לפניי בקשה לביטול פסק דין מיום 3.10.13 אשר במסגרתו נמחקה התביעה מחוסר מעש.

ועוד, בקשה לביטול חיוב המשיבה בהוצאות לטובת אוצר המדינה, בהתאם להחלטה מיום 19.8.13.

תיק זה הועבר לטיפולי ממותב קודם בראשית שנת 2012.

לאחר שהוגשו חוות הדעת הגיש המבקש (להלן: "התובע") תחשיב מטעמו. שלוש החלטות ניתנו, חודש אחר חודש, במטרה שיוגש תחשיב המשיבה (להלן: "הנתבעת"). רק בסוף חודש אוגוסט 2012 הודיע ב"כ הקודם של הנתבעת כי לנתבעת אין כיסוי ביטוחי וביקש לשחררו מייצוגה.

הבקשה הועברה לתגובת הנתבעת, אך משזו לא הגיבה לבקשה ולאור הודעתו הנוספת של ב"כ הנתבעת הקודם, ניתנה ביום 3.11.12 החלטה נוספת על הגשת תחשיב מאת הנתבעת. החלטות נוספות ניתנו ורק בחודש מרץ 2013, הגיש ב"כ הנתבעת, המייצגה גם כעת, בקשה לארכה נוספת לצורך הגשת התחשיב. בסופו של דבר, ביום 23.4.13, בחלוף כמעט שנה, הוגש תחשיב הנתבעת.

יומיים לאחר מכן ניתנה הצעת בית המשפט.

התובע הודיע על הסכמתו והנתבעת, שוב, חרף שורת החלטות לא הגיבה.

בחודש אוגוסט 2013 התברר כי כל ההחלטות נשלחו לב"כ הקודם של הנתבעת.

במועד זה הוריתי למזכירות להמציא לב"כ הנתבעת את כל ההחלטות וכך גם פרוטוקול הדיון שנקבע ליום 2.9.13 אליו לא התייצב איש מבעלי הדין הומצא לב"כ הצדדים, באמצעות הפקס לב"כ התובע ובמייל לב"כ הנתבעת.

כל האמור ללא הואיל. בניגוד למתחייב מלשון ההצעה אשר בה נכתב מפורשות כי על הצדדים להגיש עמדתם לבית המשפט, לא הוגשה תגובת הנתבעת להצעת בית המשפט.

בתאריך 2.9.13 ניתנה החלטה כי על התובע להודיע האם הגיעו הצדדים להסכמה בתיק.

משלא הוגשה הודעה חרף חלוף המועד, הוריתי על מחיקת התביעה מחוסר מעש.

טוען כעת התובע, כי אכן כשל משלא הגיש כל הודעה שהיא לתיק בית המשפט אולם לדבריו, דווקא הנתבעת היא שלא טרחה להודיע עמדתה להצעה, חרף החלטות חוזרות ונשנות. לטענת התובע, בשגגה תוייקה ההחלטה מיום 2.9.13 בתיק של לקוח אחר, עם שם זהה, ועל כן לא הוגשה ההודעה במועד. לפיכך, מבקש התובע לבטל את החלטת בית המשפט אשר הורתה על מחיקת התביעה.

הנתבעת מתנגדת לביטול פסק הדין. לדבריה, מדובר בתביעה חסרת סיכוי ועל כן אין כל הצדקה לביטול פסק הדין. הנתבעת הוסיפה וטענה כי לא קיבלה החלטות מבית המשפט והוסיפה כי הודיעה לב"כ התובע כי אין היא מסכימה להצעת בית המשפט לסיום התיק. הנתבעת, מצידה עתרה לביטול חיובה בהוצאות לטובת אוצר המדינה בשל אי הגשת תגובתה, זאת, לטענתה, מאחר שההחלטות הרלוונטיות הומצאו לב"כ הקודם של הנתבעת.

נסיבות המקרה אינן מצדיקות ביטול פסק הדין משיקולי צדק, שהרי התובע מאשר כי קיבל את החלטת בית המשפט מיום 2.9.13.

משכך, אין עסקינן בבקשה לביטול פסק הדין מתוך חובת הצדק בשל פגם בהליך, אלא בבקשה לביטול המסורה לשיקול דעת בית המשפט.

הלכה פסוקה היא, כי בבקשה כזו יבחן בית המשפט שני עניינים:

האחד, סיבת מחדלו של המבקש והשני, סיכויי הצלחת המבקש אם יבוטל פסק הדין (ע"א 5000/92 יהושע בן ציון נ' אוריאל גורני, פ"ד מח(1) 830, עמודים 835-836 ).

מבין שני העניינים כאמור, לעניין הראשון חשיבות משנית, ואילו העניין השני הוא העיקר.

כנטען בבקשה, מחדל התובע באי הגשת הודעתו, נובע מטעות אנוש ונכונה אני לקבל זאת, בפרט לאור העובדה כי לאורך תקופת ניהולו של תיק זה בפניי, דווקא הנתבעת היא ששבה והתעלמה מהחלטות בית המשפט ובהתנהלותה סרבלה ועיכבה את בירור ההליך.

אשר לעניין השני, סיכויי התביעה, הנטל הוא על המבקש, להראות כי סיכויי תביעתו טובים הם.

עיון בכתב התביעה מלמד כי לא ניתן לומר כי המדובר בתביעה נטולת סיכוי. טענת הנתבעת כי כבר כעת ניתן לקבוע כי אין חבות באירוע או כי התובע נושא באשם תורם בשיעור של 100% אינה מבוססת. עיון בכתב התביעה ובתחשיב התובע מוביל למסקנה כי יש לאפשר לתובע את יומו בבית המשפט, על מנת להוכיח את תביעתו.

לאור האמור, אני מוצאת כי דין הבקשה להתקבל.

נוכח התנהלות הנתבעת בתיק כמתואר לעיל, איני מוצאת לחייב בהוצאות בגין ביטול פסק הדין.

עם זאת, אני מורה, כמבוקש, על ביטול חיובה של הנתבעת בהוצאות בגין אי-היענותה להחלטות האחרונות שניתנו בתיק, זאת לאחר שהתברר כי החלטות אלו הומצאו, בשגגה, לב"כ הקודם של הנתבעת.

אני מורה, אם כן, על ביטול החלטות בית המשפט מיום 19.8.13 ומיום 3.10.13.

המזכירות תפתח את התיק.

נקבע לקדם משפט ליום 18.12.13 בשעה 9:30.

ניתנה היום, כ"ב כסלו תשע"ד, 25 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.