1. עסקינן בתביעה בגין נזקי גוף עקב טריקת דלת על ידו של התובע בהיותו תלמיד בית ספר.

2. התובע יליד 1.5.1992 ובזמן הרלוונטי לעניינו היה תלמיד כתה ט' בבית ספר 'אלחואר' (להלן – "בית הספר") השייך לנתבעת 1, המועצה המקומית פסוטה (להלן – "הנתבעת").

3. התביעה הוגשה נגד הנתבעת הנ"ל ונגד נתבעת נוספת, היא מדינת ישראל משרד החינוך. ואולם, לאחר שלב שמיעת הראיות הגיעו התובע והנתבעת 2 להסכם פשרה אשר הוגש לתיק בית המשפט וקבל תוקף של פסק דין.

נסיבות התאונה ודיון בשאלת האחריות:

4. עפ"י הנטען בכתב התביעה, ביום 13.3.2007 בסמוך לשעה 11:40 ובמהלך שיעור ספורט, נכנס התובע למקלט בית הספר יחד עם שני תלמידים נוספים מכיתתו וזאת בידיעת המורה לחינוך גופני, ובזמן שהתובע היה ליד הדלת, אחד התלמידים סגר את הדלת בחוזקה וזו נטרקה על אצבע יד ימין של התובע וכתוצאה מכך נפגע באופן ממשי (להלן – "התאונה").

בתצהיר עדותו הראשית הוסיף התובע ופירט כי במועד הנ"ל הוא נכנס למקלט בית הספר על מנת להביא כדורים ולעשות סדר לפי בקשת המורה לחינוך גופני. התובע נכנס לחדר פנימי הממוקם בתוך המקלט ומשמש כמחסן לאחסון הכדורים כאשר שניים מבני כיתתו נמצאים יחד עמו: אחד בשם טוני סמעאן (להלן – "טוני"), והשנייה בשם כריסטין ח'ורי (להלן – "כריסטין"). בשלב מסוים הניח התובע את ידו על משקוף דלת המחסן העשויה מברזל, או אז טרק טוני את הדלת וכתוצאה מכך ידו של התובע נמחצה בין המשקוף (בצד הצירים) לבין כנף הדלת ואחת מאצבעותיו נפגעה.

5. טוני העיד בבית המשפט כעד תביעה והלה אישר את גרסת התובע כמפורט לעיל.

6. מטעם הנתבעת לא הובאו עדים, אך מטעם הנתבעת 2, מדינת ישראל משרד החינוך, העידו שני עדים ששימשו במועד התאונה כמורים לחינוך גופני בבית הספר: האחד, מר שאהין שאהין (להלן – "המורה שאהין"), והשני, מר פיליפ אשקר (להלן – "המורה פיליפ").

שני המורים הכחישו כי ביקשו מהתובע או מבני כיתתו, טוני וכריסטין, לעשות סדר במקלט ולהביא כדורים, וטענו כי התובע וטוני נכחו במקלט כדי להחליף בגדים לקראת שיעור הספורט – מקום המשמש דרך כלל להחלפת בגדים לבנים.

7. יש לציין כבר עתה, כי אין מחלוקת בין הצדדים אודות עצם התרחשות התאונה. כמו כן, אין מחלוקת שהדלת ממנה נפגע התובע היא דלת ברזל שאין בה כל מיגון מבין המיגונים שנועדו להגנה מפני פגיעה באצבעות ואשר נכללו בהנחיות החדשות של משרד החינוך מחודש יולי 2006, שבאו להוסיף על ההוראות שבחוזר מנכ"ל מספר סב/6ב' הבטחת הבטיחות במוסדות חינוך מחודש פברואר 2002 (להלן – "ההנחיות החדשות").

ניתן לומר אם כן, שהמחלוקת בשאלת האחריות מתמקדת למעשה בנסיבות שאפפו הימצאות התובע במקלט ליד הדלת נשוא הדיון, ובשאלה האם הנתבעת נושאת באחריות כלשהי לתאונה.

8. אשר לשאלה הראשונה, האם התובע נכנס למחסן שבמקלט על דעת עצמו בזמן שאמור היה להחליף בגדים ברחבת המקלט, או שמא נכנס לאותו מחסן בהוראת שני המורים הנ"ל על מנת לסדר את המקום ולהוציא את הכדורים לקראת שיעור הספורט – אני בדעה כי המענה לשאלה זו אינו מעלה ואינו מוריד לצורך בירור שאלת האחריות. אך בטרם אפרט את נימוקיי לכך אבקש להבהיר למען הסר ספק, כי בכל הקשור לשאלה שבנדון אני מעדיפה בבירור את גרסת התובע.

ראשית כל, גרסת התובע נתמכת בעדותו של טוני, שלא הוכח לפניי כי יש לו כל אינטרס בתוצאות ההליך. שנית, גרסת התובע הועלתה על הכתב בשני מסמכים אשר נערכו ביום 2.5.2007, היינו כחודש וחצי בלבד לאחר התאונה, והם תואמים את גרסת התובע כמפורט לעיל. מסמך אחד הוא טופס הודעה על התאונה לחברת הביטוח 'כלל' במסגרת פוליסת ביטוח תאונות אישיות לתלמידים. המסמך השני – והוא החשוב מבין השניים – הינו מסמך שנערך בתאריך הנ"ל וכולל גרסתם הכתובה של התובע, טוני וכריסטין וחתום על ידם. גרסה זו תואמת באופן מלא את גרסת התובע בתיק דנן.

9. ואולם, וכפי שציינתי מקודם, לטעמי המחלוקת לגבי סיבת הימצאות התובע בשטח המקלט והמחסן הפנימי שבתוכו אין בה כדי להשפיע על שאלת האחריות. זאת משום שכל הראיות מצביעות על כך כי הדלת נמצאת בשטח נגיש לתלמידי בית הספר בשל הימצאותה בתוך שטח המקלט המשמש את התלמידים לפעילויות שונות בימים גשומים, וכן להחלפת בגדים לשיעורי ספורט בכל ימות השנה.

ויודגש, לא מדובר בדלת פנימית בתוך מקלט נעול, אלא בדלת של חדר המשמש כמחסן פנימי בתוך מקלט פתוח, כאשר הגישה לדלת היא מתוך רחבת המקלט בה שוהים התלמידים בימים גשומים או בעת החלפת בגדים. יתרה מזאת, לא נטען וממילא לא הוכח לפניי, כי נאסר על התלמידים לגשת לאותו מחסן או לפתוח את הדלת. אם נוסיף לכך כי לפי עדותו של המורה שאהין המנעול המשמש לנעילת הדלת נפתח על ידי המורים בתחילת יום הלימודים וננעל רק בסופו, כי אז ברור שלא זו בלבד שהדלת נגישה לתלמידים אלא שהחדר/המחסן בו מאוחסנים הכדורים אף הוא נגיש לתלמידים – ואיני רואה כל צורך להרחיב אודות חיבתם של תלמידים קטינים לשחק עם כדור, ומתוקף כך רק טבעי להניח כי ייכנסו לשם בכל הזדמנות אפשרית.

10. אגב כך אעיר, כי הנתבעת טענה כי הדלת ממנה נפגע התובע היא דלת של חדר חשמל ולכן אין המדובר בשטח נגיש לתלמידים באופן המחייב התקנת אמצעי מיגון כאמור בהנחיות החדשות. טענה זו דינה להידחות. הנתבעת לא הביאה ראיות להוכיח כי מדובר בחדר חשמל. בנוסף לכך, מעדותו של המורה פיליפ מתברר שבאותו חדר/מחסן היה בעבר לוח חשמל שהועתק בינתיים למקום אחר. לפיכך לא ברור לי איך הימצאות לוח החשמל שם הופכת את כל החדר לחדר חשמל.

11. תהיה הגדרת החדר אשר תהיה (מחסן או חדר חשמל), מדובר במקום שנסגר על ידי דלת שהגישה אליה חופשית לתלמידים, ולכן חובה היה על הנתבעת למגן אותה כנדרש בהיותה הבעלים של בית הספר וכמי שאחראית על קיומם של אמצעי הבטיחות מתוקף הוראות חוזר המנכ"ל.

חובה זו של הנתבעת מתייחסת למיגון הדלת מפני פגיעה אפשרית באצבעות התלמידים באמצעות התקנת אמצעי ההגנה המנויים בהנחיות החדשות. אמצעים אלה מתייחסים לשלושה אלמנטים מצטברים אותם יש להתקין בדלת, ואלה הם: רכיב גמיש שיכסה את הרווח שבין המזוזה לאגף (כנף הדלת) בצד הצירים; רכיב להאטת האגף בעת סגירת הדלת; ותפס קפיצי שהוא למעשה מעצור שתופס את הדלת בסוף תנועת הפתיחה שלה.

12. במקרה שלפניי, אין כל מחלוקת כי אף לא אחד מהאלמנטים הנ"ל לא היה מותקן בדלת.

זה המקום לציין, כי החלטת מנהל בית הספר בקשר לייעוד שטח המקלט, ובפרט שטח החדר/המחסן הפנימי בו למטרה שלשמה יועד, או החלטות אחרות שלו הקשורות למערך הבטיחות בבית הספר, אינן פוטרות את הנתבעת מאחריותה לדאוג בעצמה למערך הבטיחות, ובכלל זה מיגון כל הדלתות שלתלמידים גישה אליהן, כגון הדלת שבנדון.

13. לנוכח האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבעת נושאת באחריות להתרחשות התאונה. בהינתן הדעת למידת אחריותם של המורים שהינם עובדי משרד החינוך, הנתבעת 2, כמי שלא דאגו לנעול את הדלת כל אימת שהוציאו משם ציוד ספורט או כדורים, אני מוצאת כי האחריות לתאונה רובצת על שתי הנתבעות בחלוקה שווה ביניהן, ולאור זאת יש להשית על הנתבעת מחצית מהפיצוי לו זכאי התובע.

14. לא אסיים פרק זה מבלי להתעכב על טענת הנתבעת אודות קיומו של אשם תורם מצד התובע. טענה זו דינה להידחות משתי סיבות. הראשונה, נעוצה במסקנתי כי נוכחות התובע במקום לא הייתה בניגוד להוראות המורים או בניגוד לאיסור כלשהו להיכנס לחדר/למחסן. שנית, לא נטען וממילא לא הוכח כי התובע צפה או יכול היה לצפות שטוני יטרוק את הדלת.

כמובן שגם גילו הצעיר של התובע בעת התאונה (בן 14 ו-10 חודשים) והנסיבות הכלליות של המקרה, מביאים אותי למסקנה שאין להטיל עליו אשם תורם כלשהו.

אעבור כעת לדיון בשאלת הנזק.

היקף הנזק:

15. מיד לאחר התאונה התובע הובהל לבית חולים נהריה שם נבדק ואובחן כסובל משבר פתוח בגליל המרוחק באצבע 2 ביד ימין וכן משבר סגור במפרק אותה אצבע. התובע עבר ניתוח לשחזור השבר וקיבוע השברים באמצעות מסמר וסד גבס ואושפז למשך 5 ימים.

לאחר מכן המשיך התובע להיות מטופל במסגרת מרפאת בית החולים ובמסגרת קופת חולים. טיפולים אלה כללו ביקורות רפואיות וטיפולים בגין פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק.

16. ד"ר רינת, מומחה רפואי מוסכם מטעם הצדדים, בדק את התובע וקבע בחוות דעתו כי נותרה אצלו נכות צמיתות בשיעור של 7% בשל נוקשות אקטיבית של מפרק האצבע, הפחתה קלה בכוח הלפיתה של האצבע והפחתה ניכרת בכוח האחיזה עם דלדול שרירים קל.

בנקודה זו אבקש להעיר, כי התובע טען בסיכומיו שהפגיעה היא בידו הדומיננטית ואילו בחוות הדעת של המומחה המוסכם נטען שיד ימין איננה היד הדומיננטית שלו. בנסיבות אלה, אני מקבלת את קביעת המומחה המוסכם אשר לא נחקר על חוות דעתו.

17. בשים לב למהות הפגיעה, משך האשפוז והטיפולים הרפואיים, וכן בהתחשב בשיעור הנכות, אני פסוקת לתובע סכום של 30,000 ₪ בגין כאב וסבל.

18. כמו כן, ובהתחשב בפרמטרים הנ"ל, יש להניח כי התובע אכן נזקק לעזרה מוגברת של הוריו בתקופה הסמוכה לאחר התאונה ועד להחלמה מלאה של השברים. בנסיבות אלה אני פוסקת סכום גלובאלי של 20,000 ₪ כפיצוי עבור עזרה בעבר.

נוכח שיעור הנכות (7%), ובהעדר טענה לעזרה עתידית, אני לא מוצאת הצדקה לפסיקת פיצויים בגין עזרה לעתיד.

19. אשר לרכיב ההוצאות – אני מקבלת טענת התובע כי בעקבות התאונה נגרמו לו ולהוריו הוצאות בגין נסיעות רבות לקבלת טיפולים רפואיים. הגם שלא צורפו קבלות בגין הוצאות אלו, די לי לצורך העניין במסמכים הרפואיים שצורפו לתיק כדי להצדיק פסיקת פיצוי גלובאלי בגין רכיב נזק זה, אותו אני מעמידה על סך של 10,000 ₪.

20. כצפוי, רכיב הנזק המשמעותי ביותר מתייחס להפסד כושר ההשתכרות בעתיד. בעת התאונה התובע היה קטין תלמיד כתה ט', ואילו במועד שמיעת הראיות בתיק הוא היה בגיר בן 20 ו-5 חודשים. מדובר אם כן בבגיר צעיר שנמצא בתחילת דרכו, ובתור כך הבסיס לחישוב ההפסד נסמך בעיקר על השכר הממוצע במשק, ובפרט שהנכות שנותרה אצלו היא נכות אורטופדית שעל פי טיבה ומאפייניה, כמפורט בחוות הדעת, היא נכות תפקודית בהיותה גורעת מכושר התנועה של האצבע.

אגב כך אציין, כי התובע טען לנכות תפקודית גבוהה יותר מהנכות הרפואית, ואילו הנתבעת טענה כי ההיפך מכך. לדידי, בהעדר נתונים ברורים לגבי עתידו המקצועי של התובע, הביטויים התפקודיים של הנכות על כושר התנועה, וכפי הנהוג לגבי קטינים וצעירים, שוכנעתי להעמיד את הנכות התפקודית של התובע לפי שיעור הנכות הרפואית שלו.

21. ואולם, לצורך קביעת היקף הפיצוי בראש נזק זה אין בידי לבצע את החישוב של ההפסד לפי שיעור הנכות והשכר הממוצע במשק באופן אריתמטי. זאת משום שעברו קרוב לשנתיים וחצי מהמועד בו סיים התובע לימודי התיכון שלו ועד למועד שמיעת הראיות בתיק, ומבלי שהתובע טען או הוכיח את הדרך המקצועית בה הוא חפץ להשתלב או קשיים כלשהם בהם הוא צפוי להיתקל אם יבחר להשתלב במקצוע מסוים בו הוא חפץ במיוחד.

מעדות התובע עולה כי זמן מה לאחר סיום הלימודים הוא התחיל לעבוד בחנות של חומרי בניין השייכת לאביו ומבצע עבורו עבודות משרדיות או שליחויות קלות. התובע לא טען וממילא לא הוכיח האם בכוונתו להמשיך בדרך זו או שמא בדרך תעסוקתית אחרת שבה יוכל להשתכר במומו.

אשר על כן, אני מנוס מקביעת פיצוי גלובאלי המתחשב אומנם בפרמטרים הנ"ל אך סכומו יעמוד על פחות מהחישוב האריתמטי. בנסיבות העניין, אני פוסקת לתובע סכום של 160,000 ₪ בגין הפסדי כושר השתכרות בעתיד.

22. יוצא אפוא כי מכלול הנזק שנגרם לתובע עומד על 220,000 ₪.

סיכום:

23. אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לפצות את התובע בכדי מחצית מסכום הפיצויים בגין ראשי הנזק המפורטים לעיל – באופן התואם את מידת אחריותה לתאונה. לאור זאת, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 110,000 ₪.

24. לסכום הנ"ל יש להוסיף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.6% כולל מע"מ, וכן מחצית מהוצאות המשפט בגין הסכום ששולם על ידי התובע כשכר טרחה למומחה הרפואי מטעמו (מחצית), וכן חלקו בשכר טרחת המומחה המוסכם (מחצית), כשהם משוערכים נכון להיום.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ט"ז אב תשע"ד, 12 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.