זוהי תביעה לפיצוי נזקי גוף, לפי דיני הנזיקין הכלליים.

אקדמות מלין

1. חוק יסוד: מקרקעי ישראל, תש"ך – 1960 (להלן: "חוק היסוד") קובע, כי הבעלות במקרקעי ישראל והם המקרקעין בישראל של מדינת ישראל, של רשות הפיתוח או של קרן קיימת לישראל, ולמעט סוגי מקרקעין וסוגי עסקאות שנקבעו בחוק, לא תועבר אם במכר ואם בדרך אחרת.

2. רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) (מינהל מקרקעי ישראל עד לשנת 2009) היא רשות ציבורית סטטוטורית שנתכוננה על-ידי חוק רשות מקרקעי ישראל, תש"ך – 1960 (להלן: "חוק רמ"י") לשם ניהול מקרקעי ישראל (סעיף 2 לחוק רמ"י). מועצת מקרקעי ישראל, הממונה על-ידי הממשלה, קובעת, בין השאר, את המדיניות הקרקעית שלפיה תפעל רמ"י, והיא מפקחת על פעולותיה (סעיף 3 לחוק רמ"י).

3. ביום 21.5.1990 התקשרו מינהל מקרקעי ישראל (ממ"י, דהיום – רמ"י) – הנתבע 4 – וקיבוץ גלעד – הנתבע 1 – בחוזה חכירה לדורות בכתב, לפיו ובין השאר, חכר לדורות הקיבוץ ממ"י מקרקעין בשטח כולל של 6321.569 דונם, לתקופה של ארבעים ותשע שנים, החל מיום 1.10.1989 ועד ליום 30.9.2038 (להלן: "חוזה החכירה"). המוחכר הוחכר לקיבוץ למטרות "משק חקלאי" ו-"מפעל" כהגדרת מונחים אלה בסעיף 1 לחוזה החכירה. המקרקעין שהוחכרו לקיבוץ לפי חוזה החכירה פורטו בנספח 1 לחוזה החכירה ובכללם המקרקעין הידועים כחלק מחלקה 2 בגוש 12375, וייעודם - "משק חקלאי". (נספח 1 לחוזה החכירה – ת/10 ו- ת/6) (להלן: "המקרקעין"). המקרקעין מצויים בסמוך לגבעת הרקפות שליד קיבוץ גלעד. קרן קיימת לישראל (קק"ל) היא הבעלים הרשום של המקרקעין.

4. כאמור, המקרקעין הם חלק משטח משבצת הקיבוץ, והקיבוץ משתמש בהם כמכלאת שדה לעדר הבקר שבבעלותו. וכן, בתוך המקרקעין ישנה דרך מרעה מעפר (להלן: "הדרך"). הדרך משמשת, בין השאר, גם מסלול טיולי אופניים מסומן למטיילים במקום (להלן: "מסלול הטיולים"). הצד הדרומי של הדרך מתחבר לכביש דליה – גלעד והידוע ככביש מס' 672 (להלן: "הכביש"). מסלול הטיולים, במיוחד בקצה הדרומי שלו ולפני שמתחבר לכביש, הוא מסלול תלול . במרחק עשרים מטרים לערך מהכביש, הונח מנע בקר על הדרך (להלן: "מנע הבקר"). בצד מנע הבקר ובאמצע הדרך לערך, מוצב עמוד ברזל (ת/2).

5. התובע יליד 30.6.1960, מהנדס בניין במקצועו, נפגע (ביום 13.11.2004) בתאונת אופניים במהלך טיול אופניים משפחתי במסלול הטיולים, ביחד עם בני משפחתו ובני משפחת קרבצ'וק (להלן: "התאונה"). הוא הובהל באמבולנס של מד"א לבית-חולים רמב"ם (להלן: "בית-החולים"). הוא נבדק ואובחן כסובל משבר בבסיס הגולגולת, דלף של נוזל המוח והשדרה, שחלף תוך מספר ימים, ליקוי שמיעה חמור באוזן שמאלית, חבלות בגפיים ובגב ושיתוק העצב הקרניאלי השישי מימין. אושפז במחלקה הנוירוכירורגית להשגחה ושוחרר לביתו ביום 5.12.2004. בהמשך, היה במעקב וטיפול רפואי במסגרת קופת-החולים ומחלקה נוירוכירורגית של בית-החולים.

6. ד"ר מ. ביזר – מומחה למחלות א.א.ג., שמונה על-ידי בית-המשפט (להלן: המומחה"), בדק את התובע וערך חוות-דעת בכתב בעניינו (להלן: "חוות-הדעת"). המומחה קבע בחוות-הדעת, כי לתובע דרגת נכות רפואית משוקללת ויציבה, בשיעור 35.2% עקב התאונה, כדלקמן:

- 20% - בגין הפרעה בשיווי המשקל, לפי סעיף 72(4)(ב)(II) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) (התוספת), תשט"ז – 1956 (להלן: "התקנות");

- 10% - בגין ליקוי שמיעה באוזן שמאלית, לפי סעיף 72(1)(א)(14) לתקנות;

- 10% - בגין הטינטון, לפי סעיף 72(4)(ד)( II) לתקנות.

ויודגש: הצדדים ויתרו ,מדעת ומרצון חופשי, על חקירתו של המומחה על חוות-דעתו בבית-המשפט.

וכן, מוסכם על הצדדים, כי לתובעת נותרה נכות רפואית צמיתה נוספת בשיעור 15% בגין פזילה, לפי סעיף 57(2) לתקנות, כפי שנקבע על-ידי רופא העיניים ד"ר רון קנת (ת/9).

יוצא, כי נכותו הרפואית המשוקללת והיציבה של התובע בגין התאונה היא בשיעור 44.92% ,ובמעוגל – 45%.

טענות התובע

7. התובע טוען, כי הנתבעים 1 ו- 4 אחראים לתאונה ולנזקי הגוף שנגרמו לו בגינה. בכתב התביעה המתוקן, תיאר התובע את התאונה, סיבותיה ותוצאותיה כדלקמן:

"בתאריך 13.11.04 רכב התובע על אופניו במסגרת טיול אופניים עם בני משפחתו וחברים בהר מנשה. התובע הגיע מכיוון הרי מנשה בשביל עפר מסומן היורד ומתחבר לכביש המוביל לאתר הטיולים המוכר ומכונה 'גבעת הרקפות' ולקיבוץ גלעד. שביל העפר מתחבר לכביש צפונית ל'גבעת הרקפות'. במקום היה מתוח חוט תיל בין שני עמודי ברזל שעמדו בצידי השביל מבלי שניתן היה להבחין בחוט. התובע רכב ראשון בירידה ונתקל עם אופניו בחוט התיל, מבלי שהייתה לו אפשרות לראות את חוט התיל לפני היתקלו בו. כתוצאה מהתקלות התובע בחוט התיל, עף התובע מהאופניים למרחק רב ונפל בעוצמה רבה על השביל.

...

בתאונה נגרמה לתובע פגיעה רב-מערכתית ובמהלכה ספג התובע חבלות קשות במרבית אבריו ובעיקר בראשו, בכל גפיו ובגב תחתון. כמו-כן נתעלפה הכרתו נוכח עוצמת הפגיעה"

(סעיפים 6 ו- 7 לכתב התביעה המתוקן).

8. התובע מבסס את עילת תביעתו על שתי עוולות: הרשלנות, לפי סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח – 1968 (להלן: "הפקודה"), והפרת חובה חקוקה, לפי סעיף 63 לפקודה. וכן, טוען התובע, כי במקרה דנן חלים הכללים של "הדבר מעיד על עצמו" לפי סעיף 41 לפקודה ו"דברים מסוכנים" לפי סעיף 38 לפקודה.

9. אליבא דתובע, הנתבע 1, החוכר לדורות של המקרקעין והנתבע 4, הבעלים של המקרקעין, התרשלו כלפיו והפרו חובות חקוקות שנועדו לטובתו, והדבר התבטא במעשים ובמחדלים כדלקמן:

א. התירו לו להיכנס למקרקעין מסוכנים ורוויים מפגעי בטיחות חמורים, לרבות חוט תיל בין שני עמודי ברזל שעמדו בצידי הדרך מבלי שניתן היה להבחין בו;

ב. תיחזקו את המקרקעין, המשמשים כמרעה בקר באורח לקוי ובאופן שיצר סכנה למשתמשים בהם, והכל ללא הצבת כל סימון או שלטי אזהרה המתריעים מפני המצאות חוט התיל האמור והסכנה הכרוכה בו למשתמשי הדרך;

ג. לא נקטו אמצעי בטיחות וזהירות לשם שמירה על ביטחון המשתמשים במקרקעין;

ד. לא דאגו לתחזוקה נאותה ומתמדת של המקרקעין בכלל והדרך בפרט;

ה. לא הסירו לאלתר את המפגע הבטיחותי שהיה בדרך, הגם שידעו היטב על קיומו;

ו. לא נקטו באמצעי בטיחות וזהירות נאותים למניעת התאונה;

ז. הפרו הוראות חוק הבטיחות במקומות ציבוריים, תשכ"ב – 1962;

ח. עשו מעשים אשר מחזיק או בעלים של מקרקעין סביר, מיומן ונבון לא היה עושה אותם באותן הנסיבות.

10. התובע טוען לפיצויים במספר ראשי נזק כדלקמן:

א. הפסד השתכרות לעבר - 90,964 ₪.

ב. הפסד השתכרות לעתיד - 1,242,305 ₪.

ג. הפסד זכויות סוציאליות לעבר ולעתיד - 351,945 ₪.

ד. נזק לא ממוני - 180,000 ₪.

ה. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד - 135,000 ₪.

ו. הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד - 5,000 ₪.

ז. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד - 173,281 ₪.

2,223,495 ₪.

(כתב הסיכומים, עמ' 16).

טענות הנתבעים 1 ו – 3

11. הנתבעים 1 ו- 3 מכחישים, מנגד, את טענותיו המהותיות של התובע שביסוד עילת התביעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק ושיעור הפיצויים.

לדידם, במקרה דנן, הנתבע 1 אינו אחראי בנזיקין. הוא לא אחראי לתאונה הנטענת ולנזק התובע הנתבעים. התובע גרם לתאונה ברשלנותו הבלעדית או המכרעת או התורמת במעשים או במחדלים הבאים: לא התאים רכיבתו על האופניים לתנאי הדרך; לא בחן כראוי את הדרך; לא הבחין במכשולים שבדרך; חבר במסלול טיולים מסוכן; לא נהג כפי שאדם סביר ונבון היה נוהג בנסיבות המקרה.

12. לעניין הנזקים הנתבעים והמוכחשים כשלעצמם, טוענים הנתבעים 1 ו- 3, כי התובע סבל מהם ללא קשר לתאונה. וכן, המדובר בנזקים מוגזמים ומחוסרים כל יסוד. אין קשר סיבתי בין התאונה לנזקים הנתבעים. התובע לא עשה כמיטב יכולתו לשם הקטנת נזקיו.

טענות הנתבע 4

13. גם הנתבע 4 מכחיש, למעשה, את טענותיו המהותיות של התובע שביסוד עילת התביעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק ושיעור הפיצויים. לדידו, דין התביעה נגדו להידחות מחמת התיישנות או שיהוי או העדר עילת תביעה או העדר יריבות.

14. הנתבע 4 מוסיף וטוען, כי הנתבע 1 הוא החוכר לדורות של המקרקעין, וזאת לפי חוזה החכירה. התאונה קרתה במקרקעין הכלולים בשטח המשבצת החקלאית של הנתבע 1. השליטה ,החזקה ותפיסת המקרקעין הינן בידי הנתבע 1 בלבד. המפגע הבטיחותי שגרם לתאונה הינו חלק מגדר בקר השייכת לנתבע 1. הנתבע 1 הוא החוכר לדורות של המקרקעין ובתור שכזה מעמדו זהה, למעשה, למעמד הבעלים שלהם וכך גם נקבע בסעיף 10(ה) לחוזה החכירה.

15. וכן, טוען הנתבע 1, כי הוא לא אחראי לתאונה ולנזקי התובע הנתבעים. התאונה לא נגרמה כתוצאה מרשלנות או חוסר זהירות שלו או מי מטעמו. אין קשר סיבתי עובדתי או משפטי בין התנהגותו, במעשה או במחדל, לבין הנזקים הנתבעים והמוכחשים כשלעצמם. מעשה אחרים, לרבות התובע עצמו או הנתבע 1 ניתקו את הקשר הסיבתי בין מעשיו או מחדליו הנטענים והמוכחשים לבין התאונה והנזקים הנתבעים, והמוכחשים כשלעצמם. הוא לא התרשל כלפי התובע ולא הפר חובה חקוקה כלשהי שנועדה לטובתו של התובע. לחילופין, יש לייחס אשם תורם לתובע בשיעור 100%. במקרה דנן אין תחולה לכללים של "הדבר מעיד על עצמו" ו"דברים מסוכנים".

16. לעניין הנזקים הנתבעים והמוכחשים כשלעצמם, טוען הנתבע 4, כי מדובר בנזקים מופרזים, מופרכים וחסרי כל אחיזה במציאות. אין קשר סיבתי בין התאונה לנזקים הנתבעים. התובע לא עשה דבר לשם הקטנת נזקו. לחילופין, יש לנכות מסכום הפיצויים כל טובת הנאה שהתובע קיבל או זכאי לקבל מכל מיטיב, לרבות המל"ל.

ההודעה לצד שלישי

17. הנתבע 4, שולח ההודעה, טוען נגד הצד השלישי, כי הוא זכאי להשתתפות או שיפוי ממנו בשל כל סעד שייפסק נגדו בתביעה, הן בעילה חוזית והן בעילה נזיקית, והכל כמתואר בסעיפים 10 ו- 14 להודעה.

18. הצד השלישי 1 – קיבוץ גלעד מכחיש, למעשה, את טענותיו המהותיות של שולח ההודעה שביסוד עילת ההודעה על שני ראשיה, החוזית והנזיקית, הן בשאלת האחריות והן בשאלת שיעור ההשתתפות או השיפוי. לדידו, שולח ההודעה נוהג מנהג בעלים במקרקעין, חרף הקשר החוזי שבין הצדדים. שולח ההודעה לא מסר לו, בפועל, את החזקה והשליטה בדרך, והיא נותרה בהחזקה, בשליטה, בניהול ובפיקוח שולח ההודעה. התאונה קרתה באשמו הבלעדי של שולח ההודעה.

הפלוגתא

19. הפלוגתא שבין הצדדים, רחבת היקף היא, ונסובה הן סביב שאלת האחריות והן סביב שאלת תיחום הנזק ושומת הפיצויים.

ויודגש: בסופו של יום, הכיסוי הביטוחי, מסוג ביטוח אחריות, אינו במחלוקת.

מסכת הראיות

20. שישה עדים היו לתביעה: הגב' נטליה קרבצ'וק (להלן: "נטליה"), מר אלכסיי קרבצ'וק (להלן: "אלכסיי"), התובע, מר מאיר כרמן – מודד מוסמך (להלן: "מאיר"); אשת התובע, הגב' מרינה פאיירמן (להלן: "מרינה") ובן התובע – מר יעקב פאיירמן (להלן: "יעקב").

נטליה, אלכסיי, התובע, מרינה ויעקב, הקדימו והגישו תצהירי עדות ראשית שלהם (ת/1, ת/3, ת/4, ת/7 ו- ת/8, והכל בהתאמה). מאיר ערך חוות-דעת בכתב (ת/6). וכן, הוגשו מטעם התביעה ארבעה מוצגים נוספים: ת/2 – תצלום זירת התאונה, ת/ 5 – תשריט זירת התאונה ,ת/9 – חוות-דעתו הרפואית של ד"ר רון קנת – רופא עיניים ו- ת/10 – חוזה החכירה.

21. וכן, חמישה עדים העידו להגנה: החוקר מר עודד ליזרוביץ ' (להלן: "עודד"), מר סואעד סלמאן (להלן: "סואעד"), מתכנן מרעה טבעי ברשות המרעה במשרד החקלאות – מחוז העמקים, מר מאיר כפיר (להלן: מאיר"), האחראי על עדר הבקר בקיבוץ גלעד, מר רון מרדכי (להלן: "רון") וסגן ראש צוות בכיר שימושים חקלאיים אצל רמ"י, הגב' מרי פוקס (להלן: "מרי"). עודד, מאיר, רון ומרי, הקדימו והגישו תצהירי עדות ראשית שלהם (נ/4, נ/6, נ/7 ו- נ/10, והכל בהתאמה).

וכן, הוגשו שישה מוצגים נוספים מטעם ההגנה: נ/1 – שאלון + תצהיר תשובות התובע, נ/2 – תשריט זירת התאונה, נ/3 – מפת שטח המרעה של הנתבע 1, נ/5 – פרסום בילקוט הפרסומים – פארק רמות מנשה, נ/8 – חוות-דעתו של ד"ר פרדיס מילו – מומחה למחלות א.א.ג., ו- נ/9 – חוות-דעתו של ד"ר סטנלי היימס – רופא עיניים ומנתח.

דיון – שאלת האחריות

התאונה

22. התובע העיד, בכתב ובעל-פה, לעניין התאונה, נסיבותיה וסיבותיה, כדלקמן:

"בתאריך 13/11/04 יום שישי, רכבנו על אופניים, אני ואשתי יחד עם זוג חברים, קרבצ'וק אלכסיי ונטליה, שני ילדינו ושני ילדיהם.

אנו נהגנו לצאת לרכב שתי המשפחות יחד מדי שבוע בימי שישי או שבת.

באותו יום, כמו בפעמים אחרות, יצאנו לרכב בשעת בוקר מוקדמת בסביבות השעה 8:00 או בסמוך לכך.

אנו רכבנו מכיוון הר מנשה בשביל עפר מסומן כ'שמורת טבע' היורד ומתחבר בסמוך ליציאה לכביש הראשי, כביש המוביל לאתר הטיולים המוכר הנקרא 'גבעת הרקפות'. במסלול הרכיבה הגענו בסביבות השעה 12:00 או סמוך לכך לשביל סמוך לגבעת הרקפות ליד קיבוץ גלעד, שם רכבנו בשביל בירידה, אני רכבתי ראשון, כאשר לפתע נתקלו האופניים עליהם רכבתי במכשול, כתוצאה מכך עפתי מאופניים למרחק ונפלתי בחוזקה רבה תוך שראשי פגע באדמה.

בהתחשב בזמן הרב שחלף מאז התאונה ובפגיעה הקשה, אני זוכר את הנפילה ולאחר מכן זכור לי במעורפל שירקתי דם, לא הצלחתי לפתוח את העיניים ושכבתי במשך זמן מה. זכור לי שהגיעה אישה שאמרה לי לא לזוז ולאחר זמן נוסף טיפלו בי והעלו אותי לאמבולנס. יעקב בני נסע איתי באמבולנס.

בדיעבד התברר כי נתקלתי עם האופניים בחוט תיל שהיה בגובה נמוך, כנראה קשור מצד אחד לעמוד ברזל ומונח על האדמה מצד שני מבלי שהיה עליו כל סימון ולא ניתן היה להבחין בו. אני הגעתי ברכיבה בירידה ולא הבחנתי בו כלל ולא יכולתי לראות אותו. החוט היה מונח כה נמוך שלא ניתן היה להבחין בו.

השביל בו רכבנו הינו שביל בו אנשים רבים מטיילים ברגל או באופניים. השביל הוא שביל רחב, נוח לטיולים, ללא עצים ולא היה ניתן לצפות למכשול כזה. המדובר במסלול רכיבה, שאילולא המכשול, היה מסלול בטוח לרכיבה. האחראי למתיחת החוט או השארתו בשטח כפי שהיה ללא סימון או שילוט, הפך מקום הנראה נוח ובטוח לטיולים למקום מסוכן. השביל מסומן כשמורת טבע ומיועד לטיולי משפחות.

זאת הייתה פעם ראשונה שרכבנו בשביל הזה".

(ת/4, סעיפים 11-4)

23. בעדותו בעל-פה, אימץ התובע את עדותו בכתב – ת/4 (עמ' 20, ש' 3). הוא חזר והדגיש, כי המדובר במסלול טיולי אופניים מאושר ומסומן (עמ' 22, ש' 31-11). התאונה נגרמה בגין מפגע בטיחותי שהיה במסלול הטיולים (חוט התיל) (עמ' 23, ש' 14-10). במהלך הטיול, הוא רכב על אופניו והוביל את שיירת המטיילים שכללה, אשתו ושני ילדיהם (יעקב וארקדי) ובני משפחת קרבצ'וק (אלכסיי ובת זוגו נטליה ,ובנם ארקדי) (עמ' 25, ש' 32; עמ' 26, ש' 9-6). עובר לתאונה, הוא לא זיהה את המפגע הבטיחותי (חוט התיל) (שם, ש' 12-10). התצלום (נספח א' ל-ת/3 שהוא גם ת/2), מתעד את זירת התאונה. (עמ' 30, ש' 87).

24. אלכסיי היה עד ראייה לתאונה. הוא העיד, בכתב (ת/3) ובעל-פה ,לענייננו שלנו. עדותו, תומכת, מאשרת, מחזקת ומסייעת את עדותו של התובע דנן. (ת/3, עמ' 16, ש' 24; עמ' 17, ש' 27-26; עמ' 18, ש' 3-1, ש' 30-22; עמ' 19, ש' 13-8).

להדגמה בלבד נצטט חלק מעדותו של אלכסיי, כפי שנמסרה במהלך חקירתו שתי וערב: "זה נראה לי מוזר כי ראיתי שהוא [התובע-ש.ס.] פתאום עף באוויר, נופל ומחליק והאופניים שלו חזרו אחורה, כאילו משכו אותו" (עמ' 17, ש' 27-26)בהמשך, העיד אלכסיי ,כי חוט התיל היה קשור מצד אחד לעמוד ברזל ומונח על האדמה מצד שני מבלי שהיה עליו סימון ,ו- "זה בטוח. אחרי הנפילה. אני שחררתי את החוט הזה. הוא קשור מצד אחד לעמוד ברזל ומצד שני שכב על הכביש [הדרך-ש.ס.]. אני שחררתי את האופניים" (עמ' 18, ש' 23-22); וכן: "ראיתי [מה קרה-ש.ס.]. נסעתי אחריו. ראיתי שהוא [התובע-ש.ס.] נפל. ראיתי שהאופניים עפים לצד שמאל" (שם, ש' 29).

25. גם יעקב היה עד ראייה לתאונה. הוא העיד, בכתב (ת/8) ובעל-פה, לעניין התאונה, נסיבותיה, סיבותיה ותוצאותיה. עדותו מאשרת, מחזקת, תומכת ואף מסייעת עד למאוד את עדותו של התובע דנן. (ת/8; עמ' 37, ש' 18, ש' 33-31; עמ' 38, ש' 18-4; עמ' 39, ש' 20-2, ש' 33-24; עמ' 40, ש' 10-8).

26. נטליה ומרינה לא היו עדות ראיה לתאונה. הן הגיעו למקום התאונה מספר שניות לאחר שקרתה. הן רכבו על אופניהן והיו בסוף השיירה, אחרי ארקדי הבן של התובע ומרינה ,וארקדי הבן של אלכסיי ונטליה. הן העידו בקשר לנסיבות האופפות את התאונה, במיוחד, טיול האופניים במסלול הטיולים, מיקום התאונה ומצב האופניים לאחר התאונה; נזקי הגוף ומצבו הרפואי של התובע עקב התאונה; אזעקת אמבולנס מד"א למקום התאונה ופינוי התובע לבית-החולים; המפגע הבטיחותי שהיה במסלול הטיולים (חוט תיל קשור מצד אחד לעמוד ברזל בגובה נמוך ומצד שני מונח על האדמה (להלן: "המפגע הבטיחותי"), העדר סימון ושלטי אזהרה במקום התאונה, תיאור מסלול הטיולים וכיוצא באלה. (ת/1; עמ' 13, ש' 2, ש' 15-13, ש' 23; עמ' 14, ש' 20-18, ש' 31-30; עמ' 15, ש' 3, ש' 13, ש' 29-21; ת/7, עמ' 35, ש' 7, ש' 19-17, ש' 33-27; עמ' 36, ש' 16-9, ש' 33; עמ' 37, ש' 14-5).

ויודגש: גם עדויותיהן של נטליה ומרינה, מחזקות, מאשרות, תומכות ואף מסייעות את עדותו של התובע לעניין התאונה, נסיבותיה וסיבותיה.

זאת ועוד, מצאתי אישור, חיזוק ותימוכין לעדויותיהם של התובע, אלכסיי, יעקב , נטליה ומרינה, לענייננו-שלנו, גם בשאר הראיות המונחות בפניי, במיוחד, עדותו בכתב (ת/6) ובעל-פה של מאיר; ת/2; נ/2; נ/8 – במיוחד – פרק האנמנזה; עדותה של מרי, לפיה: "על-פי מדידה שנערכה עבור המינהל על-ידי חברת מודדי טבעון, מקום הנפילה [התאונה-ש.ס.], נכלל במשבצת קיבוץ גלעד – הנתבע 1" (נ/10, סעיף 3. ההדגשה שלי-ש.ס.; עמ' 59, ש' 3 ,והודאתו של רון -העומדת בסתירה קוטבית ומוחלטת לטענותיהם של הנתבעים 1 ו- 3 וראיותיהם - לפיה: "אם הייתי יכול לחסום היום את הדרך ולא להרשות למטיילים או להולכי רגל להפריע לי לעשות ולשמר את הדרך, הייתי עושה. השטח בו קרתה התאונה זה שטח משבצת של הקיבוץ וזה לא שטח מרעה והקיבוץ חוכר אותו מהמינהל" עמ' 52 ,ש' 20 – 20. ההדגשות שלי – ש.ס.).

27. הנה-כי-כן, עדויותיהם של התובע, אלכסיי, יעקב, נטליה ומרינה, לעניין התאונה, נסיבותיה, סיבותיה ותוצאותיה היו, ככלל, סבירות ומהימנות עליי. בעדויות אלה, לא מצאתי סתירות מהותיות ויורדות לשורשו של עניין. ההפך הוא הנכון. עדויות אלה מחזקות, מאשרות, תומכות ומסייעות האחת את רעותיה. וכן, ישנו אישור, חיזוק, תימוכין ואף סיוע לעדויות אלה אף בשאר הראיות המונחות בפניי, כפי שפירטתי בסעיף 26 דלעיל. על-כן ולענייננו-שלנו, ראויות ראיות אלה למלוא המשקל.

המסגרת הנורמטיבית – עוולת הרשלנות

28. עוולת הרשלנות מוסדרת, מבחינה נורמאטיבית, בסימן ד' לפרק ג' לפקודה.

סעיף 35 לפקודה מגדיר את עוולת הרשלנות וקובע, כי:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולת עושה עוולה."

סעיף 36 לפקודה מגדיר את חובת הזהירות וקובע, כי:

"החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף".

29. שלושה יסודות לעוולת הרשלנות: קיומה של חובת זהירות (מושגית

וקונקרטית) על המזיק כלפי הניזוק; הפרתה של חובת הזהירות, קרי – התרשלות;

ונזק. (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113, 122 (1983).

(להלן: "פרשת ועקנין"). וכן, ובנוסף, המזיק-המעוול, יחוב בנזיקין, אם גרם לנזק

באשמו (סעיף 64 לפקודה). כידוע, פסק האנגלי Donoghue v. Stevenson [1932] A.C.

562 קבע, בשנת 1932 ולראשונה, את יסודותיה של עוולת הרשלנות. זהו פסק-הדין

המכונן בדיני הרשלנות. מאז ועד ימינו אלה, עוברת עוולה זו "מוטציה". היא "לובשת

צורה ופושטת צורה חליפית, מתכווצת ומתרחבת ואינה יודעת מנוח". (י. גלעד "על

'הנחות עבודה' אינטואיציה שיפוטית ורציונלית בקביעת גדרי האחריות ברשלנות",

משפטים כ"ו 295, 296 (תשנ"ו). בהלכה הפסוקה, קיימות גישות שונות באשר

למידותיה ומלבושיה המשפטיים של האחריות ברשלנות, במיוחד הכלים להוכחת תנאי

היסוד לאחריות (ההתרשלות וחובת הזהירות) ומרכיביהם. (ראו – 862/80 עירית חדרה

נ' זוהר, פ"ד לז(3), 757, 768 (1983); 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113,

130-129 (1985); 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45, 66 (1994); ע"א 3124/90

סבג נ' אמסלם, מיום 23.2.1995; ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3), 385, 408

(2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל,פ"ד סב(1) 803; ע"א 2061/90 מרצלי נ'

מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 802, 809 (1993); ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה, מיום

4.1.2009; ע"א 9313/08 אופנברג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב-יפו,

מיום 7.9.2011; ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, מיום 15.7.2013; ת"א (ת"א) 2271/04

עזבון המנוחה תמיר ברז ז"ל נ' ביתילי בע"מ, מיום 7.4.2010).

לפי גישה אחת, המבחן לקיום חובת הזהירות הוא מבחן הצפיות, ויש להבחין בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית. לפי הגישה האחרת, קיומה של חובת הזהירות נבחן כמקשה אחת, באמצעות מבחן הקרבה (Proximity) או הרעות (Neighborhood) בין המזיק לניזוק, בנוסף לבחינה האם הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נורמאטיבית על המזיק. ויודגש: חרף ההבדלים בין הגישות דנן, משלבות שתיהן שיקולי מדיניות בעיצובה של חובת הזהירות הנורמאטיבית על המזיק.

30. לאחרונה הציג בית-המשפט העליון (כב' השופט י' עמית) מודל חדש לעוולת

הרשלנות, לפי התרשים כדלקמן:

חובת זהירות

מושגית

קונקרטית

צורך

לצפות

יכולת

לצפות

צורך

לצפות

יכולת

לצפות

התרשלות

(אשם)

התנהגות שיצרה סיכון בלתי סביר אשר אדם סביר יכול לצפותו

קשר סיבתי

נזק

עובדתי

משפטי

מבחן הצפיות

מבחן הסיכון

מבחן

השכל הישר

* שיקולי המדיניות הם יסוד "החובה", אשר על פי המודל המסורתי, נבדקו בתחילת הדרך."

(ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, מיום 15.7.2013).

חובת הזהירות של מחזיק או בעלים של מקרקעין

31. מחזיק או בעלים של מקרקעין נושא בחובת זהירות למבקרים בהם. (4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2) 111, 122, 133; פרשת וקנין, בעמ' 130; רע"א 7875/06 בודי נ' מלכה, מיום 19.2.2007; רע"א 7875/06 זלף נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, מיום 29.11.2009). מחזיק או בעלים של מקרקעין נושא בחובה לנקוט כלפי המבקרים בהם בזהירות סבירה למען ביטחונם ושלומם. הם חייבים להזהיר את המבקרים במקרקעין בפני סכנות הכרוכות בשהותם ושימושם בהם והצפויות להם, ולפקח על המקרקעין והשימוש בהם בדרך המגינה על ביטחונם ושלומם של המבקרים בהם. חוסר אזהרה ופיקוח מתאימים, כשהם מתחייבים לפי נסיבות העניין, מהווה רשלנות מצד המחזיק או הבעלים של המקרקעין. חובת הזהירות של המחזיק או הבעלים של המקרקעין טומנת בחובה, בין היתר, החזקת המקרקעין במצב שאינו מהווה סכנה לאדם המבקר בהם ולסביבה; וידוי איסור כניסה למקרקעין שיש בהם מפגעים בטיחותיים; ונקיטת כל האמצעים הסבירים לשם הסרת המפגעים הבטיחותיים שבמקרקעין.

32. מחזיק או בעלים של מקרקעין חייב, אפוא, לנקוט אמצעי זהירות המתחייבים, לפי נסיבות העניין, במטרה להרחיק כל סכנה אפשרית אשר ניתן לצפותה, וככל שהשימוש במקרקעין מסוכן יותר, עליו לנקוט אמצעי זהירות מוגברים.

מכאן אעבור לבחינת אחריותם הנזיקית של הנתבעים 1 ו- 4 לתאונה ולנזקי התובע הנתבעים.

מהתם להכא

התרשלות הנתבע 1

33. כמבואר, הנתבע 1 הוא החוכר לדורות של המקרקעין לפי חוזה החכירה (ת/10). במועדים הרלוונטיים לתביעה, המקרקעין היו חלק ממשבצת חקלאית של הנתבע 1, וקק"ל היא הבעלים הרשום שלהם בשלמות (ת/6; עמ' 32, ש' 12). התאונה קרתה במסלול הטיולים שבתוך המקרקעין. הנתבע 1 החזיק והשתמש במקרקעין כמנהג בעלים. הוא בעל השליטה והפיקוח עליהם. הוא השתמש במקרקעין כמכלאת שדה לעדר הבקר שבבעלותו ,ושימושו זה הוא בניגוד לדין ולחוזה. המדובר בשימוש חורג. הוא או מי מטעמו הניח, שלא כדין, מנע בקר בדרך , שמהווה גם מסלול טיולים . בצד מנע הבקר ישנו מפגע בטיחותי (חוט תיל שנקשר מצדו לעמוד ברזל ומצד האחר הונח על הדרך). המדובר במפגע בטיחותי מסוכן עד למאוד למבקרים במקרקעין. הנתבע 1 לא הזהיר את המבקרים במקרקעין בפני הסכנות הכרוכות במפגע הבטיחותי דנן והצפויות להם במהלך טיולי האופניים במסלול הטיולים, ולא פיקח על המקרקעין והשימוש בהם בדרך המגינה על ביטחונם ושלומם של המבקרים בהם ובכללם התובע. המדובר בהתנהגות, במעשה ובמחדל, חמורה ומסוכנת עד למאוד. בהתנהגותו דנן, התרשל הנתבע 1 כלפי התובע וגרם, באשמו, לתאונה ולנזקי הגוף הנתבעים. המדובר ברשלנות רבתי.

אחריות הנתבע 4 בנזיקין – האומנם?

34. אפתח ואומר, כי התובע לא הוכיח כדין את עילת התביעה כנגד הנתבע 4. כאמור, טענתו הקרדינאלית של התובע לעניין דנן היא, כי הנתבע 4 הוא הבעלים של המקרקעין, ובתור שכזה הוא נושא בחובת זהירות (מושגית וקונקרטית) למבקרים בהם, וכי במקרה דנן הוא התרשל כלפי התובע בכך "שלא דאג לפקח או בשיתוף פעולה עם הקיבוץ להסיר כל מפגע [במקרקעין]... והוא אפשר מעבר מטיילים בשטח משבצת חקלאית של הקיבוץ... בעלות במקרקעין בנסיבות העניין מקימה אחריות כלפי באי המקרקעין".

(סעיפם 60 ו- 61 לכתב הסיכומים).

35. כמבואר, קק"ל היא הבעלים הרשום בשלמות של המקרקעין. הנתבע 1 הוא החוכר לדורות של המקרקעין לפי החוזה. חוזה חכירה לדורות במקרקעי ישראל, הוא, למעשה, חוזה מכר מקרקעין שנועד לעקוף את המגבלה הקבועה בחוק יסוד בדבר העברת הבעלות במקרקעי ישראל. החכירה לדורות היא זכות קנין ושונה במהותה מזכות שכירות רגילה. היא קרובה במהותה לזכות הבעלות ותכונותיה מוענקות לה, בדרך כלל, בהתחייבות חוזית. (ע"א 2821/95 לוסטינג נ' מייזלס, פ"ד נ(1), 517, 526-525 (1996)). הנתבע 4 אינו הבעלים של המקרקעין.

36. לפי החוזה, הנתבע 1 חכר לדורות את המקרקעין לתקופה של 49 שנים, עם אופציה לתקופה נוספת של 49 שנים (סעיף 3 לחוזה). וכן, הוא התחייב לשמור על המקרקעין כשמירת בעלים סביר; הוא רשאי לנהוג בהם מנהג בלעים; ורואים אותו כבעלים לעניין הוראות כל דין המטילות חובות על הבעלים של המקרקעין או אחריות כלשהי לכל מעשה או מחדל, לרבות אחריות בנזיקין. (סעיף 10 לחוזה).

37. כמבואר, חוזה החכירה העניק לנתבע 1 את מרב הזכויות במקרקעין, והנתבע 1 נהג בהם, בפועל, מנהג בעלים. הנתבע 4 אינו הבעלים של המקרקעין. קק"ל היא הבעלים הרשום בשלמות של המקרקעין. לפי מכלול נסיבות המקרה דנן ,המדובר בבעלות מופשטת בלבד ואין לצפות ממנה או מהנתבע 4 פיקוח ושליטה על המקרקעין. הפיקוח והשליטה על המקרקעין הוא רק בידי הנתבע 1. מן המפורסמות הוא, כי מקרקעי ישראל הם רבים ומפוזרים. הנתבע 4 מנהל כ- 93% ממקרקעי ישראל. קיים קושי מעשי רב בפיקוח פיזי ושליטה כל אתר ואתר בהם. במקרה דנן, הפיקוח והשליטה על המקרקעין הועברו לפי החוזה לפתחו של הנתבע 1, והוא נהג בהם, בפועל, מנהג בעלים. מכאן, אין להטיל אחריות נזיקית על הנתבע 4, בהיותו המחכיר לדורות של המקרקעין, בשם הבעלים הרשום (קק"ל) ,לנתבע 1.

מעל לכל צורך אוסיף, כי התובע לא טוען שהנתבע 4 הוא בעל חוזה עם הנתבע 1, והוא אחראי בנזיקין כבעל חוזה לפי סעיף 15 לפקודה.

ויודגש: במקרה דנן אף לא הוכח כדין, כי הנתבע 4 אחראי כבעל חוזה לתאונה ולנזקי התובע הנתבעים.

קשר סיבתי

38. אכן, על התובע להוכיח לפי מידת ההוכחה במשפטים אזרחיים, קשר סיבתי,

עובדתי ומשפטי בין התרשלות לנזק. הקשר העובדתי הוא "הגורם שבלעדיו אין" – "condition sine qua non". משנקבע קיום הקשר הסיבתי העובדתי, קמה ועומדת השאלה, אם הקשר הסיבתי לא נשלל בשל שיקול של "סיבתיות משפטיות" (פרשת ועקנין, בעמ' 146; ע"א 704/71 אגברייה נ' המאירי, פ"ד כו(1) 743, 747 (1972); ע"א 100/82 עציוני נ' עזקרי בע"מ, פ"ד מ(2) 133, 138 (1986)). מבחניו של הקשר הסיבתי המשפטי קבועים בסעיף 64(2) לפקודה. על-פיהם, לא תוטל אחריות בנזיקין על אדם אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". כאמור, המבחן של "הסיבה המכרעת" נקבע על-ידי בית-המשפט על-פי אמות מידה משפטיות וערכיות, אשר במרכזן עומדים שלושה מבחנים חלופיים: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר (ע"א 23/61 סיימון נ' משה פ"ד י"ז(1) 449, 465-460 (1961)). בעוולת הרשלנות, המבחן הנהוג הוא מבחן "הצפיות" (פרשת ועקנין, בעמ' 146), לפיו השאלה אם המזיק כאדם סביר צריך היה לצפות שהתרשלותו תביא לנזקו של התובע. כאשר בהשתלשלות האירועים התערב גורם זר – בין זה צד ג' ובין זה הניזוק עצמו – תישאל השאלה, אם התערבותו של אותו גורם זר היא בגדר הצפיות הסבירה.

39. במקרה דנן, אין להכביר מילים, כי התרשלות הנתבע 1 גרמה לתאונה ולנזקי הגוף שנגרמו לתובע בגינה. הנתבע 1, שנהג במקרקעין מנהג בעלים, צריך היה לצפות שהתרשלות תביא לנזקיו של התובע. וכן, קיים קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין התרשלותו של הנתבע 1 לבין התאונה ונזקי התובע, גם לפי שני המבחנים הנוספים: מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר.

אשם תורם

40. אכן, עסקינן בתאונת אופניים, בה נפגע התובע במהלך מסלול טיולים במקרקעין שהם בהחזקת, בשליטה ובפיקוח הנתבע 1. לאחר שבחנתי את הראיות הקבילות ובעלות משקל שהונחו בפניי ולאחר שעיינתי, עיין היטב, בכתבי הסיכומים, נחה דעתי, כי במכלול נסיבות המקרה דנן, יש לייחס לתובע אשם תורם בגרימת התאונה. בדיקת המקרה הספציפי על כל נסיבותיו, הן לפי מבחן "האדם הסביר" והן לפי מבחן "מידת האשמה", מראה בעליל, כי התובע תרם באשמתו לקרות התאונה. טענות התובע וראיותיו, לעניין זה ועם כל הכבוד, אינן סבירות ואינן מקובלות עליי. הוכח בפניי כדין, כי מסלול הטיולים היה מעפר. בזירת התאונה, המסלול מאוד נוח, ישר, ועם שדה ראיה פתוח וטוב מאוד. וכה העיד אלכסיי לעניין זה: "הדרך שיוצאת לאספלט רואים את כל המסלול מאוד טוב, פתוח, ישר, חלק וזה יציאה לאספלט". (עמ' 19, ש' 9-8; וראו – ת/2).

וכן, התובע תיאר למומחה את התאונה וסיבתה, והמומחה רשם, בחוות-הדעת, גרסתו של התובע, בזו הלשון: "בתאריך 13.11.2004 נסע מר פאיירמן מיכאל על אופניו. לפתע, לדבריו, סונוור על-ידי השמש ולא ראה חוט תייל מתוח על הדרך ואי לכך נפל מאופניו."

(פרק אנמנזה לחוות-הדעת. ההדגשה שלי-ש.ס.).

41. אין להכביר מילים, כי גרסתו דנן של התובע לסיבת היתקלותו בחוט התיל ושלא נסתרה כלל, עומדת בסתירה מוחלטת לגרסתו בכתב התביעה המתוקן, ולראיות התביעה בעניין זה.

דומני, לא אחטא לאמת אם אומר, כי רוכב אופניים סביר המטייל במסלול טיולים ומסנוור על-ידי השמש, במהלך הטיול, היה נזהר יותר מהתובע. בהתנהגות התובע דנן, דבק אשם תורם לתאונה. המשך רכיבתו על האופניים במסלול הטיולים ,כשהוא מסנוור על-ידי קרני השמש, תרמו לסיכון שגרם לתאונה. בהתחשב במכלול נסיבות המקרה דנן, יש לייחס לתובע אשם תורם לגרימת התאונה בשיעור 20%.

הנזק ושיעור הפיצויים

בסיס החישוב והנכות הרפואית והתפקודית לעבר ולעתיד

42. התובע יליד 30.6.1960, נשוי + 2, והוא מהנדס בניין במקצועו. הוא עובד בתפקיד מהנדס בניין ומפקח על פרויקטים, החל משנת 1996, אצל חיים אנגל – הנדסת ביצוע. שכרו השנתי והחודשי הממוצע , בשנים 2000 עד 2008 ,הוא כדלקמן:

התובע לא הגיש ראיה כלשהי לגבי הכנסותיו בשנים 2009, 2010 ו- 2011. בשנת 2012 ,שכרו החודשי והממוצע היה סך של 13,324 ₪ ,ולאחר שערוך כדין להיום – 13,494 ₪. לאחר התאונה, היה התובע באי-כושר מלא לעבודה למשך שלושה חודשים. לאחר מכן, הוא חזר לעיסוקו הקודם בהיקף מלא וללא חסרון כיס, וזאת עד היום.

43. המומחה קבע לתובע דרגת נכות רפואית משוקללת ויציבה בשיעור 35.2%, כאמור בסעיף 6 דלעיל. וכן, אין חולק, כי לתובע נגרמה נכות רפואית יציבה נוספת בשיעור 20% בתחום העיניים. יוצא, כי נכותו הרפואית המשוקללת והיציבה של התובע, בגין התאונה, היא בשיעור 45% (במעוגל).

ויודגש: הצדדים ויתרו, מדעת ומרצון טוב, על חקירתו של המומחה על חוות-דעתו בבית-המשפט. המומחה פעל בדל"ת אמות הסמכות שניתנו לו. בנסיבות העניין, אין הצדקה כלשהי בדין לסטות מחוות-הדעת. על-כן, אני מבכר את חוות-דעתו של המומחה על חוות-דעתו של ד"ר מילו (נ/8).

44. אכן, נשארה לתובע נכות תפקודית בשל התאונה. בהתחשב במכלול נסיבות העניין ובכלל זה נסיבותיו האישיות של התובע, גילו הנוכחי, עברו, השכלתו, עבודתו, הכשרתו המקצועית, חזרתו לשוק העבודה באופן קבוע, בהיקף מלא וללא חסרון כיס, דרגת נכותו הרפואית היציבה וטיבה, מצב העבודה בשוק ועוד נסיבות כהנה וכהנה, אומר, כי נכותו התפקודית של התובע היא בשיעור 30%.

45. כאמור, שכרו החודשי הממוצע של התובע עובר לתאונה ולאחר שערוך כדין להיום הוא סך של 12,009 ₪ ברוטו. הפסד השתכרותו לעבר יחושב לפי שכר זה. וכן, הוכח בפניי כדין, כי במהלך השנים 2000 ועד היום, עלה שכרו החודשי והממוצע של התובע. על-כן, הפסד השתכרותו של התובע לעתיד יחושב לפי שכר חודשי בסך של 15,000 ₪ ברוטו.

שומת הפיצויים

הפסד השתכרות לעבר

46. התובע נעדר מעבודתו למשך שלושה חודשים בגין התאונה. הפסד השתכרותו לתקופה זו הוא כדלקמן:

12,009 ₪ X 10% X 3 חודשים = 36,027 ₪ ,ובתוספת ריבית חוקית מאמצע התקופה ועד היום (להלן: "הריבית") מגיע סכום זה לסך של 38,999 ₪.

ויודגש: התובע חזר לעיסוקו הקודם ביום 13.2.2005, באופן קבוע ובהיקף מלא. מאז חזרתו לעבודתו ועד היום, אין לו חסרון כיס.

הפסד השתכרות לעתיד

47. אין להכביר מילים, כי במקרה דנן אין אפשרות לערוך חישוב אקטוארי בראש נזק זה, משום שלא ניתן לקבוע במדויק את שיעור הפסד השתכרותו של התובע במומו עקב התאונה. התובע חזר לעיסוקו הקודם בהיקף מלא ביום 13.2.2005 . מאז ועד היום, לא הוכח כדין הפסד השתכרות בגין התאונה. קיימת אי-ודאות בקביעת הפסד כושר השתכרותו של התובע במומו עקב התאונה. הנכות הרפואית היציבה אינה משקפת, בפועל, אובדן הכושר של התובע להשתכר במקצועו. הדבר מקבל משנה תוקף גם בהעדר פרטים נכונים, מלאים ומדויקים לגבי הכנסתו של התובע בשנים 2009, 2010, 2011, 2013 ואילך. עדותו של התובע לעניין הפסד כושר השתכרותו במומו ותפקודיות נכותו, הן בהיבט הרפואי והן בהיבט התעסוקתי, אינה סבירה ואינה מהימנה עליי.

וכן, קיימת אי-ודאות גם לגבי אורך תקופת השתכרותו של התובע. על-כן, יש לפסוק לתובע סכום גלובאלי בראש נזק זה.

בהתחשב במכלול נסיבות העניין, אני פוסק לתובע, על דרך האומדן הכללי, סך של 320,000 ₪, נכון להיום.

זכויות סוציאליים, לעבר ולעתיד

48. אני פוסק לתובע, בראש נזק זה, סך של 41,550 ₪.

עזרת צד ג' לעבר

49. אכן, הוכח בפניי כדבעי, כי התובע נזקק לעזרה סיעודית בגין מצבו הרפואי לאחר התאונה, עזרה שקיבל מבני משפחתו. דא עקא, גובה הנזק ושיעור הפיצויים, בראש נזק זה, לא הוכחו במדויק וראיות התביעה לעניין זה, אינן סבירות ואינן מהימנות עליי. על דרך האומדן הכללי, אני פוסק לתובע סך של 15,000 ₪, נכון להיום.

הוצאות רפואיות ונסיעה – לעבר ולעתיד

50. אכן היו ויהיו לתובע הוצאות רפואיות בגין התאונה שאינן כלולות בסל הבריאות לפי חוק בריאות ממלכתי, תשנ"ד – 1994. וכן, היו לו ויהיו לו הוצאות נסיעה הכרוכות בטיפולים הרפואיים שקיבל ויקבל בעתיד בגין התאונה. התובע לא הוכיח במדויק את גובה הנזק ושיעור הפיצויים בראש נזק זה. על דרך האומדן הכללי, אני פוסק לו סך של 20,000 ₪, נכון להיום.

נזק לא ממוני

51. בראש נזק זה ובהסכמת הצדדים, אני פוסק לתובע סך של 180,000 ₪, נכון להיום.

שאר הנזקים הנתבעים

52. התובע לא הוכיח כדין את שאר ראשי הנזק הנתבעים, ודין טענותיו, לעניין זה, להידחות.

סכום הפיצויים הכולל

53. הנה כי כן, שומת הפיצויים היא כדלקמן:

א. הפסד השתכרות לעבר - 38,999 ₪.

ב. הפסד השתכרות לעתיד - 320,000 ₪.

ג. הפסד זכויות סוציאליים לעבר ולעתיד - 41,550 ₪.

ד. עזרת צד ג' לעבר - 15,000 ₪.

ה. הוצאות רפואיות ונסיעה לעבר ולעתיד - 20,000 ₪.

ו. נזק לא ממוני - 180,000 ₪.

סה"כ - 615,549 ₪.

בניכוי אשם תורם 20% - 123,110 ₪. -

סה"כ - 492,439 ₪.

התוצאה

54. התוצאה היא, אפוא, כי אני נעתר לתביעה ומחייב בזה את הנתבעים 1 ו- 3 לשלם לתובע כדלקמן:

א. סך של 492,439 ₪;

ב. הוצאות משפט (אגרה והוצאות מומחים רפואיים) בסך של 10,200 ₪ ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% + מע"מ כחוק מהסכום הפסוק.

ג. הסכומים האמורים ישולמו לתובע, באמצעות בא-כוחו, בתוך 30 יום מיום המצאת פסק-הדין לידי הנתבעים 1 ו- 3, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ד. התביעה כנגד הנתבע 4 נדחית בזה. התובע ישלם לנתבע 4 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך של 20,000 ₪.

ה. ההודעה לצד השלישי נדחית בזה, ללא צו להוצאות.

המזכירות תמציא פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ט שבט תשע"ו, 08 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.