זוהי תביעת שיבוב על-פי סעיף 62 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א – 1981 בגין תגמולי ביטוח על סך של 66,723 ₪ ששילמה התובעת למבוטחתה, גב' נורית מלול, מכוח פוליסה לביטוח מבנה דירה, עקב נזקי הצפה שהתרחשה בדירתה של המבוטחת וזאת, לטענתה, עקב התקנה רשלנית של דוד חימום המים ע"י הנתבע, אינסטלטור במקצועו, בעליית גג דירתה של המבוטחת.

עיקר טענות התובעת

התובעת ביטחה את ביתה של המבוטחת, גב' נורית מלול, בביטוח מבנה לדירה המכסה נזקי מים. אין מחלוקת, כי פוליסה זו נרכשה ע"י המבוטחת במסגרת משכנתא.

ביום 01.6.2008 הגיעה המבוטחת לדירה ומצאה שהיא מוצפת מים. מיד סגרה המבוטחת את ברז המים הראשי של הדירה והזעיקה את הנתבע לדירה.

המבוטחת מסרה הודעה על ההצפה בביתה לתובעת, זו בדקה את ההודעה, חקרה את נסיבות ההצפה ושווי הנזקים, ולבסוף שילמה למבוטחת בהתאם להערכת שמאי מטעמה, מכוח חבותה על פי פוליסת הביטוח, תגמולי ביטוח ושכ"ט של בעלי מקצוע מטעמה בסך של 66,723 ₪.

התובעת טוענת, כי גורם ההצפה נעוץ בהתקנה רשלנית של הדוד לחימום המים אשר הותקן על-ידי הנתבע בעליית הגג בדירה. מומחים מטעם התובעת שביקרו במקום בסמוך לאחר האירוע מצאו, כי דוד החימום הותקן בעליית הגג על גבי מעמד מתכת, לדוד חובר פורק לחץ, וממנו הוליך צינור עודפי המים אל מחוץ לגג הרעפים, כשהוא מהודק לאחד ממרישי המתכת, עליהם מורכבים הרעפים, באמצעות חוט מתכת שזור (קולט השמש הותקן מחוץ למבנה על גג הרעפים). עליית טמפרטורת המים גרמה לפריקת הלחץ על ידי פורק הלחץ ולרעידות בצינור העודפים, שלא היה מהודק דיו, וזה נמשך עד שהשתחרר מאחיזתו, לתוך חלל עליית הגג. פורק הלחץ נתקע במצב פתוח, והמים זרמו באופן חופשי לתוך עליית הגג וחלחלו משם לתוך הדירה.

לטענת התובעת, לאחר אירוע ההצפה הוציא הנתבע את דוד חימום המים אל מחוץ לחלל עליית הגג והתקינו על גבי הגג עצמו.

התובעת טוענת, כי אי קיבוע צינור העודפים כראוי, וכתוצאה מכך משיכתו אל תוך עליית הגג כתוצאה מהתחממות המים, מהווה רשלנות מצד הנתבע, שכן מדובר במעשה או מחדל המהווה סטייה מנורמת התנהגות מקצועית מקובלת, שבעל מקצוע סביר לא היה עושה אותו ואשר גרם לנזק למקבל השירות, הוא הלקוח.

התובעת משתיתה את תביעתה על עוולת הרשלנות מכוח סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח-1968 (להלן: "הפקודה"). עוד טוענת התובעת להעברת נטל ההוכחה לפי סעיף 41 לפקודה, כאשר מדובר בדוד חימום מים שהותקן ע"י הנתבע ולו הייתה השליטה המלאה עליו וכי נסיבות ההצפה מתיישבות יותר עם קיומה של רשלנות מצד הנתבע מאשר עם העדרה.

עיקר טענות הנתבע

הנתבע מכחיש את מרבית טענות התובעת וכופר בזכותה לגבות ממנו פיצויים כלשהם מכוח זכות התחלוף.

כטענה מקדמית, טוען הנתבע כי התובעת לא הוכיחה כי התקיימו בענייננו התנאים הקבועים בסעיף 62 (א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981 (להלן: "החוק") והמקימים לה את זכות התחלוף. לטענתו, התובעת לא הוכיחה כי שילמה למבוטחת תגמולי ביטוח על פי תנאי הפוליסה, כאשר לא הוצגה על ידה אסמכתא המעידה על ביצוע התשלום בפועל.

עוד טוען הנתבע, כי התובעת לא הוכיחה קיומה של פוליסה ברת תוקף ביום קרות אירוע ההצפה. לטענתו, המבוטחת רכשה את פוליסת הביטוח באופן רטרואקטיבי לאחר קרות מקרה ההצפה. בעוד שבפוליסה נכתב, כי מועד תחילת הביטוח הינו ביום 01.06.2008, היינו יום קרות הנזק, הכירה התובעת בקיומו של כיסוי ביטוחי במועד מוקדם יותר, קרי מיום רכישת הפוליסה ע"י המבוטחת בתאריך 05.05.08, תוך שהיא נסמכת על קיומם של תמליל וקלטת של שיחת מכירה שנערכה בין המבוטחת לבין פקידת התובעת, שבמהלכה נאמר למבוטחת כי הפוליסה נכנסה לתוקף כבר באותו יום. הנתבע מוסיף וטוען, כי התובעת לא ביססה גרסה זו בראיות, שכן לא הוצגו התמליל והקלטת כראיה במשפט, וכן לא זומנה המוקדנית שניהלה את שיחת המכירה עם המבוטחת למתן עדות בבית המשפט.

לגופו של עניין, טוען הנתבע כי התובעת לא הוכיחה את תביעתה. לטענתו, המהנדס מטעמה לא ידע לומר מהי סיבת ההצפה וחוות דעתו נסמכת על דברי המבוטחת והשמאי מטעם התובעת, כאשר מהנדס התובעת הודה בחקירתו כי לא בדק את דוד החימום לאחר אירוע הצפה עקב שינוי מקומו.

הנתבע מוסיף וטוען, כי פועלים התקשרו אליו וסיפרו לו שצינור העודפים הוכנס לפי דרישת המבוטחת אל תוך חלל עליית הגג על מנת לאפשר את עבודת הפועלים מטעמה שעסקו אותה העת בריצוף. בניגוד גמור להנחיית הנתבע ופועליו, לא הוחזר הצינור למקומו מחוץ למבנה עם תום העבודות. עוד נטען כי המבוטחת לא שעתה להוראותיו של הנתבע, לא דאגה לסגור את ברז המים הראשי בדירה והשאירה אותו פתוח.

לטענת הנתבע, המבוטחת הודיעה לו על האירוע רק למחרת וכי לו שיתפה אותו התובעת בזמן אמת בנושא פעולות השיקום, הוא היה יכול לתקן את הנזקים בעלות הרבה יותר נמוכה ע"י הפעלת הסקה תת רצפתית.

באשר להעברת נטל ההוכחה, טוען הנתבע כי סעיף 41 לפקודה איננו חל בעניין וזאת בשל אי התקיימות התנאים המצטברים הנדרשים בו, ובפרט מבחן "השליטה המלאה", שכן המבוטחת והפועלים מטעמה ידעו על הימצאות צינור העודפים בתוך חלל עליית הגג והכנסתו לתוך המבנה נעשתה לבקשתם. משכך, נשאר נטל ההוכחה מוטל על כתפיה של התובעת.

לחלופין נטען, כי יש להשית על כתפי המבוטחת אשם תורם להתרחשות הנזק, עת הורתה על הכנסת צינור העודפים אל תוך עליית הגג והותירה את הברז הראשי פתוח גם לאחר סיום עבודת הפועלים מטעמה בריצוף הדירה. עוד נטען, כי המבוטחת לא עמדה בחובת הקטנת הנזק, כפי שהוכרה בפסיקה גם ביחס למבוטחים במסגרת תביעת שיבוב, שעה שלא ביצעה את עבודות הייבוש אף שקיבלה פיצוי מהתובעת לשם עשיית פעולות אלו.

בהתייחס לסוגיית הנזק, כפר הנתבע בממצאים ובתמחירים הכלולים בחוות דעת המומחים מטעם התובעת. לשיטתו, מדובר בנזקים מופרזים, הן נוכח פעולות התיקון כפי שנעשו בפועל והן נוכח קיומן של חלופות תיקון שעלותן נמוכה בהרבה מהערכת שמאי התובעת. לשיטתו, קביעת מומחה התובעת בדבר הצורך בביצוע ייבוש מכאני נסמכה על הנחה מוטעית, לפיה קיים חול מתחת לריצוף, בעוד שהסתבר כי מתחת לריצוף קיים סומסום שמאפשר ייבוש טבעי עם חלוף הזמן, באופן שהיה מפחית משמעותית את עלויות התיקון.

לגרסתו, למבוטחת אושרו תגמולי ביטוח בגין עבודות ייבוש וליטוש ריצוף בסכום כולל של 76,550 ₪, בעוד שהמבוטחת הודתה בחקירתה כי נמנעה מלבצע פעולות ייבוש בדירה וכי התיקון התמצה בעבודות טיח וצבע שעלותה נמוכה.

לביסוס טענותיו, הגיש הנתבע חוות דעת נגדית מטעמו ערוכה ע"י אינג' יוסף ליברמן (להלן: "ליברמן"), אשר קבע כי התקנת דוד החימום בוצעה כראוי וכי הנתבע קיים את דרישות התקן הישראלי, לרבות בעניין התקנת שסתום הבטיחות והצורך בניקוז עודפי המים אל מחוץ למבנה. באשר לנזק, כותב המהנדס ליברמן בחוות דעתו כי לא היה צורך בייבוש הריצוף משום שכמות המים בעת ההצפה הייתה יחסית קטנה והתשתית התייבשה מהר מאוד ללא צורך בשימוש בציוד לייבוש רצפות. לפיכך, לשיטתו, ככל שיימצא הנתבע אשם באירוע ההצפה, עליו לשאת בעלויות תיקוני הצבע והשפכטל בלבד אשר בוצעו בפועל ע"י המבוטחת.

הראיות

עדויות התובעת כללו, בין היתר, את תצהירה של גב' פנינה גמזו (להלן: "גמזו"), ששימשה במועדים הרלוונטיים לתביעה כראש צוות תביעות מבוטחים דירה אצל התובעת, והיא מתייחסת בתצהירה לפוליסה, לפעולות שנעשו על ידה לאחר קבלת ההודעה על הנזק, לרבות הזמנת מומחים להערכת מקור ההצפה והיקף הנזק וכן לתשלומים ששולמו על ידי התובעת למבוטחת בעקבות האירוע.

עוד מבססת התובעת את טענותיה, בין היתר, על חוות דעת הנדסית ערוכה ע"י המהנדס, מר יקי נחמן (להלן: "המהנדס נחמן") וחוות דעת שמאי ערוכה ע"י השמאי, מר עמית גלקין (להלן: "השמאי גלקין"). בחוות דעת אלה התייחסו המומחים אל סיבת ההצפה, מקור הנזקים שנגרמו בדירה, היקפם ועלויות התיקון.

עדה נוספת מטעם התובעת הינה מבוטחתה, גב' נורית מלול (להלן: "המבוטחת"), שתיארה בעדותה את הפעולות שנעשו על ידה לאחר גילוי ההצפה, ובכלל זה מסירת הודעה בו ביום לתובעת ולנתבע על מקרה הביטוח. עוד התייחסה המבוטחת בעדותה למועד רכישת הפוליסה והתשלומים שקיבלה מהתובעת עקב האירוע.

עוד העיד מטעם התובעת החוקר, מר ברק גולן (להלן: "החוקר ברק"), מ'קבוצת מוקד חקירות', שהוזמן ע"י התובעת לביצוע חקירה מקיפה, לרבות בנושא נסיבות האירוע והכיסוי הביטוחי, ובאמצעותו הוגשו דו"ח חקירה מיום 24.6.08 (ת/3), תמליל וקלטת שיחה שניהל החוקר עם הנתבע (ת/4 ו- ת/5, בהתאמה).

מטעם הנתבע – העיד הוא עצמו, עובד מטעמו, מר חרפני אמיר (להלן: "חרפני") וכן נחקר המומחה מטעמו.

גדר המחלוקת

למקרא העדויות עולה, כי השאלות המצריכות הכרעה בענייננו, הינן כדלקמן:

• האם קמה לתובעת זכות שיבוב עפ"י החוק ;
• מהו גורם ההצפה ;
• האם נושא הנתבע באחריות לאירוע ההצפה ;
• האם יש להטיל על שכמי המבוטחת אשם תורם להתרחשות ההצפה ;
• מהו שיעור הנזק, במידה וייקבע כי הנתבע אחראי לאירוע ההצפה ;

אבחן שאלות אלו כסדרן.

דיון ומסקנות

לאחר עיון בכתובים ושקילת טענות הצדדים ועדויותיהם, אני מחליטה לקבל את התביעה במלואה, כפי שיפורט להלן.

אין חולק, כי התובעת, אי. אי. ג'י. ישראל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "התובעת" או "המבטחת") ביטחה את הדירה ברח' הגדוד השלישי 35, צפת (להלן: "הדירה") מפני נזקים שונים, לרבות נזקי מים שמקורם בנזקי צנרת לתקופה שבין 1.6.08 ועד 31.5.09. ייאמר כבר כאן, כי המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב תחולת הכיסוי הביטוחי במועד אירוע ההצפה.

ביום 1.6.08 גילתה המבוטחת הצפה בדירה שהייתה דאז בשלבי הכנה לאכלוס. מיד עם גילוי ההצפה, סגרה המבוטחת את ברז המים הראשי בדירה, עדכנה את הנתבע בדבר ההצפה והזעיקה אותו לדירה, וזאת עוד בטרם מסרה הודעה על כך למבטחת.

כאמור, בגין נזקי ההצפה האמורה שילמה התובעת על פי פוליסת הביטוח הן למבוטחת והן לבעלי מקצוע והיא תובעת שיבוב מאת הנתבע מכוח זכותה עפ"י סעיף 62 לחוק. התובעת פירטה את הסכום המבוקש בכתב התביעה: 80,450 ₪ בגין נזקי הצפה בהתאם לדו"ח שמאי ; 3,257 ₪ בגין שכ"ט השמאי גלקין ; 3,517 ₪ בגין שכ"ט המהנדס נחמן ; 2,517 ₪ בגין שכ"ט החוקר הפרטי, בניכוי השתתפות עצמית ע"ס 518 ₪ וניכוי השתתפות 'ש.ח.ר נזקי צנרת' בסך של 22,500 ₪, והכל בסך כולל העומד על 66,723 ₪.

העדר כיסוי ביטוחי- האומנם

ראשית יש לבחון את שאלת הכיסוי הביטוחי וזכותה של התובעת להגיש תביעת תחלוף כמי שבאה בנעלי המבוטחת אותה היא פיצתה.

זכות התחלוף מעוגנת בסעיף 62(א) לחוק הקובע, כי "הייתה למבוטח בשל מקרה הביטוח גם זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכוח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור הפיצויים ששילם".

עקרון כללי הוא שהרשלן שגרם לנזק חייב לפצות את הניזוק על הנזק שגרם באשמתו. לעתים לניזוק יש פוליסת ביטוח המכסה את הנזק שנגרם. העובדה, שהניזוק מבוטח ושהמבטח שילם לו, איננה משחררת בדרך-כלל את המזיק מהצורך לשאת בתוצאות עוולתו. סעיף 62 לחוק מקנה למבטח ששילם למבוטח זכות תחלוף (סוברוגציה) והוא זכאי לתבוע את המזיק (ע"א 9311/99 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' נרות ירושלים אילום (1987) בע"מ (20.01.2002)). זכות התחלוף יוצרת סימטריה בין שלושת "השחקנים" המשתתפים תכופות בהליך הנזק- הניזוק (המבוטח), המבטח ו-"הצד השלישי". המבוטח זוכה בתגמולי הביטוח מידי חברת הביטוח, זו מצידה פונה בתביעת שיפוי כלפי הצד השלישי- ברגיל המזיק [רע"א 10164/09 מנהל מס רכוש נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (28.2.2012)]. כמו כן, נפסק כי לצורך העמדת זכות התחלוף, תיבדק חובת התשלום מצד המבטחת למבוטח על פי סבירות השיקולים שהניעו אותה לבצע את התשלום, כאשר הנחת המוצא היא שחברת הביטוח לא תתנדב לשלם למבוטחה [ע"א (חי') 108/80 מדינת ישראל נ' מגדל בנין חברה לביטוח בע"מ (1981)].

בענייננו העלה הנתבע טענה, לפיה לא הוכח כי התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 62 לחוק. על כך נטען, כי התובעת שילמה למבוטחת כמתנדבת ולפיכך לא קמה לה זכות התחלוף.

המבוטחת אישרה בעדותה, כי היא פוצתה ע"י התובעת בגין נזקי המים שנגרמו לדירתה בעקבות אירוע ההצפה (עמ' 4, ש' 24-30). בנוסף לכך, התובעת צירפה את פוליסת הביטוח אשר העניקה כיסוי ביטוחי לנזקי צנרת בדירתה של המבוטחת וכן הוראת תשלום (נספחים 1 ו- 4 לתצהיר גזמו) המוכיחים, כי התובעת שילמה למבטחת תגמולי ביטוח עפ"י הפוליסה בהתאם לחוות דעת שמאית שהזמינה התובעת להערכת שווי הנזק לדירה.

מעבר לנדרש יצוין כי טענת הנתבע, לפיה לא הוכח שסכום הפיצוי שולם למבוטחת, נטענה לראשונה בשלב הסיכומים ולא נזכרה כלל בכתב ההגנה (ראו התנגדות ב"כ התובעת בעמ' 32, ש' 1-2). משכך, מדובר בהרחבת חזית אסורה שאין מקום להתירה. גם מטעם זה דין טענה זו להידחות.

דין טענתו הנוספת של הנתבע, לפיה לא הוכח קיומו של כיסוי ביטוחי בתוקף במועד האירוע הנטען, להידחות.

תחילה ייאמר, כי גרסת הנתבע ביחס לתוקף פוליסת הביטוח לא הייתה אחידה והיא נשענה על השערות והנחות גרידא. מחד גיסא, טוען הנתבע בכתב ההגנה (סעיף 20), כי "אולי מדובר בקנוניה או הסדר אחר בין התובעת למבוטחת". מאידך גיסא, מציין הנתבע בתצהירו (סעיף 21), כי "הנני משער כי קיים ספק לגבי תחולת הביטוח מצד התובעת, וכי חברת הביטוח שילמה בניגוד לפוליסה ותוקפה".

טענות אלו נטענו בעלמא ולא נתמכו בראיות כלשהן.

גמזו העידה ביחס לנסיבות הנפקת הפוליסה ומסרה, כי המבוטחת רכשה את הפוליסה ביום 05.05.2008, כחודש ימים לפני קרות אירוע ההצפה, וכי בשיחת המכירה נאמר למבוטחת כי הפוליסה נכנסת לתוקף בו ביום (עמ' 30, ש' 2-4). גמזו הבהירה בחקירתה הנגדית, כי במקרה שלפנינו, המועד שנמסר למבוטחת במהלך שיחת המכירה, כמועד תחילת הפוליסה, היינו יום ה- 05.05.2008, הוא הקובע לעניין תחולת הכיסוי הביטוחי ולא התאריך המצוין על גבי פוליסת הביטוח עצמה, קרי 01.06.2008 (שם, ש' 10-14). עוד הדגישה גמזו בעדותה, כי התובעת הכירה בקיומו של כיסוי ביטוחי תקף למועד האירוע רק לאחר שגמזו בעצמה האזינה לשיחת המכירה המוקלטת ווידאה, כי הוסבר למבוטחת שהפוליסה נכנסת לתוקף ביום הרכישה (שם, ש' 23-25 ועמ' 31, ש' 6).

מעדותה של גמזו נמצאנו למדים, כי המבטחת העדיפה את המועד שנמסר למבוטחת בשיחת הרכישה של הפוליסה, כמועד תחילת הביטוח, והמטיב עם המבוטחת ומזכה את האחרונה בתגמולי הביטוח על פי תנאי הפוליסה, על פני המועד המאוחר הנקוב בפוליסה. בנסיבות אלו, לא יורשה המזיק להתערב בשיקולי חברת הביטוח ולדרוש הכרעה שיפוטית בשאלת חבותה של המבטחת השוללת את הכיסוי הביטוחי.

המבוטחת העידה גם היא לגבי נסיבות רכישת הפוליסה וציינה, כי הפוליסה נרכשה במעמד נטילת המשכנתא מהבנק (עמ' 5, ש' 31-32) וכי התשלום עבורה נעשה באותו יום באמצעות הוראת קבע (עמ' 6, ש' 13-14 ועמ' 10, ש' 20-21). המבוטחת הכחישה בתוקף את גרסת הנתבע, לפיה נרכשה הפוליסה בדיעבד, והדגישה כי הפוליסה נרכשה חודשים רבים לפני אירוע ההצפה.

חיזוק לגרסת התובעת בדבר תחולת הכיסוי הביטוחי על מקרה ההצפה נשוא דיוננו ניתן למצוא בעדות החוקר גולן אשר ערך לבקשת התובעת חקירה מקיפה לבחינת האירוע, לרבות הכיסוי הביטוחי, ואשר בסיומה הגיע החוקר לכלל מסקנה כי הנזק אכן אירע במועד שדווח ע"י המבוטחת, קרי יום ה- 01.06.2008 (עמ' 20, ש' 24-26) וכי המבוטחת רכשה את הביטוח מאת התובעת עוד ביום 05.5.08 במסגרת לקיחת משכנתא מהבנק (עמ' 21, ש' 5-8). החוקר גילה, כי המבוטחת הבינה כי גם פוליסת הדירה מתחילה מאותו מועד בו ניטלה המשכנתא. בנוסף, בדיקת המבטחת העלתה שאכן לא דווח למבוטחת כי תקופת ביטוח המבנה אמורה להתחיל בתאריך 1.6.08. החוקר לא הסתפק בחקירת המבוטחת ואף פנה אל פקיד הבנק שטיפל עבור האחרונה בנטילת המשכנתא ואימת מולו את נכונות מועדי נטילת המשכנתא ועריכת הביטוח במסגרתו. גם החוקר שלל בחקירתו רכישת הביטוח באופן רטרואקטיבי וציין כי לו הדבר נעשה הוא היה מגלה זאת (עמ' 22, ש' 1-7).

מעבר לאמור, יצוין כי הנתבע לא השכיל להוכיח כי אירוע הצפה התרחש במועד מוקדם מיום ה- 01.06.2008, שהינו מועד תחילת הביטוח. הנתבע נשאל בחקירה נגדית, האם הוא יודע מתי התחילה הנזילה והוא השיב על כך בשלילה (עמ' 37, ש' 19-20). יתרה מכך, הנתבע וחרפני העידו כי הפועלים מטעם הנתבע עבדו בביתה של המבוטחת יום לפני מועד גילוי ההצפה ע"י המבוטחת בתאריך 01.06.2008 וכי כלל לא הבחינו בהצפה בדירה בעת עזיבתם יום קודם לכן (שם, ש' 24-25). רוצה לומר, אף לשיטת הנתבע, ההצפה לא התרחשה לפני 01.06.2008 ואין ספק כי במועד זה הפוליסה הייתה כבר בתוקף.

סיכומם של דברים:

בהינתן האמור לעיל, ניתן לקבוע כי ההכרה של המבטחת בקיומו של כיסוי ביטוח בר תוקף במועד אירוע ההצפה נסמכה על בדיקה מקיפה וממצה שנעשתה הן ע"י התובעת עצמה והן ע"י חוקר פרטי מטעמה. כך גם ההחלטה לפצות את המוטחת בגין נזקי ההצפה, שנתקבלה ע"י התובעת לאחר בחינת מכלול השיקולים הרלוונטיים, תוך שהיא נסמכת על חוות דעת מומחים הן לעניין האחריות והן לעניין שיווי הנזק ועלויות התיקון.

במצב דברים זה, אין מדובר בתשלום שבוצע בהתנדבות או כמחווה או כמתנה השולל את זכות התחלוף.

ודוק: נטל הוכחת התנאים הדרושים לקיומה של זכות התחלוף, רובץ על כתפי התובעת.

במקרה שבפניניו, התובעת הרימה הנטל המתבקש, כך שעדות המבוטחת, העדה גמזו והחוקר מטעמה מעידים על כך.

נסיבות ההצפה והאחריות לה

כבר עמדנו על כך, שהתובעת טוענת להעברת נטל הראיה מכוח הכלל "הדבר מדבר בעדו" הקבוע בסעיף 41 לפקודה, באשר לשיטתה הצפת המים ארעה כתוצאה מכשל בצינור העודפים אשר לנתבע הייתה השליטה הבלעדית בו, מכאן יש להעביר את נטל השכנוע לנתבע להוכיח כי התרחשות ההצפה הייתה שלא בהתרשלותו.

לא שוכנעתי כי יש להחיל בענייננו את הוראות סעיף 41 לפקודה.

כידוע, בתביעה אזרחית, רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51%, ומכאן שדי בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה, על מנת להעדיפה על הגרסה האחרת. הכלל הוא, שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו, על כן במקרה הרגיל התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ועליו להוכיח את אופן התרחשות האירוע נשוא התביעה ואת אחריות הנתבע. השאלה באם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות, בחינת הגיונן של הגרסאות, העקביות שבהן וקביעת משקלן הראייתי.

לכלל, לפיו על התובע מוטל נטל השכנוע, ישנם חריגים, ובין היתר, קובע סעיף 41 לפקודה כי בנסיבות המפורטות בו עובר הנטל אל הנתבע להוכיח, כי לא התרשל. לפי כלל זה, נדרש מן התובע להוכיח תחילה קיומם של שלושה תנאים מצטברים: תנאי ראשון, הנסיבות הממשיות של האירוע אינן ידועות לתובע. תנאי שני, הנזק שנגרם - נגרם על ידי נכס שבשליטתו המלאה של הנתבע. התנאי השלישי, כי ההנחה שהתפרצות המים נגרמה כתוצאה מרשלנות כלשהיא - תהא מסתברת יותר מההנחה שזו נגרמה ללא כל התרשלות של הנתבע. נטל השכנוע לעניין קיומם של שלושת התנאים רובץ על כתפיו של התובע, ועליו להרימו על-פי המבחן של עודף ההסתברויות [ע"א 241/89 ישראליפט (שרותים) תשל"ג בע"מ נ' רחל הינדלי (1995)].

ובחזרה לענייננו -

ראשית יצוין, כי התובעת זנחה בסיכומיה את טענתה בדבר החלת הכלל "הדבר מדבר בעדו" על נסיבות המקרה שבפניי והסתפקה בביסוס תביעתה על עוולת הרשלנות מכוח סעיפים 35 ו- 36 לפקודה ללא היזקקות לכלל בדבר היפוך נטל הראיה.

למעלה מן הצורך, יצוין כי לא התקיימו בענייננו התנאים הקבועים בסעיף 41 לפקודה המצדיקים את העברת נטל הראיה אל שכמו של הנתבע. אמנם, לנתבע הייתה שליטה מהותית על דוד החימום שהותקן על ידו, ואולם איני סבורה כי התקיים התנאי הראשון לתחולת הכלל והוא 'הנסיבות הממשיות של האירוע אינן ידועות לתובע" ודי בכך על מנת לקבוע כי אין תחולה לסעיף 41 לפקודה. התובעת ידעה מהן הנסיבות שהביאו לאירוע הנזק, היא פירטה בסעיפים 8-11 לכתב התביעה את הגורם להצפה והיא אף הגישה חוות דעת מטעמה בדבר סיבת ההצפה. התובעת ידעה לטעון לאורך כל ההליך, כי הנסיבות שגרמו לנזק ידועות לה והמומחה מטעמה אף ידע לספר את המנגנון בו ארעה התאונה, בכך שעליית הטמפרטורה בדוד החימום גרמה לפריקת הלחץ על יד פורק הלחץ, ופריקת הלחץ גרמה לרעידות בצינור העודפים, אשר לא היה מהודק דיו, דבר שהוביל להשתחררות צינור העודפים לתוך חלל עליית הגג. משהתקבע פורק הלחץ כשהוא פתוח, זרמו מי הדוד החימום לעליית הגג ודרך פתחי הצנרת חלחלו המים לתוך הדירה וגרמו להצפה. בנסיבות אלה, לא ניתן לטעון כי המבטחת או התובעת לא היו מודעות לנסיבות שגרמו לנזק ובכך לא התקיים היסוד הראשון בסעיף 41 לפקודה. מאחר ומדובר בתנאים מצטברים, די בכך שתנאי אחד לא יתקיים על מנת לדחות את תחולת הוראת סעיף 41 לפקודה על נסיבות המקרה שבפנינו.

על יסוד האמור, נותר אפוא בפני התובעת להוכיח את תביעתה כתביעת נזיקין רגילה על פי עילת הרשלנות, כאשר חלה עליה חובת הראיה ולהוכיח את התקיימותם של יסודות העוולה האמורה.

נסיבות ההצפה ועוולת הרשלנות

כבר עמדנו על כך, שהתובעת מיקדה את עילת תביעתה בעיקרה על עוולת הרשלנות כהגדרתה בסעיפים 35 ו- 36 לפקודה. ארבעה הם יסודותיה של עוולת הרשלנות והם : חובת זהירות מושגית וקונקרטית, רמת הזהירות (הסטאנדרט), נזק וקשר סיבתי בין אי-קיומה של חובת הזהירות לבין הנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד ל"ז (1) 113 – להלן: "עניין ועקנין"). לפיכך, מתעוררות שלוש שאלות בקביעת האחריות בעוולת הרשלנות והן: האם המזיק חב חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי הניזוק; האם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו; האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק. בעניין ועקנין הנ"ל נקבע שקיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על פי מבחן הצפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר צריך היה לצפות את התרחשות הנזק. נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן היה לצפות נזק, בעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית.

על-פי הפסיקה, החובה המוטלת על המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים. כך נפסק בעניין ועקנין: "חובתו של המזיק היא לנקוט באמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באימרה, כי על מזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות הענין".

הסבירות היא מושג נורמטיבי, ומשמעותה איזון ראוי בין האינטרסים הערכים והעקרונות הרלוונטיים, הנקבעים לפי המדיניות המשפטית, שהנה חלק מהדין, ואינה זרה לו, ואמצעים אלה משתנים מעניין לעניין (דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט נ' קוסטמן, פ"ד מז(5), 31, 85 (1993)).

לפיכך, יש להוכיח, לפי מידת ההוכחה הנהוגה במשפטים אזרחיים, קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין ההתרשלות לנזק. הקשר העובדתי הוא "הגורם שבלעדיו אין". משנקבע קיום הקשר הסיבתי עובדתי, קמה ועומדת השאלה, אם הקשר הסיבתי לא נשלל בשל שיקול של "סיבתיות משפטיות" כפי שנפסק זה מכבר בעניין ועקנין הנ"ל.

מן הכלל אל הפרט -

לצורך בחינת אחריותו של הנתבע, אם בכלל, יש לדון תחילה בשאלה מקדמית והיא מה גרם לאירוע ההצפה.

הנתבע מודה, כי התקין את מערכת האינסטלציה בדירה, לרבות הביוב, ההסקה המרכזית ודוד החימום מתוצרת "כרומגן" שאליו חובר פורק לחץ מסוג "איקון" 8 אטמוספרות. דוד החימום הותקן בתוך עליית הגג וצינור העודפים היוצא מפורק הלחץ הובל אל מחוץ לעליית הגג כדי שעודפי המים היוצאים ממנו ינוקזו מחוץ לדירה.

כעולה מהעדויות ואף מכתבי הטענות, הצדדים תמימי דעים כי מוקד ומקור ההצפה הינם בצינור העודפים וכי בעת קרות ההצפה היה הצינור בתוך חלל עליית הגג של הדירה. המחלוקת הניטשת בין הצדדים נסובה סביב השאלה, מי הכניס את צינור העודפים פנימה אל תוך עליית הגג, וממנו זרמו עודפי המים אל תוך הדירה, חלחלו לקירות וגרמו להצפה ולנזק.

הראיה בדבר סיבת ההצפה שהוגשה ע"י התובעת הינה חוות הדעת של השמאי גלקין, שלצורך עריכת חוות הדעת ביקר בדירת המבוטחת בשני מועדים שונים: הראשון ביום 11.6.08, 10 ימים לאחר קרות ההצפה ; והשני ביום 23.06.2008. עוד סומכת התובעת את יתדותיה על ממצאיו של החוקר גולן אשר מונה על ידה לחקירת נסיבות האירוע ושאלת הנזק, ולצורך כך התלווה באחד מביקוריו בדירה אל השמאי גלקין.

יצוין כבר כאן, כי הנתבע השתתף בביקור שנערך בביתה של המבוטחת ביום 23.06.2008 בנוכחות השמאי גלקין והחוקר גולן וכי במהלך הביקור נתבקש הנתבע ליתן פרטים באשר לאירוע ההצפה (עמ' 11, ש' 26). בהקשר זה, מציין השמאי גלקין בחוות דעתו (עמוד 3, פרק "פעולות וממצאים") כי בביקור האמור עלו כל הנוכחים לעליית הגג ושם הסביר הנתבע את השתלשלות העניינים שגרמה, לדעתו, להצפה.

בחוות דעתו, פרק "גורם הנזק", סיכם השמאי גלקין את ממצאיו בהקשר זה וציין כי:

"גורם הנזק

דוד חימום המים הותקן בעליית הגג, על גבי מעמד מתכת.

לדוד חובר פורק לחץ, וממנו הוליך צינור עודפי מים אל מחוץ לגג הרעפים, כשהוא מהודק לאחד ממרישי המתכת, עליהם מורכבים הרעפים, באמצעות חוט מתכת שזור.

קולט השמש מותקן בחוץ, על גבי הרעפים.

עליית טמפרטורות המים בדוד גרמה לפריקת הלחץ על ידי פורק הלחץ.

פריקת הלחץ גרמה, ככל הנראה, לרעידות בצינור העודפים שלא היה מהודק דיו וזה נמשך עד שהשתחרר מאחיזתו, לתוך חלל עליית הגג.

פרק הלחץ נתקע, כנראה, במצב פתוח, ומי הדוד זרמו באופן חופשי לעליית הגג, ודרך פתחי צנרת שנמצאים בה, חלחלו לתוך הדירה ...

יצוין כי לאחר המקרה הוצא דוד המים אל מחוץ לחלל הגג, והותקן על גבי הגג".

השמאי גלקין הבהיר בחקירתו הנגדית, כי ממצאיו ביחס לגורם ההצפה, כמצוין בחוות דעתו, נמסרו ע"י הנתבע במעמד הביקור שנערך בנכס ביום 23.06.2008 (עמ' 13, ש' 10-13). עוד מציין השמאי גלקין, כי החוקר גולן היה נוכח בביקור השני שערך בנכס במעמד הנתבע והיה עד לפרטים שמסר האחרון באשר לנסיבות ההצפה (עמ' 3 לחוות הדעת).

גם החוקר גולן מסר בפניי גרסה מפורטת באשר לגורם ההצפה שמצאתי ליתן בה אימון מלא. החוקר העיד בפניי כי הוא ביקר בנכס מספר פעמים והעיד מידיעה אישית ביחס לתיאור שמסר לו הנתבע על אודות נסיבות ההצפה.

מפאת חשיבות דבריו של החוקר הם יובאו להלן:

"... ניגשנו בפעם השניה יחד עם השמאי, אינסטלאטור ובעל הבית, עלינו לגג, שם היה אמור להיות הדוד שגרם להצפה והוא לא היה שם, הוא פורק והונח על הגג. ראינו את המקום בו הועמד לפני.

ש. אני מבין שהנתבע תיאר בפנייך מה ארע?

ת. בפעם הראשונה כשנפגשנו הוא אמר לי שהמים בדוד היו מאוד רותחים, זה בגלל שהברזים בבית לא נפתחו, נוצר חום וזה מה שגרם לפורק הלחץ לפרוק את המים שהיו בדוד. תפקיד פורק הלחץ הוא בעצם למנוע פיצוץ של המים החמים בתוך הדוד. הוא מטפטף מים כדי למנוע פיצוץ.

ש. אני מבין שהנתבע הסביר לך איך זה שהמים נכנסו פנימה לעליית הגג ומשם חילחלו מטה ולא נוקזו החוצה.

ת. הוא אמר שפורק הלחץ התחיל לעבוד, הצינור השתולל ונמשך פנימה לתוך הגג ומשם נפרקו כל המים" (עמ' 19, ש' 21-29 ועמ' 20, ש' 1-4).

דברים אלה תועדו הן בדו"ח החקירה (נ/3) והן בתמליל ובקלטת (נ/4 ו- נ/5, בהתאמה). בדו"ח החקירה (נ/3) כותב החוקר גולן כי : "יוסי [הנתבע –ש.נ.] טען כי המים בדוד היו רותחים מאוד ולכן זרם המים לא פסק. דבר זה נגרם, לדבריו, מפני שהברזים בבית לא נפתחו ונוצר חום גדול מאוד בתוך הדוד. עוד אמר כי לאחר שבדק את הדוד לא היה צורך בתיקון או שינוי כלשהוא". החוקר מוסיף וכותב, כי "במועד אחר פגשנו ביוסי בשנית, עלינו איתו לעליית הגג ואיתרנו את מוקד ההצפה. הסתבר כי למרות טענתו כי לא היה צורך בשינוי כלשהו, פורק הדוד ממקומו והותקן על הגג. יוסי הראה לנו את המקום בו עמד הדוד והסביר כי הדוד עמד על מתקן מגביה וממנו יצאה צנרת עליה הורכב פורק הלחץ וממנו נמשך צינור העודפים אל מחוץ לעליית הגג. יוסי טען כי מסר את זה בעדותו וככל הנראה לא הובן". החוקר מוסיף ומציין בדוח החקירה, כי "בניגוד לעדותו הראשונה, מסר יוסי כי בשל החום הרב, החלה זרימת מים מפורק הלחץ, צינור העודפים החל 'להשתולל', נמשך אל תוך עליית הגג והמים שזרמו ממנו הציפו את עליית הגג ומשם אל תוך הבית- דבר זה מצביע על חיבור לקוי של הצינורות וכן על ניסיונות האינסטלאטור לטשטש את אחריותו למקרה" (סעיפים 7.3-7.5 לדו"ח החקירה). לאור זאת, הגיע החוקר לכלל מסקנה כי לנתבע, אשר התקין את דוד השמש והצנרת, יש אחריות ישירה להתרחשות אירוע ההצפה, שכן כאשר החל פורק הלחץ לעבוד, נמשך הצינור אל תוך עליית הגג וגרם להצפה בבית- דבר שלא היה אמור לקרות אם הצינור היה מחוזק ומחובר היטב. עוד הסיק החוקר, כי פירוק דוד החימום ע"י הנתבע לאחר אירוע ההצפה מעליית הגג והעתקת מקומו אל מחוצה לה, מחזק מסקנתו זו.

עדותם של החוקר והשמאי גלקין בסוגיה זו מלמדת כי סיבת ההצפה, כפי שנמסרה מפיו של הנתבע עצמו במהלך תחקור האירוע, הינה השתוללות הצינור המחובר לפורק הלחץ שלא היה מהודק דיו, ואגב כך נמשך הצינור פנימה לתוך גג הדירה ומשם זרמו המים אל תוך הדירה פנימה.

למיותר לציין, כי גרסה מוקדמת זו של הנתבע עומדת בסתירה לגרסה "החדשה" שמוסר הנתבע היום לאחר הגשת התביעה נגדו, ולפיה ההצפה ארעה עקב דרישת המבוטחת לשינוי מקום הצינור אל תוך עליית הגג וחרף אזהרותיו לסגירת השיבר הראשי בסוף יום העבודה.

ודוק: הנתבע נחקר ע"י ב"כ התובעת בעניין הגרסה המוקדמת שהשמיע באוזני החוקר גולן והשמאי גלקין בקשר לגורם ההצפה ואשר נמסרה במעמד הביקור שהתקיים בדירה. הנתבע לא הכחיש, כי דברים אלה נמסרו מפיו, אולם טען כי בדיעבד בירר את נסיבות האירוע עם מומחה מחברת "כרומגן" והסתבר לו כי הכנסת צינור העודפים אל תוך עליית הגג הינה מעשה יד אדם, מכיוון שפורק הלחץ בדוד החימום אינו מקבל מים חמים (עמ' 39, ש' 32 ועמ' 40, ש' 1-4 וש' 12-13). לאור זאת, לא ראיתי לזקוף לחובת התובעת את חוסר הבהירות שעולה מקלטת השיחה שניהל החוקר עם הנתבע (נ/5).

נהיר, כי סתירות אלו יש בהן כדי לפגום בגרסתו "המאוחרת" של הנתבע וליטול ממהימנותה.

במהלך חקירתו הנגדית מסר השמאי גלקין סיבה נוספת להתרחשות אירוע ההצפה. לגרסתו, הואיל וצינור העודפים לא הותקן בהתאם להוראות התקן הישראלי ולא הגיע ישירות למערכת נקזים, ארעה ההצפה (עמ' 13, ש' 30-31). עוד גרס השמאי גלקין, כי אם צינור העודפים היה מונח מחוץ לעליית הגג בביתה של המבוטחת, אירוע ההצפה היה נמנע, אף אם היה מתרחש כשל בפעולת פורק הלחץ (עמ' 14, ש' 4-5).

בכך, למעשה, הסכים השמאי גלקין עם קביעתו של ליברמן, מומחה הנתבע, כי דרישות התקן הישראלי מחייבות חיבור צינור העודפים למערכת נקזים. בהקשר זה יצוין כי ליברמן אישר בחקירתו הנגדית כי צינור העודפים חייב להימצא מחוץ למבנה וכי במידה והוכנס הצינור פנימה אל תוך הדירה, אזי התרחשותו של אירוע הצפה הינו בלתי נמנע (עמ' 46 ש' 17-32 ועמ' 47 ש' 1).

אם אסכם את עמדתם של המומחים מטעם בעלי הדין, הרי שההצפה נגרמה בשל הנחת צינור העודפים בתוך חלל עליית הגג בביתה של המבוטחת ואי חיבורו למערכת נקזים.

הנתבע הסכים עם קביעתם זו של המומחים, עת נשאל בחקירה נגדית בנושא זה והודה, כי הכנסת צינור העודפים אל תוך עליית הגג הייתה הסיבה להתרחשות ההצפה (עמ' 37, ש' 26-27). עוד מסר הנתבע כי ההצפה הייתה נמנעת גם אם ארע כשל בפורק הלחץ, לו הונח צינור העודפים מחוץ לעליית הגג (עמ' 38, ש' 24-29 ועמ' 39, ש' 1-2). בנוסף אישר הנתבע בעדותו, כי הוא הגיע לדירתה של המבוטחת על מנת לבדוק את מקור הנזילה לאחר התרחשותה והבחין בצינור העודפים בתוך עליית הגג (עמ' 37, ש' 29-30).

למותר לציין, כי מדובר בהודאת בעל דין בנוגע לקשר סיבתי בין מקום הנחת צינור העודפים לבין התרחשות אירוע ההצפה, על כל המשתמע מכך.

כאן יוזכר, כי גרסה זו עומדת בניגוד לגרסה קודמת שמסר הנתבע לחוקר גולן ולשמאי גלקין מטעם התובעת על אודות גורם ההצפה, ולפיה הנזילה ארעה עקב עליית הטמפרטורה בדוד החימום שגרמה לכך שצינור העודפים נמשך פנימה אל תוך חלל עליית הגג בדירתה של המבוטחת.

כפי שכבר הובא לעיל, הצדדים חלוקים ביניהם באשר לזהות האחראי להכנסת צינור העודפים אל תוך חלל עליית הגג בביתה של המבוטחת. הנתבע טוען, כי הצינור הוכנס לעליית הגג לבקשתה של המבוטחת משום שהפריע לעבודת פועלי הריצוף שעבדו אותה עת בדירתה. לעומתו, טוענת התובעת כי הנתבע הכניס את הצינור על דעת עצמו וכי לא באה מצד המבוטחת כל דרישה בעניין זה.

בנקודה זו, ראיתי להעדיף את גרסת התובעת על פני גרסתו של הנתבע, כפי שיבואר להלן.

המבוטחת הכחישה בעדותה, כי ביקשה מהנתבע או הפועלים מטעמו להכניס את צינור העודפים של דוד החימום אל תוך עליית הגג. כך גם הכחישה, כי הנתבע הסביר לה שעליה לסגור את הברזים בדירה ולא להשאיר אותם פתוחים. לדבריה, הברזים בדירתה היו ממילא סגורים, שכן טרם נכנסה להתגורר בדירה (עמ' 4, ש' 1-9). עוד דחתה המבוטחת את טענת הנתבע, כי במועד הרלוונטי להצפה עבדו בביתה פועלים בריצוף (עמ' 7, ש' 11-15).

ייאמר כבר עתה, כי מצאתי ליתן אימון מלא בגרסתה של המבוטחת שהייתה עקבית, אחידה וכלל לא נסתרה. עוד התרשמתי, כי המבוטחת נעדרת כל אינטרס ישיר בתוצאות המשפט, זאת לאחר שקיבלה לידיה את מלוא הפיצוי המגיע לה ממבטחתה (עמ' 4, ש' 28-30).

לא כך באשר לעדות הנתבע והעדים מטעמו, שכן התמונה העולה מעדויות ההגנה היא שגרסתם אינה סדורה והיא מאופיינת בעדויות סותרות שהרושם שהן מותירות הוא שהן לא באו אלא להרחיק את הנתבע מהאירוע.

להלן אציין מספר סתירות ותהיות משמעותיות בגרסת הנתבע והעד חרפני מטעמו.

ראשית יצוין, כי בכתב ההגנה [סעיף 12 (ד)] טען הנתבע תחילה, כי פועלי הפוליש שעבדו בביתה של המבוטחת הם אלה שהכניסו את צינור העודפים לתוך עליית הגג משום שהצינור הפריע לעבודתם. ואולם, בסעיף 15 לתצהירו, מסר הנתבע גרסה שונה בעניין זה, ולפיה הפועלים מטעמו הכניסו את צינור העודפים לתוך עליית הגג לבקשתה של המבוטחת, כיוון שצינור המים הפריע לפוליש שנעשה ע"י רצפים מטעמה בקומת המרפסת הסמוכה לגג הרעפים.

נהיר כי מדובר בסתירה מהותית היורדת לשורשו של עניין ומכרסמת בגרסת הנתבע.

יתרה מכך, במהלך עדותו התברר כי גרסתו זו של הנתבע אינה מידיעה אישית, באשר הלה לא היה עד לדרישת המבוטחת מפועליו להזיז את הצינור שהפריע על-פי הנטען לעבודות הריצוף (עמ' 37, ש' 28-29). הנתבע העיד, כי למד על דרישתה זו של המבוטחת בדיעבד מפועליו אשר נתבקשו על ידי האחרונה להעתיק את מקום צינור העודפים שהפריע כאמור לעבודות הריצוף (עמ' 38, ש' 1-3).

סתירה נוספת נתגלתה בעדות הנתבע בנוגע למועד בו נודע לו על ההצפה. בתחילה טען הנתבע בתצהירו [סעיף 8 (ב)], כי נודע לו על האירוע רק למחרת. ברם, בעדותו מסר הנתבע כי המבוטחת הודיעה לו על האירוע והזעיקה אותו לדירתה עוד באותו היום (עמ' 36, ש' 11-26). בהמשך עדותו, הודה הנתבע כי בתצהירו נפלה טעות ברישום המועד בו נמסרה לו הודעה על המקרה וחזר והדגיש כי המבוטחת מסרה לו הודעה כבר ביום ההצפה (שם, ש' 28-29).

ככל שהתקדמה החקירה הנגדית, נתגלו סתירות ממשיות נוספות בגרסתו של הנתבע.

כך למשל, טען הנתבע בתצהירו כי אי סגירת הברז הראשי ע"י מבוטחת בניגוד להנחיותיו, גרמה בין היתר להתרחשות ההצפה. ואולם, במהלך עדותו חזר בו הנתבע מעמדה זו והעיד, כי אין כל קשר בין פתיחת הברז הראשי לבין אירוע ההצפה (עמ' 41, ש' 1-2).

בעדותו בפני טען הנתבע, כי דוד החימום הותקן תחילה בתוך עליית הגג וכי שבועיים לאחר מכן הוצא הדוד אל מחוץ לבית על גג הרעפים (עמ' 35, ש' 11-15). עדות זו מנוגדת לגרסה קודמת שמסר הנתבע לחוקר מטעם התובעת, לפיה הוצא דוד החימום אל מחוץ לביתה של התובעת לאחר יומיים ממקרה ההצפה. הנתבע לא ידע בחקירתו הנגדית ליישב סתירה זו והסבריו בהקשר זה לא היו משכנעים (עמ' 36, ש' 5-10).

יתרה מכך, במהלך חקירתו הנגדית טען הנתבע, כי דוד חימום הותקן בתוך עליית הגג לפי בקשת המבוטחת. מדובר בגרסה "כבושה" שכלל לא נזכרה בכתב ההגנה ובתצהירו של הנתבע, ללא שניתן לכך נימוק סביר. יתרה מזאת, גרסה "חדשה" זו מהווה נדבך נוסף לחוסר האמינות בה לקתה גרסת הנתבע.

אם לא די בכל הסתירות שהובאו עד כה, הנתבע המשיך בעדותו כשהוא מוסר גרסאות סותרות שאינן מתיישבות האחת עם רעותה ביחס לידיעתו על בקשת המבוטחת להזזת הצינור ממקומו. הנתבע נשאל בחקירה נגדית, האם עודכן בזמן אמת בדבר דרישת המבוטחת להעתקת מקום צינור העודפים אל תוך חלל עליית הגג, והלה השיב כי הפועלים מטעמו התקשרו אליו ומסרו לו כי מקום הצינור מפריע לרצפים ובתשובה לכך אמר להם לעשות מה שהמבוטחת רוצה (עמ' 38, ש' 1-5). הנתבע הטעים, כי אינו יכול לסרב לדרישת המבוטחת בהיותה המזמינה של העבודה וכל שיכול לעשות הוא להסביר לה "שהכל באחריותה" (שם, ש' 5-19). ב"כ התובעת הקשה על הנתבע ושאל אותו, האם אישר לפועלים מטעמו להכניס את הצינור לעליית הגג לפי בקשת המבוטחת, ובתשובה לכך ענה הנתבע בשלילה. בהמשך עדותו, סתר הנתבע את תשובתו הקודמת והעיד כי הפועלים שלו לא אמרו לו שהמבוטחת ביקשה להכניס את הצינור פנימה (שם, ש' 18-21).

כפי שכבר צוין לעיל, גרסתו של הנתבע, לפיה הצינור הוזז ממקומו, לא הייתה מידיעה אישית אלא מדברים שמסר לו העד חרפני.

בתצהירו (סעיף 4) מסר חרפני, כי "המובטחת הגיעה אלי וביקשה ממני להתלוות אליה לראות למה יש טפטוף של מים על המרפסת בה עבדו הרצפים לשים רובה ולעשות פוליש. עליתי איתה הסברתי שזה בא מהפורק של הדוד ואז ביקשה להכניס את הצינור לכיוון הגג וגם סגרתי את המים של הבית בצינור הראשי כשסיימתי עבודתי באותו יום". עוד הוסיף וציין חרפני בתצהירו (סעיף 6) כי "לא אחת הזהרנו את המבוטחת שתקפיד אם יעשה שימוש במים, לסגור הברזים לאחר השימוש והיא לא עשתה כן" (סעיפים 4 ו- 6 לתצהירו של חרפני).

לא מצאתי ליתן אימון בעדותו של חרפני וזאת בשל כמה טעמים שלהלן:

ראשית, הנתבע והעד חרפני מטעמו סתרו האחד את השני בנקודות מהותיות. כך למשל, חרפני העיד כי לא הודיע לנתבע על בקשת המבוטחת להכניס את הצינור פנימה לתוך המבנה (עמ' 48, ש' 14-19). לעומתו, מסר הנתבע כי חרפני ופועל נוסף בשם מוריס הודיעו לו על בקשתה של המבוטחת להזיז את הצינור ממקומו אל פנים הנכס (עמ' 38, ש' 3) ובתגובה הנחה אותם הנתבע למלא אחר דרישת המבוטחת (שם, ש' 5).

סתירה נוספת נתגלתה בין גרסת הנתבע לבין זו של חרפני ונוגעת לסוגיית סגירת הברז הראשי. הנתבע העיד, כי ניתנה הוראה למבוטחת לסגור את השיבר הראשי (עמ' 36, ש' 31). לעומתו, מסר חרפני גרסה מנוגדת, לפיה הוא סגר את הברז הראשי יום לפני אירוע ההצפה ובסיומה של העבודה. בקשר זה, יצוין כי כאשר נתבקש הנתבע להתייחס לסתירה בגרסאות, שינה את עדותו הקודמת וטען, כי היה זה חרפני שסגר את השיבר הראשי (עמ' 37, ש' 1-7).

שנית, חרפני טען לראשונה במהלך עדותו, כי הסביר למבוטחת ולפועלים מטעמה כי עליהם לסגור את הברז הראשי בסיום יום העבודה (עמ' 49, ש' 1-2). בהקשר זה ייאמר, כי מדובר בעדות "כבושה" שכן טענה זו כלל לא נזכרה בתצהיר עדותו הראשית של חרפני והיא עלתה רק במסגרת חקירתו הנגדית ללא שניתן לכך הסבר כלשהוא. עדות כבושה זו פוגמת בגרסתו של חרפני ומכרסמת באמיתותה.

שלישית, ראיתי להתייחס לעדותו של חרפני במשנה זהירות, זאת משהתרשמתי כי חרפני מבקש לסייע לנתבע ולהרחיקו מהאירוע בתמורה לעדות אופי שמסר הנתבע לטובתו של חרפני במשפט הפלילי שהתנהל נגד האחרון בעבר.

לצד האמור, יש להוסיף את מחדלו הראייתי של הנתבע אשר נמנע מלהביא לעדות מטעמו את העובד הנוסף בשם מוריס, על מנת שזה האחרון יחזק את גרסת חרפני לעניין בקשת המבוטחת לשינוי מקום הצינור, מבלי שניתן למחדל זה כל הסבר, לא כל שכן הסבר המניח את הדעת. למיותר לציין, כי לעדות זו חשיבות ראשונה במעלה נוכח העובדה שהנתבע לא היה עד לדרישת המבוטחת להכניס את הצינור פנימה.

לסיכום פרק זה –

ממכלול הראיות והעדויות עולה, כי סיבת הנזילה הייתה משולבת: צינור העודפים לא קובע כראוי ונמשך אל תוך עליית הגג כתוצאה מעליית הטמפרטורה והתחממות המים, וכן שינוי מקום צינור העודפים והכנסתו פנימה אל תוך הדירה.

גרסתו של הנתבע, כי הכנסת צינור עודפים לתוך עליית הגג נעשתה לפי בקשת המבוטחת, כלל לא הוכחה ואף נסתרה ע"י גרסה קודמת שמסר הנתבע לחוקר ולשמאי מטעם התובעת בסמוך לאחר אירוע ההצפה.

בהקשר זה יצוין, כי לא היה בחוות הדעת של ליברמן לסייע לנתבע, כיוון שזה האחרון לא ידע להצביע בעדותו על הסיבה בגללה נגרמה ההצפה בדירה (עמ' 47 ש' 11-12). כן לא ידע ליברמן לומר בעדותו אם דוד החימום וצינור העודפים הותקנו ע"י הנתבע בהתאם להוראות התקן הישראלי (עמ' 46, ש' 17-28).

מכאן נעבור לבחינת סוגיית האחריות -

לא יכולה להיות כל מחלוקת, כי על בעל מקצוע המבצע עבודות אינסטלציה ומתקין דוד לחימום מים בדירה, מוטלת חובת זהירות מושגית לתקינות העבודות המבוצעות על ידו והרכוש או המתקנים שהוא מספק. כך גם קמה חובת זהירות קונקרטית של הנתבע כלפי המבוטחת באופן פרטני כמי שביצע את עבודות הרכבת מערכת האינסטלציה ודוד השמש שסופק והורכב על ידו או ע"י אנשי מקצוע מטעמו. הנתבע והפועלים מטעמו יכולים היו לצפות, כי הנחת הצינור בתוך פנים הדירה כשהוא מטפטף (ראון עדות חרפני בעמ' 48, ש' 24-25), מבלי לדאוג להוציאו בחזרה החוצה או לסגור את ברז המים הראשי בסוף יום העבודה, יש בכל אלה כדי לגרום להצפת הדירה וגרימת נזק מהסוג שנוצר. כמו כן, הם יכולים היו לצפות כי אי הידוק צינור העודפים כראוי היה יכול לגרום לנזקי הצפה בדירה.

אלמלא הפר הנתבע בעצמו או באמצעות הפועלים מטעמו, את חובת הזהירות המוטלת עליו, לא היה נגרם אירוע ההצפה, ולפיכך מתקיים הקשר הסיבתי העובדתי בין מחדלו של הנתבע לוודא שצינור המים יוחזר למקומו מחוץ לדירה לבין ההצפה שהתרחשה בעקבות זאת. באשר לקשר הסיבתי המשפטי, הרי הנתבע שב והסביר בעדותו כי נזק כאמור נצפה על ידו וידע שמחדלו זה עלול לגרום לנזקי הצפה בדירה.

אין חולק כי הנתבע, כמעביד, אחראי למעשי ומחדלי עובדיו, ובכלל זה חרפני, אשר לא החזיר בגמר העבודה את הצינור אל מחוץ לדירה אף שהבחין בעת הכנסתו אל פנים הדירה כי הצינור מטפטף, וזאת מכוח יחסי עובד-מעביד ויחסי השליחות ששררו ביניהם במועדים הרלוונטיים לאירוע ההצפה.

במצב כבעניינו, שבו אישר הפועל חרפני כי ההצפה נגרמה מצינור שהוא הכניס לתוך הדירה, ומאחר שאין חולק כי חרפני ביצע את פעולת הכנסת הצינור מתוקף תפקידו כעובד של הנתבע, הרי שהמסקנה המתבקשת היא כי הנתבע או מי מטעמו התרשלו בביצוע העבודות, עת הותקן צינור עודפי המים באופן רשלני מבלי שנקטו במידת זהירות, כפי שבעל מקצוע סביר היה נוקט באותן נסיבות, ובכך פעלו בחוסר מיומנות ובחוסר מקצועיות.

גם אם אניח, כי הכנסת הצינור אל תוך הדירה נעשתה לפי בקשת המבוטחת (ולא כך הדבר), הרי שאין בכך כדי לפטור את הנתבע מאחריות.

הנתבע העיד לשאלת בית המשפט, כי הנחה את עובדיו לכבד את רצונו של המזמין, גם אם דרישותיו אינן תקניות, ובלבד שהוסבר למזמין כי הוא לבדו נושא באחריות לתוצאות בחירתו. ואולם, הנחיה זו אינה מאיינת את אחריות הנתבע גם בנסיבות מעין אלה, כיוון שעל הנתבע, כבעל מקצוע שבידיו מלוא הידע, הכישורים והניסיון המקצועיים, מוטלת החובה להסביר למבוטחת את מלוא המשמעותיות הכרוכות בבחירותיה. בענייננו, לא הוכח בפניי כי הנתבע או חרפני הזהירו את המבוטחת מפני השלכות בחירתה והסיכונים הכרוכים בה, וכן לא הוכח כי הבהירו לה שהאחריות לרצונה מוטלת אך עליה.

בנתון למקובץ לעיל, אני פוסקת כי הנתבע או מי מטעמו אחראי לאירוע ההצפה וככזה עליו לפצות את המבוטחת בגין הנזקים שנגרמו לדירתה בעטיה של הנזילה.

אשם תורם של המבוטחת

בפסיקה נקבע, כי על מנת לראות בהתנהגותו של התובע (או בענייננו- המבוטח) כזו המהווה אשם תורם, היינו "התרשלות שהזיקה לעצמה" על פי סעיף 64 לפקודה, ראוי לראותה כאחד הגורמים שהסבו את הנזק, עליו נסבה התובענה. בע"א 57/56 מורדקוביץ נ' מנחם, פ"ד יא 602, 605 (1957) נפסק, כי "מהו המבחן שאפשר לקבוע על-פיו אם רשלנותו של התובע היתה אף היא אחת מן הסיבות שגרמו לתאונה? נראה לנו, כי בני- סמך נמנו וגמרו כי מבחן זה כפול הוא. ראשית, הפרת חובה מטעם התובע כלפי הנתבע. חובה זו קיימת ביחוד במקרה של שני גופים נעים זה מול זה. כל אחד מגופים אלה חב חובה לחברו לנוע בזהירות, ובשים לב למצבו של חברו... אך קיומה של חובה כלפי הנתבע אינו תמיד המבחן למציאותה של רשלנות תורמת. ומכאן בא המבחן השני, היינו: העדר זהירות סבירה מטעם התובע להגנת עצמו ולשמירה על רכושו. במקרה המגלה נתונים אלה אומרים לו לתובע, כי היה בידו להימנע מן התאונה אילו נקט אמצעים שאדם סביר היה נוקט באותן נסיבות, והואיל ולא עשה כן, הרי הוא שותף לנזק; כלומר הנזק הוא תוצאה גם של משגהו שלו".

בנדון, גרסתו של הנתבע, לפיה אירוע הצפה התרחש בשל בקשת המבוטחת לשנות את מקום צינור העודפים, נדחתה על ידי. בנסיבות אלו, לא הוכח כי הייתה בהתנהגות המבוטחת בכדי לתרום להתרחשות הנזק, ומשכך אין מקום להטלת אשם תורם על כתפיה במקרה דנן.

מכאן נעבור לבחינת שאלת הנזק, ובכלל זה שיעור הפיצוי המגיע לתובעת מאת הנתבע מכוח תביעת השיבוב.

שיעור הנזק

נקודת המוצא היא, שאין לדרוש יותר מאשר סבירות לקיום כיסוי ביטוחי וסבירות הסכום ששולם, כאשר בוחנים את השאלה האם ראוי לשפות את חברת הביטוח בגין הסכום ששילמה למבוטח, שכן אין זה מדרכן של חברות הביטוח להעניק מתנות למבוטחיהם. תכלית זו, באה, בין היתר על מנת שלא להרתיע חברות ביטוח מלהגיע להסדרים עם מבוטחים ולא לאלץ אותן להתדיין עד להכרעה שיפוטית. יתרה מזו, ממילא אלמלא היה קיים ביטוח היה המזיק חייב לפצות את הניזוק על מלוא הנזק. משכך, הלכה היא, כי בתביעת תחלוף, די בכך שהמבטחת שילמה למבוטח את הפיצוי בתום לב ובמהלך הרגיל של העסקים, כדי להקנות לה זכות לתביעת תחלוף ואין מדקדקים עם המבטחת שמא יכולה הייתה להתחכם ולדקדק בסעיפי החוזה ולהתחמק מחובתה לפצות את המבוטח במלוא הסכום הנדרש (ראו והשוו: ע"א 7149/94 הכשרת הישוב חברה לביטוח נ' חברת השמירה, פ"ד נ (4) 567; ע"א 288/94 כלל חב' לביטוח בע"מ נ' עופר שמירה ונקיון בע"מ (27.2.95)).

משכך, נפסק שעל ביהמ"ש לבחון רק את סבירות השיקולים שעמדו ביסוד ההחלטה לשלם למבוטח את תגמולי הביטוח, ובהעדר טענה לקנוניה או לתשלום שלא בתום לב, אין לדרוש מהמבטחת להוכיח יותר מאשר סבירות לקיום כיסוי ביטוחי, גם אם הוא שנוי במחלוקת (עניין הכשרת הישוב הנ"ל).

במקרה שלפנינו, הסכומים הנתבעים מתייחסים לנזקי מבנה, כאשר התובעת סומכת את יתדותיה על חוות דעת השמאי גלקין והמהנדס נחמן אשר ביקרו בנכס בסמוך לאחר האירוע מספר פעמים ותיעדו את נזקי מים בתמונות (ת/1, ת/6).

בבסיס חוות דעת אלו עומדת הצעת מחיר ביחס לעלויות הייבוש ואשר נמצאה סבירה ע"י שני מומחי התובעת (עמ' 24, ש' 14-18).

בעדותם בפניי, מסרו מומחי התובעת כי הרטיבות שנמצאה חייבה ביצוע פעולות ייבוש מכאניות. כן הבהירו כי ייבוש טבעי בנסיבות המקרה שלפנינו היה נמשך חודשים רבים (עמ' 24, ש' 7-10). אמנם, השמאי גלקין אישר כי מצע סומסום מתייבש מהר יותר ממצע של חול ואולם, גם ייבוש טבעי במצע של סומסום היה נמשך זמן רב. עוד הטעים השמאי גלקין כי אישר ביצוען של עבודות ייבוש לרצפה על מנת לייתר את הצורך בהחלפת הריצוף (עמ' 14, ש' 23-24).

השמאי גלקין פירט בעדותו את השיקולים שעמדו בבסיס ההחלטה לאשר ייבוש באמצעים מכאניים. לשיטתו, הואיל והדירה מכילה גם צימרים שהתעתדה המבוטחת להפעיל כמקור לפרנסתה, אין זה סביר לדרוש ממנה להמתין עד לייבוש טבעי של הרטיבות (שם, ש' 12-24), שכן ייבוש טבעי היה יכול להמשך חודשים ושנים כאמור.

שני מומחי התובעת הדגישו בעדותם, כי ייבוש הריצוף בדרך של הפעלת חימום תת רצפתי יכולה הייתה להחמיר את הנזק (עמ' 18, ש' 11-16).

מנגד, הגיש הנתבע חוות דעת נגדית ערוכה ע"י המהנדס ליברמן אשר קבע, כי עלויות התיקון מסתכמות באלפי שקלים בודדים בגין עבודות טיח ותיקוני צבע בלבד. עוד ציין ליברמן בחוות דעתו, כי בעת ביקורו בנכס לא נמצאו סימני רטיבות ומכאן הסיק, כי הרטיבות התייבשה באופן טבעי.

לאחר שבחנתי את חוות הדעת ועדויות המומחים, הגעתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי הנתבע לסתור את האמור בחוות דעת המומחים מטעם התובעת.

ראשית – המהנדס ליברמן ערך את חוות דעתו בעקבות ביקור בנכס שהתקיים ביום 22.11.10, כשנתיים וחצי אחרי האירוע שבדנן. ליברמן הודה, כי אם היה מגיע לנכס בסמוך לאחר האירוע, חוות דעתו הייתה יותר מדויקת (עמ' 43, ש' 10-13). לפיכך, יש להתייחס לממצאים שבחוות דעתו במשנה זהירות נוכח חלוף הזמן הרב ממועד האירוע ועד למועד הביקור בנכס.

כמו כן, בעדותו בפניי הסביר ליברמן כי חוות הדעת שנערכה עבור הנתבע אינה אלא משקל נגד האמור בחוות הדעת שהגישו המומחים מטעם התובעת שביקרו בנכס בסמוך למועד האירוע (שם, ש' 4-9).

יתרה מכך, ליברמן הודה בפניי כי לרטיבות ברצפה דרוש הרבה זמן להתייבש (עמ' 43, ש' 13-24) וכי במידה והייתה נצפית על ידו בזמן אמת כמות גדולה של מים, הוא היה מאשר פעולות ייבוש מכני (שם, ש' 29-32 ועמ' 44, ש' 1-3). כן העיד ליברמן, כי ההחלטה לגבי שיטת הייבוש המתאימה צריכה להתקבל בזמן אמת והיא תלויה במספר פרמטרים, לרבות כמויות המים (עמ' 44, ש' 14-16).

משכך, אין בידי לקבל את קביעת המומחה ליברמן בחוות דעתו, שלא היה צורך בייבוש תשתית הריצוף, זאת משום שעמה זו מבוססת על התרשמותו ממצב הרטיבות, כפי שנצפתה על ידו בהסתמך על בדיקה ויזואלית שביצע זמן רב ממועד האירוע ולאחר שכבר בוצעו ע"י המבוטחת תיקוני טיח וצבע שהעלימו את סימני הרטיבות (עמ' 46, ש' 10-11, וש' 14-16).

משום כל הטעמים שפורטו לעיל, מצאתי להעדיף את חוות דעת מומחי התובעת על פני חוות דעתו של מומחה הנתבע. כפועל יוצא מכך, רואה אני לנכון לאמץ את סכומי הנזק הנקובים בהן.

סוף דבר

לשיטה אחרונה, אני מורה על קבלת התביעה במלואה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סכום של 66,723 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

עוד יישא הנתבע בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ₪.

התשלום הנ"ל יבוצע תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ב תשרי תשע"ה, 06 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.