1. התובעת אשר עבדה כספרית במספרה שבבעלות הנתבע בתקופה מ- 20.11.05 ועד 24.10.08, הגישה תביעה כנגד הנתבע לתשלום זכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתה אצלו ומסיום יחסי עובד- מעבידי ביניהם.

בתחילה, התובעת הגישה את תביעתה, ללא ייצוג משפטי. לאחר שפנתה לעורך דין, הוגש על ידה כתב תביעה מתוקן ביום 12.4.2010.

גרסת התובעת, הן בכתב התביעה הראשון שהגישה בעצמה והן בכתב התביעה המתוקן היתה כי היא התפטרה בדין מפוטרת עקב הרעת תנאי עבודתה, וכן עקב מעברה לבית שאן ולכן היא זכאית לתשלום פיצויי פיטורים.

נציין כי בכתב התביעה המקורי הופיעו גם עילות תביעה שעניינן פדיון חופשה ופיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה.

במעמד הדיון המוקדם, חזרה בה התובעת מעילת התביעה לפדיון חופשה ובאשר לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה, הוסכם כי הסכום יעמד על סך של 420 ₪.

בכתב התביעה המתוקן הסעדים הנתבעים הינם דמי נסיעה, תשלום עבור שעות נוספות ופיצויי פיטורים.

2. הנתבע בכתב הגנתו טען, כי התובעת התפטרה משיקוליה, ולא עקב הרעה כלשהי בתנאי עבודתה.

הנתבע הכחיש בתוקף את טענת התובעת, לפיה היא התפטרה בגין הרעה מוחשית בתנאי עבודתה. מעבר לעובדה שלטענת הנתבע לא חלה כל הרעה בתנאי עבודתה של התובעת הוא הבהיר כי התובעת לא פנתה אליו במהלך העסקתה ו/או סמוך להתפטרותה וטענה כי חלה הרעה בתנאי עבודתה וכי בכוונתה להתפטר עקב כך, לא התריעה על ההרעה הנטענת ולא ניתנה על ידה הודעה מוקדמת.

הנתבע טען, כי הפעם הראשונה שהתובעת פנתה אליו היתה באמצעות מכתב נציג ההסתדרות מ- 1.12.2008, כחודש לאחר התפטרותה. התנהלות זו של התובעת מצביעה, לטענת הנתבע, על חוסר תום ליבה.

באשר לטענת התובעת כי היא התפטרה עקב מעברה לבית שאן, טען הנתבע כי מדובר בטענה שטרם הוכחה, בין היתר, מאחר שנכון למועד הגשת התביעה וכתב ההגנה טרם חלפו 6 חודשים ממועד המעבר הנטען לבית שאן (כאשר עצם המעבר לא הוכח) - פרק זמן שעפ"י תקנה 12(ב) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כהתפטרות) התשכ"ד- 1964, נדרש לצורך תשלום פיצויי פיטורים.

הנתבע הוסיף וציין, שטענותיה של התובעת בהתייחס לסיבה להתפטרותה הינן טענות חלופיות סותרות, האסורות עפ"י דין.

הנתבע הוסיף והבהיר, כי תפקידה של התובעת במספרה, מעבר לעבודתה כספרית, היה תפקיד אמון של מנהלת המספרה, מנהלת המחלקה הכימית וממלאת מקומו בעת שהוא נעדר.

לטענת הנתבע, עובר לקליטתה של התובעת לעבודה במספרה, סוכמו עמה היקף משרתה ותנאי העסקתה ובסיכום שגובש הוסכם כי שכרה יהיה גבוה מהשכר הנהוג במספרות שהוא שכר המינימום ויכלול תשלום גלובאלי עבור עבודה בשעות נוספות ודמי נסיעה.

לכן טען הנתבע, כי התובעת אינה זכאית לתשלום שעות נוספות ודמי נסיעה כנתבע בתביעה.

3. בדיון המוקדם נקבעו המוסכמות והפלוגתאות בתיק והורינו לתובעת להמציא העתק מהתביעה לדמי אבטלה שהגישה בעפולה והעתק מאישורי ההתייצבות שניתנו לה על ידי שירות התעסוקה, כמו גם אישורים על תשלומי מים, חשמל וארנונה בהתייחס לדירה בבית שאן לגביה הוצג חוזה השכירות.

בנוסף להורנו לתובעת לצרף את חוזה השכירות, בהתייחס לדירה בבית שאן, שבה טענה שהתגוררה.

הנתבע הגיש בקשה למחיקת תביעת התובעת לתשלום פיצויי פיטורים בגין מעבר לעיירת פיתוח מאחר והתובעת לא המציאה את המסמכים, אשר בית הדין הורה לה להגיש ואשר יכולים, לכאורה, להוכיח את גרסתה, וזאת על אף האורכות שניתנו לתובעת להמציאם.

נעתרנו לבקשת הנתבע, אולם לאחר שהתובעת הגישה בקשה לביטול ההחלטה, ובמקביל אף הגישה בקשה לתיקון כתב תביעה, נעתרנו לבקשה לתיקון כתב התביעה, בכפוף לחיובה בהוצאות.

4. בתמיכה לתביעתה הגישה התובעת את תצהירה, תצהיר אחותה, גב' תמר יוסף ותצהיר גיסה, מר רונן חזן.

הנתבע הגיש את תצהירו, את תצהירה של אשתו, גב' מירב מנדל ואת תצהירו של מר אשר חכמון, אשר שימש בזמנים הרלבנטיים לתביעה, מנהל החשבונות ויועץ המס של המספרה.

דיון והכרעה:

5. נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים וזכאות התובעת לתשלום פיצויי פיטורים:

התובעת, כמפורט לעיל, העלתה שני נימוקים להתפטרותה ולזכאותה לפיצויי פיטורים, האחד - הרעה מוחשית בתנאי העבודה, בגין אי תשלום גמול עבור עבודה בשעות נוספות והשני, מעבר לבית שאן המגודרת כעיירת פיתוח בתקנות.

התפטרות בדין פיטורים בגין הרעה מוחשית בתנאי העבודה:

6. בסיכומיה לא עמדה התובעת על טענתה לפיה היא התפטרה בגין הרעה מוחשית בתנאי עבודתה ואנו רואים בה כמי שזנחה טענה זו.

למעלה מן הצורך נציין כי התובעת לא הוכיחה את טענתה לפיה היא התפטרה מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודתה עקב אי תשלום שעות נוספות.

7. מעבר לעובדה, כי טענה זו הועלתה על ידי התובעת באופן לאקוני, צודק הנתבע בטענתו, לפיה לא חלה כל הרעה בתנאי עבודתה של התובעת, וכי היא לא פנתה אליו בעל-פה או בכתב במהלך תקופת עבודתה אצלו בנושא תשלום שעות נוספות.

משך כל תקופת עבודתה של התובעת אצל הנתבע היקף משרתה, מתכונת עבודתה ואופן תשלום השכר לא השתנו, אלא להפך: במהלך תקופת העסקתה, שכרה של התובעת הועלה מספר פעמים.

בנסיבות אלו, הרי שגם אם נמצא כי התובעת עבדה בשעות נוספות ולא שולמה לה תמורה מלאה בגינן, אין המדובר בהרעה מוחשית בתנאי עבודתה.

התובעת לא טענה לחלופה הנוספת של סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, שעניינה התפטרות מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה, שבהן אין לדרוש מהעובד להמשיך בעבודתו.

התובעת אף לא הוכיחה שבמהלך עבודתה אצל הנתבע, או סמוך לסיומה, היא פנתה אליו בעל פה או בכתב, בטענה כי לא שולמה לה תמורה בגין עבודתה בשעות נוספות.

עובד המבקש להתפטר בדין מפוטר, מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה נדרש לפנות למעסיק טרם ההתפטרות, על מנת לאפשר למעסיק לתקן את המצב עליו מלין העובד.

למעשה, הפעם הראשונה בה פנתה התובעת לנתבע בנושא, היה במכתבה מיום 1.12.2008, למעלה מחודש מאז סיום יחסי עובד ומעביד בין הצדדים.

ודוק: במכתב זה לא טענה התובעת כי היא התפטרה מאחר שלא שולם לה גמול עבור עבודה בשעות נוספות, אלא כי היא זכאית לפיצויי פיטורים בגין מעבר להתגורר בבית שאן.

במכתב מופיעה דרישה שמתייחסת למספר ימים שגוי בתלוש, לעניין החופשה, קרן הפנסיה ופיצויים בגין מעבר לבית שאן.

במכתבו של נציג ההסתדרות, מר בצלאל שרון מ-21.12.08, אין כל אזכור לנושא תשלום פיצויי הפיטורים וזכאותה לתשלומם בגין הרעה בתנאי עבודתה, אלא עניינו דרישת התובעת לתשלום גמול עבור עבודה בשעות נוספות ודרך חישוב התמורה בגינן, כמו גם בדרישה לתשלום פדיון חופשה.

8. לאור האמור לעיל, נדחית תביעת התובעת לתשלום פיצויי פיטורים, ככל שזו מסתמכת על סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים.

התפטרות עקב מעבר ליישוב פיתוח:

9. התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה ולא הוכיחה את טענתה, לפיה סמוך למועד התפטרותה היא עברה בפועל להתגורר בבית שאן, כפי שנטען על ידה.

10. טענת התובעת בכתב התביעה שהוגש על-ידה, לפיה היא עברה להתגורר בבית שאן (ולכן היא זכאית לתשלום פיצויי פיטורים), לא נתמכה בראייה כלשהי.

לפיכך, במעמד הדיון המוקדם מתאריך 28.12.09, ניתנה החלטתנו במסגרתה הורינו לתובעת להמציא מסמכים שונים , אשר יש בהם להצביע, לכאורה, שאכן עברה להתגורר בבית שאן.

11. התובעת לא הגישה מסמכים כאמור.

מסיבה זו, נמחקה תביעתה לפיצויי פיטורים, אולם לאחר מכן, משהתובעת פנתה לייצוג משפטי והגישה בקשה לתיקון כתב התביעה, נעתרנו לבקשה והוספה עילת התביעה שעניינה זכאות לפיצויי פיטורים, עקב המעבר לבית שאן.

התובעת העלתה טענות שונות בהתייחס לאופן השתלשלות העניינים בקשר לתביעתה לדמי אבטלה, כאשר לטענתה הוגשה התביעה תחילה בחדרה, לאחר מכן התייצבה בשירות התעסוקה בבית שאן, אולם בחודש 12/08, נדחתה תביעתה ונאמר לה כי עליה להגיש תביעתה בעפולה. לטענתה, דמי האבטלה שולמו לה בחודש מרץ 2009 .

באשר לאישורי ההתייצבות בלשכת התעסוקה בבית שאן טענה התובעת כי מאחר וכיום ההתייצבות מתועדת באמצעות המערכת הממוחשבת הקוראת טביעת אצבע (ולא באמצעות כרטסת ידנית), אין באפשרותה להציגה, אך היא הצליחה לקבל הרשאה לקבלת שירות אישי באינטרנט וצרפה אישור התייצבות לדוגמא.

בהתייחס לאישורי תשלום חשבונות החשמל, המים והארנונה בגין הדירה בבית שאן לגביה הוצג חוזה השכירות טענה התובעת, כי מאחר שהדירה בה היא התגוררה בבית שאן היתה "דירת חלוקה" התשלומים לרשויות, להבדיל משכר הדירה, שולמו במאוחד על ידי בעל הבית וניסיונה לאתרו ולקבל ממנו אישור על התשלומים לא צלח. לכן ביקשה התובעת ארכה של 45 יום לניסיון נוסף להשגת האישורים, תוך שהבהירה, כי גם במידה ולא יעלה בידה להציג את האישורים האמורים, במסגרת הראיות וההוכחות בתיק היא תוכל להציג "ראיות חותכות" לכך שאכן התגוררה בבית שאן, כשנה לאחר סיום העבודה אצל הנתבע.

12. בתצהירה, מעבר לטענות שהועלו על ידה כבר בבקשה לתיקון התביעה בהתייחס למעברה לבית שאן, מקום ומועד הגשת התביעה לדמי אבטלה, אישורי ההתייצבות ואישורי התשלומים בגין הדירה בבית שאן לרשויות, התובעת הוסיפה וטענה כי היא אמנם לא הצליחה לאתר את בעל הבית ממנו שכרה את הדירה על מנת לקבל ממנו אישור על התשלומים לרשויות, אך היא צרפה את תצהיריהם של אחותה ובעלה של אחותה אשר מהווים ראייה לכך שהיא אכן התגוררה בבית שאן.

13. עדותה של התובעת על כך שעברה להתגורר בבית שאן, לא עשתה עלינו רושם מהימן, והיא אף לא צרפה מסמכים רלוונטיים אשר היה עשויים לתמוך בתביעתה.

כך, התובעת לא צרפה לראיותיה העתק מתביעתה לתשלום דמי אבטלה, בין אם המדובר בתביעה שהוגשה לטענתה בחדרה, ובין אם המדובר בתביעה שהוגשה לטענתה בעפולה.

התובעת אף לא המציאה את המכתבים שקיבלה מהמוסד לביטוח הלאומי, באשר להחלטות בעניין תביעותיה לדמי אבטלה.

עיון בתביעה לדמי אבטלה, אשר הוגשה בסמוך לסיום יחסי עובד-מעביד, היה יכול לסייע לבית הדין לבדוק, מה היתה העילה בגינה הגישה התובעת את תביעתה למוסד לביטוח לאומי ואלו מסמכים צורפו לה. אי צירופה של החלטת המוסד לביטוח לאומי, יש בה כדי להחליש את גרסת התובעת.

אם אכן תביעתה של התובעת לדמי אבטלה התקבלה בגין מעבר ליישוב פיתוח, ולו התובעת היתה טורחת לצרפה, בית הדין יכול היה להתרשם מהנימוקים שהביאו לקבלת התביעה לדמי אבטלה ולבחון, האם התביעה אושרה ממועד סמוך לסיום יחסי עובד-מעביד, או רק לאחר תקופת המתנה של 3 חודשים, שכן המדובר בהתפטרות ולא בפיטורים.

אי צירוף המסמכים האמורים, פועלת כנגד התובעת, שכן מעמידים בעל דין בחזקה שלא ימנע מבית המשפט ראייה שהיא לטובתו, ואם נמנע מכך ללא נימוק סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת כנגדו.

אישור ההתייצבות מלשכת התעסוקה אותו צרפה התובעת, אין בו כדי לסייע לה. התובעת בחרה לצרף אישור מחודש דצמבר 2008 ולא מחודש נובמבר לאותה שנה, מועד בו, לטענתה, עברה להתגורר בבית שאן ולא ברור מאישור ההתייצבות האם הוא מתייחס להתייצבותה בלשכת התעסוקה בחדרה או בעפולה.

נציין כי התובעת יכולה היתה לפנות לשירות התעסוקה לבקש אישור על מועדי התייצבותה ועל מיקום ההתייצבות, מאז תום יחסי עובד-מעביד בינה לבין הנתבע, אולם לא היא לא המציאה מסמך כזה, ואף לא ביקשה מבית הדין כי יורה בצו לשירות התעסוקה להמציא מסמך כזה.

14. התובעת לא הביאה מטעמה לעדות את בעל הבית ממנו, לטענתה, שכרה את הדירה בבית שאן.

אין מקום, בנסיבות התיק שלפנינו להסתפק בהמצאת הסכם שכירות, שכן כל אדם יכול למלא חוזה שכירות (שניתן להורידו מהאינטרנט או לקבלו מכל מקום אחר), ואין בהמצאת החוזה משום ראיה, שאכן בפועל עברה התובעת להתגורר בדירה בבית שאן, שילמה את דמי השכירות למשכיר, ואין בהמצאתו כדי להוות ראיה באשר למשך הזמן בו התגוררה שם בפועל וכד'.

בע"א 548/78 שרון נ' לוי, פד"י לה (1) 736, 760, נפסק:

"כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים יממה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת כנגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים פליליים, וככל שהראייה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה"

עיין גם בפסק דינה של כב' השופטת וירט-ליבנה בע"ע 380/09 סוזי וסילבסקי נ' ריביירה ייצור ושייוק רהיטים בע"מ (17.10.2010), פסקה 10 לפסק הדין, שם קיימת התייחסות להימנעות צד מהבאת ראיה או עד היכול לתמוך בגרסתו.

בסיטואציה בה התובעת טוענת ששכרה דירה בבית שאן, וכאשר אין לה כל אסמכתא לתשלום שכר הדירה ולתשלום חשבונות המים, החשמל, גז, ארנונה וכד', המתחייבים בגין שכירות דירה זו, היה עליה להעיד את בעל הבית ממנו שכרה, לטענתה, את הדירה.

התובעת לא עשתה כל מאמץ להעיד את בעל הבית, היא לא ביקשה לזמנו לעדות באמצעות בית הדין, היא לא ביקשה לזמן לעדות מישהו מבין השכנים באותו בניין, על מנת להעיד כי התגוררה בו.

יתירה מכך, בעדותה בחקירתה הנגדית טענה התובעת, כי את שכר הדירה היא שילמה באמצעות שיקים של אמה, אך לא צרפה צילום של שיק כאמור שיתמוך בגרסתה (עיין בעמ' 10 לפרוטוקול ש' 24-26).

עדותה של התובעת בחקירתה הנגדית, לפיה היא וגיסה ניסו לאתר את בעל הבית וכי "הוא לא היה נחמד", היתה לאקונית מבלי שהיא כלל פרטה במה היה כרוך ניסיונה (עיין עמ' 11 לפרוטוקול ש' 13-14), ומכל מקום, גם בעל בית "שאינו נחמד", ניתן להזמינו באמצעות בית הדין.

הדברים אמורים במיוחד כאשר התובעת העידה שכלל אינה זוכרת את שמו של בעל הבית (עיין עמ' 10 לפרוטוקול ש' 23) ואם כך הדבר, כיצד היא ניסתה בדיוק לאתרו? לתובעת הפתרונים.

בדומה, עדותה בחקירתה הנגדית בהתייחס לתשלום החשבונות לרשויות, עשתה רושם של עדות מתחמקת ולא מהימנה:

"ש. בסעיף 6 להסכם נכתב שאת אמורה לשלם עבור כל מסי וועד הבית, ארנונה וכד'?

ת. לא היה ועד בית.

המדובר היה ביחידת דיור, לא היה לי חשבון חשמל או חשבון מים, בעל הבית היה מביא לי את החשבון משוערך, ואני הייתי משלם את הכסף לבעל הדירה, במזומן. הוא לא נתן לי אישור על התשלום.

...

ש. את הצהרת ששילמת את התשלומים של הארנונה, גז וכו' ולא הצהרת ששילמת את התשלומים האלה לבעל הבית?

ת. ניסיתי לאתר את בעל הבית, גם גיסי ניסה לאתר אותו, לא איתרתי אותו והוא גם לא היה בעל הבית נחמד.

ש. הצהרת ששילמת את התשלומים כמו ארנונה וגז ישירות?

ת. לא אמרתי זאת.

ש. התחייבת להציג תוך 21 יום אישורים ששילמת את הארנונה, הצגת את האישורים האלה?

ת. לא.

ש. בדיון הקודם לא אמרת שאין לך קבלות על תשלומים כלשהם?

ת. ניסיתי להשיג אישורים מבעל הבית, ולא נכון לומר ששילמתי ישירות לארנונה ולגז.

ש. יותר מזה, לאחר 21 יום ביקשתי למחוק את הסעיף הנ"ל ואת ביקשת ארכה נוספת כדי להעביר את המסמכים מבעל הבית ועד היום לא הצגת אותם, וגם אז לא טענת שבעל הבית שילם את כל התשלומים ואת שילמת לו עבורם במזומן?

ת. זה נכון שזה מה שביקשתי." (עמ' 11 לפרוטוקול ש' 4-24).

אם לתובעת, מלכתחילה, לא היו מסמכים ובעל הבית הוא זה ששילם את כל התשלומים, לצורך מה ביקשה התובעת אורכה להגשת המסמכים?!

15. עדותה של התובעת בחקירתה הנגדית בכל הקשור לסיבת מעברה להתגורר בבית שאן, כמו גם הטענה, שאמה היא זו שנשאה בתשלום שכר הדירה והחשבונות הנלווים לה, ובאחזקת הרכב בו היא עשתה שימוש, היתה רצופה סתירות, בלתי סבירה, ואינה מהימנה עלינו.

וכך העידה התובעת:

"ש. מדוע הלכת לחתום אבטלה אם עזבת את העבודה מרצונך?

ת. עברתי לצפון וחיפשתי מקומות עבודה שם. עברתי לצפון בגלל אחותי.

כאשר נולדה לאחותי ילדה, לקחתי חופש של שבוע ימים, ואני ישנתי אצלה בקיבוץ כדי לעזור לה והיא ביקשה ממני שאעזור לה עם הילדה עד שתכניס אותה למסגרת בגיל מאוחר יותר.

אני מאוד קשורה לאחותי והיה לי מאוד קשה שהיא עברה להיות רחוקה ממני.

אני החלטתי לעזוב את העבודה בלי שום קשר לטיפול בילדה.

כאשר עברתי לצפון ב 9.11.08 התחלתי לעזור לאחותי עם הילדה.

...

...

גרתי בבית שאן בשיכון גורדון 202, זו שכונה, זה היה שיכון ג', אני לא יודעת שם של רחוב.

ש. איך תסבירי ששלחתי מכתבים לפי הכתובת שאת אומרת לי והם לא הגיעו?

ת. אתה שלחת מכתבים לשיכון ב'.

ש. מדוע לא כתבת את כתובתך בכתב התביעה המקורי, שאז ידעת את הכתובת – שיכון ג'?

ת. לא כתבתי את כתב התביעה, ההסתדרות קיבלה ממני את הפרטים המלאים כולל תעודת זהות.

גרתי בשכונת גורדון, אני חוזרת ואומרת שאני לא יודעת שם של רחוב, אין שם רחובות.

ש. אני מעיין בתסריט שהוצאתי מהאינטרנט ואני רואה שבשכונת גורדון יש מספר שמות של רחובות, אז איך את מסבירה שאת לא יודעת שם של רחוב.

ת. 99% מהזמן כמעט ולא הייתי שם בדירה, לא הכרתי את המקום, לא הכרתי אף אחד, זו שכונה לא קלה והשתדלתי לא להיות שם, הייתי אצל אחותי כל הזמן, הגעתי לדירה בבית שאן רק כדי לישון.

ש. אבל מרכז החיים שלך לא היה בבית שאן?

ת. כשאתה עובר למקום חדש ויש לך משפחה במרחק 10 דקות נסיעה, אז סביר להניח שתהיה אצל המשפחה שלך.

כל הזמן הייתי אל אחותי, למעט לינה.

כל סוף שבוע שני, הייתי נוסעת לחדרה כדי לבקר את אמי.

...

...

אמרת שאחותך לא שילמה לך שכר והיית פושטת רגל, ממה חיית?

ת. בשביל זה חיפשתי עבודה, חייתי מתמיכתה של אמי

ש. גם שילמה לך את שכה"ד וגם את הנסיעות?

ת. כן היא סייעה לי בתקופה הזו" (עמ' 6-9 לפרוטוקול).

16. עדויותיהם של אחות התובעת ובעלה בתצהיריהם ובחקירותיהם הנגדיות, אין בהם כדי לתמוך ולחזק את גרסתה של התובעת.

בתצהיריהם העידו הנ"ל, כי מיום 15.7.08 הם מתגוררים בקיבוץ נווה אור, הנמצא בקרבת בית שאן; כי התובעת החלה לטפל בביתם התינוקת מיום 9.11.08 (עת שבה אחות התובעת לעבודה לאחר חופשת הלידה) ועד ליום 17.1.2009.

שניהם הצהירו, כי למיטב ידיעתם התובעת התגוררה, בתקופה הרלוונטית לתביעה, בדירה שכורה בבית שאן.

בעדותה בחקירתה הנגדית כאשר נשאלה אחות התובעת, היכן התובעת התגוררה בזמנים הרלוונטיים לתביעה, היא לא ידעה להשיב אודות מיקומה המדויק של הדירה והעידה, כי היא לא פגשה מעולם את משכיר הדירה. כמו כן, העידה כי מרבית הזמן התובעת שהתה אצלה וחזרה לדירתה בבית שאן, רק כדי לישון.

בנוסף העידה אחות התובעת, כי היא לא שילמה לה שכר עבור הטיפול בילדיה, וכאשר היא נשאלה, כיצד התובעת כילכלה את עצמה באותה התקופה, התחמקה ממתן תשובה והשיבה "תשאל אותה" (עיין עמ' 14 לפרוטוקול ש' 26-27).

גם גיסה של התובעת לא ידע להשיב, מה היה מיקומה של הדירה בבית שאן שהתובעת שכרה. בנוסף, בדומה לעדותה של אשתו, העיד, כי מרבית הזמן התובעת שהתה אצלם בדירה והיתה הולכת לדירתה בבית שאן, רק כדי לישון.

כאשר נשאל, האם ביקר בדירתה של התובעת בבית שאן, השיב בשלילה ונימק זאת מן הטעם, שהתובעת לא היתה במצב כלכלי טוב, כהגדרתו (עיין עדותו בעמ' 15 לפרוטוקול ש' 20-25).

17. עדות אחות התובעת וגיסה ממנה עולה, כי למעשה אינם יודעים בוודאות שהתובעת התגוררה בבית שאן, ואינם יודעים כלל להשיב, מה מיקומה המדויק של דירת התובעת, הינה תמוהה, לו אכן התגוררה התובעת בבית שאן בתקופה הרלוונטית.

בנוסף עדויותיהם על כך שמצבה הכלכלי של התובעת לא היה טוב, וכי מרבית היום היא שהתה אצלם, לא מתיישבות עם הטענה, שהתובעת שכרה דירה בבית שאן, רק כדי ללכת וללון שם. אם מצבה של התובעת היה בכי רע וממילא היא שהתה אצלם במרבית הזמן, לא סביר בעינינו, כי היא תשכור דירה, ותישא בהוצאות התשלומים הנילווים, רק כדי ללון בדירה.

18. אשר על כן, הננו קובעים, כי התובעת לא הוכיחה שעברה להתגורר בבית שאן, סמוך להתפטרותה, ולא הוכח כי התפטרה עקב מעברה להתגורר בבית שאן. לפיכך, התובעת אינה זכאית לתשלום פיצויי פיטורים בהתאם לתקנה 12 (ב) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד- 1964.

זכאות התובעת לדמי נסיעה:

19. הזכות לתשלום דמי נסיעה מהווה חלק מתנאי עבודתו של עובד, ואינה ניתנת לויתור, שכן העובד אינו אמור לממן בעצמו את הנסיעה למקום עבודתו.

"במסגרת זו (של ההסכם הקיבוצי ושל צו ההרחבה הכללי להחזר הוצאות נסיעה), זכאי העובד לתשלום דמי הנסיעה בין אם הגיע לעבודה בתחבורה ציבורית, בין אם הגיע לעבודה ברכבו הפרטי, בין אם הוא מועסק במשרה מלאה או חלקית..."

עיין עד"מ 13/07 אלירן אסלטי נ' כפיר בטחון ומיגון בע"מ (29.10.2008); ע"ע 93/09 נפתלי בנקין נגד מדי"י - משרד החקלאות (25.10.2010).

הנתבע לא טען, כי סיפק לתובעת הסעה למקום העבודה. אין גם מחלוקת בין הצדדים, כי מקום מגוריה של התובעת, בזמנים הרלבנטיים לתביעה, לא היה בטווח הליכה ממקום העבודה - המספרה שבבעלות הנתבע. עדותה של התובעת לפיה היא התגוררה בזמנים הרלבנטיים לתביעה בשכונת בית אליעזר בחדרה לא נסתרה. לכן, התובעת זכאית לתשלום דמי נסיעה משכונת בית אליזער בחדרה למספרה של הנתבע הממוקמת בבנימינה.

20. התובעת תבעה בכתב התביעה המתוקן דמי נסיעה בסך של 11,775 ₪.

התובעת טענה כי היא התגוררה בחדרה, כי המספרה היתה ממוקמת בבנימינה וכי לא היתה אפשרות לנסיעה באמצעות כרטיס "חופשי חודשי". התובעת טענה כי עלות נסיעתה היומית היתה בסך של כ- 20 ₪ ליום, ובמהלך תקופת עבודתה (35 חודשים), עלות דמי הנסיעה להם היא זכאית הינה בסך של 17,500 ₪, כאשר מסכום זה יש להפחית את הסך של 5,425 ₪ אשר שולם לה בגין דמי נסיעה (כמפורט בתלושי השכר).

התובעת הוסיפה וטענה, כי היא זכאית לתשלום תעריף דמי נסיעה יומיים בשיעור המקסימאלי, על פי צווי ההרחבה שעניינם בהשתתפות מעביד בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה בשנים הרלבנטיות לתביעה זאת, מאחר ולא היתה לה אפשרות נסיעה בתחבורה ציבורית באמצעות כרטיס חופשי חודשי.

התובעת לא צרפה לתביעתה אסמכתא כלשהי שיש בה להעיד על עלות דמי הנסיעה להם היא טענה.

21. הנתבע הכחיש בכתב ההגנה את תביעתה של התובעת לתשלום דמי נסיעה. הנתבע טען, כי שכרה של התובעת היה שכר כולל, אשר כלל בחובו את רכיב הנסיעות. הנתבע הוסיף וטען, כי פירוט רכיב הנסיעות בתלוש השכר אין בו להעיד על תשלום סך הנסיעות אשר שולם לתובעת, שכן דובר בשכר גלובאלי שכלל את מלוא הוצאות הנסיעה (והשעות הנוספות).

כמו כן טען הנתבע, כי במהלך תקופת עבודתה התובעת לא הלינה על כך שלא שולמו לה מלוא הוצאות הנסיעה, היא גם לא מצאה לנכון להעלות סוגיה זו בפני נציג ההסתדרות, כמו גם לא הציגה כל ראייה לעניין הוצאותיה בפועל בהתייחס לדמי הנסיעה.

מכל מקום, טען הנתבע, כי עלות הנסיעה מחדרה לבנימינה בתקופה הרלוונטית לתביעה היתה בסך של כ- 7 ₪.

22. בתצהירה חזרה התובעת על טענותיה בכתב התביעה המתוקן, ואולם טענה, כי היא זכאית לסך של 14,392 ₪ בגין דמי נסיעה (סכום הגבוה מהסכום הנתבע בכתב תביעה).

בעוד שבכתב התביעה המתוקן טענה התובעת, כי עלות נסיעה יומית בזמנים הרלוונטים לתביעה היתה בסך של 20 ₪, בתצהירה טענה, כי עלות נסיעתה היומית היתה בסך של 27 ₪.

התובעת טענה, שנכון לחודש אוקטובר 2008 (החודש האחרון לעבודתה אצל הנתבע), עלות נסיעה יומית לכיוון אחד היתה בסך של 13.70 (סך של 4.80 ₪ משכונת בית אליעזר בחדרה בה היא התגוררה עד לתחנה המרכזית בחדרה וסך של 8.90 ₪ מהתחנה המרכזית בחדרה לרח' הגיבורים בבנימינה, הסמוך למספרה).

התובעת הוסיפה וטענה, שעלות נסיעה יומית, נכון למועד הגשת התצהיר, הינה בסך של 29.20 ₪.

התובעת צרפה לתצהירה טבלאות מאתר האינטרנט של חברת אגד אשר נכון ליום 10/08 ונכון למועד הגשת התצהיר משקפים לשיטתה את עלות נסיעותיה ותומכים בגרסתה (נספחים 10א-ג לתצהיר).

עם זאת טענה התובעת, כי הוסבר לה שהיא זכאית לתשלום החזר הוצאות נסיעה עד לתקרת הסכום היומית הקבועה בצווי ההרחבה, אשר נע בין סך של 21.14 ₪ לסך של 22.06 ₪, נכון למועדים הרלוונטיים בתביעה.

לאור האמור טענה התובעת כי היא זכאית לסך של 19,817 ₪ בניכוי הסך של 5,425 ₪ אשר שולם לה במהלך תקופת עבודתה בגין הוצאות נסיעה ובסה"כ לסך של 14,392 ₪.

23. הנתבע ורעייתו טענו בתצהיריהם ועדויותיהם בחקירותיהם הנגדיות כי עלות הנסיעה מחדרה לבנימינה בזמנים הרלוונטיים לתביעה היתה בסך של כ – 7 ₪ וזאת באמצעות חברת האוטובוסים "נתיב אקספרס".

רעייתו של הנתבע, מירב, צרפה כנספח א' לתצהירה אישור מחברת "נתיב אקספרס" ולפיו משנת 2005 עד ליום 6.2.2008 עלות הנסיעה מחדרה לבנימינה היתה בסך של 7 ₪, מיום 7.2.2008 ועד ליום 30.6.2008 עלות הנסיעה היתה בסך של 7.2 ₪ ובחודשים יולי ואוגוסט עלות הנסיעה היתה בסך של 7.4 ₪.

בעדויותיהם של הנתבע ורעייתו הוברר כי הסך של 7 ₪ מתייחס לנסיעה לכיוון אחד ולא הלוך וחזור. כלומר עפ"י גרסת הנתבע עלות הנסיעה היומית של התובעת היתה בסך של כ - 14 ₪.

24. לאחר שעיינו בראיות הצדדים והתרשמנו מעדויותיהם, החלטנו לקבל את גרסת הנתבע בהתייחס לעלות הנסיעה היומית.

כמו כן, גרסת הנתבע לפיה הוסכם בינו לבין התובעת עם תחילת יחסי העבודה ביניהם כי שכרה של התובעת יכלול דמי נסיעה, מהימנה עלינו.

גרסה זו אומתה וחוזקה בעדותה של התובעת בחקירתה הנגדית.

לאור חשיבות דבריה של התובעת בעדותה בחקירתה הנגדית בנושא זה, אנו מוצאים לנכון לצטטם כלשונם:

"נכון ששכרי עלה מתחילת עבודתי שאז היה 3,850 ₪ נטו ל 4,700 ₪ נטו, כשעזבתי, וזה כלל נסיעות.

ש. אמרת אי פעם במהלך עבודתך, שהוצאות הנסיעה שרשומות לך בתלוש,או לחילופין ששכרך הגלובלי לא מכסה את הוצאות הנסיעה?

ת. לבוא ולדבר על העלאת שכר-כן, אבל לא דיברתי איתו על כך שהוצאות הנסיעה לא מכסות לי את החזר ההוצאות בפועל.

נכון שכאשר התחלתי לעבוד אצל הנתבע סיכמנו על שכר גלובלי.

ש. שכלל גם הוצאות נסיעה?

ת. זה היה שכר גלובלי התחלתי, כי הוא לא הכיר את המקצועיות שלי.

השכר הגלובלי כלל גם את הנסיעות". (ההדגשות לא במקור – ע.ו.).

עיין עמ' 12-13 לפרוטוקול ש' 31-32; 4-11 בהתאמה.

על פי ההלכה הפסוקה, ניתן לכלול דמי נסיעה בשכר הכולל ובלבד שההסכמה בדבר הכללת דמי הנסיעה כאמור, תהיה מפורשת וחד משמעית.

עיין דב"ע שן/1-7 אליקים הדי נ' אוריינט קולור תעשיות צילום בע"מ, פד"ע כג', 45; ע"ע 228/08 דפנה אקרמן נ' אמאב צעצועים בע"מ, (6.7.2010).

עוד נקבע בפסיקה, כי כאשר עולים תעריפי דמי הנסיעה, יש לעדכן את השכר הכולל בשיעור ההעלאה של תעריפים אלה.

לאור האמור, הגענו למסקנה, כי הוסכם בין התובעת לנתבע, במפורש (גם אם לא בכתב), כי שכרה יכלול דמי נסיעה - הסכמה שיש ליתן לה תוקף על פי הדין וההלכה הפסוקה.

25. כמו כן, הננו מעדיפים את גרסת הנתבע בהתייחס לעלות הנסיעה היומית.

הננו מעדיפים את האסמכתא מחברת נתיב אקספרס בהתייחס לעלות נסיעתה של התובעת.

תדפיסי הטבלאות מחברת אגד שהתובעת צרפה לתצהירה, אין בהם לתמוך בגרסתה. הטבלאות המתייחסות למחיר הנסיעות, נכון למועד הגשת תצהירה של התובעת, אינן רלבנטיות, מאחר והן אינן מצביעות על התעריף הנכון לזמן עבודתה של התובעת אצל הנתבע.

הטבלאות המתייחסות למחיר הנסיעות נכון לחודש אוקטובר 2008 – החודש האחרון לעבודתה של התובעת אצל הנתבע, לא רק שאינן מתייחסות לכל תקופת עבודתה, אלא שהן כלל לא ברורות ולא ניתן ללמוד מהן על היעדים והתעריפים להם טוענת התובעת.

בנסיבות אלו, כאשר התובעת לא הוכיחה את טענתה בכל הקשור לעלות נסיעתה היומית הנטענת וכאשר מנגד גרסת הנתבע בנושא זה לא נסתרה, אנו קובעים כי הוכח לפנינו שעלות נסיעתה היומית של התובעת בזמנים הרלבנטיים לתביעה נעה בין 14 ל 14.8 ₪.

כלומר, סכום דמי הנסיעה, לו היתה זכאית התובעת בגין חודש הכולל בחובו 25 ימי עבודה, נע בין סך של 350 ₪ ל 370 ₪.

26. באשר לפיצול בתלושי השכר, הסביר מנהל החשבונות של הנתבע, מר חכמון בעדותו, כי המדובר בפיצול שנעשה על-ידי אחת מעובדות שרירותי ומלאכותי, ולא מתוך מתן הוראה של הנתבע, אשר אמר לו רק סכום כולל לתשלום שכר של התובעת.

מר חכמון נשאל בחקירתו הנגדית, מדוע נעשה פיצול בתלוש אם השכר שסוכם הוא שכר גלובלי (הכוונה לפיצול בין שכר לבין נסיעות – עמ' 29, ש' 11-12 לפרוטוקול), והשיב:

"הפיצול בסך הכל הוא מטעמי נוחות וכתוב בו 150 ₪. אחת העובדות שלי במשרד שלי כתבה באופן שרירותי 150 ₪ ... הנתבע אמר לנו ששכר התובעת כולל נסיעות..." (עיין עמ' 29, ש' 13-17 לפרוטוקול).

27. אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, מאחר והגענו לידי מסקנה כי בין התובעת לנתבע הוסכם עם תחילת יחסי העבודה ביניהם (ובמהלכם), כי שכרה של התובעת יכלול דמי נסיעות; ומאחר ומבדיקת תלושי שכרה של התובעת עולה כי שכרה עודכן מעת לעת והיה גבוה משכר המינימום (בסכומים הנעים בין כ- 600 ₪ ל כ- 700 ₪), הרי שהסכומים להם היתה זכאית התובעת בגין דמי נסיעה, מעבר לסך של 150 או 160 ₪, אשר נזקף מדי חודש בתלוש השכר כדמי נסיעה, נכללו בשכר היסוד ששולם לה ואשר כלל דמי נסיעה. במידה והתובעת היתה תובעת את עדכון שכרה בהתאם להעלאת תעריפי דמי הנסיעה, יש להניח שלא היה נגרם לה חסר.

אמנם, נוכח הסיכום בין הצדדים, נכון היה שלא לייחד בתלוש השכר סכום הנזקף בגין דמי נסיעה בכלל וסכום אשר לא משקף את דמי הנסיעה בפועל בפרט. ואולם, משמצאנו כי הרישום בתלוש השכר לא שיקף את ההסכמה בין הצדדים אך התובעת לא קופחה בשל כך, החלטנו כי אין ברישום בתלוש השכר לבדו כדי לאיין את הסכמת הצדדים.

28. לאור כל האמור לעיל, התובעת אינה זכאית להפרש תשלום עבור דמי נסיעה.

למעלה מן הצורך נציין, כי אף אם היינו פוסקים לזכותה של התובעת סכום כלשהו בגין דמי נסיעה, היא לא היתה זכאית לסכום הגבוה שנתבע בתצהירה, ושאינו עולה בקנה אחד עם כתב התביעה.

זכאות התובעת לתשלום שעות נוספות:

29. בכתב התביעה המקורי, כמו גם בכתב התביעה המתוקן ובתצהירה טענה התובעת, כי היא זכאית לתשלום שעות נוספות בסך של 23,737 ₪ בהתאם לתחשיב אשר צורף לכתב התביעה המקורי.

התובעת דחתה את טענת הנתבע לפיה תפקידה היה תפקיד בכיר, בבחינת משרת אמון וכי היא תוגמלה בהתאם.

בתצהירה הוסיפה וטענה התובעת כי במספרה של הנתבע לא היה תואר של משרה בכירה וגם בפועל היא לא היתה עובדת בכירה. התובעת הבהירה כי העובדה שהיא הורשתה לגבות כספים מלקוחות ולקבוע עמן מועדים לקבלתן, בין עבורה ובין עבור הנתבע ביומן המספרה וכן לבצע הזמנות מספקים, אין בה להעיד על כך שהיא כיהנה במשרת אמון, לגביה לא נבדקות שעות הנוכחות ולגביה פטור מעסיק מתשלום בגין שעות נוספות.

התובעת הצהירה, שכל פעולותיה במספרה נעשו תחת פיקוח, לרבות פיקוח על שעות עבודתה.

התובעת טענה, כי על פי ייעוץ משפטי שקיבלה, שכר הכולל בחובו שעות נוספות, צריך להיות מפורט באופן סביר כך שניתן יהיה לבחון מה הסכום ששולם בגין השעות הנוספות, אך הנתבע לא עשה כן.

התחשיב שצרפה התובעת לכתב התביעה מבוסס על מתכונת עבודה קבועה לפיה בימים א', ג', ד' וה' היא עבדה 11.5 שעות (בין השעה 8:30 בבוקר עד לשעה 20:00 בערב); ביום ב' היא עבדה 4.7 שעות (מהשעה 8:30 עד השעה 13:00) וביום ו' 7.45 שעות (מהשעה 8:15 בבוקר ועד השעה 16:00 אחה"צ).

לכן טענה התובעת כי בגין עבודתה בימים א', ג', ד' וה' היא זכאית לתשלום שעתיים נוספות בשיעור של 125% ושעה וחצי נוספות בשיעור של 150%.

התובעת טענה, כי בגין שבוע עבודה היא זכאית לתשלום של 14 שעות נוספות בסך של 393.90 ₪ ובגין חודש עבודה לסך של 1,572.80 ₪.

התובעת טענה כי היא עבדה 44.15 שעות רגילות (ללא שעות נוספות) בשבוע ו-176 שעות בחודש אשר על פי תעריף שכר המינימום השעתי בזמנים הרלבנטיים (20.70 ₪), הינן שוות ערך לסך של 3,655.62 ₪.

לכן טענת התובעת, כי שכרה היה אמור לעמוד על סך של 5,228.22 ₪ (1,572.8+3,655.62), ממנו יש להפחית את הסך של 4,550 ₪, אשר שולם לה בפועל. את ההפרש בסך של 678.22 ₪ הכפילה התובעת ב – 35 חודשי עבודה והסכום בסך של 23,737.70, הוא הסכום שלטענת התובעת בכתב התביעה היא זכאית לו בגין עבודה בשעות נוספות.

כלומר, התחשיב שערכה התובעת ועליו היא התבססה בכתב התביעה ובתצהירה היה ההפרש בין שעות עבודתה הרגילות עפ"י שכר המינימום בתוספת גמול עבור עבודה בשעות נוספות, אשר הבסיס לחישובן היה שכר המינימום השעתי, לבין השכר שקיבלה בפועל.

30. בכתב ההגנה, כמו גם בתצהירו, טען הנתבע כי התובעת הועסקה בתפקיד ניהולי (היתה אחראית על עובדים, על המחלקה הכימית, על גביית תשלומים מלקוחות וגם על שעות עבודתה, שכן היא זו שקבעה את שעות הקבלה של הלקוחות בהן טיפלה).

הנתבע טען, כי לאור אופי תפקידה ושעות עבודתה, סוכם בינו לבין התובעת, כי שכרה יהיה גבוה מהשכר הנהוג במספרות שהוא שכר המינימום והוא יכלול בחובו תשלום גלובלי בגין שעות העסקה נוספות, ככל שאלה יהיו מעת לעת.

עוד טען הנתבע, כי כאשר התובעת נעדרה מעבודתה בימים מסוימים, או בשעות מסוימות, שכרה שולם במלואו ואף שעות ההפסקה בהן היא שהתה, לא הופחתו משכרה הגלובאלי.

31. רעייתו של הנתבע, מירב, התייחסה בתצהירה, בנוסף לעובדות עליהן הצהיר הנתבע, לטענת התובעת, בדבר עבודתה בשעות נוספות ותשלום הגמול בגינן.

מירב דחתה את טענת התובעת לפיה שולם לה שכר מינימום תוך שהפנתה לתלושי השכר לפיהם התובעת השתכרה מעל שכר המינימום. מירב הוסיפה וציינה כי השכר הגלובאלי ששולם לתובעת טמן בחובו שעות נוספות והוא גילם את כל השעות בהן עבדה התובעת בפועל לו שכרה היה מחושב עפ"י שכר המינימום. מירב טענה כי התובעת נטלה מספר הפסקות במהלך יום העבודה מעבר למקובל (לעישון סיגריות, לאוכל ולסידורים אישיים), הפסקות שהיו אמורות להיות מנוכות משכרה, אם היא לא היתה מועסקת בשכר גלובאלי.

מירב צרפה לתצהירה דו"חות נוכחות של התובעת וטענה כי עולה מהם שבמרבית תקופת עבודתה, היא לא היתה זכאית לתשלום שעות נוספות. לחילופין ככל, שייקבע כי היא היתה זכאית לתשלומן, הרי שאלה שולמו לה ברובן.

ודוק: חישוב השעות הנוספות ותמורתן, כפי שבאה לידי ביטוי בדו"ח שצרפה מירב מבוסס על חישוב שעות נוספות מעבר ל – 186 שעות בחודש. זאת, למרות שסעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה מגדיר את המונח "שעות נוספות" כשעות העולות על התחום שנקבע ליום עבודה, או על התחום שנקבע לשבוע עבודה.

32. בסיכומיה טענה התובעת מחד כי דו"חות הנוכחות המתייחסים לשעות עבודתה של התובעת (נספח ב' לתצהיר מירב) אינם מהימנים מאחר ומדובר בדו"חות המבוססים על תוכנת מחשב, הניתנת לשינוי בדיעבד ומאחר ולא מדובר בדו"חות המקוריים. מאידך, טענה התובעת כי למרות הספק בקשר למהימנותם של הדו"חות, היא מבקשת להסתמך עליהם לצורך חישוב השעות הנוספות אותן היא עבדה, ואשר לשיטתה היא זכאית לתגמולן זאת מאחר ואין בידיה את הדו"חות המקוריים והדו"חות שהגיש הנתבע הם הרישום הקרוב ביותר לאמת.

לא זאת אף זאת: התובעת מבקשת בסיכומיה לתקן את הסכום הנתבע בתביעה בגין גמול עבור עבודה בשעות נוספות, על בסיס אותם דו"חות בהם היא מטילה ספק ולהעמידו על סכום הגבוה בכ- 20,000 ₪, מהסכום הנתבע בתביעה.

התובעת בסיכומיה נזכרה לבקש לתקן את כתב תביעתה, ואין מקום להעתר לכך במסגרת פסק-הדין.

נציין, כי תצהירי הנתבע על נספחיהם היו בידי ב"כ התובעת עוד לפני ישיבת ההוכחות, והתובעת לא ביקשה לתקן את הסכום אותו היא תובעת כגמול עבור עבודה בשעות נוספות, לאחר שקיבלה את התצהירים ובטרם קיום ההוכחות, ואף לא ביקשה תיקון הסכום במעמד ישיבת ההוכחות.

אשר על כן, אין מקום לפסוק לתובעת סכום כגמול עבור עבודה בשעות נוספות, מעבר לזה שתבעה בכתב תביעתה.

טענות התובעת, אשר מצד אחד טוענת, כי רישומי הנתבע אינם מהימנים, ןמצד שני מבקשת להסתמך עליהם, תמוהות בעינינו.

מכל מקום ברור, כי גם לגרסת התובעת, לא נערכו רישומים בזמן אמת, והבסיס על פיו יש לבחון את הזכאות לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, הינו רישומי הנתבע.

33. מנגד טען הנתבע בסיכומיו, כי ככל שייפסק לזכות התובעת גמול עבור עבודה בשעות נוספות, יש להפחית מסכום זה את שעות היעדרותה מהעבודה במהלך תקופת העסקתה, שעות ששולם לה בגינן מלוא השכר הגלובלי אשר סוכם עליו.

הנתבע צרף לסיכומיו כנספח א' תחשיב המסכם את שעות היעדרותה של התובעת, במהלך תקופת העסקתה אצלו.

שעות ההיעדרות חושבו בהתאם לכוכביות המצוינות בדו"חות הנוכחות אשר כפי שהבהיר הנתבע בחקירתו הנגדית, מסמלות את העובדה שהתובעת לא נכחה באותן שעות במספרה.

לפי תחשיב זה, התובעת נעדרה במהלך שנת 2006 - 160.5 שעות;

במהלך שנת 2007 - 161 שעות; במהלך שנת 2008 - 85.5 שעות היעדרות.

לטענת הנתבע, שווים הכולל של שעות היעדרות אלה, הינו למעלה מ 10,000, סכום אותו יש לקזז מכל סכום שייפסק לזכות התובעת בגין שעות נוספות, ככל שייפסק.

34. לאחר עיון בכתבי טענותיהם של הצדדים והראיות שהוגשו לתיק, הגענו לכלל מסקנה, כי יש לקבל בחלקה את תביעת התובעת לגמול בגין עבודה בשעות נוספות.

35. אין בידינו לקבל את טענת הנתבע, לפיה הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה אינן חלות על העסקת התובעת, מאחר והיא הועסקה בתפקוד ניהולי, אשר דרש מידה מיוחדת של אמון אישי.

על פי ההלכה בין הסממנים לבחינת מידה מיוחדת של אמון אישי נכללים:

גובה שכרו של העובד, הנגישות של העובד למידע רגיש אצל המעביד, עצמאותו בעבודה ומעמדו אצל המעביד (עיין ע"ע 188/06 סמי בוגו' נ' קל בעניין בע"מ (28.11.2010); ע"ע 570/06 עו"ד עמוס אגרון נ' עו"ד זיוה כץ (14.10.2007).

בנוסף, נקבע בפסיקה כי מנהל הוא מי שקובע את מדיניות הנהלת המפעל, מיישם את החלטותיה ומביאן לידי ביצוע, כאשר יש לו שיקול דעת עצמאי בביצוע מדיניות ההנהלה ובהתאמתה למציאות המשתנה. לעומת זאת, עובד המבצע את מדיניות הנהלת המפעל תוך קבלת החלטה וביצוע פעולות הנובעות מאותה מדיניות, אם אינן מחייבות שיקול דעת עצמאי ואינן נעשות מחוץ למסגרת המדיניות הקבועה, אינו מבצע תפקיד ניהולי (עיין פס"ד בעניין סמי בוג'ו לעיל).

36. בענייננו, התובעת מילאה תפקיד אחראי, ואולם לא התרשמנו כי היה לה שיקול דעת עצמאי בביצוע מדיניות העבודה במספרה- מדיניות אותה התווה הנתבע. מהעדויות שהובאו לפנינו עולה, כי לתובעת ניתנו סמכויות שונות, חלקן היא ביצעה באופן עצמאי, כאשר סמכויות אלה ניתנו לה על ידי הנתבע.

הנתבע לא הביא ראייה כלשהי, שהתובעת היתה אחראית על עובדים כלשהם, כטענתו (לא נקב בשמות עובדים כאמור ולא הזמינם לעדות).

שכרה של התובעת, גם אם הוא היה גבוה משכר המינימום, אינו בבחינת שכר של עובד בתפקיד ניהולי. נציין עוד, כי הפיקוח על שעות עבודתה של התובעת, כעולה מדו"חות הנוכחות שהגיש הנתבע עצמו, גם בו יש לחזק את המסקנה כי התובעת לא הייתה בתפקיד ניהולי.

אשר על כן, הננו קובעים, כי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה חלו על התובעת וכי אין המדובר בתובעת שעבדה בתפקיד המצדיק החרגתה מהוראות החוק.

37. מתכונת שעות העבודה לה טענה התובעת בתביעתה ובתצהירה לא הוכחה לפנינו.

38. התובעת לא ערכה, בזמן אמת, רישום של השעות הנוספות, אותן היא טוענת שעבדה, וכן לא הגישה פירוט בכתב אודות שעות עבודתה, אלא הסתמכה בתביעתה על מתכונת קבועה של שעות עבודה.

טענת התובעת לפיה היא עבדה בימים א'-ה' מהשעה 8:00 בבוקר ועד השעה 20:00 בערב ובימי ו' מהשעה 08:30 בבוקר ועד השעה 14:00, לא הוכחה.

התובעת לא התייחסה לפער בין מתכונת העבודה לה היא טענה לבין השעות בהן היא עבדה לפי דו"חות הנוכחות שהגיש הנתבע, המהווים ראייה בתיק ועליהם, בסופו של דבר, גם היא מבקשת להסתמך.

39. לעומת זאת, יומן העבודה אשר צורף לתצהירה של מירב ובו מתועדות שעות עבודתה של התובעת, כמו גם עדויותיהם של הנתבע ואשתו מרב בהתייחס לרישום היומן ולשעות עבודתה של התובעת במספרה, מהימנים עלינו.

לטענת הנתבע בכתב ההגנה, בתצהירו ובדיון המוקדם, המספרה נפתחה בין השעה 8:30 ל - 9:00 בבוקר ונסגרה בין השעות 19:00 ל 19:30 .

הנתבע טען כי התובעת לא שהתה מידי יום ביומו במשך כל שעות היום במספרה. התובעת יצאה לעיתים לסידורים פרטיים, והיו ימים בהם היא סיימה לעבוד לפני השעה 19:30.

בעדותו הסביר הנתבע, כי היומן משקף את שמות הלקוחות להם נקבע תור למועד מסוים וכן את שמות העובדים, אך לצורך הדיון בתיק זה, הודפסו רק הפרטים המתייחסים לתובעת ולא ליתר העובדים. כאשר הנתבע נשאל, מה משמעותן של הכוכביות המסומנות ביומן, השיב כי בזמנים הרלוונטיים לתביעה, כמו גם היום, הכוכביות מסמנות כי נכון לאותו מועד או שעה העובד אינו נמצא בעבודה, ולכן לא ניתן לשבץ לו לקוחות למועדים אלה.

הנתבע הבהיר עוד, כי כעקרון המספרה פעלה, ועדיין פועלת 6 ימים בשבוע, ואולם בימי ב' המספרה בדרך כלל פועלת במתכונת מקוצרת, ובעונת החורף המספרה היתה סגורה בימי ב' (עיין עמ' 18 לפרוטוקול ש' 6-27).

מירב העידה בחקירתה הנגדית בהתייחס לשעות עבודתה של התובעת כדלקמן:

"ת. הסיכום היה על ימי העבודה, שעות העבודה – העבודה 6 ימים בשבוע, מגיעים בשעה 08:30 ומסיימים בשעה 19:00; העבודה מתנהלת אך ורק עם ההזמנות, לכל עובד יש את ההזמנות שלו, כך שהוא יודע מה מצפה לו ביום עבודה; אשר ליום ב', היינו עובדים רק אם היו הזמנות, ביום ו' עובדים עד השעה 14:00. מוסכם שהשכר הוא גלובלי, חודשי, קבוע ולא משתנה. השכר היה 1,000 ₪ מעל שכר המינימום, שהתובעת ידעה שהסך של 1,000 ₪ אמור לכסות את הוצאות הנסיעה והשעות הנוספות שלא תמיד היו" (עיין עמ' 25 לפרוטוקול ש' 23-28).

40. עיון בדו"חות הנוכחות אשר נתמכו בעדויותיהם של הנתבע ואשתו מלמד כי מתכונת עבודתה של התובעת היתה בדרך כלל בת 10.5 שעות עבודה בימי א', ג', ד' ו-ה' (מהשעה 9:00 עד השעה 19:30), ביום ב' כ-3.5 שעות, לכל היותר, כאשר לעיתים התובעת שהתה בחופש ביום זה.

ביום ו' – התובעת עבדה 6 שעות (מהשעה 8:00 עד השעה 14:00).

יום עבודה בן 10 שעות עבודה, הן במתכונת עבודה של 5 ימים בשבוע, והן במתכונת של 6 ימים בשבוע, משמעו יום עבודה הכולל שעות נוספות.

41. סעיף 5 לחוק הגנת השכר שכותרתו "איסור שכר כולל" קובע כדלקמן:

"עובד שחוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א – 1951 חל לגביו ונקבע לו שכר עבודה הכולל תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית כאמור בחוק שעות עבודה ומנוחה תשי"א, או הכולל דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה כאמור בחוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951 – רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד, אלא אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי לגבי תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית וההסכם אושר לעניין זה על ידי שר העבודה והרווחה".

סעיף זה בא למנוע קביעת שכר עבודה הכולל גמול עבור שעות נוספות כחלק מסך גלובלי. הסכם בדבר שכר הכולל גם תשלום בעבור שעות נוספות, אינו חוקי ואינו יכול לעמוד, זאת לעומת מצב בו קבעו הצדדים תשלום נפרד בעד שעות נוספות העומד בדרישות חוק שעות עבודה ומנוחה ואשר הוא אינו בגדר פיקציה.

עיין דב"ע מד/3-34 דוד אלון נגד בנק ישראל, פד"ע טז' בעמ' 76.

בענייננו, מתכונת שעות העבודה בה עבדה התובעת אשר כללה כ- 10.5 שעות עבודה ביום, למרות שהיא הוסכמה בין הצדדים, אינה עומדת בתנאים הקבועים בסעיף 5 לחוק הגנת השכר לאישור שכר הכולל בחובו שעות נוספות.

מסקנת הדברים, הינה כי השכר אשר שולם לתובעת במהלך תקופת עבודתה אצל הנתבע, הינו בבחינת שכרה הרגיל בלבד, ובנוסף על הנתבע לשלם לתובעת תשלום עבור שעות נוספות, כהגדרתן בחוק שעות עבודה ומנוחה.

לטענת הנתבע, יש לנכות משעות עבודתה של התובעת בכל יום 45 דקות בהן היא שהתה בהפסקה. התובעת, בסיכומיה, הסכימה שיש לקזז מסכום תביעתה לגמול עבור שעות נוספות הפסקה בת 1/2 שעה, כל יום.

מאחר והנתבע לא הוכיח שלתובעת ניתנה הפסקה רצופה בת 45 דקות מידי יום, שכן גם לשיטתו, דובר במספר הפסקות במשך היום, יש להפחית רק חצי שעת הפסקה, אשר בה הודתה התובעת.

לפיכך, התובעת זכאית לתשלום של שעתיים נוספות בשיעור של 125%, בגין 4 ימי עבודה בשבוע, שהינן 34.4 שעות נוספות בשיעור של 125% בחודש.

מאחר והתובעת בחרה לחשב את שיעור השעות הנוספות על פי שכר המינימום השעתי, אין אנו מוצאים לנכון לחשבו בצורה שונה. לכן, תעריף שעת עבודה נוספת בשיעור של 125% לצורך חישוב השעות הנוספות להן זכאית התובעת, הינו בסך של 25.875 ₪.

מהאמור עולה, כי התובעת זכאית לסך של 890 ₪ לחודש. סכום זה יש לכפול ב-35 חודשי עבודתה של התובעת, כך שסכום גמול השעות הנוספות לו זכאית התובעת, הינו סך של 31,150 ₪.

עם זאת, מקובלת עלינו טענת הנתבע, כפי שהועלתה בסיכומיו, ולפיה יש להפחית מהסכום לו זכאית התובעת את שעות היעדרותה מהעבודה בהתאם לרישומים המופיעים בדו"חות. כאמור, הדו"חות נמצאו בעינינו מהימנים, והתובעת בעצמה בסיכומיה ביקשה להסתמך עליהם.

על פי הטבלה שצורפה כנספח א' לסיכומי הנתבע, התובעת נעדרה במהלך תקופת העסקתה 407 שעות. הנתבע טען, שסכומן של שעות ההיעדרות מגיע לכדי סך של כ - 10,000 ₪ זאת, מבלי שפרט את דרך החישוב.

בנסיבות אלו ונוכח העובדה שחישוב תמורת השעות הנוספות נעשתה על בסיס שכר המינימום השעתי, ראוי וצודק לחשב את שעות ההיעדרות על פי תעריף שכר המינימום השעתי בסך של 20.70 ₪.

לכן, סכום שעות היעדרותה של התובעת הינו בסך של 8,424.9 ₪ - סכום אותו יש להפחית מהסך של 31,150 ₪ )הסכום שקבענו כי התובעת זכאית לו בגין השעות הנוספות).

לאור כל האמור לעיל, התובעת זכאית לתשלום סך של 22,725 ₪ בגין גמול עבודה בשעות נוספות, אשר יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.8.2007 (מחצית התקופה), ועד התשלום בפועל.

סכום זה אינו עולה על הסכום אותו תבעה התובעת כגמול עבור שעות נוספות בכתב התביעה ובתצהירה.

סוף דבר:

42. התביעה לתשלום פיצויי פיטורים ולתשלום דמי נסיעה - נדחית.

התביעה לתשלום גמול עבור עבודה בשעות נוספות מתקבלת, ועל הנתבע לשלם לתובעת סך של 22,725 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.8.2007, ועד התשלום בפועל.

בנוסף ישלם הנתבע לתובעת פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בסך 420 ₪, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מ- 1.11.08, ועד התשלום המלא בפועל, ככל שסכום זה לא שולם לאחר מועד הדיון המוקדם מ-28.12.09.

43. הננו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 2,500 ₪.

בפסיקת סכום זה, לקחנו בחשבון כי חלק ניכר מתביעת התובעת נדחה.

ניתן היום, יא' כסלו תשע"ג, (25 נובמבר 2012), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.