נתוני רקע ועובדות:

1. התובע, יליד 1980, הגיש תביעתו כנגד הנתבעות לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש), לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו, לטענתו, ביום 10.02.98 עת שיחק בחצר בית הספר של הנתבעות (להלן: החצר") "תופסת" עם שאר חבריו לכיתה, במהלך ההפסקה. התאונה אירעה בעת שהילדים רצו אחד אחרי השני בחצר בית הספר הבנוי משני מפלסים, תוך שהם עוברים ממפלס אחד למפלס אחר. במהלך המשחק נתקלה רגלו של התובע בשפה של הקיר התומך המפריד בין שני המפלסים של החצר, הוא נפל וצנח על ראשו אל המפלס הנמוך יותר. כתוצאה מהנפילה התובע נחבל בראשו, הקיא ואיבד את הכרתו (להלן: "התאונה").

2. הנתבעות כפרו בנסיבות אירוע התאונה ובאחריותן לאירוע. כמו כן חלוקים הצדדים בשאלת היקף הנזק שנגרם לתובע.

נסיבות אירוע התאונה:

3. בטרם אכריע בשאלת האחריות יש לקבוע מהם נסיבות קרות התאונה.

לגירסת התובע, הוא כאמור נפגע כאשר במהלך משחק תופסת בחצר ביה"ס נתקלה רגלו בשפה הבולטת (זיז) של הקיר התומך המפריד בין שני המפלסים של החצר והוא וצנח על ראשו. לטענתו לאחר הפגיעה הוא הקיא ואיבד את הכרתו לזמן ממושך ולאחר שהתאושש, בעזרת חבריו, נכנס לכיתה ולמד שיעור אחרון. התובע נשלח לביתו בכוחות עצמו, כל זאת מבלי שאף אחד מצוות בית הספר יתייחס לתאונה ומבלי שאף אחד טרח להודיע עליה להוריו. כעבור כחצי שעה מהגעת התובע לביתו, ובסביבות השעה 15:00, הגיעה אמו מעבודתה ומיד הבחינה בחבלה שבראש בנה, היא פינתה אותו לקופ"ח לין ומשם הופנה התובע באופן בהול לבי"ח רמב"ם. בבית החולים התובע נבדק, צולם ואובחן כסובל מחבלת ראש עם זעזוע מוח ושבר בבסיס הגולגולת עם דימום תוך גולגולתי ובצקת מוחית . הוא עבר ניתוח ראש פתוח לניקוז הדמם, קיבל תרופות ואושפז למשך 9 ימים לצורך טיפול והשגחה .

4. הנתבעות כאמור מכחישות את קרות האירוע. נתבעת מס' 1 והצד השלישי מס' 1 (להלן: "העירייה") טוענת כי התובע נמנע מלהביא עדים לאירוע הנטען באופן מכוון. אי הבאתו של עד רלבנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו, וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה נגדית. משכך, משמדובר בעדות יחידה של בעל דין הצפוי להרוויח רווח כספי ניכר באם כל טענותיו לעניין החבות והנזק יתקבלו, יש להתייחס בזהירות יתרה לעדותו.

לא זו אף זו, התביעה כולה נסמכת על טענות התובע אשר במועד האירוע היה בן 9 בלבד. ברור כי ילד בן 9 אינו יכול לתת את דעתו לעניין נסיבות אירוע תאונה ואף לא סביר כי יזכור את כל הפרטים כ- 15 שנים לאחר מכן, בעת בירור התביעה. משכך, לא מפתיע כי התובע נתן מספר גרסאות שונות בדבר נסיבות האירוע לרבות- באיזה משחק שיחק, איך נפגע, ממה נפגע וכיוצא בזה ובחלקן אף ציין כי אינו זוכר את פרטי האירוע. בדו"ח חדר המיון מיום אירוע התאונה נכתב כי התובע אינו זוכר את נסיבות האירוע, בדו"ח אירוע התאונה אשר מולא ע"י ביה"ס ביום 13.2.1998, מצוין כי התובע החליק משלולית מים, בחוות דעת בתחום הרפואי, אשר הוגשה מטעם התובע, מציין המומחה כי התובע איננו זוכר את פרטי המקרה ובסעיף 3 לתצהירו (שנכתב בשנת 2009) טען התובע שנפגע במהלך משחק תופסת עם חבריו. התצהיר נכתב בשנת 2009 ובחוות הדעת בתחום הבטיחות, אשר הוגשה מטעם התובע, מציין המומחה כי התובע לא ידע להשיב לשאלתו, באיזה משחק שיחק, במהלך אירוע התאונה. השוני בין הגרסאות משליך בהכרח לטענת העירייה על מהימנות טענות התובע, לרבות על השאלה האם אירע בכלל האירוע ובאיזה נסיבות אירע. זאת ועוד, מעיון בתיעוד הרפואי של התובע לאחר התאונה עולה כי הנ"ל הרגיש טוב ואף כל הבדיקות יצאו תקינות. בעצם, התובע התחיל להתלונן לראשונה על כאבי ראש רק באוגוסט 2000, 11 שנים לאחר האירוע, וזאת רק לאחר שנפל במשחק כדורגל. בהתאם לאמור העירייה סבורה כי התובע לא הוכיח את נסיבות התאונה, לרבות הקשר הסיבתי בין התאונה לנזק ומשכך יש לדחות את התביעה.

5. נתבעת מס' 2 (להלן: "המדינה") טוענת גם היא כי התובע לא הוכיח כי נפגע בנסיבות הנטענות בכתב התביעה. לטענתה, עדות התובע הינה עדות יחידה של בעל דין, והוא אף נמנע מזימון עדים ישירים לאירוע הנטען , על אף שלא הייתה מניעה לעשות כן . המדינה מפנה גם היא לסתירות בגרסאות השונות לקרות האירוע כאשר בארבע גרסאות שונות שלל התובע כי נפצע במהלך משחק תופסת .

6. הנה כי כן נסיבות אירוע התאונה הן במחלוקת ונשאלת השאלה האם הצליח התובע להוכיח את גרסתו? שקלתי את מכלול הראיות וטענות הצדדים בעניין זה וסבורני כי יש לענות על שאלה זו בחיוב. להלן אבהיר מסקנתי זו.

ראשית אינני מקבל את הטענה כי גרסת התובע היא עדות יחידה של בעל דין, כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א 1971 (להלן: "פקודת הראיות").

התובע היה כבן 9 במועד אירוע התאונה. לגירסתו מצטרפים הן דו"ח ביה"ס על האירוע המאשר כי אכן התאונה התרחשה וכן הטיפול הרפואי והאישפוז של התובע בגין התאונה, תומך ומחזק את גירסתו ופגיעתו הקשה כתוצאה מהתאונה. כבר הבעתי עמדתי בתיקים קודמים כי לא ניתן לצפות מילד שיוכיח בדרך ההוכחה הרגילה מעשה או מחדל בתחום ביה"ס בו הוא נמצא תחת השגחת המורים וצוות ביה"ס. בנסיבות המקרה שלפניי נחה דעתי כי מכלול הראיות שהציג התבוע יש בהן משום נשיאה במידה הדרושה, בנטל ההוכחה במשפט אזרחי.

מעבר לנדרש אציין כי גם אם הייתי מקבל את הטענה כי מדובר בעדות יחידה עדיין הייתי מקבלה לקבלה וזאת מהטעמים הבאים;

סעיף 54 לפקודת הראיות קובע כדלקמן:

"הכרעה על פי עדות יחידה במשפט אזרחי
פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים:
(1)   העדות היא של קטין למטה מגיל 14;
(2)   העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין;
(3)   העדות היא של אדם המעונין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד;
(4)   התובענה היא נגד עזבון, קטין, חולה נפש או נעדר;
(5)   נסיבות אחרות שבהן דרוש, לדעת בית המשפט, פירוט כאמור..."
 

ככלל אין די בכך שבית המשפט מציין כי היה ער לכך שמדובר בעדות יחידה של בעל הדין וכי הוא מצאה מהימנה, כדי שניתן יהיה לבסס עליה את פסק הדין (ראה: ע"א 761/79, פינקל נ' הדר, פ"ד לה (2) 55). בית המשפט אינו יכול לצאת ידי חובתו בהצהרה סתמית כי "הזהיר את עצמו",  כלומר שנהג בזהירות מיוחדת, וזה אשר הניעו להסתפק בעדות היחידה אלא כאן דרוש טעם אמיתי- טעם שבהכרעת העדות היכול להיות נעוץ בהגיון הדברים או טעם מיוחד אחר שיש להעלותו על הכתב כמצוות החוק (ראה: ע"א 79/72, האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פ"ד כז(1) 768, 771 וכן ע"א (ת"א) 147/84 ברגר נ' זכאי פ"מ תשמ"ה (1) 207,210).

7. כאמור, במקרה שלפניי אכן נמצא אותו טעם אמיתי אשר נעוץ, בין היתר בהגיון הבריא

ושאר הנסיבות והראיות בתיק זה ואבהיר;

ראשית, אינני מוצא שוני מהותי בין גרסתיו של התובע, בין אם נפל במשחק תופסת או במשחק מחבואים, או פשוט נפל אחורנית ממפלס אחד לאחר. מהראיות שהובאו לפני די ברור כי ביום התאונה התובע נפל מאחד המפלסים ונחבל בראשו בבית הספר (ראה: דו"ח תאונה מיום 13.2.98 – נ/4 וכן ראה: תצהיר התובע ת/2 והנספחים המצורפים אליו כגון תמונות התובע עם הצלקת, דו"ח חדר מיון וכו').

יש לזכור וציינתי זאת לעיל, כי התובע שהיה בן 9 היום התאונה הגיע לבית החולים כאשר הוא סובל מחבלת ראש עם זעזוע מוח ושבר בבסיס הגולגולת עם דימום תוך גולגולתי ובצקת מוחית וזאת לאחר שאיבד את הכרתו לפרק זמן באותו היום.

בנסיבות המתוארות, אין זה מפתיע כי בעת קבלתו לחדר המיון, במצבו, לא הוקפד הקפדה יתרה על הגרסה שנמסרה לרופא. יש להניח כי אימו של התובע, אשר לקחה אותו לביה"ח היא זו שמסרה את הגרסה לפי הבנתה וכפי ששמעה מבנה הקטין באותה עת לקרות האירוע ומאחר ולא הייתה במקום, ולא קיבלה כל דיווח בזמן אמת מביה"ס, לנסיבות ארוע התאונה לא יכלה למסור את הפרטים המדויקים.

משלא התובע הוא זה שרשם את פרטי ההודעה, וברור שלאור גילו הצעיר בעת התאונה, לא הוא לבדו מסר את הגרסה לקרות האירועים, יכולים להיות הבדלים דקים בין הגרסאות שנובעים מפרשנות מוטעית של הדברים או מהבנה לא נכונה של הכותב. ספק אם התובע או אימו הבינו בעת קרות המקרה את החשיבות שבתיאור מפורט, דווקני, מדויק ומדוקדק של מנגנון הנפילה ושל התרחשות האירוע בכל אחד מהטפסים שמולאו.

8. זאת ועוד, התובע בעדותו חזר על הגרסה בתצהירו מס' פעמים (ראה עמ' 27 - 28 לפרוטוקול הדיון מיום 14.10.13). תצהיר אותו התובע נתן לפני שנים. לא זו אף זו, גרסתו נסמכת על זכרונו ממועד האירוע, כאשר הוא היה בן 9 בלבד. ברור כי ילד בן 9 אינו יכול לזכור כעבור שנים את נסיבות התאונה לפרטי פרטים ולדייק בכולם. לפיכך אין זה מפתיע כי התובע נתן מספר גרסאות מעט שונות בפרטי הפרטים לרבות- באיזה משחק שיחק, איך בדיוק נפגע, וכיוצא בזה.

עם זאת, כחוט השני, בכל הגרסאות חוזר הסיפור כי הוא נפל ממפלס למפלס בעת משחק בבית הספר ונפגע בראשו. גם אימו של התובע בתצהירה (ראה: ת/3) מפרטת את שקרה בבית ביום התאונה, מיד עם הגעתה הביתה מהעבודה וההבנה שבנה נפגע בראשו (ראה סעיף 4 לת/3). האם העידה בבית המשפט (ראה: החל מעמ' 32 לפרוטוקול הדיון מיום 14.10.13) וגרסתה, כפי שניתנה בתצהירה לקרות האירועים לא נסתרה. עדותה של האם על ההתרחשויות מרגע ששבה הביתה וראתה את בנה, קוהרנטית ומתאימה לעדותו של התובע. שאר העדויות, התצלומים שמראים בפירוש את פגיעתו של התובע בראשו בהיותו ילד (ראה: נספח לת/2), המסמכים הרפואיים (לדוגמה – סיכום ביקור בקופת החולים מיום 29.3.07 – נספח לת/3), דו"ח התאונה מיום 13.2.98, המציין במפורש כי התובע נפגע בבית הספר ואת העובדה כי ילד מהכיתה עזר לו לקום (ראה: נ/4), כמו גם את שמות המורות התורניות במועד התאונה, כל אלה יחד מחזקים את גרסתו של התובע.

בסיכום; הנני מקבל את גרסת התובע לפיה בעת ששיחק בחצר בית הספר כאשר עבר ממפלס אחד למפלס אחר נפל וצנח על ראשו וכתוצאה מכך נפגע ואושפז לקבלת טיפול רפואי.

כעת משנקבעו העובדות אעבור לשאלת האחריות ולבסוף אדון בשאלת הנזק.

9. לטענת התובעים העירייה בנתה חצר מסוכנת העשויה משני מפלסים אשר ביניהם בנתה מדרגה או קיר תומך מסוכן שבולט מעל לפני המפלס העליון ויוצר "זיז" בגובה כ- 10 ס"מ. לטענתם המדינה לא השגיחה ולא פיקחה כיאות על התלמידים בזמן ההפסקה, אפשרה משחק מסוכן במקום מסוכן, לא דיווחה לעירייה על הסכנה שבקיום הזיז (גם לא אחרי התאונה נשוא תיק זה), לא הגישה לתובע כל עזרה או טיפול רפואי אחרי פגיעתו, לא הודיעה להוריו, ושלחה אותו לביתו בתום יום הלימודים לבדו וללא ליווי .

מאחר ולטענת התובעים אין ספק שבנסיבות לפנינו קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית יש להגיע למסקנה חד משמעית לפיה מוטלת על העירייה החובה לבנות חצר בטוחה ונקייה ממכשולים וסיכונים. בשים לב לגילאי התלמידים המשתמשים בחצר ולשימושים שהם עושים בה, העירייה הפרה חובה זו ובכך גרמה לפגיעת התובע. להוכחת טענותיהם נגד העירייה הגישו התובעים חוות דעת של מומחה הבטיחות מר ריבנר אריאל (להלן: "מר ריבנר"). מר ריבנר ציין בחוות דעתו וכן בחקירתו הנגדית בבית המשפט כי ה"זיז" מהווה כשל תכנוני ומכשול מסוכן שלא צריך להיות קיים במשטח הליכה או על שפת מדרגה, במיוחד במקום בו משחקים ילדים קטנים ששיקול דעתם עדיין לא מפותח דיו להבחין בסיכונים .

10. התובעים ממשיכים ומתייחסים לחוות הדעת של מומחה הבטיחות מטעם הנתבעות, מר אשר אסבן (להלן: "מר אסבן"), וטוענים כי משקלה של חוות דעת זו אינו רב הן מאחר ועורכה אינו בעל הכשרה מיוחדת למוסדות חינוך, והן מאחר ורובה ככולה מסתמכת על חוזר מנכ"ל משנת 2002 שלא היה קיים ביום התאונה . זאת ועוד, לטענתם חוות הדעת נגועה בסתירות פנימיות ובאי דיוקים: בתחילת חוות הדעת מציין מר אסבן שהקיר התומך הינו צורך הנדסי הכרחי שנועד למניעת התדרדרות החומר והמילוי, ובהמשך הוא מפנה לתקן שאומר כי לא נדרש כל פתרון עבור הפרשי גבהים שהם פחות מ- 60 ס"מ, כמו במקרה שלנו. המסקנה היא לפיכך שקיר זה מיותר וניתן היה לבחור בפתרון תכנוני אחר שאינו יוצר סיכונים מיותרים. לטענת התובעים מר אסבן משווה את הקיר התומך מהמקרה שלנו לאבן השפה במדרכה, דבר שאינו נכון כלל. אבן השפה ופני המדרכה נפגשים באותו גובה ויוצרים מדרגה, אך במקרה שלנו הקיר התומך ממשיך אל מעל פני המפלס העליון של החצר ויוצר "זיז" מסוכן . ניתן היה להגיע עם הקיר עד פני המפלס ולא לבלוט מעליו וליצור "זיז" כמו כן, אין צורך ב"זיז" לצורך פתרון ניקוז .לטענתם, מפרטי הבטיחות למבנים של בתי ספר (נ/3) אותם הגישו הנתבעים, קובעים כי במידה ובונים מפלסים, המפלסים יעובדו בצורת מדרגים (טרסות) או שיפועי קרקע, שבהם יישתלו דשא או צמחים מייצבי-קרקע אחרים . במקרה שלנו הושאר הקיר התומך כמו שהוא, עם ה"זיז", ולא נעשו מדרגים או שיפועי קרקע המחברים בין שני המפלסים ומונעים את הסכנה שבהפרשי הגובה, במיוחד כאשר מדובר בהפרש שהוא נמוך מ- 50 ס"מ ואינו מחייב התקנת מעקה בטיחות. בנוסף לא הותקנו מדרגות במספר ובמידות מוגדרים. צורת החיבור בין שני המפלסים במקרה שלנו אינה עונה על אף אחת מהחלופות הקבועות במפרטים, ואינה מונעת ריצה מהירה במקום. גם אמצעים לניקוז מי הגשמים חייבים להיות בטוחים ושיטת הניקוז בענייניו, באמצעות "זיז" שיוצר מכשול, אינה בטוחה כלל, וניתן היה לבחור באמצעים בטוחים הרבה יותר, כגון פתחי ניקוז או שיפועים נכונים .באשר למדינה , לטענת התובעים היא לא אסרה על משחק תופסת הכולל מעבר ממפלס למפלס וקפיצה מעל הקיר התומך וה"זיז", על אף שמדובר במדרגה או במעין מדרגה, וכאשר ריצה ומשחק תופסת במדרגות הינם דבר אסור. לפי חוזר המנכ"ל משנת 2002 על המדינה מוטלת אפוא החובה למנוע משחקים מסוכנים בבית הספר. חובת זהירות זו הופרה כאשר המדינה אפשרה משחק תופסת וקפיצה בין המפלסים מעל ה"זיז", ולא צפתה-כנדרש מהאדם הסביר- שמשחק כזה הוא מסוכן ועלול לגרום לתאונה . זאת ועוד, לטענת הנתבעים המדינה לא העניקה לתובע טיפול רפואי כלשהו אחרי התאונה על אף שידעה כי מדובר בחבלת ראש, וזאת בניגוד מוחלט לחוזר המנכ"ל ולהנחיות. היא אף לא הודיעה להוריו, ושלחה אותו לבדו לביתו.

11. העירייה מבקשת לדחות טענות התובעים הנ"ל. לטענתה טענות התובע בנוגע למפגע בחצר בית הספר נטענות בעלמא. העירייה נדרשת לבנות בהתאם לדין אשר נקבע ע"י המחוקק ומחוקק המשנה. כל עוד העירייה פעלה כאמור, אזי, לא ניתן לטעון כי התרשלה במילוי חובתה. הבנייה האמורה עומדת גם בהוראות הדין הקיימות כיום, 79 שנים לאחר בניית בית הספר והחצר. נטען עוד כי חוות דעת מטעם התובע של מר ריבנר, אינה מפורטת ואינה מציגה אסמכתא כל שהיא התומכת בממצאיה. זאת ועוד, מר ריבנר בעדותו הסכים כי בחוזר מנכ"ל משרד החינוך אין שום הוראה אשר אומרת כי הזיז הינו כשל תכנוני. מול חוות דעת זו יש את חוות הדעת של המומחה , מר אסבן, אשר נסמכת כולה על הוראות הדין. מחוות דעתו של מר אסבן, מטעם העירייה, עולה כי בניית המפלסים לרבות "הזיז" אינם מהווים כשל תכנוני אלא להפך- הינם צורך הכרחי אשר נעשה בהתאם להוראות הדין. מאחר ובית הספר נבנה במגרש שיפועי, כתוצאה מהמבנה הטופוגרפי של העיר חיפה, יש הפרשי גובה בין תחילת מגרש בית הספר לבין קצהו התחתון של המגרש. על מנת להבטיח את בטיחות התלמידים, תוכנן בית הספר כך שיהיו בתוכו מגרשים שונים שייבנו בצורה מפולסת ומקבילה. לצורך כך נאלצו מתכנני בית הספר לבנות קירות תומכים, חומות ורצועות הפרדה מבוטנות בין חלק מהמגרשים והמפלסים בחצר בית הספר. הקירות התומכים נבנו על מנת להוסיף חוזק למשטח המפולס. הקיר התומך תוחם אותו את המפלס, למניעת התדרדרות חומר המילוי בין המשטחים השונים וליצירת תיעול וניקוז מי הגשמים באופן שתימנע הצפת חצר בית הספר. בין שני המפלסים מפרידה רצועת בטון שבחלקה העליון בנוי זיז בגובה של 10 ס"מ. ללא רצועת הבטון והזיז שבראשה יקרוס ויתמוטט כל משטח האספלט בחלק העליון. הדבר דומה לאבן השפה במדרכה אשר נועדה לתחום את מבנה האספלט במפלסים השונים (הכביש והמדרכה). שני מומחי הבטיחות הסכימו כי במועד בניית בית הספר לא הייתה קיימת כל הוראת דין האוסרת על בנייה, כפי שנבנו המפלסים בחצר בית וגם כיום, עומדת הבנייה כאמור בדרישות הדין. התקן הקובע כי לא נדרש פתרון עבור הפרשי גבהים כאשר הגובה בין המפלס הגבוה לנמוך הינו 60 ס"מ אינו סותר את הצורך ההנדסי בפתרון. תקן זה מתייחס לדרישות במקום לפי הסבירות בו מתקיימת פעילות ילדים ובשל כך הצורך במניעת נפילתם. ויודגש, התקן קובע היכן יש חובה במציאת פתרון אך אינו קובע כי לא ניתן לדאוג לפתרון גם כאשר הפרשי הגבהים נמוכים מ- 60 ס"מ. נכון שאין צורך, כאשר גובה המפלסים נמוך מ- 60 ס"מ, בפתרון המונע נפילה של ילדים אך יש צורך בפתרון בעקבות בעיות הנדסית כאמור. עוד לטענתה, במידה ויקבע כי המדינה התרשלה כלפי התובע, היא אינה חבה ברשלנות המדינה אשר מעיון בפוליסה, אשר הוצאה מטעם הצד השלישי 2 (להלן: "מגדל") לעירייה, אינה מכוסה. הסעיף אליו מפנה המדינה מציין במפורש כי הפוליסה מכסה רק את אחריות המבוטח, קרי- העירייה, בגין פעילויות מוסדות חינוך. כלומר- קיים כיסוי ביטוחי רק כאשר לעירייה יש מלכתחילה אחריות בגין הפעילות של מוסדות החינוך, ולא כאשר מדובר במעשה או במחדל של מוסד החינוך אשר אינו מטיל כלל אחריות על העירייה. כך, ככל שביהמ"ש יקבע כי המדינה התרשלה, לרבות לעניין פיקוח או השגחה על תלמידים בחצר, אזי אין המדובר באחריות אשר מוטלת גם על העירייה.

12. המדינה מבקשת לדחות את התביעה וטוענת כי העיר חיפה בנויה על צלע הר. אין לדרוש מקבלן , או רשות " לשטח" את השטח כדי שלא יהיו בו מפלסים. על כן בעצם בניית החצר בצורת מפלסים אין כל רשלנות. כדי לקבוע אם המדרכה נבנתה בניגוד לתקנות יש להעדיף את אחת מחוות הדעת שהוגשו , המדינה תטען כי יש לקבוע כי " מומחה" התובע אינו מומחה וכי יש לפסול את חוות דעתו מאחר והמסמך שנקרא " חוות דעת" ,נערך בניגוד לפקודת הראיות וכן מכוון ש"המומחה" מטעם התובע לא השכיל להאיר את עיניו של כב' בית המשפט ולהצביע על תקנה, או הוראה האוסרת שבחצר בית ספר אסור שתהייה מדרכה בגובה של 10 ס"מ. כל מה שהמומחה כותב זה במסקנתו הסופית הוא ש"הזיז" הינו כשל תכנוני בעת בניית המוסד החינוכי. זאת ועוד, המומחה לא ביקר בבית הספר מעולם, לא ביצע צילומים כמקובל וזה התיק הראשון בו הוא נותן חו"ד בענייני מבנה מוסדות חינוך .

עוד לטענתה, יש לדחות גם את טענת התובע בדבר העדר פיקוח. בדו"ח התאונה שנערך יומיים לאחר האירוע, ואשר הוגש בהסכמת התובע כראייה במשפט , צוין כי במועד האירוע הנטען, בחצר נכחו 3 מורות משגיחות. בנוסף לא הוכח קשר סיבתי בין הפיקוח של המורים, לאירוע התאונה שכן מדובר באירוע פתאומי שלא היה ניתן לצפות או למנוע. אין איסור לשחק תופסת בחצר בית הספר ואין איסור על ריצה של ילידם בחצר, נפילת התובע (ככל שהתרחשה) הינה אירוע פתאומי שלא ניתן למנוע. התובע הודה בעדותו בבית המשפט כי הוא עבר במקום הנפילה , לפני האירוע , לא פחות מ- 300 פעמים וכי המקום אינו זר לו.

בנוסף המדינה, כשולחת ההודעה לצד שלישי טוענת כי אם בית המשפט יקבע שהבנייה הייתה בניגוד לתקנות , אזי מי שבנה את בית הספר ומחזיק בו, קרי, העירייה, אמור לשפות אותה בגין כל סכום שבו תחויב , כמפורט בהודעה לצד ג' , בגין רשלנותה בבנייה ובסילוק המפגע. פוליסת הביטוח שהנפיקה מגדל לעירייה ובו עובדי המדינה (המנהל והמורים) מבוטחים בביטוח ראשוני. בפרק ההרחבות ( עמ' 5 לפוליסה) הוסכם למעשה כי אם תקבע אחריות בגין רשלנות מנהל בית הספר או המורים , אזי המורים והמנהלים מכוסים בפוליסה ועל מגדל לשפות את המדינה בכל הסכום .

13. שקלתי את טענות הצדדים. השאלות שיש להכריע בהן הן; האם הפרו הנתבעות את חובת הזהירות כלפי התובע? והאם יש להפרה זו קשר סיבתי לפגיעה ממנה סבל התובע?

חובת הזהירות המושגית של מורים לתלמידיהם הוכרה בפסיקה ונידונה באריכות בע"א 2061/90 - אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל ו-3 אח' פ"ד מז(1) 802 (להלן: "פס"ד מרצלי) שם הציע כב' השופט חשין בנוגע לגבולות החובה והתנאים הנורמטיביים המוקדמים לתחולתה של חובה זו, לעמוד על שיקולים עקרוניים, לא עקב בחינת הנסיבות הקונקרטיות של המקרה הספציפי, אלא בצמוד לבחינתה של החובה המושגית עצמה (ראה: פס"ד מרצלי, עמ' 810).

לאור התוויה זו, יש לומר, שחובתם של אנשי חינוך, בדומה לחובתו של הורה היא בהשגחה על הקטין הן מפני פגיעתו של גורם חיצוני והן מפני פגיעתו של הקטין באחרים, לרבות פגיעה של הקטין בעצמו. ביסודה של חובה זו עומדת ההשקפה שהקטין לא פיתח את אותם מנגנוני הגנה, בקרה ושיקול דעת, שישנם אצל בגיר, ובדרך הדברים הרגילה ניתן לצפות כי הוא עלול להיפגע בידי גורם חיצוני או להביא נזק על עצמו ועל זולתו, בין במעשה ובין במחדל. השיקולים העיקריים ביסוד קביעת חובת זהירות מושגית הם: טיבם וטבעם של הילדים, לרבות גילם; מקור הנזק; ויכולתם של האחראים למנוע את הנזק (פס"ד מרצלי, עמ' 811 , ראה גם דנ"א 2571/94 - עזבון המנוח אייל ארגמן ז"ל נ' גולן חפצדי .תק-על 96(2), 207 ,עמ' 209.).

14. בהתייחס למקור הנזק, ככל שאלה מכוונים לגורמים חיצוניים לילד, האמצעים השונים בהם אנו עושים שימוש, צופנים בתוכם, במידה כזו או אחרת, סיכון. דרגתו של הסיכון, משתנה בהתאם לנסיבותיו של המקרה הספציפי. מרכיב נוסף הוא יכולתו של האחראי למנוע את הנזק. הכלל הוא שחובת עוסק הוראה כלפי תלמידיו כוללת את החובה לנקוט באמצעים סבירים למניעתו של נזק צפוי. התשובה לשאלת מידתם והיקפם של אמצעי הזהירות, תלויה לא רק בחומרת הסכנה, אלא גם בקושי למנעה (ע"א 635/70 מנדלסון נ' קפלן, פ"ד כה 113, עמ' 120- 121 (להלן: פס"ד מנדלסון"). ככל שמדובר באמצעים קלים ופשוטים הנדרשים לצורך מניעת הנזק, כך גם סביר יותר לדרוש הקפדה עליהם, גם כשאין סכנה חמורה, דווקא, צפויה.

במקרה שלפניי, התובע נפגע בעת ששיחק בחצר בית הספר, כאשר עבר ממפלס אחד למפלס אחר נפל וצנח על ראשו. על רקע נתונים אלה, נדרשים אנו להחיל את הכללים המשפטיים. כאשר נעשית בדיקה של הצפיות הטכנית הקונקרטית, אין צורך לבדוק ראיית נולד מדויקת של כל פרטי העניין, אלא די בראיה בקווים כלליים, ככל שמדובר באירוע שמקים את עוולת הרשלנות (ראה: פס"ד מרצלי, שם, 817-816). הכרת אופיים של ילדים בגיל 9 כפי שהיה התובע ואף גילאים סמוכים (למעלה ולמטה) ניתן היה לצפות את התרחשות התאונה כפי שהיא התרחשה. ברור לכל כי אם מדובר בחצר בית ספר יסודי, כאשר ילדים צעירים משחקים במקום משחקים הכרוכים בריצה ובהשתובבות ילדות, יש סיכוי כי אחד מהילדים הקטנים יתקל באחד ה"זיזים" וייפול בעת הריצה ויפגע. לנתבעים היה צריך להיות ברור כי קיים סיכון לפגיעה של תלמידים שרצים במקום זה וזאת במיוחד לאור גילם הצעיר של תלמידי בית הספר היסודי. היה עליהם לצפות כי ילדים בגילו של התובע ירוצו ויקפצו, בלהט המשחק, ועל כן ימצאו בסכנה של פגיעה כתוצאה ממעידה על אותם זיזים אשר ללא ספק מהווים מכשול אשר בולט מעל פני הקרקע. החצר בנויה ממפלסים מפלסים אשר בסופם יש מעין רצועת בטון שחלקה העליון בולט מעל פני הקרקע, נותר מעין "זיז" של כ – 10 ס"מ כלפי המשטח העליון (ראה: תצלום החצר מצ"ב לת/1, כמו כן ראה את תיאור המפלסים וה"זיז" בחוות דעתו של מר ריבנר (סעיף 3 לפרק העובדות בשטח). ממראה ה"זיזים" בתצלום המצורף, ברור לכל כי אותם "זיזים" מהווים סכנה ולמנוע אותה הן ע"י איסור משחקי הריצה או התופסת והן ע"י פיקוח בהפסקות ע"י מורים על מנת לאכוף אישור זה. כל אדם סביר, ובודאי איש חינוך, מורה או מנהל, היה להבחין כי אותם "זיזים" מהווים מכשול מסוכן, אשר עלול לגרום למעידה, לנפילה או לנזק לילדים במשחקים שיש בהם פוטנציאל להתרחשות הנזק כפי שאכן קרה בענייננו, דהיינו למעידה ופגיעה של אחד הילדים.

הנתבעים הדגישו בסיכומיהם את הטענה כי הבנייה האמורה עומדת גם בהוראות הדין הקיימות כיום, 79 שנים לאחר בניית בית הספר והחצר. לפיכך לטענתם, לא ניתן כיום לטעון לרשלנות. יש לדחות טענה זו. התקנות והחוקים, לא יכולים להתייחס לכל תרחיש אפשרי ולעיתים נדרשת הפעלה של השכל הישר וההיגיון הבריא.

15. מסקנה זו אף מתחזקת לאור חוות דעתו של מר ריבנר אשר טען בחוות דעתו (ראה: ת/1) כי ה"זיז" שניצב בחלק העליון של רצועת הבטון המפרידה בין שני המשטחים באזור התאונה הינו כשל תכנוני בעת בניית המוסד החינוכי. בעדותו בבית המשפט נשאל מר ריבנר בעמ' 22 לפרוטוקול הדיון מיום 22.10.13 בעניין:

"לשאלתך מה זה מדרגה וזיז אני משיב, שבין המשטח העליון למשטח התחתון יש הפרשי גובה ולזה אני קורא מדרגה והזיז זה קיר הבטון שבנוי. באף מקום לא תראה יש מדרגה עם מכשול. בכל גן ציבורי, גן משחקים אין זיז כזה שמפריד בין משטחים בעלי גובה שונים ואם יש אז זה לא בסדר..."

מקובלת עלי עמדה זו של המומחה. ממראה עיניים (ראה: תצלומים המצורפים לת/2), כאשר בוחנים את התמונות של החצר שלא השתנתה מאז קרות התאונה (ראה עדותה של הגב' לאה צדיק בעמ' 34 לפרוטוקול הדיון מיום 14.10.13) ה"זיז" מהווה למעשה מכשול מסוכן שלא צריך להיות קיים במשטח הליכה או על שפת מדרגה, במיוחד במקום בו משחקים ילדים קטנים ששיקול דעתם עדיין לא מפותח דיו להבחין בסיכונים ואשר אינם נזהרים בתנועתם כאדם מבוגר.

16. חובתו של המזיק היא בנקיטת אמצעי זהירות סבירים ועל בית המשפט לבדוק האם ננקטו אותם האמצעים הצריכים לסיטואציה על מנת למנוע את הנזק, אמצעים שלו היו ננקטים, היו עשויים למנוע את התאונה והנזק. התשובה לשאלות הנ"ל יש לבחון באמת מידה אובייקטיבית – כלומר, מה היה אדם סביר עושה בנסיבות המקרה (ראה: ת"א (חיפה) 23685/99 אבורומי טאיע נ' עירית טמרה ואח', תק – של 2005 (2) 12565, וכן פס"ד מרצלי בעמ' 813 ופס"ד מנדלסון בעמ' 121). בעניינו הנתבעים לא עמדו באותה אמת מידה אובייקטיבית. על מנהל ומורי בית הספר חלה החובה לנקוט באמצעי זהירות, להדריך ולפקח על התלמידים. הם יכלו באמצעים פשוטים למנוע את הנזק אם רק היו נוקטים אמצעי זהירות בסיסיים כגון לאסור על התלמידים לרוץ ולקפוץ בין המפלסים, לדאוג לפיקוח מאסיבי יותר בשעת ההפסקות וכן לדרוש מהמדינה או מהעירייה להסיר את אותו מכשול. גם העירייה הייתה צריכה לדאוג לשינוי פני השטח של המפלסים, לדאוג להסרת ה"זיזים" ולמצוא פתרון אחר לתמיכה וניקוז (ראה: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז (1) 113, עמ' 114 – 115). את החובות הללו העירייה, מנהל ומורי בית הספר לא מילאו.

17. לא זו אף זו; גם לאחר התרחשות המקרה, לאחר שהתובע נפל ונפגע, והוכחה למסוכנות ה"זיזים" לפניהם, הם עדיין עומדים איתן בדעתם וטוענים כי אין כל סכנה בצורה בה בנויה החצר וכך גם סבור המומחה מטעמם, מר אסבן. אינני מקבל את האמור בחוות דעתו של מר אסבן (ראה: נ/1). למומחה זה אין הכשרה למתן חוות דעת בנוגע למוסדות חינוך. כאשר נשאל על כך בעמ' 18 לפרוטוקול בישיבה מיום 14.10.13 ענה כדלקמן:

"ש. בהכשרה שלך ובהשכלה יש לך הכשרה לטפל במוסדות חינוך ?

ת. אני ממונה בטיחות, עבודה, תעשיה, מבנים בניין הכל. מבחינת בטיחות זו השכלתי.

ש. האם יש לך הכשרה לטפל במוסדות חינוך.

ת. לא. לפני כעשר שנים מכון התקנים עשה קורס של שלושה ימים שאמר מי שיהיה בקורס יהיה מוסמך לסמן וי ... אני לא עשיתי את זה..."

גם בתמונות שצורפו לחוות דעתן של מר אסבן (ראה: נ/1) ניתן לראות בירור את אותם ה"זיזים" אשר מהווים מכשול מסוכן שלא צריך להיות קיים במשטח בו משחקים ילדים קטנים. לאור כל האמור, אני סבור כי יש קשר סיבתי בין אותם זיזים המהווים מכשול, נפילתו ופגיעתו של התובע.

18. בנושא הפיקוח שנטען כי היה בחצר בית הספר על התלמידים; הנתבעים טענו כי בחצר בית הספר בעת קרות האירוע היו לפחות 3 מורות שפיקחו על החצר. למרות האמור, מגרסתו של התובע עולה כי אף אחת מאותן מורות מפקחות (המורות שמצוינות בדו"ח התאונה כמורות המפקחות: הגב' שושנה דץ, הגב' לאה צדיק והגב' לריסה ליפץ – ראה: דו"ח על תאונה מצב" לנ/4) לא הגיעה לעזרתו וזאת למרות שנפל על ראשו ואיבד את הכרתו לזמן מה. הדבר תמוה במידה רבה שכן מדובר באירוע מיוחד בו תלמיד נפגע ומאבד הכרה. לא מדובר בנפילה סתם או כזו הגורמת לפשיעה קלה או שפשוף, אלא במקרה קשה ולכן לא ברור הכיצד, למרות שנטען שהיו בחצר שלוש מורות מפקחות נראה כי אירוע יוצא דופן זה, שמן הסתם גרם להמולה, נעלם מעיניהן של כל השלוש.

כך, בעדותה הגב' לאה צדיק כלל לא זכרה את האירוע שהיה ללא ספק אירוע חמור עם תוצאות קשות. בעדותה ׁ(בעמ' 35 – 36 לפרוטוקול הדיון מיום 14.10.13) נשאלה על כך:

"ת. אני מילאתי תפקידים כשומרת, מורה תורנית מה היה ומי נפל איפה נפל לא זוכרת. לפי מה שכתוב בדו"ח אני הייתי תורנית.

ש. את לא זוכרת את האירוע, ילד שובר את הראש ממש ואת לא זוכרת?

ת. המון ילדים נופלים קמים, ממשיכים הלאה.

ש. את הדו"ח שצירפת לתצהיר לא מילאת ולא ערכת.

ת. לא.

ש. את גם לא חתומה עליו.

ת. לא.

ש. מתי ראית את הדו"ח לראשונה.

ת. כאשר הוזמנתי לעוה"ד..."

19. אם כן, לא ברורה רמת ההשגחה של המורים בחצר בית הספר אשר "מפספסים" אירוע כה דרמטי כמו נפילת התובע על ראשו, הקאות, איבוד הכרה, זעזוע מוח ושבר בבסיס הגולגולת עם דימום תוך גולגולתי ובצקת מוחית. עצם ציון הדברים על הכתב מצביעה על מחדל ורשלנות מצד המורים שאמורים היו להיות נוכחים ולהשגיח על התלמידים.

לפי דו"ח התאונה היו לפחות 2 תלמידים שהיו נוכחים בזמן התאונה, שעזרו לתובע לקום לאחר שהכרתו שבה ושסייעו לו לשוב לכיתתו. אולם גם שם לא הסתיימה ההתנהלות התמוהה של מורי בית הספר. התובע לא נשאל לשלומו, המורה בכיתה לא שמה לב כי התובע, אשר כזכור היה בן 9 בזמן התאונה, עבר תאונה לא פשוטה זמן קצר קודם לכן, עובדה בה הבחינה אמו של התובע מיד עם הגעתה הביתה והחמור מכל, התובע נשלח לביתו לבדו, ללא כל ליווי או דאגה ומבלי שאיש טרח להודיעו על אירוע התאונה, (נפילתו בחצר ביה"ס) להוריו.

מתברר כי רק בנס פגיעתו של התובע התגלתה במהירות על ידי אימו אשר החישה אותו לקבלת טיפול רפואי בהול, טיפול רפואי שהסתיים בניתוח ראש פתוח לניקוז הדמם, ואישפוז למשך 9 ימים לצורך טיפול והשגחה .

התנהלות זו של הנהלת ביה"ס ומוריו אינה סבירה בכל קנה מידה במיוחד כאשר מדובר בתלמידים צעירים.

חובת הזהירות המושגית של מורים לתלמידיהם היא חובה שאין להקל בה ראש. כאשר אנו שולחים את ילדנו הצעירים לבית הספר אנו מפקידים בידי אנשי החינוך את החשוב לנו מכל, בצפייה כי הם בתורם יעשו את כל שיוכלו על מנת לשמור על ביטחונם ושלומם של ילדנו. לאחר שבחנתי את נסיבות תיק זה, וכן את כל הראיות והעדויות שהובאו לפני אני סבור כי במקרה זה מורי בית הספר לא עמדו בחובת הזהירות והתרשלו כלפי התובע.

אין חולק כי קיים קש"ס בין ההתרשלות (במעשה או במחדל) כמתואר לעיל לבין הנזק שנגרם לתובע ובכך הוכיח התובע עילת תביעתו על פי עוולת הרשלנות שעוולו כלפיו הנתבעות.

20. סיכומו של דבר, הנני מקבל את התביעה כנגד נתבעים מס' 1 ו – ,2. חלוקת האחריות הראויה במקרה זה היא שהעירייה תישא בכ – 40% מהנזק והמדינה בכ – 60%. באשר להודעה לצד שלישי, מכיוון שחבות המדינה הינה מכוח רשלנותה והפרת חובותיה העצמאיות, דין ההודעה לצד שלישי מס 1 ו-2 להידחות.

מכאן להיקף הנזק.

נכות רפואית

21. כאמור אימו של התובע פינתה את התובע לקופת חולים לין ומשם הופנה באופן בהול לבית החולים רמב"ם. התובע נבדק ואובחן כסובל מחבלת ראש עם זעזוע מוח ושבר בבסיס הגולגולת וכן מהמטומה אפידוראלית טמפורלית קטנה. מאחר וההמטומה לא נספגה באופן ספונטני עבר התובע ניתוח קרניוטומיה, הדמם נוקז והוא אושפז למשך 9 ימים. כיום התובע סובל לטענתו מהתקפי מיגרנות, סחרחורות ורגישות באזור החבלה. הוא מוגבל בפעילות הספורטיבית , סובל מאי שקט והתפרצויות.

22. לטענת הנתבעים מעיון במסמכים שלאחר התאונה עולה כי התובע הרגיש טוב וכל בדיקותיו, פוענחו כתקינות. לטענתם התובע התלונן לראשונה על כאבי ראש רק באוגוסט 2000, כ- 11 שנה לאחר התאונה, וזאת רק לאחר שנפגעה ביום 28.3.2000 במשחק כדורגל. כמו כן ביום 27.9.2009 עבר התובע תאונת דרכים אשר לאחריה התלונן, באופן תכוף, על כאבי ראש כל יום יומיים. זאת ועוד, גם אמו של התובע סובלת מכאבי ראש תכופים (מיגרנה) וידוע כי כאבי ראש כאמור הינם עוברים בתורשה. לאור האמור, טוענים הנתבעים כי ככל שהתובע סובל מכאבי ראש, אין קשר בינם לבין אירוע התאונה.

23. הצדדים בתיק זה הגישו חוות דעת רפואיות מטעמם. מאחר וחוות דעת אחת קבעה כי לתובע נותרה נכות רפואית של 5% ואחרת קבעה כי לתובע נותרה נכות צמיתה של 0%, הגיעו הצדדים ביום 27.12.12 להסכמה כי התיק ינוהל על בסיס נכות צמיתה של 2.5% נכות נוירולוגית.

לאור הסכמת הצדדים הנני קובע כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע היא 2.5% נכות נוירולוגית.

נכות תפקודית

24. לטענת התובע יש לפגיעתו השלכה תפקודית משמעותית הגבוהה מנכותו הרפואית. לטענו נכותו התפקודית עומדת על 10% נכות. הנתבעות לעומת זאת, סבורות כי לתובע לא נגרמה כל נכות תפקודית כתוצאה מהתאונה. כמו כן הנתבעות סברו שככל שיש לתובע כאבי ראש וסחרחורות הן אינן כתוצאה מהתאונה.

ככל נכות רפואית אינה בהכרח נכות תפקודית אולם נראה לי כי במקרה זה שלפניי, מדובר בפגיעה בתאונה שהיתה קשה ואשר למזלו של התובע הוא לא נותר עם נכות צמיתה גבוהה ממנה. עם זאת אין להקל ראש בתלונותיו של התובע. בשים לב למכלול טענות הצדדים, בהתחשב בנכות הרפואית ובתלונותיו של התובע, יש לקבוע כי לתובע נכותו תפקודית בשיעור נמוך שאינו עולה 2.5%.

הפסדי השתכרות

25. התובע נמנע מלפרט בסיכומיו על נזקו, והפנה את ביהמ"ש לתחשיב הנזק מטעמו אשר גם הוא לא היה מפורט דיו בכל הנוגע לנזק. העירייה בסיכומיה סברה כי מכיוון שאין המדובר בנכות תפקודית וכי תלונות התובע בגין כאבי ראש הופיעו כ- 11 שנה לאחר האירוע אזי אין כל מקום לפצות את התובע בגין הפסדי השתכרות לעתיד. המדינה כלל לא טרחה לפרט את ראשי הנזק בסיכומיה ורשמה כלאחר יד כי פיצוי גלובאלי בשיעור 20,000 ש"ח המשקף לדעתה את כל נזקי התובע .

מעיון בתחשיב הנזק מטעם התובע עולה כי למרות שהתובע כיום הוא בן 24.7 שנים, הוא לא דרש התובע הפסדי השתכרות לעבר. לאור האמור בראש נזק זה יחושבו רק הפסדי השתכרותו לעתיד. מאחר והתובע נפגע בהיותו קטין בן 9, בסיס השכר יחושב לפי השכר הממוצע במשק – 8,941 ₪.

הפסדי ההשתכרות של התובע לעתיד הינם:

8,941 ₪ X 2.5% נכות X 287.489 מקדם היוון עד לגיל 67 = 64,261 ₪.

הוצאות רפואיות ואחרות ועזרת צד ג'

26. באשר להוצאות רפואיות אלה לא הוכחו ועפ"י פסה"ד בעניין אלחדד (ע.א. 5557/95, סהר חב' לביטוח בע"מ נ' אלחדד ואח', פ"ד נא (2) 724), משלא הוכח כי טיפול רפואי לו יזקק התובע אם בכלל, איננו נכלל בסל הבריאות אין מקום לפסוק פיצוי כלשהו בגין ראש נזק זה. לגבי הטפולים הכלולים בסל הבריאות ע"פ חוק בטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ה 1995, ראה ס' 3 וכן ס' 1(ב)(22) לתוספת השנייה לחוק זה וההלכה דלעיל.

לא הובאו ראיות בעניין הוצאות שהוצאו בעבר. עם זאת נכון אני להניח כי לאחר פגיעת התובע ואשפוזו במשך 9 ימים הוצאו ע"י התובעת הוצאות שונות כגון, נסיעה ברכב, חנייה, אוכל ושתייה והוצאות נוספות. כמו כן התובעת הפסידה ימי עבודה כאשר סעדה את בנה בבית החולים. לאור האמור יש בדעתי לפסוק פיצוי באומדן גלובלי בגין האמור. הפיצוי שנראה לי ראוי הוא סך של 15,000 ש"ח, בגין העבר והעתיד יחדיו ואשר כולל בתוכו גם הוצאות אשר הוצאו בגין עריכת חוות דעת.

נזק בלתי ממוני (כאב וסבל)

27. בשים לב לפגיעת התובע, לטיפול לו נזקק בעקבותיה וכן לאשפוזו במשך 9 ימים בגיל כה צעיר, במיוחד לאור הצלקת שנותרה בראשו, אפסוק לתובע פיצוי כפי שביקש (משוערך) בסך של 32,500 ₪ בגין ראש נזק זה.

התוצאה:

28. בסיכום; סכומי הפיצויים שנפסקו לתובע הם:

א. הפסד השתכרות לעתיד: 64,261 ₪.

ב. הוצאות רפואיות ואחרות ועזרת צד ג' לעבר ולעתיד: 15,000 ₪.

ג. נזק בלתי ממנוי (כאב וסבל): 32,500 ₪.

סה"כ: 111,761₪.

29. . אשר על כן, הנני מחייב את נתבעות מס' 1 לשלם לתובע סך של 44,704 ₪. כמו כן אני מחייב אותה ב – 40% מהוצאות המשפט והאגרה ובשכ"ט בשיעור של 20% בצירוף מע"מ.

הנני מחייב את נתבעת מס' 2 לשלם לתובע סך של 67,057 ₪. כמו כן אני מחייב אותן ב – 60% מהוצאות המשפט והאגרה ובשכ"ט בשיעור של 20% בצירוף מע"מ.

ההודעה לצד שלישי נדחית בלא צו להוצאות.

הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, כ"ד אדר תשע"ד, 24 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.