רקע

לפניי תביעה שעניינה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") אשר אירעה ביום 28.9.07.

התובע נפגע מרכב חולף, נושא מ.ר. 61-568-15, (להלן: "הרכב") אשר לא היה מבוטח כדין.

כתוצאה מכך, הוגשה התביעה נגד הנתבעים, נהג הרכב והנתבעת 2 (להלן: "קרנית") והאחרונה הגישה, בהתאם לחוק, הודעה לצדדי ג', נהג הרכב בעת התאונה ובעליו.

ביום 12.12.10 ניתן פסק דין בהעדר הגנה בו חוייב צד ג' 1 לשפות את קרנית בכל סכום שבו תחוייב.

בדיון שנקבע לשמיעת הראיות, ביום 20.10.13, הגיעו הצדדים כולם להסכמה כי לסילוק התביעה, תשלם קרנית את הסכומים כמפורט בפסק הדין.

אשר לצד ג' 2, באותה ישיבה, ניתנה באמצעות בא-כוחו, הסכמתו לגובה סכום פסק הדין והוצהר כי בכפוף לטענותיו של צד ג' 2, אם אלו יידחו על ידי בית המשפט, יינתן פסק דין המחייבו בתשלום האמור.

ביום 7.11.13 הודיע צד ג' 2 כי אינו מסכים למתן פסק דין נגדו והוא מבקש להמשיך בהתדיינות בינו לבין קרנית.

בו ביום, ניתנה החלטה על קביעת התיק לשמיעת ראיות במחלוקת שבין קרנית לבין צד ג' 2, במסגרתה הוריתי לצדדים להגיש ראיותיהם.

ביום 30.12.13 הוגש תיק מוצגים מאת קרנית. צד ג' 2 לא הגיש ראיות כלשהן מטעמו.

בישיבת היום, הוגשו מוצגי קרנית והצדדים סיכמו טענותיהם.

גדר המחלוקת

טענתו המרכזית של צד ג' 2, כפי שעולה מכתב ההגנה אשר הגיש, היא כי צד ג' 1, נהג הרכב והמשתמש בו בעת התאונה, חרג מן ההרשאה אשר ניתנה לו ועל כן צד ג' 2 אינו נושא בחבות בגין הנסיעה במהלכה אירעה התאונה. וכך נוסחו טענותיו:

"6. צד שלישי יטען כי הוא עובד יחד עם צד שלישי מס' 1 וכי במסגרת עבודתם הם מסיעים עובדים ברכב נשוא ההודעה שבבעלות הצד השלישי.

7. בהתאם להסדר הקיים בין הצד השלישי לצד שלישי מס' 1, צד שלישי מס' 1 רשאי להשתמש ברכב לצורך ביצוע העבודות בלבד ואין הוא רשאי להשתמש ברכב שלא למטרות הסעת עובדים כאמור.

...

9. הסדר השימוש ברכב היה באופן כזה שצד שלישי מס' 1 רשאי להשתמש ברכב להסעת עובדים בין הימים ראשון עד חמישי בלבד.

...

12. אירוע התאונה...אירע שלא במסגרת העבודה ושלא בימי העבודה והצד השלישי מס' 1 נהג ו/או השתמש ברכב מבלי שקיבל אישור על כך מאת הצד השלישי"

אין בכתב ההגנה התייחסות כלשהי לשאלה מדוע לא היה הרכב מבוטח כדין.

טוענת קרנית כי גרסת צד ג' 2 אינה מהווה הגנה, שכן אין חולק כי צד ג' 2, בעל הרכב, התיר לצד ג' 1 לנהוג ברכב בלא שדאג לתעודת ביטוח כדין. לטענת קרנית, משעה שנתן הרשאה לצד ג' 1 לנהוג ברכב, אזי גם אם היה מוכח כי היתה סטיה כלשהי מההרשאה, אין בכך כדי להסיר האחריות ממנו.

תנאי החזרה של קרנית אל בעל הרכב

זכות החזרה של קרנית מוסדרת בסעיף 9(א)(1) לחוק הפלת"ד:

מיום 8.3.1989

תיקון מס' 6

ס"ח תשמ"ט מס' 1269 מיום 8.3.1989 עמ' 16 (ה"ח 1715)

(ב) מי שאלמלא הוראות סעיף 22(ב), היתה תאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה כאמור בסעיף קטן (א), דינו לענין הוראות סעיף זה, כדין מי שיש לו עילת תביעה על פי חוק זה.

(ב) (ג) אין בהוראת סעיף קטן (א) כדי לגרוע מתביעה על פי פקודת הנזיקין של מי שאין לו עילת תביעה על פי חוק זה.

מיום 4.5.1994

תיקון מס' 10

ס"ח תשנ"ה מס' 1497 מיום 28.12.1994 עמ' 83 (ה"ח 2299)

(א) מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה על פי חוק זה, לרבות תביעה על פי ביטוח כאמור בסעיף 3(א)(2) ובסעיף 3(ד) לפקודת הביטוח, לא תהיה לו עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין בשל נזק גוף, זולת אם נפגע בתאונה שנגרמה על ידי אדם אחר במתכוון.

"9.(א) מי ששילם פיצויים המגיעים לפי חוק זה לא תהא לו זכות חזרה על אדם אחר החייב בפיצויים לפי חוק זה זולת הזכות לחזור על אחד מאלה:

(1) ...

(2) מי שאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה, למעט מי שהיה לו ביטוח שנתי שתקפו פג תוך 30 יום לפני התאונה;

..."

נטל השכנוע בהתקיימם של תנאי החזרה אל צד ג' מוטלים על קרנית.

בענייננו, אין חולק כי צד ג' 2 היה בעל הרכב בעת התאונה.

צד ג' 2 לא הכחיש בכתב ההגנה את ידיעתו בדבר העדר כיסוי ביטוחי.

הוא אף אישר בכתב הגנתו כי מסר את הרכב לידיו של צד ג' 1 לשימושו, לצרכי עבודה.

יוצא כי צד ג' 2 מאשר כי מסר את הרכב, אשר אינו מבוטח כדין, לצד ג' 1 לצורך נסיעה בו, אולם טוען הוא בכתב ההגנה, כי סייג את הרשות שנתן אך ורק לימות השבוע – ראשון עד חמישי – ועבור נסיעות עבודה בלבד.

השאלה המרכזית והיחידה הנתונה להכרעה כאן, היא האם בכך נתן צד ג' 2 היתר לצד ג' 1 לנהוג ברכב.

משעה שאין חולק בדבר הרשות שנתן צד ג' 2 לצד ג' 1 לעשות שימוש ברכב ללא ביטוח בתוקף, הנטל להוכיח את סיוג הרשות, כפי טענתו של צד ג' , עובר אל כתפיו של צד ג' 2.

כאמור מעלה, צד ג' 2 לא הגיש תצהיר מטעמו, לא ביקש לזמן עדים כלשהם ואף לא עתר להגשת ראיות אחרות.

לפיכך, לא הוכח כלל כי אכן סוייגה הרשות, כפי שטוען צד ג' 2. אין חולק כי הרכב היה בשימושו ובחזקתו של צד ג' 1. על פי "חזקת הרשות", חזקה על אדם שנוהג ברכב, שהוא נוהג בו בהיתר מבעליו או מהמחזיק ברכב, ועל המבקש לטעון כי לא התיר את השימוש, הנטל להוכיח שלא נתן רשות לנהוג ברכבו.

צד ג' 2 לא הביא כל ראיה שהיא לתמיכה בטענתו לסיוג הרשות וטענה זו לא הוכחה.

ואולם, מעבר לצורך, ייאמר כי גם אם היה צד ג' 2 מביא ראיות כלשהן ואף אם היה מוכיח כי אכן, כפי שטען בכתב ההגנה, נתן לצד ג' 1 רשות מסוייגת לנהוג ברכב בימים ראשון עד חמישי בלבד (הגם שברי כי גם בימים אלו רכבו של צד ג' 2 לא היה מבוטח!), אין בכך כדי להביא לדחיית ההודעה לצד שלישי כנגדו.

משמעות ההרשאה היא רחבה וכוללת גם השלמה עם מעשהו של האחר. לא צריכה להינתן רשות מפורשת לכל נסיעה ונסיעה ודי אם בעל הפוליסה נוהג בדרך שממנה משתמעת הסכמה או השלמה שיכולה להתבטא גם באי-נקיטת אמצעים יעילים למניעת מעשיו של הנהג (ע"א 139/64 חברה לביטוח "קלדונין" ואח' נ' שמעון גבאי ואח', פ"ד יח(3) 417, 420).

ועוד נקבע, כי "די במתן רשות ראשונית לשימוש ברכב, כדי שכל נהיגה בו, גם זו החורגת מהרשות, תחשב לנהיגה 'ברשותו' של בעל הפוליסה" (ע"א 56/84 אלחדד נ' סלהב, פ"ד מא(2) 582 וראו גם ע"א 483/84 קרנית נ' עוזי אברהם, פ"ד מא(4) 754; ע"א (ת"א) 2785/06 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' ויצמן דוד (8.9.08); ע"א 494/89 סיגלית אסרף נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מו(3) 397, 400-401; ע"א 214/81 מ"י נ' פחימה, פ"ד לט(4) 821, 833).

בענייננו, אין המדובר במקרה שבו נטל הנהג את מפתחות הרכב מבלי שהותר לו ואף לא נטען על ידי צד ג' 2 כי בשל העדר הכיסוי הביטוחי הורה הוא לצד ג' 1 לחדול מלנהוג ברכב. טענתו היחידה ביחס להרשאה היא כי התיר לצד ג' 1 לנהוג ברכב רק באמצע השבוע, לצרכי עבודה, בעוד שהתאונה אירעה ביום שישי במהלך נסיעה שנעשתה לענייניו הפרטיים של צד ג' 1.

בנסיבות אלה, המסקנה הברורה היא כי די בהרשאה שנתן צד ג' 2 לצד ג' 1, לעשות שימוש ברכב ביודעו שלרכב אין ביטוח בתוקף, וגם אם היה עומד הוא בנטל להוכיח את טענתו כי צד ג' 1 לא היה צריך לנהוג ברכב ביום שישי לנסיעה פרטית, עדיין, משעה שניתנה הרשות הראשונית, גם נסיעה זו שביצע צד ג' 1, תיחשב לנהיגה ברשותו של צד ג' 2.

סוף דבר

משהוכחו תנאי החזרה של קרנית בהתאם לחוק, מתקבלת הודעתה לצד ג' ככל שהיא נוגעת לצד ג' 2, במלואה.

בהתאם ועל פי המוסכם מיום 20.10.13, אני מחייבת את צד ג' 2 לשלם לקרנית סך של 1,445,935 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בגין הליך זה בסך 50,000 ₪ + מע"מ וכן אגרת בית המשפט במסגרת ההודעה לצד ג' משוערכת מן המועד בו שולמה.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור כחוק.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, י"ט אדר תשע"ד, 19 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.