רקע כללי

1. התובעת הגישה לנתבע תביעה להכיר באוטם שריר הלב שאירע לה ביום 28/2/07 – כתאונת עבודה.

תביעתה נדחתה ביום 4/7/07 במכתב דחיה בו נטען, כי לא הוכח קיומו של אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתה של התובעת ואשר הביא למצבה הרפואי.

כמו כן נטען להעדר קשר סיבתי רפואי בין האוטם והאירוע הנטען ע"י התובעת.

במכתב הדחיה נכתב, כי באפשרות התובעת להגיש תביעה לביה"ד תוך 6 חודשים.

2. כנגד מכתב הדחיה הגישה התובעת ביום 12/2/08 תביעה בתיק ב"ל 485/08

(להלן : "התביעה הראשונה").

ביום 17/7/08 ניתן פסק דין המוחק התביעה עקב אי התייצבות התובעת לדיון.

ביום 14/9/08 התבקש ביטול פסק הדין, ובהחלטה מיום 12/10/08 נקבע, כי ככל שיוגשו תצהירי התובעת עד 30/11/08, יבוטל פסק הדין.

ב – 11/10/08 התבקשה ארכה להגשת התצהיר. בפועל, לא הוגשו תצהירים במועד המוארך, ועל כן פסק הדין לא בוטל וביום 7/12/08 התביעה נסגרה רישומית.

3. ביום 11/2/09 הוגשה התביעה שבפנינו.

יצוין, כי גם בתביעה שבפנינו לא הוגש תצהיר התובעת במועד. רק בישיבת ההוכחות ביום 27/12/10 הוגש תצהיר התובעת, נושא תאריך 20/2/10.

4. בכתב ההגנה טענה ב"כ הנתבע, כטענה מקדמית, כי דין התביעה שבפנינו להידחות מחמת התיישנות.

בסמוך למועד ההוכחות ביקש הנתבע כי תינתן החלטה בשאלה זו ובהחלטה מיום 26/12/10 נקבע, כי הטענה תידון בישיבה שנקבעה ליום 27/12/10.

בתצהיר התובעת שהוגש במעמד הישיבה, לא ניתנה כל התייחסות לשאלת ההתיישנות.

למעשה, הפעם הראשונה בה ניתנה התייחסות ב"כ התובעת לטענה הייתה במסגרת סיכומי תגובה שהגיש ביום 26/8/2012.

5. נדון תחילה בטענת ההתיישנות, ובהמשך, לפי הצורך, נדון בתביעת התובעת לגופה.

שאלת התיישנות התביעה

5. לטענת הנתבע, בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות) תש"ל – 1969, כפי נוסחן בעת הרלוונטית לתביעה, תובענה כנגד החלטת הנתבע בתביעה צריכה להיות מוגשת לבית הדין תוך 6 חודשים מעת שנמסרה ההחלטה לתובע.

בית הדין אינו מוסמך להאריך המועדים שנקבעו בתקנות.

6. בענייננו, טוען הנתבע, כי התביעה הראשונה הוגשה רק בחלוף 7 חודשים מקבלת ההחלטה. התביעה נמחקה בפס"ד מיום 17/7/08 והתביעה שבפנינו הוגשה שוב, רק בחלוף 7 חודשים נוספים. משכך, ומשהוגשה התביעה בחלוף תקופת ההתיישנות, יש לדחותה על הסף.

7. לטענת ב"כ התובעת, התביעה בתיק 485/08 אינה מחוקה והיא שרירה וקייימת.

8. אין בידנו לקבל טענת ב"כ התובעת כי התביעה הראשונה לא נמחקה.

כאמור, בהחלטה מיום 12/10/08 נקבע, כי פסה"ד מיום 17/7/08 יבוטל בתנאי וככל שיוגשו תצהירי התובעת תוך המועד שקצב ביה"ד.

מועד זה הוארך בהחלטה מיום 8/12/08 עד 23/1/09. בית הדין לא ביטל את פסק הדין מיום 17/1/08 בשום שלב.

משלא הוגשו תצהירי התובעת במועד, ממשיך פסק הדין מיום 17/7/08 לעמוד בתקפו, ללא כל צורך במתן החלטה נוספת בעניין.

9. העובדה כי ב"כ התובעת הגיש ביום 8/2/09, לאחר חלוף הארכה שניתנה לו, ולאחר שהתיק כבר נסגר, בקשה נוספת להארכת המועד להגשת התצהירים, אין בה כדי לבטל את פסק הדין שעמד בתוקף נכון לאותו המועד.

ואכן, ב"כ התובעת, שידע כי התביעה הראשונה נמחקה, מצא לנכון לפנות ולהגיש את התביעה הנוכחית שבפנינו כבר ביום 11/2/09.

10. ב"כ התובעת טוען עוד, כי לפי סע' 16 לחוק בתי המשפט, לאחר מחיקת התביעה הראשונה עומדת לתובעת שנה נוספת, להגשת תביעה חדשה.

כוונת ב"כ התובעת, ככל הנראה, לסעיף 16 לחוק ההתיישנות הקובע כי נתעכב מניין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיף 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב:

"16. תקופת ההתיישנות לאחר עיכוב

נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו – 12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב; נתעכב מנין התקופה כאמור בסעיף 11 – לא תסתיים לפני שעברו לפחות שנתיים מן היום שבו חדל העיכוב."

11. סעיף 15 לחוק קובע:

"15. תובענה שנדחתה

הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה."

12. בעב"ל 681/08 אבו רמוז סמיר נ. המל"ל קבע ביה"ד הארצי לעבודה:

"תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל – 1969 (להלן- התקנות) קובעת את המועד להגשת תובענה לבית הדין האזורי כנגד החלטת המוסד, כדלקמן:

"החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך ששה חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר".

כבר נפסק, כי אין לבית הדין סמכות להאריך מועדים להגשת תובענות שנקבעו בחוק או בתקנות, שכן מדובר במועד לעשיית פעולה כדי להביא את העניין לבית הדין. זאת, להבדיל מפעולה הנעשית במהלך המשפט עצמו, לגביה רשאי בית הדין לפי שיקול דעתו להאריך מועדים, מטעמים מיוחדים שיירשמו, בהתאם לתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב -1991. כאשר רצה המחוקק לאפשר לבית הדין להאריך מועדים להגשת תובענות הקבועים בחיקוק, עשה זאת מפורשות (כך, למשל, בסעיף 17א לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, ועוד).

בעב"ל 31/98 אליהו סולן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ל"ד, 488, נדונה סוגיה דומה, ובה עמד בית הדין על מטרת קביעת תקופת ההתיישנות המקוצרת בתביעות של מבוטחים המוגשות כנגד החלטות המוסד:

"20. מהי המטרה בקביעת מועד התיישנות קצר בהגשת תובענה נגד המוסד לביטוח לאומי בעניין כגון זה שבפנינו?...

ביטוח סוציאלי, מעצם טיבו ומהותו, מחייב שזכותו של המבוטח תמומש מהר ככל האפשר. וכשם שנדרש מהמוסד שיפעל במהירות סבירה למתן הגמלה המגעת, כן מצופה מהמבוטח שלא יתמהמה למימוש זכותו. למעבר הזמן משקל סגולי משלו, המחייב דחיפות ושקידה ככל שהמדובר במועד הפניה למוסד, בבירור הנתונים והפרטים הדרושים למתן הגמלה, בתהליך קבלת ההחלטה – כולל הפעלת שיקול הדעת. והוא הדין במה שנוגע לפניה לערכאה שיפוטית...

אחר המבוטח בהגשת התובענה, בלא שיהא לכך צידוק מן הצידוקים המנויים בחוק ההתיישנות, אין לתובענתו תקומה".

עוד נביא כאן את ההוראות בחוק ההתיישנות עליהן מבקש המערער להסתמך בערעורו:

סעיף 15 לחוק קובע בעניין תובענה שנדחתה כך:

"הוגשה תובענה לפני בית-משפט, לרבות בית-דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה".

סעיף 16 לחוק קובע בעניין תקופת התיישנות לאחר עיכוב כך:

"נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו-12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב; נתעכב מנין התקופה כאמור בסעיף 11 - לא תסתיים לפני שעברו לפחות שנתיים מן היום שבו חדל העיכוב".

החלטת המוסד להפסיק לשלם למערער את תשלום גמלת הבטחת ההכנסה ששולמה לו עד לתאריך זה, בשל שימוש ברכב מנועי, ניתנה ביום 26.8.2001.

בגין החלטה זו, הוגשו לבית הדין האזורי ארבע תביעות, זהות במהותן, אשר נמחקו כולן בשל אופן התנהלות המערער, אם בשל אי התייצבות לדיון, אם בשל חוסר מעש ואם בשל אי קיום הוראות בית הדין בהגשת מסמכים.

מקובלת עלינו לעניין זה עמדת המוסד, לפיה בהתאם לסעיף 15 לחוק, יש לחשב את התקופה לצורך התיישנות בספירת הזמן שחלף בין החלטת המוסד לבין הגשת התביעה הראשונה בגינה, ובין מחיקת תביעה לבין הגשת התביעה שלאחריה. בספירה כזו יוצא, כי חלפו למעלה משישה חודשים מאז מתן החלטת המוסד ועד להגשת התביעה דנן.

לחלוף פרק הזמן הארוך שבין מתן החלטת המוסד לבין הגשת התביעה דנן, ב-2007, יש השפעה גם על האפשרות לנהל באופן אפקטיבי את ההליך. שכן, יש בחלוף הזמן כשלעצמו משום פגיעה ביכולתו של המוסד להתגונן מפני התביעה. לעניין זה נפסק בעב"ל 31/98 הנ"ל כך:

"לסוגיית ההתיישנות בתובענות נגד המוסד לביטוח לאומי יש היבטים סוציאליים-ציבוריים... לסוגיה זו יש גם היבט מינהלי המתייחס ליכולתו של המוסד להתגונן בתובענה המוגשת נגדו לבית-הדין באיחור. משום כך, ככל שחולף זמן רב יותר מיום מתן החלטת המוסד ועד הגשת התביעה, ניתן להניח שהקושי של המוסד להתגונן בתביעה הולך וגובר".

אמנם, כפי שכבר נפסק, הוראות חוק ההתיישנות הקובעות עילות להארכת תקופת ההתיישנות או להפסקת מרוצה, חלות גם על המועדים להגשת תביעות וערעורים שנקבעו בתקנות (בג"ץ 156/70 שלמה אלקיים- בית הדין לערעורים לביטוח לאומי, פ"ד כ"ד(2), 87). אולם, אין לקבל את טענת המערער בקשר לתחולתו של סעיף 16 לחוק על ענייננו. התקנות קבעו תקופת התיישנות מקוצרת לגבי הגשת תביעות לבית הדין האזורי כנגד החלטות של המוסד. מטרתה של תקופת התיישנות מקוצרת זו, היא, כאמור, לעודד את המבוטחים לשקוד על זכויותיהם מחד, ולאפשר למוסד להתגונן בצורה יעילה כנגד תביעות המוגשות נגדו, מאידך. החלת סעיף 16 לחוק, לפיו במקרה של עיכוב מניין תקופת ההתיישנות לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה מן היום שבו חדל העיכוב, על תביעות המוגשות על פי התקנות, משמעה סיכול מטרה זו, שכן היא תקנה למבוטח תקופת התיישנות כפולה מזו שניתנה לו בתקנות להגשת תביעתו. זאת ועוד. החלת סעיף 16 במקרה של תביעה כנגד החלטת המוסד עלולה ליצור פתח לשימוש לרעה בתקופת ההתיישנות, שכן המבוטח יוכל להגיש תביעות ולמוחקן וכך להאריך את תקופת ההתיישנות לתקופה בלתי סבירה.

במקרה שבפנינו, המערער הגיש ארבע תביעות זהות לבית הדין האזורי כנגד אותה ההחלטה, אשר נמחקו בשל אופן ניהולו את ההליך. במצב דברים כזה, העלאת טענת ההתיישנות על ידי המוסד סבירה ומוצדקת, שכן אין לצפות מן המוסד כי יתגונן בפני תביעה שמתבססת על מצב הדברים כפי שהיה בעת שנתן את החלטתו, למעלה משש שנים עובר להגשת התביעה הנוכחית, וגם אין הצדקה להאריך במקרה זה את תקופת ההתיישנות בשל תביעות שהוגשו ונמחקו בעטיו של המערער."

( ור' גם ע"ע 866/06 משה זעירא – נ' אונ' בר אילן ואח', בסע' 62-59 לפסה"'ד (פס"ד מיום 25/8/09 ))

13. בענייננו, כבר התביעה הראשונה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות.

לא יעלה על הדעת כי מחיקת תביעה זו, שבעצמה התיישנה, עקב מחדלי התובעת, תקנה לתובעת זכות עודפת, שלא הייתה קיימת לה מלכתחילה, להגשת התביעה מחדש בחלוף שנה נוספת ממועד זה, כשתקופת ההתיישנות שעל פי התקנות הינה, כאמור, 6 חודשים בלבד.

14. לנוכח האמור, מקבלים אנו טענת הנתבע כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות.

מעבר לצורך, נתייחס במספר מילים אף לתביעה לגופה – לשאלת קיומו של האירוע החריג השנוי במחלוקת.

קיומו של אירוע חריג?

15. טענתה של התובעת, כי להופעת האוטם קדם וגרם אירוע חריג בעבודתה – הרמת ארגז כבד ובו שקיות חול לניקוי שטיחים.

התובעת טענה כי האירוע החריג התרחש בסביבות השעה 16:15 וכי קודם לכן, במהלך כל יום העבודה, חשה בטוב.

בהודעתה לחוקר הכחישה התובעת כי נחה באותו יום כיוון שלא חשה בטוב.

16. אל מול עדותה של התובעת עמדה עדות גב' ריקי אליהו, אשר מסרה בהודעתה לחוקר כי ראתה שהתובעת מרגישה שלא בטוב עוד מהבוקר, והתובעת סיפרה לה שהיא נחנקת. במהלך היום מסרה התובעת לריקי פעמים נוספות שאינה מרגישה טוב ואין לה אוויר.

ריקי העידה כי ראתה את התובעת נוטפת זיעה.

17. תימוכין לכך שהתובעת חשה שלא בטוב המהלך היום ניתן למצוא גם בעדותו של מר פיני חלפון שהעיד, כי בשעות הצהריים, בשעה 12:45 פגש בתובעת, ראה שהיא קצת אדומה, שאל מה יש לה והיא השיבה שכואבת לה הבטן.

כחצי שעה שהה עם התובעת וריקי במחסן , שם שהתה התובעת בהפסקת מנוחה.

גם עדות זו עומדת בסתירה לעדות התובעת כי חשה בטוב ולא נחה.

18. במסמכים הרפואיים הסמוכים לאירוע אין כל תיאור של הרמת משקל כבד שהביא להופעת הכאבים.

לראשונה מופיע האירוע בתיעוד הרפואי בסוף חודש 4/07, חודשיים לאחר מועד האירוע הנטען.

19. מהאמנזה הסיעודית שנלקחה מפי התובעת בביה"ח, כשמצוין שהתובעת בהכרה מלאה ומשתפת פעולה, נרשם:

מהבוקר, במהלך עבודה מרגישה מעט קושי בנשימה לסירוגין. המשיכה לעבוד ולקראת השעה 17:30 בערך הופיעו אצלה כאבים ולחצים בחזה... מלווים בהזעה קרה, בחילות הקאות וחולשה כללית..."

20. האמור באנמנזה הרפואית שנלקחה מפי התובעת בסמוך למועד האירוע הנטען עולה בקנה אחד עם עדותה של ריקי, ואינו מתיישב כלל עם גרסת התובעת בדבר אירוע תאונתי עקב הרמת שקי חול בסביבות השעה 16:15, בעקבותיו החלה לחוש ברע.

תיעוד זה אינו מתיישב גם עם עדותה כי באותו יום הרגישה בסדר גמור.

21. העדויות, כי התובעת חשה שלא בטוב במהלך יום העבודה, תואמות לתיעוד הרפואי לעיל ומביאות לדחיית גרסתה של התובעת בדבר קיומו של אירוע תאונתי בשעה 16:15, אירוע שאינו מוזכר בתיעוד הרפואי , אינו מתיישב עם מועד הופעת הכאבים ואף לא נמסר אודותיו בזמן אמת לחבריה לעבודה.

לנוכח קביעותינו לעיל, איננו מוצאים צורך להרחיב בשאלת אמינות גרסתה של התובעת באשר לעבודת ניקוי השטיחים לה טוענת כי נדרשה בעת האירוע הנטען, שכן די באמור עד כה להביא לדחיית תביעתה.

22. לנוכח כל האמור, התביעה נדחית.

23. באפשרות הצדדים לערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 ימים מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ג בחשוון תשע"ג, 29 באוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.