בפניי בקשות מטעם הנתבעים לביטול פסק הדין מיום 6.5.15 בתיקים המאוחדים שבכותרת.

פסק הדין אך נתן תוקף להסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים במסגרת דברים שהוחלפו מחוץ לאולם, מו"מ בו נכחו גם הצדדים עצמם - מנהל התובעת, הנתבע 1 ("הנתבע") והנתבעת 2 ("הנתבעת") - נוסף על עורכי דינם.

ביום 14.5.15 הגיש הנתבע בקשה לביטול פסק הדין בה טען כי "ביום הדיון לא היה שפוי בדעתו", וכי "הסכמתו שנתן ביום הדיון היתה תחת השפעת התרופות", אותן הוא נוטל כתחליף לסם (מתדון). הבקשה הוגשה ע"י הנתבע בעצמו ולא על ידי עורך הדין שייצג אותו בדיון מיום 6.5.15, ובמשך למעלה משש שנים קודם לכן מאז הגשת כתב ההגנה הראשון ביום 24.2.09 ("עו"ד עבדאלכרים"). משכך, ואף לאור הטענות לגופן, ביקשתי גם את התייחסות עו"ד עבדאלכרים לבקשה לביטול, ואני מודה לו על כך שזו אכן הוגשה תוך פרק הזמן הקצר שנקצב לכך.

ביום 17.5.15 הלכה הנתבעת בעקבות הנתבע והגישה אף היא בקשה לביטול פסק הדין, בה טענה כי "ביום הדיון היתה נתונה תחת לחץ נפשי מוגבר ואיומים והפחדות אשר הופעלו עליה על ידי עורך הדין המייצג בתיק וההחלטה להגיע לפשרה היתה תחת לחץ ואיומים". בקשה זו של הנתבעת הוגשה מטבע הדברים ע"י הנתבעת בעצמה, ולא ע"י עורך הדין שייצג אותה בדיון מיום 6.5.15 ובמשך קרוב לשנה קודם לכן מאז מונה לייצגה לפי מינוי מטעם הלשכה לסיוע משפטי ביום 1.7.14 ("עו"ד דבאח"). משכך, ואף לאור הטענות לגופן, ביקשתי גם את התייחסות עו"ד דבאח לבקשה לביטול. התייחסות כאמור לא הוגשה. לאחר שהמתנתי זמן נוסף מחלוף המועד שנקצב לכך, תינתן ההכרעה בבקשה ללא התייחסות זו.

רקע דיוני ועובדתי

התובעת רכשה מעמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ ("עמידר") באמצעות מכרז, מקרקעין בעיר עכו סמוך לחוף הים, ובאה בנעלי עמידר לעניין זכויות וחובות. על המקרקעין בנוי בין השאר נכס המצוי ברח' מרדכי אנילביץ 5, בו מתגורר כיום הנתבע ("הנכס", או "הדירה").

הנתבעים הם אח ואחות, אשר היו זכאים להיחשב כדיירים מוגנים בדירה, בהתאם להוראת סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר, התשל"ב-1972 ("החוק"). חוזה דיירות מוגנת נחתם בשנת 1969 בין עמידר לבין מר אחמד מאדי המנוח. כאשר הלה הלך לעולמו עברו זכויות הדיירות המוגנת לגב' פתחיה מאדי המנוחה ("המנוחה"), וזכויותיה עברו אל הנתבעים כאשר הלכה היא לעולמה.

ביום 8.2.09 הוגשה ע"י התובעת כנגד הנתבעים התביעה בתיק 4759-02-09 ("התביעה הראשונה"). בתביעה הראשונה טענה התובעת כי בנכס בוצעה תוספת בניה בלתי חוקית ("התוספת"), ללא היתר כדין וללא הסכמת עמידר, בגינה הוגש כנגד הנתבע כתב אישום עוד בשנת 1996 וכי ניתן פסק דין אשר חייבו להרוס את התוספת ולשלם קנס. עוד נטען כי בשנת 2002 הוגשה ע"י עמידר תביעה אזרחית בה עתרה להריסת התוספת ולתשלום דמי שימוש ראויים בגינה, וכי בפסק דין משנת 2003 נמנע בית המשפט מלהורות על הריסת התוספת רק מחשש לשלמות הנכס אך חייב את המנוחה בתשלום דמי שימוש ראויים בסך 42,000 ₪. התובעת טענה כי לא זו בלבד שהתוספת נבנתה שלא כדין, אלא שגם דמי השימוש הראויים בגינה לא שולמו על אף פסק דין חלוט זה לפיו היה על המנוחה, ועל הנתבעים שבאו תחתיה, לשלם לעמידר, ולתובעת שבאה תחתיה. התובעת טענה עוד כי הנתבעים חייבים בתשלום של כ-44,000 ₪, החלק שעליהם כדיירים לשאת בו מתוך עלות עבודות להסרת סכנה שביצעה עמידר בנכס בשנת 2005. התובעת הוסיפה וטענה כי הנתבעים כלל לא שילמו את דמי השכירות המוגנת עבור הנכס בגין התקופה שהחל מיום 1.1.2008 ועד להגשת התביעה הראשונה. בשל כל אלו, טענה התובעת, הנתבעים הפרו הפרה יסודית את יחסי הדיירות המוגנת ואיבדו את זכויות הדיירות המוגנת. על כן עתרה התובעת בתביעה הראשונה להורות על פינוי הנתבעים וסילוק ידם מהנכס, וכן לסעד כספי של כ-127,000 ₪.

ביום 29.4.13 הוגשה ע"י התובעת כנגד הנתבעים התביעה בתיק 53676-04-13 ("התביעה השניה"). בתביעה השניה טענה התובעת כי קיבלה היתר הריסה לגבי הנכס, וכי עומדת לה עילת פינוי מכוח סעיף 131(10) לחוק. התובעת ציינה כי התביעה הוגשה ללא קשר לתביעה הראשונה, שם התבססה עילת הפינוי על סעיפים 131(1) ו-131(2) לחוק. אף שברור כי במסגרת עילת הפינוי נשוא התביעה השניה, הנתבעים זכאים לדיור חלוף רק ככל שתידחה הדרישה לסעד של פינוי בתביעה הראשונה, התובעת הציעה בגדרי התביעה השניה דיור חלוף בעין (דירה ספציפית).

בנקודת זמן מסויימת לאחר הגשת התביעה הראשונה, ככל הנראה בשנת 2010, התגלע בין הנתבעים לבין עצמם סכסוך מר, תוך האשמות הדדיות בדבר איומים והתנהגות אלימה. סכסוך זה הוביל לנקיטת הליכים משפטיים בין הנתבעים בבית המשפט לענייני משפחה, וכן להוצאת "צווי הרחקה".

התוצאה המיידית של הסכסוך היתה כי הנתבעת עזבה את הנכס, ועד היום מתגורר בו הנתבע. המשמעות ארוכת הטווח של הסכסוך בין הנתבעים היתה כי הם אינם מסתדרים ואינם יכולים להתגורר יחד לא רק בנכס, אלא גם בדירה שהציעה התובעת, או בכל דירה אחרת.

להשלמת התמונה יצויין כי לאחר עזיבת הנתבעת את הנכס, ניאות מנהל התובעת להעמיד לרשות הנתבעת, לכאורה ללא כל חבות שבדין, דירה אחרת בה תוכל לגור באופן זמני, ברח' החרמון 6, עכו. בהמשך, נאלצה התובעת להגיש תובענה לפינוי דירה זו (תא"ח 59115-12-12). הנתבעת לא הגישה כתב הגנה וביום 28.2.13 ניתן כנגדה פסק דין. הנתבעת הגישה בקשה לביטול פסק הדין, וזו נדחתה, לאחר התדיינות נוספת, ביום 19.2.14. בר"ע לביהמ"ש המחוזי נדחתה אף היא (רע"א 13091-05-14).

התביעה הראשונה החלה להתברר בפני השופטת ח' לפין-הראל. בפתח הדיון ביום 9.9.13, בו אמורה היתה להתקיים בפניה ישיבת הוכחות, הציעה התובעת הצעה להסדר כולל בשני התיקים שבכותרת (דירות חילופיות נפרדות קטנות יותר לכל אחד מהנתבעים) וניתנה לה הסכמת כל הצדדים ובאי כוחם, לרבות הסכמה שהועלתה על הכתב מפי הנתבעים עצמם, והוסכם כי יוגש הסדר כתוב תוך 10 ימים, ומכיוון שכך לא נשמעו הוכחות. ההסדר לא יצא לפועל שכן לאחר הדיון חזרה בה הנתבעת מהסכמתה להסדר. זאת, בשעה שהיא מוסיפה להתגורר, מבלי לשלם מאומה, בדירה שמנהל התובעת בנדיבותו העמיד לרשותה, ברח' החרמון 6, זמן רב לאחר שכבר הוגשה כנגדה התובענה לפנותה וכבר ניתן פס"ד כנגדה. בעקבות חזרת הנתבעת מהסכמתה להסדר, החליפה הנתבעת ייצוג. לא היתה זו הפעם הראשונה, אף לא האחרונה. כאן המקום להתייחס לנושא ייצוגה.

בתחילה יוצגה הנתבעת בתביעה הראשונה ע"י עו"ד נאדר דיב, שמונה ע"י הלשכה לסיוע משפטי. בשנת 2013, בהתקרב מועד ההוכחות, לבקשת הנתבעת בוטל מינויו של עו"ד דיב ונסגר תיקה בלשכה לסיוע משפטי (הודעה מיום 20.2.13), והנתבעת נטלה עו"ד אשר ייצג אותה באופן פרטי, עו"ד פתחאללה הווארי. לאחר שהנתבעת חזרה בה מן ההסדר עליו הוסכם בדיון מיום 9.9.13, בנוכחות עו"ד הווארי ובהמלצתו, פיטרה אותו מהמשך ייצוגה, ושבה ופנתה ללשכה לסיוע משפטי. זו נאותה להעמיד לנתבעת עו"ד נוסף, אף שהחליף עו"ד ששירותיו נשכרו באופן פרטי ע"י הנתבעת, ומינתה את עו"ד מנסור קופטי לייצגה. בהמשך הלינה הנתבעת על אופן ייצוגה ע"י עו"ד קופטי (תלונות שלמצער בכל הנוגע לייצוג בפניי בתיקים שבכותרת, היו חסרות שחר), והלשכה לסיוע משפטי מינתה את עו"ד דבאח לייצגה. כיום, בגדרי הבקשה לביטול שהגישה, מעלה הנתבעת כנגד עו"ד דבאח טענות מרחיקות לכת, כפי שצוטט בפתח ההחלטה.

לא אוכל להימנע מלהעיר הערה בהקשר זה. חוק הסיוע המשפטי, התשל"ב-1972 והתקנות מכוחו נועדו על מנת למנוע חוסר שוויון בין בעלי דין, ופגיעה באדם מהטעם שמצבו הכלכלי אינו מאפשר לו לשכור עורך דין. בפועל, לא אחת נוצר מצב דברים הפוך, כאשר מתקיים חוסר שוויון דווקא לטובת בעל הדין המיוצג על פי מינוי מהלשכה לסיוע משפטי. בפועל, לעתים נוצרים סרבול והכבדה בשל ייצוג כאמור. על פי רוב הדבר נגרם כתוצאה מגישתו של בעל הדין המיוצג באופן זה - שאינו נושא בכל נטל במהלך המשפט, אינו משלם אגרה, אינו צפוי לשלם הוצאות ככל שייפסקו נגדו, אינו מוטרד מעלות העסקת בא כוחו ולכן גם לא מהיקף ההתדיינות, ובאופן כללי "אין לו מה להפסיד". לעתים רחוקות יותר הדבר נגרם כתוצאה מגישתו של עורך הדין, שאופן העסקתו עלול לעודד ריבוי הליכים, נטיה להימנע מהגעה להסדר כולל והעדפת התדיינות גם כאשר אין לכך מקום. מובן כי אין "להוריד את התינוק עם המים". חשיבותו של הסיוע המשפטי רבה. סיוע משפטי מבטיח זכות גישה לערכאות, שהיא זכות ראשונה במעלה. ועדיין, יש להיות ערים לקשיים הללו, ואחרים, שייצוג על פי מינוי מהלשכה לסיוע משפטי טומן בחובו [לביקורת ברוח דומה על דרך ההתנהלות לעתים בייצוג מכוח החוק הנ"ל, ראו: תמ"ש (קריות) 13724/04 פ.א. נ' א.א. (1.4.2007), פסקאות 6-7]. מתפקידה של הלשכה לסיוע משפטי לעמוד על המשמר על מנת לוודא כי אין ניצול לרעה של הייצוג אותו היא מעמידה לבעלי דין. המצב הכלכלי של בעל הדין אינו יכול להיות השיקול היחידי המובא בחשבון. יש לתת את הדעת גם על סיכויי טענותיו, על דרך הילוכו ותום ליבו, וכלל נסיבות העניין.

בהתדיינות זו, כמדומני, נעשה ע"י הנתבעת שימוש לרעה בייצוג שהעמידה הלשכה לסיוע משפטי, תוך הפיכת הייצוג ואף המייצגים, לכלי בידי הנתבעת לצורך העלאת טענות מטענות שונות, החל מהארכת ההליך וכלה בבקשות לביטול. בעוד התובעת והנתבע נושאים בעלויות הנכבדות של ניהול ההליכים, החליטה הנתבעת כי היא חוזרת בה מהסכמות שהושגו בפתח דיון שנועד להוות ישיבת הוכחות, הסכמות שהושגו שעה שהיא מיוצגת בידי עו"ד פרטי. האמנם היה מקום לכך שלאחר שהנתבעת כבר העבירה מתפקידו עו"ד קודם שהעמידה לה הלשכה, ושכרה שירותי עו"ד מטעמה, הלשכה תוסיף ותעמיד לה ייצוג של עו"ד שלישי? קל וחומר עו"ד רביעי? מסופקני.

חזרה אל ההתדיינות. התביעה השניה נותבה לטיפולי. ביום 19.2.14 הוריתי על איחוד הדיון בשני התיקים בפניי. בהמשך, התקיימו מגעים בנסיון להגיע לפשרה, במסגרת קדמי משפט ארוכים ביותר במהלכם התאפשר לי להתרשם באופן בלתי אמצעי מהנתבעים. משלא הושגו הסכמות ניתנו הנחיות בדבר הבאת ראיות. יוער כי התובעת הציעה לייתר הגשת חוו"ד שמאיות מטעם הצדדים ולמנות, על חשבונה, שמאי מטעם בית המשפט. הנתבעים סירבו להסדר דיוני זה. לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית וכן חוו"ד מומחה של שמאים מטעם התובעת ומטעם הנתבעים, מונה מומחה מטעם בית המשפט. הדיון מיום 6.5.15, בסיומו ניתן פסק הדין, היה הדיון הראשון שהתקיים לאחר קבלת חוות דעת השמאי שמונה כמומחה מטעם בית המשפט ("מומחה ביהמ"ש").

חוות דעת מומחה ביהמ"ש הינה מפורטת וערוכה כדבעי. בסיכום חוות הדעת ניתנו הערכות בדבר השווי הכספי של זכויות דיור מוגן בנכס, שווי זכויות דיור מוגן בדירה החילופית שהציעה התובעת, וההפרש ביניהן. עוד ניתנה הערכה לגבי דמי פינוי לנתבעים באלטרנטיבה של פיצוי כספי. דמי הפינוי בחלופה זו של פיצוי כספי הוערכו ע"י מומחה ביהמ"ש בסך של 345,000 ₪.

בפתח הדיון מיום 6.5.15 ביררתי עם ב"כ הנתבעים אם יש ממש בהערכתי לפיה בשל הסכסוך בין הנתבעים, והקושי שלהם להתגורר בדירה אחת – תהא אשר תהא הדירה בסופו של יום, בין אם הדירה החילופית המוצעת ובין אם דירה אחרת – הנתבעים יעדיפו את החלופה של פיצוי כספי. תשובתם היתה בחיוב. משכך, הצעתי לצדדים כי ישוחחו מחוץ לאולם וינסו להגיע אל עמק השווה באשר לגובה הפיצוי. הצדדים קיבלו את ההצעה ויצאו לנהל מו"מ. כעבור פרק זמן לא קצר חזרו לאולם והודיעו כי הגיעו להסכם פשרה לפיו כנגד פינוי הנכס ע"י הנתבעים ישולם לכל אחד מהם סכום של 250,000 ₪, ובסך הכל 500,000 ₪.

יצויין כי מומחה ביהמ"ש הביא בחשבון בחוות דעתו את התוספת, כהגדרתה לעיל, כחלק מן השטחים שנכללו בנכס לצורך עריכת השמאות בדבר שוויו, ממנו נגזר בין השאר גובה דמי הפינוי. אילו היה המשפט מתנהל היתה התובעת עשויה לנסות ולשכנע כי אין לקבל את גישתו זו של מומחה ביהמ"ש, אך בכל מקרה ברור כי המשמעות הנודעת לכך לצורך הפיצוי הכספי הינה כי יש להביא בחשבון מנגד גם את החוב הפסוק החלוט של דמי השימוש הראויים בגין התוספת, בסך 42,000 ₪ (נכון לשנת 2003), וכן סכום נוסף כלשהו בגין דמי שימוש ראויים בתוספת עד היום.

עוד ראוי לציין כי בגדרי הסכם הפשרה הוסכם על ויתור מצד התובעת על כל טענה כספית נוספת, ובכלל זה חלקם של הדיירים (במקור של אמם המנוחה) בעלות העבודות להסרת סכנה שביצעה עמידר אותן תבעה התובעת במסגרת התביעה הראשונה.

לפיכך, הסכם הפשרה מבטא לא רק תשלום דמי פינוי בסכום העולה כמעט ב- 50% על גובה דמי הפינוי שקבע מומחה ביהמ"ש, אלא הלכה למעשה מדובר בתשלום סכום גבוה עוד יותר, במידה ניכרת. זאת, מעבר לכך שהסכם הפשרה מגלם ויתור מצד התובעת על עילות הפינוי הנטענות בתביעה הראשונה, שאילו היתה אחת מהן מתקבלת, עשוי היה הדבר (בכפוף לאפשרות למתן סעד מן הצדק וכיו"ב) להוביל לאפשרות של פינוי הנתבעים ללא תשלום דמי פינוי כלשהם.

אף שההסכם נראה היה לי על פני הדברים הסכם כדאי מבחינת הנתבעים, למוד נסיון מן ההתנהלות בתיק זה, בעיקר התנהלותה של הנתבעת - בין השאר טענות שהעלתה מעת לעת במהלך הדיונים בפניי לגבי העדר שליטה בשפה העברית, הגם שדיברה עברית סבירה בהחלט - הקפדתי לוודא כי נתונה הסכמתם של הנתבעים עצמם (נוסף על באי כוחם) להסכם הפשרה, וזאת לאחר שוידאתי כי הם מבינים את תוכנו, וככל שהדברים אמורים בנתבעת ווידאתי כי ההסברים ניתנו לה גם בערבית.

עד כאן תמצית השתלשלות העניינים עד למתן פסק הדין.

הבקשה לביטול – דיון והכרעה

הנתבעים הגישו בקשות לביטול פסק הדין, אשר נתן תוקף להסכם הפשרה.

בע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577, 588 (1997) נפסק:

"אנו עוסקים כאן בפסק-דין שניתן בהסכמה. "פסק דין שבהסכמה אשר הוא יציר כפיו של הסכם בין בעלי הדין – מורכב משני חלקים: מההסכם שבין הצדדים, ומהגושפנקה של השופט אשר זה הטביע עליו" (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [31], בעמ' 787). המערערת אינה טוענת כי נפל פגם בהיבט השיפוטי של פסק-הדין. טענתה היא, כי בהסכם אשר מהווה תשתית לפסק-הדין נפל פגם המקנה לה את הזכות לבטלו.

א

פסק-דין בהסכמה הוא "הסכם מחייב, שהוראותיו נוצרו ועוצבו על-ידי הצדדים" (ע"א 601/88 609, 4365/90 עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל ואח' נ' שרייבר ואח'; שרייבר ואח' נ' עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל ואח' [1], בעמ' 451). בהתאם לכך, מכיר הדין בקיומה של עילה לביטול פסק-דין שניתן בהסכמה בשל פגם בכריתת ההסכם העומד בבסיסו של פסק-הדין. המסגרת הנורמטיבית לבירורה של טענה מסוג זה נמצאת בפרק ב' של חוק החוזים, העוסק בביטול חוזים בשל פגמים שונים בכריתתם. על-כן, חלותו של חוק החוזים על עניין זה נובעת מן האופי החוזי המובהק של פסקי-דין שבהסכמה (...).

בהתאם לכך, נקבע בפסיקה כי הסכמים שקיבלו תוקף של פסק-דין ניתנים לביטול אם נפל פגם בכריתתם. כך, מציין השופט בך בע"א 690/88 ה' רובין ואח' נ' ש' רובין [2], בעמ' 461, כי "ביטולו של פסק-דין כזה אפשרי, אם נתגלה פגם, שבעטיו ניתן לבטל את ההסכם ששימש בסיס לפסק הדין". ברוח דומה פסק השופט שמגר (כתוארו אז) בע"א 457/77 מפעלי בתים טרומיים בע"מ נ' טמסיט [3], בעמ' 46-47, כי:

"...ניתן לבטל פסק-דין, אשר ניתן על יסוד הסכם-פשרה בין הצדדים ונותן לו תוקף, אם נתגלה פגם אשר בעטיו ניתן לבטל את ההסכם המונח ביסודו של פסק-הדין... בין היתר, ניתן לבטל פסק-דין כאמור אם צד להסכם טעה או רומה וטעות ומעשה מרמה אלה היו יכולים לשמש עילה לביטולו של ההסכם גם אלמלא אושר בפסק-דין... הווה אומר, הטעות, שבה מדובר לצורך הענין שלפנינו, צריך שתהיה מן הסוג אשר בכוחה לבטל התקשרות חוזית ונטל הוכחתה על מי שטוען לקיומה...".

(ראו עוד בספרו הנ"ל של זוסמן [31], בעמ' 786; ע"א 230/87 שקולניק נ' זכאי [4], בעמ' 284-283; ע"א 143/51 55/52 עירית רמת-גן ואח' נ' פרדס ינאי בע"מ וערעור נגדי [5], בעמ' 1819-1817 לפסק-דינו של השופט זוסמן)".

הנה כי כן, מן הבחינה המשפטית העיונית, בקשות לביטול פסק דין מן הסוג שהוגשו בענייננו, המתייחסות להיבט החוזי, עשויות להוביל במקרים המתאימים לביטול פסק הדין.

אך מכאן ועד קבלתן של הבקשות בענייננו רב המרחק.

התובעת טענה בתשובתה לבקשה לביטול כי הדרך הנכונה לביטול פסק דין שניתן בהסכמה, איננה הגשת בקשה לביטולו.

יש ממש בטענת התובעת, ובהקשר זה ניתן להפנות לאסמכתאות למכביר. אפנה אל ע"א 5914/03 שוחט נ' כלל חברה לביטוח (1.5.2005), שם הועלו כנגד פסק דין שנתן תוקף להסכמת הצדדים, טענות הדומות באופיין לטענות המועלות בענייננו. בית המשפט העליון (מפי כב' השופטת, כתוארה דאז, ד' ביניש) פסק, בין השאר:

"בפתח הדברים ובטרם ניזקק לטענות הצדדים לגופן, רואים אנו להעיר בנוגע להליך בו נקט המערער. בפסיקתו של בית-משפט זה הובהר לא פעם כי פסק-דין שניתן בהסכמת הצדדים ממזג בתוכו מאפיינים של הסכם ושל פסק-דין. עובדה זו משליכה על דרך תקיפתו של פסק-דין שניתן בהסכמה, באותם מקרים בהם צד להסכם מבקש לבטלו. וכך ציינה השופטת שטרסברג-כהן ברע"פ 7148/98 עזרא ואח' נ' זלזניאק ואח', פ"ד נג(3) 337:  

"באותם מקרים בהם צד להסכם פשרה מבקש לבטל את פסק הדין שנתן תוקף להסכם, נקבעו שני מסלולי ביטול בהתאם לסוג העילה בגינה מתבקש הביטול ואיפיונה כ"הסכמית" או "שיפוטית". כאשר צד להסכם מבקש לבטל את פסק-הדין מחמת פגם הקשור להסכם עצמו (כגון: טעות, הטעיה, אי חוקיות, הפרה או שינוי מהותי בנסיבות), הפן ה"הסכמי" מאפשר לו להגיש תביעה חדשה שעילתה הפגם שנתגלה בהסכם. על-ידי הגשת תביעה כזו, ממילא מתבקש ביטול פסק-הדין. ...

מהיבט הפן ה"שיפוטי" - היינו, האישור שניתן להסכם על ידי שופט - כאשר צד מבקש לבטל את פסק הדין מחמת שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין, פתוחה בפניו הדרך לנקוט בהליכי ערעור רגילים...".

(שם, בפיסקה 5. ההדגשות במקור- ד.ב.; עוד ראו: ע"א 457/77 מפעלי בתי טרומיים בע"מ נ' סלומון טמסיט, פ"ד לב(2) 42, בפיסקה 5; ע"א 177/81 גלעדי ואח' נ' גלעדי, פ"ד לו(3) 179, בפיסקה 4; ע"א 151,219/87 רחמני ואח' נ' שמש הדר, חברה קבלנית לבנין בע"מ, פ"ד מג(3) 489, בפיסקה 13; ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח(4) 689, בפיסקה 13; ע"א 2495/95 בן לולו נ' אליאס ואח', פ"ד נא(1) 577, בפיסקה 9; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (1995, מהדורה שביעית) 786).  

במקרה שבפנינו, הגיש המערער לבית-המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק-הדין לפיו נדחתה תביעתו בהסכמת הצדדים בלא צו להוצאות. בבקשתו, טען המערער כי ההסכמה שנתן לדחיית התביעה לא היתה אמיתית וחופשית - אם בשל לחץ פסול שלפי הנטען הופעל עליו מצד בית-המשפט, ואם בשל מצבו הבריאותי בעת מתן ההסכמה. על-פי ההלכה הפסוקה עליה עמדנו לעיל, לשם ביטול הסכמה שקיבלה תוקף של פסק-דין אשר המערער טוען כי נפל בה פגם, היה עליו להגיש תובענה עצמאית בפני בית-המשפט המוסמך לכך (ראו גם: ב"ש 215/83 ספטי נ' ספטי, פ"ד לז(2) 181, 185 והאסמכתאות המובאות שם). למרות זאת, הגיש המערער את בקשתו לביטול הפסק על-פי ההסכם, במסגרת התיק המקורי שבו קיבלה הסכמת הצדדים תוקף של פסק-דין. משנקט המערער בדרך של הגשת בקשה במסגרת התיק המקורי תחת הגשת תובענה עצמאית לביטול הפסק על-פי ההסכם, דין בקשתו היה סילוק על הסף. אף-על-פי-כן, ראה בית-המשפט קמא להידרש לבקשה לגופה, ודחה את טענותיו של המערער מטעמים עליהם עמד בהחלטתו".

הנה כי כן, דין הבקשה לביטול פסק הדין - סילוק על הסף.

ככל שהנתבעים סבורים כי יש ממש בטענותיהם, עליהם להתכבד ולנקוט בהליך מתאים ונפרד.

כמובן שבגדרי הליך נפרד זה יהא על המבקשים לעמוד בנטל הראייתי להוכיח את טענותיהם בדבר הפגמים בכריתת החוזה – הסכם הפשרה [ע"א 690/88 רובין נ' רובין, פ"ד מד(3) 459, 462 (1990)]. נטל זה איננו בהכרח קל להרמה [ראו, למשל, ע"א 226/87 זועבי נ' ניקולא, מג(1) 714, 717 (1989)]. ודוק; בעניין זועבי הנ"ל הוגשה לבית המשפט המחוזי חוות דעת בנוגע למצבו הנפשי של התובע בעת החתימה על הסכם הפשרה, ונקבע כי אף שבתקופה הרלבנטית היו אצל המערער מדי פעם פגמים בשיפוט ובשיקול-דעת, בשל ההפרעות הנפשיות מהן סבל, אין לקבל את הטענה לפיה מצבו הנפשי שלל ממנו את גמירת הדעת הנדרשת לעריכת ההסכם. בית המשפט העליון אישר קביעה זו ופסק כי "לא כל הפרעה בשיפוט ובשיקול-דעת שוללת את כושרו של הנוגע בדבר להתקשר בחוזים".

כאמור, לאור ההלכה הפסוקה דינה של הבקשה על הסף. אם למרות זאת ראיתי לנכון להאריך בתיאור הרקע הדיוני דלעיל, ולהוסיף דברים להלן, הרי שהדבר נובע מאופיו של הפגם בכריתת החוזה, אשר הוא נשוא הבקשות בענייננו. אין מדובר בטענה בדבר טעות, או הטעיה, שמא אף כזו העולה כדי מירמה. מדובר למעשה בטענה בדבר העדר גמירת דעת בעת ההתקשרות בהסכם הפשרה. זאת ועוד; אין מדובר בטענה בדבר העדר גמירת דעת בעת חתימה על הסדר פשרה בכתב, כדוגמת ההסכם שנחתם מול המבטחת, נשוא ההתדיינות בפס"ד זועבי הנ"ל. בענייננו מדובר בטענה בדבר העדר גמירת דעת בעת התקשרות בהסכם פשרה הנעשית באולם בית המשפט, במסגרת ההתדיינות שבפניו, ותחת עינו הפקוחה. לטעמי, לטענה מעין זו יש מקום לעתים להתייחס באופן שונה, ולו במקצת, לעניין דרך ההתדיינות לגביה, מן האופן בו מתייחסים לטענות אחרות בדבר פגמים בכריתת הסכם פשרה. כאשר מועלית טענה מעין זו יכול ויהיו מקרים בהם ראוי שיינתן משקל מסויים גם להתרשמותו של בית המשפט בפניו הושגה ההסכמה ונכרת החוזה שלגביו טוענים העדר גמירת דעת, וייאמרו על ידו דברים לעניין התרשמותו זו כדרך שהם מפורטים בגדרי החלטה זו.

בע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נו(1) 577, 585 (2001) נפסק:

"פסק-דין המעניק תוקף לפשרה שהושגה בין מתדיינים מאופיין בשלושה: ראשית, יסודו בחוזה. שנית, החוזה הוא פרי פשרה בין מתדיינים בהליך שיפוטי. שלישית, החוזה הופך לבקשת המתדיינים לפסק-דין אם בית-המשפט מוצא אותו ראוי ומאשרו. מאפיינים אלו אינם עומדים בגפם, אלא משליכים הם זה על זה. שכן, עצם השגת הפשרה, כמו גם קיומו של ההליך השיפוטי כמסגרת לניהול משא ומתן, מבטיחים את החוזה שנכרת מפני טענות העשויות לשלול את קיומה של ההתקשרות מעיקרה – כגון היעדר גמירת-דעת – או מפני טענות המקימות עילה לביטול החוזה, כגון טעות, הטעיה, כפייה ועושק.

באותה פרשה דובר בין השאר על שאלת היחס בין מסוימות לגמירת דעת, ובהמשך ציינה כב' השופטת ד' ביניש (כתוארה אז) (עמ' 591ז):

"... ככל שיסוד גמירות-הדעת ברור ומובהק, מתגבר הצורך לתת תוקף לכוונת הצדדים וניתן להסתפק ברמת מסוימות נמוכה יותר. כך, למשל, כאשר גמירות-הדעת נלמדת מעריכת ההסכם בהצהרה פורמאלית ופומבית בפני בית-משפט הזוכה לתוקף של פסק-דין".

אכן, להסכם פשרה הנכרת בבית המשפט יש ערך מוסף ביחס להסכם פשרה אחר, ולכל הפחות לאור שיקולי מדיניות מן הראוי לייחס לו ערך מוסף מעין זה. עריכת ההסכם בהצהרה פורמאלית ופומבית בפני בית המשפט, תוך מודעות נותן ההסכמה לכך שלאור הסכמתו יינתן לה על ידי בית המשפט תוקף מחייב, הופכות את יסוד גמירת הדעת למובהק וברור יותר. בית המשפט אינו יודע כמובן את צפונות לבו של בעל הדין אשר בפניו, ועם זאת נקודת המוצא צריכה להיות כי כאשר בית המשפט נותן תוקף של פסק דין להסכם פשרה אשר מושג באולם בעת הדיון - לעתים אף בעידודו או בהתאם להצעותיו - בית המשפט בדק עם הצדדים כי ההסכם מובן להם וכי הם גמרו בדעתם להתקשר בו. לא מן הנמנע כי בית המשפט אף נתן דעתו להסכם הפשרה לגופו, העבירו במסננת של שכל ישר ומצא את ההסכם סביר, בשים לב לסיכויים ולסיכונים מבחינת כל צד. בוודאי שכך הדבר מקום בו הסכם הפשרה מבוסס על הצעה מצד בית המשפט. בנוסף, עצם הנוכחות בבית המשפט מדגישה ומחדדת את חשיבותה ואת משמעותה של ההסכמה המושגת, שכן גם הדיוטות מבינים בעומדם באולם בית המשפט כי תוצאת ההליך שהם נוטלים בו חלק תהא בעלת נפקות ותשליך במישרין על זכויותיהם וחובותיהם. ודוק; מובן שלא ניתן לומר כי האפשרות שבעל דין ייתן הסכמתו באולם בית המשפט להסכם פשרה מבלי שבאמת התכוון לכך - למשל אם הוא מאויים על ידי עורך דינו או אם הוא אינו שפוי בדעתו - אינה קיימת. אך הדעת נותנת כי ההסתברות להתממשותה של אפשרות זו למצער פוחתת במידה ניכרת.

לכן, לטעמי יש לקבוע כי כאשר הטענה המועלית כנגד הסכם פשרה שקיבל תוקף באולם בית המשפט בעת הדיון, היא טענה בדבר העדר גמירת דעת, יש לדרוש רף גבוה במיוחד, עוד יותר מהרף הקבוע בפסיקה לעניין הוכחת פגמים אחרים בכריתה לצורך ביטול פסק דין.

עיכוב ביצוע והתרשמות מהנתבעים

כאמור, הבקשות לביטול פסק הדין נדחות על הסף. עם זאת, מאחר והנתבעים הגישו את הבקשות לביטול כאשר לכאורה הם אינם מיוצגים, אראה בבקשותיהם גם כבקשות לעיכוב ביצוע פסק הדין. התרשמותי מהנתבעים וממידת גמירת דעתם, תועלה על הכתב בחלק זה של ההחלטה. אין צריך לומר כי מדובר בהתרשמות גרידא ולא מעבר לכך, ומובן כי ידה תהא על התחתונה ככל שיוכח בראיות בגדרי הליך מתאים מצב נפשי של חוסר שפיות כנטען, ושל העדר כשירות לקבל החלטות.

בהשאלה מהקריטריונים אותם יש לבחון בעת דיון בבקשה לעיכוב ביצוע בעת הגשת ערעור, כך גם בענייננו, שני הקריטריונים העיקריים הם: סיכויי הטענות להתקבל – והכוונה היא לסיכויי ההליך שיינקט לצורך ביטול פסק הדין; וכן אפשרות המצב לקדמותו ככל שפסק הדין יבוטל.

סיכויי הטענות להתקבל –

לא התרשמתי כי הנתבע אינו כשיר או אינו מבין את הסכם הפשרה בעת שהועלתה על הכתב הסכמתו. ככלל, הנתבע נכח בכל ישיבות קדם המשפט שנוהלו בפניי, גילה עניין רב בכל המתרחש באולם, הבין את המתרחש באולם, ואף נטל חלק בדיון כשהתבקש, בעברית טובה. כאשר באחד הדיונים הוזהר לומר אמת ונשאל על ידי בית המשפט שאלות ביחס למערכת היחסים בינו ובין הנתבעת, הבין בדיוק לאן חותרות השאלות ואת ההשלכות האפשריות של תשובותיו על זכויותיו בנכס, והשיב תשובות אשר יקשו על הנתבעת לטעון כי הוא מונע חזרתה לנכס (עמ' 7-8 לפרוטוקול הדיון מיום 20.3.14). הנתבע השיב לשאלות בפירוט, ללא גמגום, ללא היסוס, ללא אינדיקציה כלשהי לקושי קוגניטיבי כלשהו, לחוסר הבנה, לחוסר התמצאות בזמן או במרחב או בנתוני התיק.

חלקו של הדיון מיום 6.5.15 אשר התקיים בפניי היה אמנם קצר יותר מקודמיו, שכן המגעים התנהלו מחוץ לאולם, ועם זאת התנהלות הנתבע בדיון לא היתה שונה. כך, למשל, לאחר שהצדדים הגיעו לעמק השווה מחוץ לאולם, ובשעה שניתנו לנתבעת הסברים על מנת לוודא כי היא מבינה את ההסדר טרם מתן תוקף של פסק דין, העלתה הנתבעת טענה בדבר חוב גבוה מאד בגין צריכת מים בנכס, שהיא אינה מתגוררת בו, וביקשה כי פסק הדין יעסוק גם בכך. השאלה הופנתה לנתבע, שאישר קיומו של החוב והשיב כי הנושא מטופל על ידו מול העיריה לצורך הגעה להסדר חוב בפריסת תשלומים. תשובתו זו שיקפה הבנה של מצב הדברים, הכרה בכך שלתובעת אין עניין לכלול בפסק הדין הוראות בנוגע למערכת היחסים בין הנתבעים לבין עצמם, וכן עניין בכך שהנתבעת תביע בפני בית המשפט הסכמתה להסכם הפשרה, כלומר רצון כי ההסכם יקבל תוקף.

זאת ועוד; בדיון מיום 6.5.15 נכחה יחד עם הנתבע גם בת זוגו, ודומני כי נתון עובדתי זה מקשה עוד יותר להשתכנע מטענה לפיה הנתבע לא הבין את המתרחש סביבו או את הסכם הפשרה.

יצויין כי כפי שציינה התובעת בתשובתה, מן התיעוד הדל שצירף הנתבע לבקשה לביטול פסק הדין עולה כי הנתבע מקבל תחליף סם (מתדון) מאז שנת 1995. התובעת תהתה בהקשר זה האם משמעות הדבר כי הנתבע אינו שפוי בדעתו (וככזה אינו כשיר לביצוע פעולות משפטיות), מזה כ-20 שנה? נשאלת השאלה הכיצד הבין את תוכנם של תצהירים שהוגשו מטעמו בתיק זה וחתם עליהם, תוך שחתימתו מאומתת בידי עו"ד.

עוד ראוי לציין כי בהיות הנתבע מיוצג, חזקה על עורך דינו כי אילו היה חושד ולו לרגע כי מרשו אינו כשיר ליתן הסכמה בדעה צלולה להסכם הפשרה, היה נמנע מליתן הסכמתו להסכם. אולם עו"ד עבדאלכרים, אשר ייצג את הנתבע לאורך השנים באופן אסרטיבי למדי ו"לא עשה לתובעת הנחות", לא היה ער לקושי כזה ומן הסתם סבר כי הסכם הפשרה משרת היטב את האינטרס של הלקוח שלו.

באשר לנתבעת, מצב הדברים פשוט יותר, שכן לאור דרך הילוכה בתיק זה קשה יותר לקבל מפיה טענות כדוגמת אלה המועלות בבקשתה. דומני כי העובדה שעו"ד דבאח הינו עורך הדין הרביעי המייצג את הנתבעת בהתדיינות זו, ובכולם מצאה דופי כזה או אחר, היא נתון רלבנטי המדבר בעד עצמו. אף מבלי להתיימר לדעת מה היו חילופי הדברים בינה ובין עו"ד דבאח, יש לתת את הדעת בין השאר גם על כך שהמלצה מצד ע"ד המייצג על פי מינוי מכוח הלשכה לסיוע משפטי להגיע להסדר המייתר המשך ההתדיינות, עשויה לפעול בניגוד לאינטרס האישי של עורך הדין. לכן, לא זו בלבד שאם עו"ד דבאח המליץ לנתבעת על הסכם הפשרה חזקה עליו שעשה כן מאחר וסבר כי הדבר משרת את האינטרס שלה כלקוחה, אלא שלכאורה הוא אף עשה כן בניגוד ל"אינטרס האישי" שלו בהמשך הייצוג בתיק.

הנתבעת זכתה לכל אורך הדרך לטיפול "בכפפות של משי", וכך גם בדיון מיום 6.5.15. ההסברים הארכניים שניתנו לה, כמו גם האפשרות שניתנה לה לשוב ולהיוועץ עם מי שתבחר להיוועץ עמו (מעבר לעורך הדין שהועמד לה על חשבון המדינה), ובכלל ההתייחסות לצדדים עצמם טרם מתן תוקף של פסק דין, אף שהיו מיוצגים, גררו - לאחר שהצדדים עזבו את האולם - הערה בנימה מבודחת מצד עו"ד אחרים שנכחו בעת הדיון והמתינו לדיון בעניינם. הללו זכו לתשובה ברוח דומה, המבהירה כי בתיק זה יש כבר "היסטוריה" של חזרה מהבנות ומכאן הזהירות המופלגת טרם שניתן תוקף סופי ומחייב להבנות שהושגו עתה.

סיכומה של נקודה זו, לטעמי סיכויי טענות הנתבעים להתקבל אינם גבוהים.

השבת מצב לקדמותו –

במבט ראשון ישנו קושי מובנה בנוגע לאפשרות להשיב את המצב לקדמותו לאחר ביצוע פסק הדין. זאת, שכן פסק הדין כולל סעד של פינוי הנכס, שלאחריו צפוי הנכס להיהרס, ולכאורה חוסר ההפיכות שבדבר הינו מובהק. לכאורה בלבד. הלכה למעשה, אין זה מצב הדברים. שהרי גם אם אצא מנקודת הנחה, לטובת הנתבעים, כי סעד הפינוי הכלול בתביעה הראשונה יידחה ככל שהתביעה תנוהל, בכל מקרה, במסגרת התביעה השניה אין לנתבעים הגנה אמיתית מפני עילת הפינוי. מקום שבו מתקיימים כל התנאים לקיומו של סעיף 131(10) לחוק, וזהו מצב הדברים בענייננו, פינוי הדייר הוא תוצאה בלתי נמנעת למעשה, ולא נותר אלא להתדיין באשר לדיור החלוף. בענייננו, האפשרות של דיור חלוף בעין אינה רלבנטית לאור הסכסוך בין הנתבעים. וזו גם היתה העדפתם - פיצוי כספי. במלים אחרות, גם אם הליך נפרד שבו ינקטו הנתבעים לצורך ביטול פסק הדין אכן יצלח, לאחר ביטול פסק הדין המשך ההתדיינות למעשה יעסוק בשאלת גובה הפיצוי הכספי הנוסף שיש לשלם לנתבעים, לשיטתם, מעבר לפיצוי הכספי שישולם להם עם הפינוי (או שמא בגובה הסכומים שיהא על הנתבעים לשלם חזרה לתובעת). מן הבחינה המהותית יהא מדובר אפוא בהתדיינות כספית בלבד ולא מעבר לכך.

ודוק; הטענה של הנתבעים ולפיה מבדיקות שערכו לאחר פסק הדין התברר להם כי אין באפשרותם לרכוש נכס חלופי, חסרת משמעות לענייננו. ראשית, הנתבעים לא היו בעליו של נכס אלא דיירים שגרו בנכס שאינו בבעלותם, ולכן ההשוואה לא לגמרי מדוייקת. שנית, גם אם היה מקום לייחס משקל לתוצאת הבדיקות לעניין רכישת נכס, ההשוואה הרלבנטית חייבת להיות ההשוואה ביחס לאפשרות רכישת נכס בסכום הכולל שמקבלים הנתבעים יחד לפי פסק הדין, ולא כל אחד בחלקו הנפרד. בחינה מעין זו, משנה כמובן את התמונה.

סיכומו של דבר – אין מקום לעיכוב ביצוע פסק הדין.

מטעמים מעשיים, אני מורה על הארכת המועדים שנקבעו בפסק הדין, כך שפינוי הנכס יבוצע לא יאוחר מאשר ביום 6.7.15. במידה והנכס לא יפונה, תוכל התובעת לפעול לפינויו באמצעות ההוצאה לפועל באופן מיידי וללא צורך בהמצאת אזהרה בגין פתיחת התיק.

במידה והנתבעים לא יסכימו לקבל מאת התובעת את הסכומים נשוא פסק הדין, תהא התובעת רשאית לעתור בבקשה מתאימה להפקדת הסכומים בקופת בית המשפט, טרם הפינוי וכתנאי לביצועו.

מן הראוי היה לחייב כל אחד מהנתבעים בהוצאות בסכום משמעותי לטובת התובעת. לפנים משורת הדין איני עושה כן. ביחס להוצאות בסכום משמעותי שייפסקו בנקודת הזמן הנוכחית, יכול ותועלה טענה כי הן ניתנות לגביה על דרך קיזוז מהסכומים נשוא פסק הדין, ואלו אמורים לשמש למגורים. עם זאת, ההחלטה מיום 21.9.14 בה חייבתי את התובעת בתשלום הוצאות בסך 1,500 ₪ לכל אחד מהנתבעים תוך 30 יום מן המועד בו יינתן פסק הדין בתיק זה, מתקזזת מול החיוב הגבוה בהוצאות שראוי היה להשית על הנתבעים, ועל כן אני מורה כי החלטה זו מיום 21.9.14 - מבוטלת.

המזכירות תמציא החלטה זו בדואר רשום עם אישור מסירה, גם לב"כ הצדדים וגם לנתבעים עצמם.

המזכירות תמציא החלטה זו גם למנהלת מחוז חיפה של האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים, ותשומת הלב מופנית בעיקר לאמור בעמ' 3-4 לעיל.

מוצע כי האגף לסיוע משפטי ישקול האם אין מקום לקבוע קריטריונים בנוגע לסוגי מקרים שבהם יאבד אדם את זכאותו לייצוג על חשבון הקופה הציבורית, לא רק ברוח תקנה 7 רישא לתקנות הסיוע המשפטי, תשל"ג-1973, כלומר מקום שבו חדל מלהתקיים תנאי מן התנאים הקבועים בתקנה 2 שעניינם במצב הכלכלי, אלא גם במקרים נוספים ומכוח הסמכות הרחבה יותר הקבועה בסעיף 4 סיפא לחוק הסיוע המשפטי, תשל"ב-1972. לחילופין יכול ויש מקום לקבוע קריטריונים בנוגע לסוגי מקרים שבהם נוכח התנהלותו של אדם אל מול 'נותני השירות' כמשמעותם בתקנות, יופסק השירות בדרך שניתן לו עד אותה עת ויינתן לו מני אז ואילך בדרך הקבועה בתקנה 4(א)(5) לתקנות.

ניתנה היום, כ"ב סיוון תשע"ה, 09 יוני 2015, בהעדר הצדדים.