מבוא

1. עסקינן בתביעה לפיצוי בגין נזק גוף שעל פי הנטען נגרם לתובע באירוע נפילה ברחוב מיום 20.1.2008.

תמצית טענות הצדדים

1. התובע יליד יום 4.10.1969. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 20.1.2008, עת צעד התובע ברחוב הזית מול "מאפיית השחר", נתקלה רגלו בבור שהיה מצוי ברחוב כתוצאה ממפגע בכביש. כתוצאה מכך נפל התובע ארצה ונגרמו לו נזקים. התובע טוען, כי הבור היה מוצף אותה עת במים ועל כן לא הבחין בו.
2. כתוצאה מהנפילה, נפגע התובע בברך ימין ובהמשך אובחן כסובל מנפיחות וכאבים עזים בברך ימין. לטענת התובע, ביום 11.9.2008 עבר ניתוח ארתרוסקופיה של ברך ימין ונמצא קרע של המניסקוס המידאלי והוא עבר כריתה חלקית של המניסקוס הפנימי.
3. התביעה הוגשה כנגד עיריית מגדל העמק (להלן:"העירייה") כמי שאחראית לתחזוקת השטחים שבפיקוחה ונגד חברת הביטוח איילון אשר ביטחה את העירייה במועדים הרלוונטיים בגין נזקים לצדדים שלישיים.
4. לטענת התובע, האחריות לנזקיו רובצת על הנתבעות בין היתר בכך שלא נקטו באמצעים סבירים לאיתור מפגעים, לא דאגו לביטחון התושבים ולא סיפקו להם דרכי גישה בטוחות ונוחות ללא מפגעים, התעלמו מקיומו של מפגע במקום הפתוח לציבור ולא פעלו להסרתו, לא דאגו לתאורה ברחוב, לא הזהירו את הולכי הרגל מפני קיומו של מפגע ולא דאגו לתקינות הכבישים והרחובות. בנוסף, טוען התובע להפרת חובות חקוקות. התובע אף טוען, כי בנסיבות העניין, הוא אינו יודע ואף אינו יכול לדעת מה היו הנסיבות שהביאו לפגיעתו וכי הנזק נגרם על ידי מקום או נכס שלעירייה שליטה מלאה עליהם ועל כן התאונה מתיישבת יותר עם המסקנה, כי העירייה לא נקטה בזהירות סבירה מאשר עם המסקנה ההפוכה. התובע טוען, כי בנסיבות העניין יש להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעדו" ועל כן על הנתבעות הנטל להראות שלא הייתה בנסיבות המקרה התרשלות מצידן שיחובו בגינה.
5. התובע טוען, כי בעקבות התאונה הוא אינו יכול לחזור לאותה רמת תפקוד כפי שהייתה לו טרם התאונה והוא מתקשה בביצוע פעולות קיום בסיסיות. בנוסף, טוען התובע, כי נזקק לעזרת הזולת וכי אף יזדקק לה בעתיד. התובע מבקש לפצותו בגין הפסד שכר לעבר, אובדן כושר השתכרות לעתיד, הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד, עזרת צד ג' לעבר ולעתיד וכאב וסבל.
6. הנתבעות מכחישות את התביעה נגדן וכופרות בנסיבות התאונה הנטענות. בנוסף טוענות, כי גם אם יוכח האירוע הרי שהוא התרחש בשל רשלנותו הבלעדית של התובע. הנתבעות מכחישות את הנזקים הנטענים וטוענות, כי אין קשר בינם לבין התאונה הנטענת.

ראיות הצדדים

1. התובע צירף לכתב תביעתו חוות דעת מטעמו ולפיה נותרה לו נכות לצמיתות כתוצאה מהתאונה בשיעור 10% בשל נזק מניסקלי של המניסקוס הפנימי של ברך ימין. הנתבעות הגישו חוות דעת מטעמן ולפיה לא נותרה לתובע נכות כתוצאה מהתאונה. לאור הפערים בין חוות הדעת, מינה בית המשפט מומחה מטעמו את פרופ' סודרי שקבע, כי לתובע נותרה נכות בשיעור 10% בברך ימין ובנוסף קבע נכויות זמניות.
2. מטעם התובע, הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע עצמו ושל עד ראיה מר אברהם בן שושן (להלן:"בן שושן"). בנוסף, צירף מסמכים בכתב. המצהירים נחקרו על תצהיריהם. מטעם הנתבעות העיד חוקר מר אריה אמיתי שבאמצעותו הוגשו קלטת ותמליל. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

דיון ומסקנות

1. לאחר שקילה ובחינה של עדויות הצדדים והמסמכים שהוגשו מצאתי, כי דין התביעה להידחות לאחר שהתובע לא עמד בנטל להוכיח, כי אכן נפל ברחוב ואת מיקום נפילתו על מנת לקבוע את אחריות הנתבעות וכן לאחר שלא הוכחה בנסיבות העניין אחריות הנתבעות וזאת מהנימוקים שיפורטו.
2. כאמור, התובע טוען, כי ביום 20.01.2008 נתקלה רגלו בבור שהיה מצוי ברחוב כתוצאה ממפגע בכביש ועל כן נפל ונגרם לו נזק. התובע צירף תמונות של המפגע שלטענתו הביא לנפילתו. אקדים ואציין, כי על פי התמונות עולה, כי מדובר במפגע המצוי בשולי הכביש, ומהתמונות עולה שבאזור הזה חנו רכבים. אין המדובר במפגע הממוקם על מדרכה המשמשת להולכי רגל, אלא כאמור במפגע בכביש. בנוסף, גם לא מדובר במפגע הממוקם בסמוך למעבר חציה שם אמורים לחצות הולכי רגל.
3. לאחר שבחנתי את העדויות שנשמעו לפני, אני קובעת, כי התובע לא עמד בנטל להוכיח, כי נפל במקום הנטען על ידו בכתב התביעה ואשר בגינו טוען לרשלנות הנתבעות. התובע והעד מטעמו מסרו גרסאות שונות הן לגבי מקום נפילת התובע והן לגבי פרטים רלוונטיים אחרים. התובע ובן שושן עומתו עם הסתירות השונות ולא עלה בידיהם ליתן הסבר מניח את הדעת לכך. מצאתי כפי שיפורט, כי מדובר בסתירות מהותיות היורדות לשורשה של גרסה ולא סתירות זניחות שניתן להסבירן לאור חלוף הזמן מאז אירוע התאונה.
4. בכתב התביעה, טוען התובע, כי נפל מול מאפיית "מור השחר", אז נתקלה רגלו בבור שהיה מצוי ברחוב. בתצהיר תשובות לשאלון (נ/1) בתשובה מס' 45 ציין התובע, כי נפל מול דוכן של מפעל הפיס והמוכר בדוכן מר אבי בן שושן ראה את התאונה וניגש לעזור לו. בחקירתו העיד התובע, כי האמור בסעיף 45 לתצהיר תשובות לשאלון שלו אינו נכון מאחר וליד הדוכן אין בור (עמ' 13 ש' 26-27). בן שושן העיד, כי המרחק בין דוכן הפיס למאפייה הוא 30 מטר וזה לא באותו צד (עמ' 16 ש' 17-20).
5. ברי, כי למקום הנפילה המדויק של התובע יש משמעות לבחינת אחריותן של הנתבעות. אם אכן נפל התובע מול המאפייה כנטען על ידו בכתב התביעה, לא ניתן כל הסבר מדוע בתצהיר תשובות לשאלון עליו חתום התובע, מסר, כי נפל מול דוכן הפיס. מצאתי סתירה זו כסתירה מהותית. יתרה מזאת, כפי שאף יפורט בהמשך בניגוד לנטען בתצהיר תשובות לשאלון, על פי כל גרסה שמסר בן שושן, הוא לא ראה את אירוע הנפילה.
6. התובע העיד, כי לאחר שנפל ישב בתוך הבור אולי דקה ואז חבר שלו בן שושן, ראה אותו שרוע על הכביש ושאל אותו מה קרה והוא אמר לו שנפל בבור ואז בן שושן עזר לו לקום (עמ' 13 ש' 6-8). בן שושן העיד לפני, כי הלך למאפייה ולאחר שיצא ממנה ראה את התובע יושב על הרצפה. הוא שאל אותו לפשר הישיבה והתובע אמר לו שנפל, הוא עזר לו לקום ואז נפרדו דרכיהם (עמ' 16 ש' 25-32).
7. לתיק בית משפט הוגשו תקליטור ותמליל חקירה של התובע, התקליטור סומן נ/2 והתמליל נ/3. לחוקר מסר התובע, כי נפל ובאו אנשים והרימו אותו וגם בן שושן הרים אותו והוא חבר טוב שלו. התובע טען, כי מספר אנשים עזרו לו והוא ביקש מהם לקרוא לבן שושן שהגיע למקום (עמ' 4 לתמליל ש' 5, עמ' 16 לתמליל ש' 11-14). גרסה זו שונה מהעדות של התובע ובן שושן. על פי הדברים שמסר התובע לחוקר, הוא ביקש ממספר אנשים שהיו במקום לקרוא לבן שושן בשונה מעדותם בחקירתם לפני.
8. עוד מסר התובע לחוקר, כי בן שושן לא לקח אותו הביתה אלא אח שלו בא והוריד אותו בביתו (עמ' 16 לתמליל ש' 16).
9. בניגוד לדברים שמסר התובע לחוקר, התובע העיד לפני, כי לא היו אנשים ברחוב (עמ' 14 ש' 3-4). בנוסף העיד, כי לאחר הנפילה הוא הזמין מונית והלך הביתה ואינו מזכיר את אחיו כפי שאמר לחוקר (עמ' 14 ש' 6-7).
10. בן שושן מסר גרסה לחוקר לפיה, התובע הגיע אליו עם ברך משופשפת מדם וטען שלא ראה את הנפילה. לדבריו, התובע היה אצלו בדוכן ושיחק במפעל הפיס, לאחר מכן הוא הלך אולי לכיוון העבודה שלו ואז חזר עם ברך מדממת. בן שושן לדבריו לא הזעיק עזרה והתובע המשיך בכוחות עצמו והתובע סיפר לו שנפל ממדרכה מסוימת (עמ' 2 לתמליל ש' 21-28, עמ' 3 לתמליל ש' 1-15). בן שושן לא ידע לספר לחוקר באיזו שעה הייתה התאונה מאחר וזה היה מזמן והוא חושב שזה היה אחר הצהרים (עמ' 4 לתמליל ש' 28, עמ' 5 ש' 1-4). הדברים שמסר בן שושן לחוקר עומדים בסתירה לעדותו לפני. בן שושן נחקר לעניין סתירות אלו וענה, כי לא זוכר את התשובות שענה לחוקר ומסר, כי לא נוחה לו העמדה הזו.
11. אציין, כי האזנתי להקלטה של בן שושן והתרשמתי שבן שושן מסר גרסה ברורה לגבי מה שחווה מהתאונה והדברים שמסר לחוקר שונים בתכלית מתצהירו שהוגש בתיק ומעדותו לפני. לא קיבלתי ממר בן שושן כל הסבר הגיוני לסתירות האמורות ומדוע מסר שתי גרסאות שונות. לדבריו מה שמסר בתצהיר זו העדות הנכונה ולא הדברים שמסר לחוקר. משכך, נשאלת השאלה מדוע בחר מר בן שושן למסור לחוקר דברים שונים מאלו שמסר בעדותו לפני שלשיטתו אינם נכונים. מצאתי, סתירות מהותיות בין הדברים שמסר בן שושן לחוקר לעומת עדותו לפני. כאמור, בן שושן מסר לחוקר, כי כלל לא ראה את התאונה וכלל לא ראה את התובע יושב על שפת המדרכה במקום שלשיטת התובע נפל, אלא התובע הגיע אליו לאחר מכן עם ברך מדממת וסיפר לו מה שקרה, בניגוד לעדותו לפני.
12. בנוסף, בן שושן העיד לפני, כי לא ראה שהתובע זקוק לעזרה שלו ואם היה רואה דם או שהתובע לא יכול לעמוד, הוא היה עוזר לו אולם מאחר והתובע לא ביקש את עזרתו, כנראה לא היה צריך אותה (עמ' 17 ש' 9-11). עדות זו של בן שושן אף היא עומדת בסתירה לדברים שמסר לחוקר, כי ראה את התובע עם ברך עם שפשופים ומדממת.
13. מצאתי את הסתירות בין הגרסאות שמסרו התובע ובן שושן לחוקר לעומת עדותם לפני מהותיות היורדות לשורשה של גרסה. לאחר ששמעתי את הקלטות ובחנתי את העדויות עולות השאלות, האם בן שושן ראה את התובע בסמוך לאחר שנפל במקום הנפילה או שהתובע בא אליו אחר כך עם ברך מדממת כפי שמסר בן שושן לחוקר. האם, התובע נפל בסמוך לדוכן הפיס כפי שמסר בתצהיר תשובות לשאלון או בסמוך למאפייה כפי שמצויין בכתב התביעה. האם אנשים עזרו לתובע לקום ואז התובע ביקש לקרוא לבן שושן כפי שמסר לחוקר, דברים שכלל לא באים לידי ביטוי בחקירתו של בן שושן. לאור הסתירות שאין להן כל הסבר הגיוני ולאחר שמצאתי, כי מדובר בסתירות מהותיות, אני קובעת שהתובע לא עמד בנטל להוכיח את המיקום המדויק בו נפל משכך התובע לא הוכיח, כי נפל בשל המפגע הנטען המופיע בתמונות שצירף.
14. מסקנתי זו מתחזקת נוכח העובדה, כי התובע פנה לראשונה לקבלת טיפול רפואי ביום 23.1.2008 (נספח ב' לכתב התביעה). סיבת הפנייה הינה "מזה כמה ימים כאבים בברך הימנית..." התובע כלל לא מזכיר אירוע נפילה ברחוב. גם במסמכים רפואיים מאוחרים יותר אין אזכור לנפילה ברחוב. אציין, כי על פי הדברים שמסר בן שושן לחוקר, הוא ראה את התובע עם ברך משופשפת ומדממת. אין לכך כל זכר בתיעוד הרפואי.
15. לאור האמור ניתן לקבוע כבר בשלב זה, כי התובע לא עמד בנטל להוכיח את גרסתו העובדתית וכי לא השתכנעתי, כי התובע נפל ברחוב במקום הנטען על ידו. אי לכך, כבר בשלב זה יש לקבוע, כי דין התביעה להידחות.
16. למעלה מהדרוש אציין, כי אף אם הייתי קובעת שהתובע הוכיח, כי נפל במקום הנטען על ידו, וגם אם הייתי סבורה שיש רשלנות מצד הנתבעות, היה מקום להטיל על התובע בנסיבות אשם תורם משמעותי.
17. המפגע הנטען ממוקם בכביש ולא על המדרכה. משכך, התובע כלל לא היה אמור ללכת באותו מקום בו מצוי המפגע. יתרה מזאת, התובע העיד, כי ביקש לחצות את הכביש ועל כן ירד לכביש, למרות שלא היה במקום מעבר חצייה. בנסיבות אלו, התובע נדרש למשנה זהירות כאשר מבקש לרדת לכביש ועליו לבחון את דרכו.
18. זאת ועוד, בניגוד לרושם שמנסה כתב התביעה ליצור, אין המדובר בבור, אלא בחלק מהכביש בו נשחק או חסר האספלט. על כן תמוה בעיני, כיצד התובע מתאר, כי רגלו נתקלה בבור ולא קיבלתי כל הסבר מניח את הדעת הכיצד התרחשה התאונה בנסיבות הנטענות על ידי התובע. הרי, בכל מקרה, נדרש התובע לרדת מהמדרכה על מנת לחצות את הכביש ואין המדובר במפגע שהינו חלק אינטגראלי ממסלול הליכתו של התובע.
19. התובע טען, כי לא ראה את הבור, כי היה מלא במים. בנסיבות אלו, כאשר הבור אינו ממוקם במדרכה בה הולך התובע אלא התובע מבקש לרדת לכביש ורואה בור מלא במים, מצופה ממנו לבחור נקודה אחרת לחצות בה את הכביש ולא במקום שהוא רואה בעצמו שמלא במים ועל כן יכול להחליק.
20. בנוסף, האירוע הנטען היה בשעות הצהרים על פי העדויות שלפני ולא התרשמתי מבעיית תאורה במקום ועל כן מצופה היה מהתובע לבחון את דרכו ולשים לב לתנאי הדרך והיכן הוא דורך.
21. אין מחלוקת, כי מחזיק ומנהל מקרקעין חב חובת זהירות מושגית כלפי ציבור המבקרים במקרקעין. מקום בו מוגשת תובענה נגד מחזיק ומנהל מקרקעין יש לבחון האם הוא חב חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע והאם חובה זו הופרה.
22. כבר נפסק לא אחת, כי חיי היום יום מלאים סיכונים אשר לעיתים מתממשים וגורמים לנזקים. אולם, ההלכה היא, כי לא בגין כל סיכון תוטל חובת זהירות קונקרטית. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת, כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו.
23. כאשר בית המשפט בוחן האם קיימת חובת זהירות קונקרטית עליו לבחון את נסיבותיו המיוחדות של המקרה הנדון. כאמור, במקרה בו עסקינן התובע לא הרים את הנטל להוכיח, כי נפגע במקום הנטען על ידו ועל כן לא הוכיח, כי הנתבעת התרשלה ובשל כך נפגע.
24. מהתמונות אשר הוגשו לתיק עולה, כי אכן המקום בו טוען התובע, כי נפל איננו שטח ישר וכי קיימת מגרעת קלה באספלט בצד הכביש במקום המיועד לחניית מכוניות. כאמור לעיל, התובע לא הוכיח את נסיבות נפילתו ולא הוכיח, כי זו הייתה הסיבה לנפילתו. לא די בנפילת התובע בכדי לחייב את הנתבעת כבעלים או מחזיקת המקרקעין. לא אחת נקבע בפסיקה, כי רחובות ומדרכות עיר אינם שטח סטרילי. לא ניתן לצפות, כי במקומות אלו לא יהיו סדקים, בליטות או שיפועים כלשהם, המהווים חלק אינטגראלי מהכביש בו מידי יום חולפות מכוניות רבות. לא מצאתי, כי המפגע המופיע בתמונות יוצר סיכון בלתי סביר למשתמשים בדרך.
25. למעלה מהדרוש אומר מספר מילים באשר לשאלת הנזק. בעת התאונה התובע עבד כמורה (סעיף 29 לתצהירו). מחקירתו של התובע התברר, כי במועדים הרלוונטיים עבד אף כקצב (עמ' 10 ש' 7-15 וש' 26-27). לכך אין זכר בתצהיר התובע. התובע העיד, כי עסק בהוראה באופן רגיל גם לאחר התאונה, למעט ימי מחלה ועד מועד עדותו הוא עוסק בהוראה (עמ' 10 ש' 24-25). התובע אישר, כי גם במהלך ימי המחלה – 28 במספר המשיך לקבל שכר רגיל (עמ' 11 ש' 13-16). התובע הוסיף, כי במשך תקופה קצרה לאחר התאונה המשיך לעבוד גם כקצב (עמ' 11 ש' 1-2) ולא הייתה לו כל פגיעה בשכר בעקבות התאונה (עמ' 11 ש' 7-10). התובע סיים עבודתו כקצב מאחר והמקום בו עבד נסגר (עמ' 10 ש' 11-12). התובע העיד שאין לו כל פגיעה בשכר מלבד ימי מחלה (עמ' 11 ש' 5-6). משכך, התובע לא הוכיח, כי נגרמו לו הפסדי שכר לעבר מלבד אותם 28 ימי מחלה שנאלץ לפדות. יתרה מזאת, לאור העובדה שחלפו למעלה מ- 5 שנים מאז התאונה במהלכם התובע עובד רגיל ולא הוכחה כל גריעה בשכר, התרשמותי היא שנכותו התפקודית נמוכה מנכותו הרפואית. התובע לא העיד עדים באשר לטענתו לפיצוי בגין עזרת צד שלישי. בנוסף, לא הציג קבלות על הוצאות שנגרמו לו.
26. הנה כי כן מצאתי, כי לא עלה בידי התובע להוכיח את נסיבות פגיעתו. התובע לא הוכיח, כי נפגע בנסיבות המטילות על הנתבעות חבות לפצותו. בנסיבות אלו, דין התביעה להידחות.
27. אני מחייבת את התובע בסכום כולל בגין הוצאות הנתבעות לרבות עבור חוות הדעת הנגדית וחוות דעת מומחה מטעם בית משפט ושכר טירחת עו"ד בסך 10,000 ₪. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, א' אייר תשע"ג, 11 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.