חתמתי ולא קראתי כל האותיות

הקטנות".

(פרט' עמ' 13 ש' 19-23)

......

"ש. מפנה לנספח ג' לתצהיר הבנק בסוף כתב ערבות, רשום פרטי חותמים עם

כתובות ות.ז. מי רשם?

ת. לא אני, אולי הפקידה בבנק,

ש. בדקת שהיא רשמה פרטים נכונים ? (החלטה לתיקון פרוטוקול מיום

06/08/12)

ת. אמרו תחתום חתמתי בלי לקרוא.

ש. לא ראית ליד החתימה רשום מאה אחוז?

ת. לא.

ש. לא קראת מה שכתוב במסמך?

ת. לא, לא עולה על דעתי שתרשום משהו אחר".

(פרט' עמ' 13 ש' 29-33 ועמ' 14 ש' 1-4).

29. עדותו של הנתבע מהימנה בעיניי ואני מקבלת אותה. ניכר כי בעת שהנתבע חתם ביום פתיחת החשבון (18/07/05) על מסמכים, הוא חתם אף על מסמכי כתב הערבות וההודעה לערב. מדובר בכמות לא מבוטלת של מסמכים, אשר רובם כתובים באותיות קטנות הדורשות ריכוז רב, ולאור היותו של הבנק מוסד פיננסי האמין על לקוחותיו, הובהר להם כי מדובר בהלוואה בערבות מדינה, כאשר לא הושם דגש על כך כי הם ערבים לשיעור של 100% מערך ההלוואה. מאחר וערבות המדינה (אם כי היא שיורית, כפי שנתברר לנתבעים בסופו של יום) הינה אכן בגובה של 70% מערך ההלוואה, בנקל נוצר אצל הנתבעים הבלבול שגרם להם להבין כי המדינה נושאת בערבות בגובה זה. אין מחלוקת בין הצדדים על כי הבנק הוא זה שחתום על ההסכם עם המדינה בעניין הקרן לעסקים קטנים (נספח ט' לתצהיר עדות ראשית מטעם הבנק) ושמסמך זה לא נמסר ללווים. מסמך נוסף שצורך לתצהיר עדות רשאית מטעם הבנק (נספח ה') הינו אישור ספציפי של הקרן לעסקים קטנים המתייחס באופן ספציפי לבקשת "דפוס קל". מסמך זה לטענת הנתבע לא הוצג לו והוא ראה אותו לראשונה בתצהיר עדות ראשית של התובע . בתצהיר העדות הראשית שנתן הנתבע הוא מתייחס לכך בסעיף 10 לתצהירו:

"10....בקשר זה יצוין כי כתב האישור שניתן לבנק למתן ההלוואה לחברה

ואשר צורף כנספח ה' לתצהירה של הגב' מיכלמן לא הוצג בפניי כלל וכלל וראיתיו

לראשונה רק במסגרת תצהירה של הגב' מיכלמן. בכתב האישור אכן רשום כי

ערבות הבעלים הינה ללא הגבלה בסכום ואין ספק כי אילו זה היה מוצג בפניי

טרם לקיחת ההלוואה – לא הייתי לוקח את ההלוואה כלל!

עיון במסמכים שצורפו לתצהיר עדות ראשית של התובע מעלה כי אין חתימה של החברה, הנתבע או מי מהערבים האחרים על נספח זה, והדבר משמש סיוע לעדותו של הנתבע על כי לא ראה את המסמך בעת החתימה על כתב הערבות. יתכן ולו היה הנתבע מקבל את המסמך לעיונו ונדרש לחתום עליו , היתה מתייתרת המחלוקת נשוא תיק זה והצדדים היו מגיעים להבנות לפני החתימה על הסכם ההלוואה.

30. היה על הבנק להסביר באופן ברור, אשר לא משתמע לשתי פנים, כי מדובר בערבות על מלוא גובה ההלוואה שניטלה ע"י החברה. התרשמתי כי הדבר לא נעשה.

לעניין האמון שנתנו הנתבעים בבנק, העיד הנתבע כך:

"ת. ... אם אני משוחח עם הבנק ורוצה לעשות עסק או שאני מאמין או לא, לא

מתאים לא עושה, אם הבנק אומר לי 30% אני ערב אישית 70% ערבות

מדינה אני מאמין ולא בודק אותו".

(פרט' עמ' 14 ש' 28-30).

31. לעניין מידת האמון שניתן בבנק בעיני הפרט, יפים הדברים הבאים שנאמרו בפסק דין טפחות:

"הבנקים ממלאים תפקיד מרכזי בחיי הכלכלה בישראל ובעולם המודרני בכלל, והם מתאפיינים בכשירות מקצועית, בנגישות למידע ובאמצעים טכניים העומדים לרשותם לצורך פעילותם. כל אלה, בצירוף התפקיד שהבנקים בישראל נדרשים למלא לעתים בביצוע מדיניות שלטונית ומשימות ציבוריות (ראו למשל חוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 והצווים שהותקנו מכוחו), מקנים להם בעיני הפרט מעמד מיוחד, "מעין-ציבורי", אשר בגינו הוא רוחש להם אמון ונוטה לסמוך על פעולותיהם בלא לדרוש ולחקור אחריהן".

בע"א 1304/91 טפחות - בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' ליפרט (להלן: "עניין ליפרט") נאמר כך לעניין מורכבותם של חוזים בנקאיים ובין היתר טופסי ערבות שעליהם חותמים לקוחות הבנק:

"מורכבותם של חוזים בנקאיים והקושי בהבנתם הביאו את המחוקק לאמץ בחוק הבנקאות (שירות ללקוח) גישה, לפיה מוטלת על התאגידים הבנקאיים החובה לפעול ולהתערב, על-מנת למנוע מצב שבו הלקוח ייטול על עצמו התחייבויות אשר אין הוא מבין את טיבן ומהותן המדויקים. ... ההיגיון העומד בבסיס מדיניות חקיקתית זו, המרחיבה את החובות החלות על בנקים... תקף גם כשמדובר בחוזי ערבות: פעמים רבות, טופסי ערבות, שעליהם מחתימים מוסדות בנקאיים את לקוחותיהם, הם ארוכים סבוכים וקשים להבנה.."

(שם, בעמ' 322-323).

32. הדבר אף חל במקרה דנן, כאשר בני הזוג חתמו ביום 18/07/05 גם על מסמכי פתיחת חשבון לחברה וגם על כתבי ערבות. מדובר בטפסים רבים אשר אינם פשוטים להבנה ואשר נדרש הסבר מפורט של הבנק לגביהם, ובמיוחד לאור גילם המתקדם ולאור סיווג ההלוואה כהלוואה לא שגרתית בערבות מדינה.

33. אמנם טענת הבנק, כאמור, כי הרציונאל בערבות מדינה הינו ברור, וכי נכתב שחור על גבי לבן כי כתב הערבות הינו לסכום בלתי מוגבל, היא טענה נכונה. אולם, מבחינה סובייקטיבית לא הייתה הבנה של רציונאל זה ע"י בני הזוג. לאור הדברים שנאמרו לעיל, וכן לאור חוק הבנקאות והתיקונים שנעשו בו, הדין הכללי וההלכה הפסוקה, אני קובעת בנסיבות התביעה דנא, כי הוכחה הטענה כי לא היה גילוי מלא מצד הבנק לעניין ההלוואה בערבות מדינה , ובמיוחד לא לכך שערבות בעלי המניות נשארה בגובה של 100% מסכום ההלוואה, וכי ערבות המדינה ניתנת למימוש רק לאחר מיצוי ההליכים כנגד הערבים שהינם בעלי הענין בחברה.

בהקשר זה יש לציין, כי באם הנתבע היה יודע כי הוא ערב על מלוא סכום ההלוואה, סביר להניח כי הוא לא היה מבקש לפטור את בני הזוג פרידמן מערבותם, כפי שאכן נעשה בשנת 2007. עצם הפטרתם של הערבים הנוספים חשפה את הנתבעים ביתר שאת לערבותם כלפי הבנק.

34. יחד עם זאת, אינני סבורה כי יש לפטור את הנתבע באופן מוחלט מקיום ערבותו זו, שכן אינני מקבלת את הטענה שבחילוט כספי הפיקדון יש לראות את תשלום על חשבון הערבות, שכן מקובל הוא שנוסף לערבות אישית או צד ג' דורש הבנק גם שעבוד נכסים ברי מימוש בנוסף לכתבי הערבות. בנסיבות אלו על הנתבע לשלם לבנק 30% מיתרת החוב בגין ההלוואה.

35. פסיקת ריבית בגין תקופת ההליך המשפטי:

לטענת הבנק, יש לפסוק את מלוא ריבית הפיגורים הקבועה בהסכם ההלוואה ביחס למלוא התקופה שלאחר הגשת התביעה דנן.

מנגד, טוען הנתבע, כי גם אם בית המשפט יקבל את התביעה אין לחייב בריבית פיגורים בגין מרבית התקופה בה נוהל ההליך, ובייחוד מיום 09/06/2010 (מועד בו אמור היה להתקיים דיון הוכחות במקור) ועד ליום 23/05/2012 (המועד בו בסופו של יום התקיים דיון ההוכחות), לאור עיכובים ודחיית מועדים שנבעו מבקשות הבנק.

במקרה הנדון מצאתי כי לגופו של עניין אין זה המקום לחייב בריבית פיגורים חריגה, היות ומדובר במחלוקת לגיטימית שבין הבנק לנתבע, וזאת לאחר שקבלתי את גרסתו. בנסיבות אלו אין הצדקה לפסיקת ריבית פיגורים הנובעת מהפרת ההסכם, אלא הנכון הוא לפסוק ריבית בנקאית רגילה בהתאם להסכם שהיה בין הצדדים.

לעניין זה יפים הדברים הבאים שנאמרו בתא 336/98 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' פלוטקס ישראל 1992 (שלום- באר שבע), (ניתן ביום 10/02/2004) (מפי כב' הש' ואגו) ואשר אף הנתבעים הפנו אליו:

"...התוצאה האופרטיבית צריכה להיות כזו שתעודד גילוי נאות והקפדה על מסירת מידע ומצגים מדויקים וברורים, ותיתן תמריץ שלילי לאלה שאינם נוהגים כך.

כך, למשל, ובענייננו אם אקבע שעל הנתבעים לשלם כספים כלשהם לבנק מכוח ערבותם, אף אם לא את הסכום המלא שנתבע, הרי, לאחר שנים ארוכות של הליך משפטי, אם יזכה הבנק בריבית הפיגורים המירבית שהוא מבקש לחייב בה את לקוחותיו בגין כל התקופה, נגיע לסכומי עתק שנצמחו ונצברו, לא במעט, בשל אותו "חטא קדמון" שמצאנו בהתנהלות הבנק ושבעטיו נדרש ההליך הממושך.

האיזון הנכון בין השיקולים יהיה, במישור זה, מניעת ריבית חריגה ומיוחדת מן הבנק, אף אם ריבית פיגורים כזו נקובה בהסכמים שנחתמו, וזיכוי הבנק בהפרשי הצמדה וריבית חוקית רגילה ביחס לתקופה שלאחר הגשת כתב התביעה".

36. סוף דבר:

לאור האמור לעיל, אני קובעת כי על הנתבע לשלם לבנק מכוח ערבותו את הסכום של

31,126₪ ( 30% מיתרת החובה בחשבון ההלוואה נכון ליום 29/12/08) בצירוף ריבית בנקאית רגילה כפי שנקבע בהסכם ההלוואה שבין הצדדים.

בנוסף הנתבע ישלם החזר אגרה בהתאם לקבלה ושכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪.

התשלום יבוצע תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ט אלול תשע"ג, 25 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.