לפניי מונחת תביעה כספית ע"ס 102,273 ₪ שעניינה נזקי רכוש שנגרמו לרכב התובעת 1, שהיה נהוג אותה עת ע"י התובעת 2, פאיקה דקה (להלן: "דקה"), כתוצאה מתאונת דרכים שארעה ביום 05.09.2008, בה היה מעורב רכב הנתבעות, שהיה נהוג ע"י הנתבעת 1, קיבא מורן (להלן: "מורן"), ובוטח ע"י הנתבעת 2.

בכתב התביעה טענו התובעות, כי האחריות בגין הנזקים שאירעו לרכבן, מוטלת על מורן, נהגת רכב הנתבעות, אשר בזמן נסיעה בנתיב הימני ביקשה לעקוף רכב גרר שנסע לפניה, סטתה לנתיב נסיעתו של רכב התובעות ופגעה בו בצדו הימני הקדמי.

לכתב תביעתן צירפו התובעות דו"ח שמאי, במסגרתו נאמד הנזק אשר נגרם לרכבן בסך 95,282 ₪ (משוערך למועד התביעה). לסכום זה ביקשו התובעות להוסיף את שכר טרחתו של השמאי (משוערך למועד הגשת התביעה) סך 1,891 ₪ , גרירת רכב ועלות השתתפות עצמית לגרר סכום של 600 ₪ וסך נוסף של 4,500 ₪ בגין הוצאות, השבתת רכב ועוגמת נפש. בסה"כ העמידו התובעות תביעתן ע"ס של 102,273 ₪.

הנתבעות הגישו כתב הגנה ובמסגרתו טענו, כי נהגת רכב התובעות היא האחראית לקרות התאונה, באשר היא זו אשר סטתה מנתיבה לעבר הנתיב הימני בו נסע רכב הנתבעות, ואגב כך גרמה לפגיעתו. עוד טענו הנתבעות, כי ראשי הנזק הנטענים מופרזים ומשוללים כל יסוד.

יצוין כבר עתה, כי מורן הגישה תביעה שכנגד לחיוב התובעות והמבטחת של רכבן במועד התאונה, כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "כלל"), בתשלום פיצויים בגין נזק הרכוש שנגרם לרכבה של מורן עקב התאונה דנן. בהמשך, הושג הסכם פשרה במסגרת התביעה שכנגד, שקיבל תוקף של פסק דין חלקי, לפיו שילמה כלל למורן פיצוי כספי בסך של 11,304 ₪ בגין התאונה נשוא התביעה.

הצדדים הסכימו, כי יינתן פסק דין מנומק על סמך החומר הקיים בתיק זה ללא שמיעת עדויות ולאחר הגשת סיכומים בכתב.

בעקבות התאונה הועמדה דקה לדין פלילי בבית המשפט לתעבורה בפתח תקווה (ת.ד. 163-02-09 ולהלן: "תיק התעבורה"), במסגרתו הואשמה דקה בשורה של עבירות בגין אחריותה לאירוע התאונה. ביום 16.05.2011 הורשעה דקה בביצוען של העבירות שיוחסו לה בכתב האישום ונגזר דינה.

בסיכומיהן, הודו התובעות בעצם קרות התאונה ואף באחריותה של דקה לגרימתה, זאת לאור הכרעת הדין שניתנה בתיק התעבורה. ברם, הן ייחסו למורן אשם תורם משמעותי לאירוע התאונה.

לטענתן, נושאת מורן באחריות לקרות התאונה, משום שעל-פי ממצאי הכרעת הדין, מורן נסעה בזמן התאונה בנתיב השמאלי של הכביש וזאת בניגוד להוראות תקנה 35 לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 (להלן: "תקנות התעבורה"). עוד טענו התובעות, כי מהעדויות שמסרו הנוסעות שהיו יחד עם מורן ברכב בזמן התאונה במסגרת תיק התעבורה, ניתן להסיק כי מורן והנוסעות שוחחו ביניהן בזמן הנסיעה, ולכן מורן לא שמה לב לנסיעה או לתנאי הכביש. לאור זאת, עתרו התובעות להשתת אשם תורם בשיעור 40% על שכמה של מורן בגין אירוע התאונה.

מנגד, טענו הנתבעות בסיכומיהן להרחבת חזית אסורה, באשר התובעות טוענות לעובדת חדשות שלא בא זכרן בכתב התביעה והן עלו, לראשונה, במסגרת סיכומיהן של התובעות. לטענתן, התובעות שינו את גרסתן העובדתית לעניין נסיבות התרחשות התאונה, תוך הסתמכות על קביעותיו של בית המשפט במסגרת הכרעת הדין שניתנה בתיק התעבורה ואשר דחתה כליל את גרסתן המקורית של התובעות שצוינה בגדר תביעתן, ובתוך כך קבע כי התאונה ארעה באחריותה של דקה אשר נהגה ברכב בחוסר זהירות, מבלי לשים לב לתנאי הדרך וללא שמירת מרחק מספיק מרכב הנתבעות.

עוד טענו הנתבעות, כי הכרעת הדין הינה בבחינת פסק דין חלוט המרשיע את דקה וקובע, כי הינה אחראית לגרימת התאונה. הנתבעות מפנות בהקשר זה אל הוראות סעיף 42 א' לפקודת הראיות אשר מורה, כי הממצאים והמסקנות של פסק דין פלילי מרשיע יהיו קבילים כראיה לכאורה לאמור בהם בהליך אזרחי. לטענתן, משלא סתרו התובעות אף לא ראיה אחת מפסק הדין הפלילי, הרי שראיות אלו הופכות לראיות מכריעות.

הנתבעות הוסיפו וטענו, כי אין לייחס לנהגת רכב הנתבעות כל אחריות לתאונה באשר הוכח כי עובר לתאונה עמד רכב הנתבעות בנתיב השמאלי בכביש למופע אור אדום ברמזור, וכי התאונה ארעה מיד לאחר שהתחלף האור ברמזור לירוק ורכב הנתבעות היה אך בתחילת הנסיעה, כאשר מהירות נסיעתו הייתה נמוכה. עוד נטען, כי במסגרת תיק התעבורה קבע בית המשפט, שמדובר בתאונת חזית אחור, באופן השולל כל אחריות של נהגת רכב הנתבעות לגרם התאונה.

לאחר עיון בכתובים ושקילת טענות הצדדים, אני מחליטה לדחות את התביעה ולהלן טעמיי לכך.

כאמור, ביום 02.02.2009 הוגש כנגד דקה כתב אישום בתיק ת.ד. (פתח תקווה) 163-02-09, בו נטען כי האחריות לתאונה, לפציעתה של אחת הנוסעות ולנזקי הרכוש אשר נגרמו לרכבה של מורן, מוטלת על כתפיה של דקה.

על-פי האמור בכתב האישום, התאונה התרחשה ביום 05.09.2008 ונגרמה באחריותה של דקה אשר בהגיעה לצומת, לא שמה לב לדרך, לא שמרה מרחק מספיק, התקרבה יתר על המידה לרכבה של מורן שנסע בכיוון נסיעתה ולפניה ופגעה בו. כתוצאה מהתאונה, ניזוקו כלי הרכב ונוסעת ברכבה של מורן נחבלה חבלה של ממש.

לדקה יוחסה שורת עבירות, ובכללן נהיגה בחוסר זהירות, אי שמירת רווח, גרימת תאונה בה נפגע אדם ונגרם נזק וחבלה של ממש.

דקה כפרה במיוחס לה וטענה, כי מורן היא שסטתה באופן פתאומי לנתיב נסיעתה לאחר שביקשה לעקוף רכב שנסע לפניה.

ביום 16.05.2011 הרשיע בית המשפט (כב' השופטת אטליא וישקין) את דקה בכל המיוחס לה בכתב האישום. בכך, למעשה, דחה בית המשפט בשתי ידיו את גרסתה של דקה לעניין נסיבות התרחשות התאונה, היא הגרסה שמעלה גם בפניי, לפיה התאונה ארעה אגב סטיית רכב הנתבעות אל נתיב נסיעת רכב התובעות עקב עקיפה של רכב אחר שנסע לפניו.

הנתבעות צירפו את כתב האישום, פרוטוקולי הדיונים, תיק המוצגים, הכרעת הדין וגזר הדין כראיות מטעמן בהליך זה.

אלה הן עיקר המסקנות אליהן הגיע בית המשפט במסגרת תיק התעבורה לאחר שמיעת עדויות, והעולות מהכרעת הדין:

• בית המשפט אימץ את עדותו של עד התביעה, מר פואד חריב, בוחן התנועה המשטרתי שהופקד על חקירת התאונה והעדיף אותה על פני עדות המומחה מטעם ההגנה. בית המשפט מצא, כי מסקנותיו של בוחן התנועה עומדות בקריטריונים ראויים של ידע מקצועי ואמינות ושוכנע כי מדובר בעד ניטראלי וחסר פניות. לדברי בוחן התנועה, הממצאים שמצא בשטח אינם תואמים את גרסת הנאשמת (דקה). עוד קבע, כי הנזקים שנגרמו לרכבים המעורבים אינם מתיישבים עם גרסת דקה לעניין נסיבות התרחשות התאונה. לגרסתו, התאונה ארעה בנתיב השמאלי בכביש, משום שכל הסימנים נמצאו בנתיב נסיעה זה, כאשר דקה נסעה במהירות גבוהה יחסית, לא הבחינה מבעוד מועד ברכב הנתבעות ופגעה בו. בוחן התנועה סבר, כי צדו הימני הקדמי של רכב התובעות פגע בחלקו האחורי שמאלי של רכב הנתבעות. עוד קבע, כי לאחר התאונה, רכב הנתבעות המשיך את תנופת הפגיעה עם סטייה ימינה כתוצאה מהפגיעה הפינתית, ואילו רכבן של התובעות המשיך בסטייה שמאלה. בית המשפט אימץ, כאמור, את מלוא קביעותיו של בוחן התנועה, ובכלל זה העובדה כי הימצאות הנזקים בחלק אחורי של רכב הנתבעות עולה בקנה אחד עם הנטען בכתב האישום.
• בית המשפט לתעבורה לא נתן אימון בעדויות דקה ועד ההגנה מטעמה, שהינו בעלה, זאת לאור "אי דיוקים משמעותיים" בהן לקו עדויות אלו. כך למשל, מסרה דקה בעדותה כי אין ברשותה פרטיו של נהג הגרר שלטענתה נסע לפני רכב הנתבעות, בעוד שבעלה טען כי זהות נהג הגרר ידועה לו ואף קיבל לידיו את מספר הטלפון שלו מחבר. עוד קבע בית המשפט, כי הנאשמת נמנעה מלהביא עד רלוונטי, שהינו נהג הגרר, שלפי הנטען ראה את התאונה ויכול היה לתמוך בגרסתה של דקה בדבר סטיית רכב הנתבעות לנתיב נסיעתה. לפיכך, נזקף מחדלה זה של הנאשמת לחובתה. בנוסף, מצא בית המשפט בעדותו של עד ההגנה, חיזוק בדבר אשמתה של דקה, שעה שאישר בעדותו כי ביציאתה של דקה מהרמזור, היא האיצה מהירות נסיעתה, ומסיבה זו היא לא יכלה להבחין מבעוד מועד ברכב הנתבעות ולמנוע את התרחשות התאונה.
• באשר לעדויות התביעה, היינו מורן והנוסעות שהיו עמה ברכב בזמן התאונה, בית המשפט קבע כי עדות אלו לא ידעו למסור פרטים רבים על אופן התרחשות התאונה, ברם מעדויותיהן עולה כי כולן הופתעו בעת שרכב הנאשמת פגע בהן, וכי הפגיעה ארעה מספר רגעים לאחר שהחלו בנסיעה לאחר עצירה למופע אור אדום ברמזור שהתחלף לירוק. עוד הוסיף בית המשפט, כי מעבר לכך, לא היה בפיהן של העדות אינפורמציה רבה. חרף זאת, ראה בית המשפט ליתן בעדות אלו אמון מלא, לאחר שבחן את עדויותיהן במשנה זהירות נוכח העובדה כי מדובר בחברות שיצאו לבלות בצוותא, והתרשם כי הן לא ביקשו לטפול אשם על הנאשמת, אחרת היו טוות גרסה מפורטת יותר ומפלילה הרבה יותר מזו שמסרו בפועל.

סעיף 42 א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971 (להלן: "הפקודה") קובע כדלקמן: "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובע מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי".

ועוד נקבע שם, בסעיף 42ג, כי:

"הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין."

כאמור, תיק התעבורה הוגש בהסכמת הצדדים; ללא שהוגשה כל בקשה להביא ראיות לסתור.

במקרה דנן, הואיל והמורשעת שם הינה בעלת דין בהליך זה (אחת התובעות), הרי שהקביעות בפסק הדין הפלילי, ובכללן נסיבות התאונה והאחריות להתרחשותה, מהוות ראיה לכאורה בהליך דנן.

התובעות לא הגישו בקשה בעניין זה, ולכן משלא נסתרו ממצאים אלו, הרי שהם מהווים ראיה לכאורה בהליך זה כלפיהן. משכך, פסק הדין המרשיע בעניינה של דקה שלא נסתר ואשר מהווה, אפוא, ראיה לכאורה לאמור בו, מתיישב עם גרסתה של מורן ומשמש לה לתמיכה. לא זו אף זו, פסק הדין המרשיע שומט את הקרקע מתחת לגרסתן העובדתית של התובעות, לפיה התאונה ארעה אגב סטיית רכבן של הנתבעות לתוך נתיב נסיעת רכב התובעות.

ודוק: על כתפי התובעות, ובעיקר דקה שהינה המורשעת במשפט הפלילי, רובץ הנטל להוכיח את טענותיהן, בבחינת 'המוציא מחברו עליו הראיה'. בענייננו, לא השכילו התובעות להרים את העול ולהוכיח את גרסתן העובדתית באשר לנסיבות התאונה. נהפוך הוא, במסגרת פסק הדין המרשיע, דחה בית המשפט את גרסתן שמשמשת אותן לצרכי הגנה גם בהליך זה, תוך שהרשיע את דקה בעובדות המיוחסות לה בכתב האישום, ובתוך כך מצא כי גרסתן של הנתבעות כאן עדיפה על פני גרסתה של דקה וקבע ממצא עובדתי, לפיו התאונה התרחשה בנתיב הנסיעה השמאלי, כאשר דקה נסעה במהירות גבוהה יחסית, לא הבחינה מבעוד מועד ברכבה של מורן ופגעה בו.

טענה נוספת שעליי להידרש אליה, היא טענת הנתבעות בדבר קיומה של הרחבת חזית אסורה.

מעיון בסיכומי התובעות ניתן להיווכח, כי האחרונות זנחו את מירב הטענות שהעלו בגדר כתב תביעתן ואינן עומדות עוד על הטענה, כי התאונה ארעה עקב סטיית רכב הנתבעות אל תוך נתיב נסיעת רכבן. כן ניתן ללמוד, כי במסגרת סיכומיהן אישרו התובעות כי התאונה ארעה, כפי תיאור הנתבעות, ואף הודו בריש גלי באחריותה של דקה להתרחשותה. ניכר, כי הדבר נעשה לאור קביעותיו של בית המשפט לתעבורה בפסק הדין המרשיע בעניינה של דקה אשר ניתן קודם להגשת הסיכומים. ברם, חרף הרשעתה של דקה, טוענות התובעות כי גם מורן אשמה בקרות התאונה, וזאת בשל נסיעתה בנתיב הנסיעה השמאלי בניגוד לתקנה 35 לתקנות התעבורה, ולכן יש להשית עליה "אשם תורם" להתרחשות התאונה.

אין בידי לקבל את הטענה בדבר אחריותן המשותפת של דקה ומורן לקרות התאונה, ולהלן נימוקיי לכך.

תחילה יאמר, כי הסתמכות התובעות בטיעוניהן על נסיעת רכב הנתבעות בנתיב השמאלי, כטעם להשתת חלק מהאחריות על שכמה של מורן, הינה בבחינת הרחבת חזית אסורה, באשר טענה זו כלל לא נזכרה בכתב תביעתן והיא עלתה לראשונה כאמור בסיכומי טענותיהן, וזכתה להתנגדות מצד ב"כ הנתבעות. משכך, אין מקום להתירה.

כבר נפסק, כי "האיסור 'להרחיב חזית' עיקרו בכך שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי הטענות, אלא אם כן נענה בית המשפט לבקשתו לתקן את כתב טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא" (ע"א 6799/02 יולזרי משולם ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח (2) 145).

משלא טרחו התובעות לתקן את כתב תביעתן לאחר מתן פסק הדין המרשיע בעניינה של דקה, אין הן רשאיות לעורר טענה בדבר נסיעה בנתיב השמאלי לביסוס עמדתן לעניין השתתת אשם תורם על כתפיה של מורן.

לא זו אף זו, עיון בכתב התביעה (סעיף 10) מעלה כי על-פי גרסתן המקורית של התובעות, רכב הנתבעות נסע בנתיב הימני, ואילו בסיכומיהן טענו התובעות כי רכב הנתבעות נסע בנתיב השמאלי. גרסה זו אף עומדת בסתירה לעדותה של דקה בבית המשפט, שם טענה כי רכב הנתבעות נסע בנתיב הימני בטרם יצא לעקיפה ונכנס לנתיב השמאלי בו נסע רכבן של הנתבעות. למיותר לציין, כי מדובר בגרסאות עובדתיות נוגדות שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת, וגם מטעם זה יש לדחות את גרסת התובעות בדבר נסיעת רכב הנתבעות בנתיב השמאלי.

יתרה מכך, גם אם תתקבל הטענה לעניין נסיעת רכב התובעות בנתיב השמאלי, אין די בכך כדי לבסס חלוקת אחריות בין הנהגות המעורבות, זאת בפרט נוכח קביעת בית המשפט בתיק התעבורה כי התאונה ארעה כאשר רכב הנתבעות היה בתחילת נסיעה לאחר עצירה למופע אור אדום ברמזור שהתחלף לירוק. דומה, כי התובעות אשר רכבן נסע אף הוא עובר לתאונה בנתיב השמאלי, אינן יכולות להישמע בטענה כי מורן אשמה בתאונה בשל נסיעת רכבה בנתיב זה.

המסקנה היא, אפוא, כי אין לייחס למורן שנהגה ברכב הנתבעות אחריות כלשהיא להתרחשות התאונה.

בהיסמך על כל המתואר לעיל, לאחר שראיתי לבכר את גרסתה של מורן על פני זו של דקה; לאחר שנמצאו לגרסתה של הראשונה תימוכין למכביר בפסק הדין המרשיע שניתן כנגד דקה במסגרת תיק התעבורה ; ולאחר שלא נתבקש ולא ניטל היתר להבאת ראיות לסתור את קביעותיו של פסק דין זה, הריני קובעת כממצא עובדתי כי האחריות הבלעדית והמלאה לתאונה מונחת לפתחה של דקה, אשר נהגה בחוסר זהירות, לא שמה לב לתנאי הדרך, לא שמרה מרחק מרכב הנתבעות, התקרבה אליו ופגעה בו, בעודו בתחילת נסיעה לאחר עצירה למופע אור אדום ברמזור.

דחיית גרסת התובעות, כאמור, גוררת אחריה גם את דחיית התביעה, וכך אני מורה.

לפני סיום אציין, כי לא הוכחה יריבות של התובעת 2, ולא ברור מדוע צורפה כבעלת דין. היא אמנם בעלת הידיעה הנדרשת בנוגע לנסיבות התרחשות התאונה ומי שהייתה צריכה להעיד מטעם התובעת 1 בעניין זה. אולם, משעה שהרכב אינו שלה אלא של התובעת 1, לא היה מקום שתצורף כתובעת נוספת.

לאור ההסדר הדיוני שהושג בין צדדים ואשר חסך שמיעת עדויות, אני מחייבת את התובעות, יחד ולחוד, לשלם לנתבעות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪, וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישא הסכום האמור הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט' טבת תשע"ה, 31 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.