ע"י ב"כ עו"ד יגאל טמיר

מבוא

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו נהיגה בקלות ראש וברשלנות, תוך אי ציות לתמרור עצור וגרימת תאונה, שכתוצאה ממנה נפצעה נהגת הרכב המעורב וכן שתי נוסעות נוספות מרכבה, ונגרמו נזקים לשני כלי הרכב.

בתחילה כפר הנאשם בעובדות כתב האישום, אך בישיבת 3.7.12 חזר בו מכפירתו, הודה בעובדות כתב האישום, ככל שהן נוגעות ליסוד העובדתי, וטען כי לטעמו, עובדות אלה מקימות עבירה של נהיגה בחוסר זהירות ולא קלות ראש ורשלנות כפי שיוחס לו.

ב"כ הצדדים לא בקשו להגיש ראיות כלשהן, לא באמצעות שמיעת עדים ולא בהסכמה.

נוכח טענותיו של הנאשם הוריתי לצדדים לסכם טענותיהם בכתב.

סיכומי הצדדים

בפתח הדברים יצויין כי בסיכומי שני הצדדים ישנן הפניות לראיות שונות מתיק החקירה. ראיות שלא הוגשו לבית המשפט נוכח השתלשלות ההליך כמתואר לעיל, וממילא לא התקבלו.

כך למשל בסעיפים 4, 5, 7 סיפא לסיכומי התביעה (שיצויין כי הוגשו לביהמ"ש באיחור ניכר),

ובסעיפים 4, 5, 6 רישא לסיכומי ההגנה.

בנסיבות אלה, אין מקום להתייחס אליהן בדרך כלשהי.

נקודת המוצא להכרעת הדין ולניתוח התנהגותו של הנאשם הינה פרק העובדות בכתב האישום.

המאשימה טענה כי רשלנותו של הנאשם נובעת מכך שלא ציית לתמרור העצור, ומהאופן בו פעל עובר לתאונה ואשר הביא לגרימתה. הנאשם יכול היה לצפות שרכב אחר יגיע מימינו, וצריך היה לצפות זאת. משלא צפה ולא פעל בהתאם לציפיה סבירה זו – התרשל.

הסניגור טען כי מעשיו של הנאשם עולים כדי "חוסר זהירות, ואין מדובר באחריות ובמחשבה פלילית ברף הגבוה של נהיגה בקלות ראש".

הסניגור ציטט פסיקה התומכת, לסברתו, בטיעוניו.

סלע המחלוקת

מסיכומי הצדדים עולות טענות שונות ביחס ליסודות העובדתיים. כאמור לעיל, אין כל מקום להתייחסות לאלה, נוכח השתלשלות העניינים בתיק זה.

התנהגותו של הנאשם, כפי שהיא מתוארת בכתב האישום, לרבות עצם אחריותו לתאונה, מהווה את הבסיס המוסכם, ביחס אליו תבדק שאלת רמת אחריותו לתאונה.

השאלה היחידה המונחת לפניי בתיק זה הינה האם מעשיו של הנאשם, כפי שהם מתוארים בכתב האישום מלמדים על יסוד נפשי של חוסר זהירות בלבד (כטענת ההגנה) או שמא עולים כדי ביסוס יסוד נפשי של קלות ראש ורשלנות (כטענת התביעה).

דיון והכרעה

מעובדות כתב האישום עולה כי הנאשם הגיע לצומת, בו מוצב, בכיוון נסיעתו, תמרור עצור. למרות זאת, חצה הנאשם את הצומת באופן שחסם את נתיב התנועה לרכב המעורב שהגיע מימינו, לו חייב היה לתת זכות קדימה, פגע בו וגרם לתאונה.

כתוצאה מהתאונה, נפגעו נהגת הרכב המעורב ושתי נוסעות שהיו עימה.

נהג המתעלם מהוראתו של תמרור עצור ונכנס לצומת מבלי לתת זכות קדימה לרכב אחר, נוהג בקלות ראש, מתרשל בקיום חובותיו, פועל בפזיזות ועוצם את עיניו להשלכות בחירתו.

אני סבורה שבמקרה שלפניי אין מדובר בחוסר זהירות בלבד, אלא בקלות ראש וברשלנות של ממש.

בסיכומיו, ציטט הסניגור, בין היתר, מפסק דין שנתתי לפני מספר חודשים, בו מצאתי את הנאשם אשם בנהיגה בחוסר זהירות, למרות שהעבירה המקורית שיוחסה לו היתה של נהיגה בקלות ראש וברשלנות (ת"ד 4020-03-10 מ"י נ. רביבו להלן: "ענין רביבו").

המערכת העובדתית שהביאה אותי לקביעה שקבעתי בעניין רביבו שונה לחלוטין מהמסכת העובדתית בתיק זה, ומכאן שלא ניתן להקיש מקביעתי שם לקביעתי כאן.

כך, למשל, בעניין רביבו הוכח לפניי, בראיות שהוגשו בהסכמה ע"י ב"כ הצדדים, כי הנאשם שם, שהיה חייב במתן זכות קדימה (בהתאם לתמרור "האט ותן זכות קדימה" ולא תמרור "עצור"), הבחין ברוכב האופניים ובהתאם לדוח הבוחן ולתרשים שהוגשו ע"י הצדדים, החל לבלום עוד בטרם נכנס למתחם הכיכר, אלא שלא הספיק להגיע לעצירה מלאה ובסופו של יום התרחשה התאונה. הסחת דעתו הרגעית של רביבו גרמה לכך שהחל בבלימה מאוחר מידי, ועל כן נגרמה התאונה.

בענייננו, הנאשם כלל לא עצר להוראת התמרור, נכנס לצומת ופגע ברכב לו אמור היה לתת זכות קדימה. התנהגותו עולה כדי התרשלות רבתי ומצדיקה הרשעתו בעבירה שיסודה ברשלנות.

בהתחשב בכל האמור לעיל, אני מוצאת כי התביעה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר את עובדות כתב האישום, על היסוד הנפשי שבחובן, ועל כן, אני מרשיעה את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

ניתנה היום, י"ד תשרי תשע"ב, 30 ספטמבר 2012, במעמד הצדדים.