1. העניין שבפני, בקשה לביטול פסק דין אשר ניתן בהיעדר הגנה ביום 25.3.2009.
2. התובענה, תובענה בסדר דין מקוצר, הוגשה על ידי התובעת, חברה ציבורית המתקיימת למציאת פתרונות דיור לנזקקים, ונוגעת למקרקעין (דירה) המצויים ברח' התענ"ך 34/29 חיפה. על פי הנטען בכתב התביעה, הדירה הושכרה לנתבעים בשכירות שאינה מוגנת, ואולם בדמי שכירות מופחתים באופן ניכר. מאחר ומשך שנים רבות לא שילמו הנתבעים אף לא את דמי השכירות המופחתים, דרשה התובעת, בסדר דין מקוצר, תשלום דמי שכירות (לגבי תקופתם – בהמשך) וכן תבעה את פינוי הנכס שבבעלותה.
3. הנתבעים לא הגישו בקשה למתן רשות להתגונן במועד הקבוע לכך על פי דין, ובהתאם ניתן פסק דינה של כב' הרשמת פומרנץ ביום 25.3.2009.
4. הנתבע מס' 1 הגיש בקשה לביטול פסק הדין, בחודש מאי 2011. לטענת הנתבע, לא ניתן היה להגיש כנגדו תביעה בחודש פברואר 2009, ללא קבלת אישור מבית המשפט המחוזי, לאור הליכי פשיטת רגל בהם היה נתון – שכן ביום 1.9.2008 ניתן צו כינוס בעניינו של הנתבע, ובכל מקרה, לא הגיש כתב הגנה, שכן סבר שלא ניתן להגיש כל תביעה כנגדו.
5. מבחינת המועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין, סבורני כי הנתבע הגיש את הבקשה באיחור, אם כי לא איחור ניכר. הנתבע מודה, בבקשתו, כי אודות ההליכים נודע לו באמצעות המצאה לבתו המתגוררת עמו, אודות פסק הדין, בהתאם לאישור מסירה מיום 28.3.2011 – בעוד הבקשה הוגשה בחודש מאי 2011.
6. יחד עם זאת, אין אני סבור כי איחור מינורי כאמור, סוגר (מן הבחינה המקדמית-פרוצדורלית) את שערי ביהמ"ש בפני הנתבע. ביהמ"ש העליון עמד על האמור בפסק דינו רע"א 2184/12 אניה מיכלוביץ' נ' א. אספקה וטרינרית בע"מ (טרם פורסם, מצוי במאגר "נבו"): אין איחור מינורי כזלזול מתמשך, ויתר על כן, כאשר מדובר באיחור מינורי, סיכויי ההגנה יכולים לשמש כאותו "טעם מיוחד" הנדרש לצורך הארכת המועד להגשת ההתנגדות (כמצוות תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984).
7. יחד עם זאת, בין לאור האיחור בהגשת הבקשה, ובין לאור הודאת הנתבע במסירת כתב התביעה כדין (סעיף 9 לבקשה לביטול פסק דין), ברי כי אין מדובר בפסק דין אשר יש לבטלו מחובת הצדק, אלא מדובר בביטול פסק דין בשיקול דעת ביהמ"ש.
8. הואיל וכלל יסוד בהליך השיפוטי התקין, קובע כי יש ליתן לנתבע את יומו בביהמ"ש, ככל שניתן היה פסק דין אשר נפל בנתינתו פגם, לא היו נבחנות טענות ההגנה. ראה לענין זה, מ. קשת, "הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי", מה' 15, עמ' 1213, וכן ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח' 395.
9. להבדיל, בימ"ש מאבחן בין פסק דין אשר ניתן על פי צד אחד שלא כהלכה, לבין פסק דין אשר ניתן כהלכה (ראה ע"א 5000/92 בן ציון נ' גורני ואח', פ"ד מח (1) 830), ובמסגרת זאת, רשאי לבטל ביהמ"ש את פסק הדין, לפי שיקול דעתו.
10. במסגרת זאת, נשאלות שתי שאלות: מהי סיבת המחדל, ומהם סיכויי ההגנה.
11. אוסיף ואציין, כי על פי פסיקת בתי המשפט, קיימים יחסי גומלין בין שני שיקולים אלו – וככל שהתשובה לאחד מהם משכנעת יותר, כך קטן המשקל שיש לייחס לאחר (ראה לענין זה, ע"א 3645/92 קלנר נ' לופוביץ, פ"ד מז (4) 133).
12. במסגרת הפעלת אותו שיקול דעת, על הנתבע לפרט טעמי הגנתו, שכן השיקול המהותי בעת שמבוקש ביטולו של פסק דין, הינו סיכויי ההגנה, שכן אין טעם, תועלת או הצדקה, לביטול פסק דין, כשאין תוחלת לטענות ההגנה (וכל עוד לא נפל פגם בהליכי במסגרתם ניתן פסק הדין). ראה לענין זה, ע"א 422/63 חצרוני נ' מחמוד עבד אל חי, פ"ד יח (1) 67.
13. ומבחינת טענות ההגנה, הבקשה לביטול פסק דין אינה מעלה כל הגנה שהיא, בהקשר של תשלום דמי השכירות. נהפוך הוא, מודה הנתבע כי הוא ואשתו (אשתו לשעבר, עם חלוף הזמן התגרשו בני הזוג) לא עמדו בתשלום מלוא דמי השכירות, הגם שמדובר היה בדמי שכירות נמוכים ביותר.
14. טענת ההגנה היחידה הנוספת המועלית על ידי הנתבע, הינה כי לא ניתן היה לתבוע אותו, בשל צו הכינוס אשר ניתן בעניינו ביום 1.9.2008. בהקשר זה, יש לציין שלפסק הדין ישנם שני רכיבים; רכיב כספי, ורכיב של פינוי;
15. בכל הנוגע לרכיב הכספי, הרי שהתובענה נוגעת לדמי השכירות שמיום 1.9.2008 ואילך. מאחר והתובעת בחרה באופן מפורש, לתבוע אך ורק בגין התקופה שלאחר מתן צו הכינוס, הרי שאין מדובר בחוב בר תביעה בהליכי פש"ר, ולפיכך לפחות את דמי השכירות מיום 1.9.2008 ואילך, חייב הנתבע ללא תלות בהליכי פש"ר.
16. בכל הנוגע לרכיב הפינוי, הרי שלאור פסיקת בתי המשפט, רכיב הפינוי ממילא אינו נכלל בגדר חובות ברי תביעה (שהיותו סעד שאינו כספי). רק סעד כספי, יכול להימנע מעצם קיום הליכי פשיטת רגל, ואילו סעד שמהותו כצו עשה, לא ייכלל במסגרת זאת. ראה לעניין זה, ע"א 1516/99 לוי נ' חיג'אזי.
17. הרציונל הינו פשוט וברור: ככל שבעלי נכס ישכירו נכס לאדם אשר ייקלע לידי פשיטת רגל, הרי שככל שלא ניתן יהיה לנקוט כנגדו בהליך של פינוי (ולהבדיל מהליך של תובענה לסעד כספי), יוכל אותו פושט רגל להתבצר בנכס שאינו שייך לו; הקדימות הקניינית, מעמידה את בעל הנכס כנושה מובטח, וגוברת על הנשייה האובליגטורית-כספית, אשר נדחית במלואה בפני צו כינוס נכסים (מכח עקרון השוויון בין הנושים).
18. לאור כל האמור, אין לנתבע כל הגנה בפני התביעה, על שני רכיביה, ואין טעם או הצדקה לבטל פסק דין, כאשר לאחר ביטולו, יעמדו הצדדים באותה הנקודה ממש. אמנם, הנתבע הצביע על מספר רב של נסיבות אישיות המכבידות עליו, ובהם מצבו הכלכלי, מצבו הרפואי, וצרכיה המיוחדים של ביתו, ואולם לא ראיתי באמור משום הצדקה לפגוע בקניינו של בעל הנכס, לתקופה כה ממושכת, מבלי שהדבר מוסדר.
19. אוסיף על האמור, כי דינה של הבקשה לביטול פסק דין, היה להימחק, הואיל והנתבע לא התייצב לדיון בבקשה לביטול פסק דין, אשר התקיימה בפני ביום 4.4.2012, ואולם, לפנים משורת הדין, ניתנה לנתבע שהות בת 60 ימים להגיע להבנות עם התובעת, דבר אשר לא נעשה.
20. בשל נסיבותיו האישיות החריגות של הנתבע, המתנתי עם מתן ההחלטה, 120 ימים נוספים לאחר חלוף התקופה בת 60 הימים, ואולם בחלוף מחצית השנה בסה"כ, מאז קיום הדיון, בהיעדר הסכמה בין הצדדים, לא היה מנוס ממתן ההחלטה על פי הדין (הגם שננקטה גישה מרוככת ביותר כלפי הנתבע).
21. לאור כל האמור לעיל, בשל היעדר סיכוי להגנת הנתבע, הבקשה לביטול פסק דין – נדחית.
22. בשל מצבו הכלכלי של הנתבע, כמו גם מהותה המעין-סוציאלית של התובעת, לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ג תשרי תשע"ג, 09 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.