בפניי תביעות הדדיות בין עו"ד מוטי בן-ארצי ומר עדי סינטר בגין הוצאת לשון הרע זה על זה, בניגוד לחוק איסור לשון הרע (התשכ"ה – 1965, להלן: "החוק").

ראשון הגיש את תביעתו מר עדי סינטר, ואחר כך עו"ד בן-ארצי. מר סינטר תושב קריית מוצקין, וכך גם עו"ד בן-ארצי, אשר כיהן בזמן הרלוונטי לשתי התביעות, כחבר מועצת העיר.

הדיון בשתי התביעות אוחד.

יש לומר בפתח הדברים, כי החלטתי לדחות את שתי התביעות.

להלן הנימוקים:

הרקע לסכסוך הוא הקמת קיוסק בשטח שהוקצה ע"י עיריית קריית מוצקין עבור מר סינטר, בהליך שנוי במחלוקת: העירייה ביקשה להקצות את השטח למר סינטר ולאפשר הקמת הקיוסק, בעוד שעו"ד בן ארצי, שהיה כאמור חבר במועצה התנגד והוביל מהלך אשר בסופו של דבר הביא לסילוק הקיוסק.

מר עדי סינטר טען בכתב תביעתו, כי עו"ד בן-ארצי הוציא דיבתו רעה, כאשר בעיתונות המקומית הכתובה, פורסמו דברים בשמו, אשר סווגו את מר סינטר כעבריין, או מנהל פעילות עבריינית, ואילו בטלוויזיה המקומית ב"הוט" התראיין ליד המבנה והתייחס גם בראיון לעבריינים ו/או התנהגות עבריינית.

מר סינטר הדגיש בכתב תביעתו, כי אכן בכל הפרסומים שמו לא הוזכר במפורש, אך ההקשר בו נאמרו הדברים, במיוחד לגבי קיוסק אשר הופעל על ידו ברשות ראש העיר דאז (ב-2006), והיה נשוא הכתבה בעיתון "הד הקריות" ו"ערי המפרץ" הביא לכך, כי היה ברור לכל מי שגר באזור ועובר על פני הקיוסק, דהיינו תושבי קריית מוצקין המכירים איש את רעהו, כי מדובר בו, במר סינטר.

מר סינטר טען בכתב תביעתו, כי הפרסומים פגעו קשות בו ובבני משפחתו, השפילוהו והרעו את מצב בריאותו ומצבו הכלכלי, עד כי הוא מתקשה לשלם עבור תרופות, שהוא נזקק להן בהיותו נכה 100%, נכות אשר נגרמה לו לאחר שבנו נרצח.

מדובר ב-3 פרסומים שנעשו כלהלן: "ערי המפרץ" ב-13.10.06, "הד הקריות" ביום 24.11.06, ובערוץ הטלוויזיה המקומית ב-אוקטובר 2006.

הפרסומים הנ"ל תיארו את מר סינטר כפושע, נועדו לבזותו ולהשפילו, ועל כן עו"ד בן-ארצי עוול כלפיו את העוולה של לשון הרע, והוא זכאי לפיצויים בגין כך.

מר סינטר פנה לעו"ד בן-ארצי, כי יחזור בו, אך עו"ד בן-ארצי התעלם.

מר סינטר מעריך את נזקיו בסך של 500,000 ₪.

הגנתו של עו"ד בן-ארצי הייתה, כי הרקע הוא עבודתו במסגרת מועצת העיר כנבחר ציבור, כאשר התנגד נמרצות להליך בלתי חוקי, לדעתו, להקמת קיוסק בשטח השייך לעירייה, וללא היתר בנייה כדין, ומבלי שמר סינטר היה האדם הזקוק לכך.

התנגדותו, שהייתה הן במליאה בישיבה בשנת 2004, והן במוסדות התכנון לאחר מכן, הייתה לגופו של עניין, ואז לא ידע כלל כי מר סינטר הוא הגורם עבורו נעשה ההליך המתיר לו הקמת קיוסק בצורה שאינה חוקית.

באף אחד מן הפרסומים לא נזכר שמו של מר סינטר, היות וכאמור לא ידע זאת כלל בזמן אמת. יתר על כן, בכתבה ב"הד הקריות" ננקב בשמות של "עבריינים", ולא נכלל שמו של מר סינטר. יחד עם זאת, ברור שמי שמקים מבנה שלא כדין וללא היתר הוא עבריין. הקמת מבנה כזה היא עבירה פלילית, שעונשהּ יכול להיות גם מאסר בפועל. אם מר סינטר נפגע אישית, הרי הוא זה שהקים את המבנה, והוא העבריין.

עו"ד בן-ארצי מציין בכתב הגנתו, אשר יותר מאוחר הפך להיות כתב תביעה, כי במהלך ישיבה של מועצת העיר אשר דנה בנושא, ביום 2.6.2004 מר סינטר התפרץ כלפיו וכינה אותו בשמות גנאי, וכי לאחר החלטת וועדת הערר אשר קיבלה את הערר על החלטת הוועדה המקומית לאשר את המבנה והורתה להורסו, ואכן הוא נהרס, הוצת רכבו ונשרף כליל. יותר מאוחר, כאשר נעשה ניסיון נוסף שכשל לאשר את המבנה, הוצת גם משרדו.

אין לשון הרע כלפי מר סינטר, אם הוא זה אשר אכן בנה את המבנה, שכן הבנייה הייתה בלתי חוקית, והעובר על החוק – עבריין. יתר על כן, אין לשון הרע כלפי מר סינטר, כאשר אין שמו מוזכר במפורש.

טענות ההגנה של עו"ד בן-ארצי היו:

א. פרסומים מותרים, שכן כולם היו פרסום הוגן ונכון של מסמכים רשמיים – סעיף 13 (9) – (11).

ב. אמת דיברתי – סעיף 14 לחוק.

ג. הגנת תום הלב. קיים אינטרס לציבור בפרסום העובדה, שיש בנייה בלתי חוקית , ואכן היא נהרסה – סעיף 15 לחוק.

מר סינטר לא הראה כלל שנגרם לו נזק, והוא אך מנסה להלך אימים על עו"ד בן-ארצי, שיפסיק לפעול למען הציבור.

בכתב ההגנה טען עו"ד בן-ארצי טענת קיזוז, לאור הנזקים שגרם לו מר סינטר, בהוצאת לשון הרע עליו, כפי שיפורט להלן בכתב התביעה אותו הגיש עו"ד בן-ארצי יותר מאוחר.

כתב התביעה של עו"ד בן-ארצי הוגש בת.א. 8015-02-09.

עו"ד בן-ארצי מייחס למר סינטר שני אירועים של הוצאת לשון הרע כלפיו:

א. בישיבת מועצת העיר שהתקיימה בעיריית קריית מוצקין ביום 2.6.04, נדונה הקצאת קרקע ללא תשלום להקמת קיוסק למר סינטר. עו"ד בן-ארצי בתפקידו כחבר המועצה התנגד וביקש לברר, האם אכן מר סינטר הוא האיש הנזקק ביותר, והודיע, כי אם אכן יוברר, שנערך הליך תקין לעניין ההקצאה, וכי מר סינטר הוא הזקוק ביותר, הוא יתמוך בהצעה.

ראש העיר דאז, מר צורי, סירב לאשר, כי ההליך היה תקין, וכי מר סינטר הוא האיש הזקוק ביותר.

מר סינטר, שהיה באולם המליאה, התפרץ כלפי עו"ד בן-ארצי, כינה אותו בביטויי גנאי כמו "זבל", "בן זונה", "מי אתה בכלל, יה אפס", "אני אהרוג אותך", מתוך כוונה להעליבו ולפגוע בו. הדברים נאמרו בפני קהל רב של תושבים, חברי מועצת העיר וגם עיתונאים ועוד. דברים אלה צוטטו בעיתון "ערי המפרץ", יותר מאוחר.

ב. האירוע השני: מר סינטר שלח לכל מערכת העיתונים בקריות מכתב בוטה ומשפיל, בו תיאר את עו"ד בן-ארצי כמי שאינו יודע להבחין בין טוב לרע, פוגע באנשים תמימים וכיו"ב. מכתבים אלה לא פורסמו ע"י העיתונאים, אך הם הובאו לידיעתו על ידם. המכתב מהווה לשון הרע ופגיעה בשמו הטוב של עו"ד בן-ארצי אצל אותם עיתונים ועבור המשרד.

עו"ד בן ארצי מציין בכתב הגנתו, כי לא ידע שמר סינטר כתב מכתב זה עד אשר האחרון עצמו צירפו לכתב תביעתו שלו, והודה, כי הוא זה שכתב אותו.

נזק רב נגרם לשמו של עו"ד בן-ארצי ולמוניטין שלו כנבחר ציבור וכעורך דין, ולתדמיתו בעיני לקוחות קיימים ולקוחות בכוח, וכן בפני כל אותם אנשים שהיו נוכחים בישיבה.

גם עו"ד בן-ארצי סבור כי הפיצוי המגיע לו הוא סך של 500,000 ₪, אך מטעמי אגרה העמידוֹ על 100,000 ש"ח בלבד, וכ-50,000 ש"ח בגין כל אירוע.

הגנתו של מר סינטר היא, כי מדובר בבדיה שנועדה להטרידו ולהפחידו, בגלל התביעה שהוא עצמו הגיש בתיק שמספרו 11277-06-08. עו"ד בן-ארצי רודף אותו ואת משפחתו, מתוך "ניסיון לעשות הון פוליטי על גבו של הנתבע ובני משפחתו", ולכן גם התנגד לאשר לו את בניית הקיוסק והתנגד לכך, שעיריית קריית מוצקין תסייע לו. מר סינטר הכחיש הכחשה גורפת את הדברים שיוחסו לו ואת כל סעיפי כתב התביעה, ול"חילופין במצטבר ולשם הזהירות בלבד, יטען, כי הוא חוסה בצילן של ההגנות ו/או סעיף 15 (10), 15 (5) ו/או 15 (ד') לחוק".

הפרסומים:

הפרסומים המהווים, על פי הטענה, לשון הרע, צורפו לכתבי הטענות ולתצהירים.

א. הפרסומים המיוחסים לעו"ד בן ארצי הם:

1. כתבה לגביה נטען, שהיא מעיתון "ערי המפרץ" מיום 13.10.06. כותרת הכתבה היא: "אין אישורים, אין היתרים, אבל הקיוסק מתחיל להתרומם". הכתבה נכתבה ע"י הכתב נדב מאיוסט (שהוא עוה"ד של עו"ד בן-ארצי), ומספרת את גלגולו של הקיוסק. המשפט הראשון בכתבה "הסיפור הזה נמשך כבר שנים ולא יורד מסדר היום". הכתבה סוקרת את פעילותו של עו"ד בן-ארצי בנושא ומתארת אף את הישיבה הסוערת שבמהלכה "הותקף עו"ד בן-ארצי ע"י תושב בשל התנגדותו להקמת המבנה". הכתבה סוקרת את תגובתה של העירייה, האומרת כי היא נהגה והמשיכה לנהוג על פי החוק. הטיפול הועבר לוועדה המקומית של תכנון ובנייה הפועלת להורדת המבנה. עו"ד בן-ארצי הגיש תגובתו והיא מצוטטת כדלקמן: "קודם צורי בונה פרגולה ללא אישור, ואז נבנה קיוסק באותה הדרך. חבל שבעת שראשי ערים מכל רחבי הארץ נלחמים בתופעת העבריינות, לפעמים אף במחיר אישי כבד כמו שקרה לג'קי סבאג בנהריה, עיריית קריית מוצקין מאפשרת פעילות עבריינית בשטח שנמצא בבעלותה ושייך לתושביה...". המילים המהוות לשון הרע, לדעת מר סינטר, הן "פעילות עבריינית".

ב. כתבה שנטען לגביה שהיא מיום 24.11.2006 בעיתון "הד הקריות". הכתבה נכתבה ע"י גב' טניה קורח. כותרת הכתבה היא "שילמתי מחיר כבד על היותי נבחר ציבור לוחם, ולא מריונטה". במסגרת הכתבה על האופוזיציה בקריית מוצקין, ישנו כנראה ראיון עם עו"ד בן-ארצי והוא מצוטט כאומר, בין השאר, במסגרת ביקורת על פעילות ראש העיר והעירייה: "שילמתי מחיר כבד מאד על היותי נבחר ציבור לוחם, ולא מריונטה... שרפו לי את הרכב לפני כשנה. מה שעוד יותר מפליא זה, שראש העירייה נותן לעבריינים פרס". בהמשך הציטוט נכתב: "מדבר על הקיוסק שהוקם בצומת כורדאני לבקשת צורי, להקצות את השטח לתושב נזקק, לטענתו", ט.ק.).

ג. העתק הריאיון בטלוויזיה היה אמור להיות נספח ג', הן לכתב התביעה והן לתצהיר עדות ראשית. על פי ההחלטה מיום 9.9.2009, משלא צורף הריאיון לכתב התביעה, ניתנה רשות למר סינטר לצרפו. אף על פי כן, גם לתצהיר העדות הראשית לא צורף העתק הריאיון. מר סינטר לא פירט לא בכתב התביעה ולא בתצהיר מה נאמר ע"י עו"ד בן-ארצי באותו ראיון, המהווה, לפי דעתו, לשון הרע. בתיק בית המשפט נכתב, כי הוצג דיסק, ובו כנראה הראיון, אך אין בפרוטוקול ציון, כי הדיסק נשמע או נראה, ומכל מקום, לא ברור בהעדר פירוט בכתב התביעה, בתצהיר ובסיכומים בבחינת לשון הרע כנגד מר סינטר, המיוחסת לעו"ד בן-ארצי בראיון זה.

הפרסומים המיוחסים למר סינטר ע"י עו"ד בן-ארצי הם:

א. בישיבה שהתקיימה ביום 2.6.04 התפרץ מר סינטר במהלך הישיבה כלפי עו"ד בן-ארצי וכינה אותו בשמות כמו "זבל", "בן זונה", "מי אתה בכלל, יה אפס", "אני אהרוג אותך", וזאת בפני הקהל הרב של התושבים, עיתונאים וחברי מועצת העיר שהיו במקום, דברים אשר צוטטו בעיתון "ערי המפרץ" יום לאחר מכן.

ב. תיאור עו"ד בן-ארצי כמי שאינו יודע להבחין בין טוב לרע ופוגע באנשים תמימים, וזה מצוין במכתב אותו שלח מר סינטר לעיתונים. המכתב הוא למעשה דרישה לעו"ד בן ארצי להתנצלות פומבית באמצעות התקשורת (נספח ח' לתצהירו של עו"ד בן-ארצי). המכתב עצמו נשלח בדואר רשום אל עו"ד בן-ארצי, אך לטענתו, הוא גם נשלח לעיתונאים, אשר סיפרו לו על קיומו וביקשו את תגובתו. במכתב זה לשון הרע המיוחסת למר סינטר היא, שהוא כתב על התובע כי אינו יודע להבחין בין טוב לרע, ובגלל "שירותו" סימנו את משפחת סינטר כמשפחה מסוכנת, והוא התנכל לו ולמשפחתו, שהם אנשים תמימים.

המכתב עצמו לא היה חתום, אך הוא נשלח בדואר רשום שעליו כתוב "משפחת סינטר", ובזמן הדיון אישר מר סינטר כי הוא שלח את המכתב הזה.

תביעתו של מר סינטר:

אין מחלוקת כי באף אחד מהפרסומים המיוחסים לעו"ד בן-ארצי לא ננקב במפורש שמו של מר סינטר. עם זאת, ברי כי מי שקרא את הכתבה וידע על השתלשלות האירועים ובמיוחד מכיוון שהכתבה בפרסום א' תיארה גם את מה שקרה בישיבת המליאה, ומי שהיה בישיבת המליאה ידע בוודאות, שהתושב שהוצא ממנה בעקבות התפרצות כלפי עו"ד בן-ארצי בעניין הקיוסק נשוא הכתבה, הוא מר סינטר.

האם יש לשון הרע בעצם המילה "עבריין"? כפשוטו, בוודאי, שכן המילה עבריין יוצרת קונוטציה שלילית אצל האדם השומע או הקורא אותה, והיא עונה על ההגדרה של לשון הרע, כפי שמופיעה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע (התשכ"ה – 1965) (להלן: "החוק"). כאשר אומרים על אדם שאינו עבריין שהוא עבריין, יש בכך משום להשפילו בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג.

משפורסמו הדברים בעיתון, הרי יש בכך משום לקיים את סעיף 2 לחוק.

הגנתו של עו"ד בן-ארצי היא כי דיבר אמת, שכן הקיוסק הוקם ללא היתר, וזו עבירה על החוק, וכי עומדת לו הגנת תום הלב, שכן אמר את דבריו במסגרת תפקידו כחבר המועצה, ותפקידו הוא להגן על הציבור מפני מעשים בלתי חוקיים.

אין מחלוקת שאכן הוקם הקיוסק, לאחר שנקבע על ידי מוסדות התכנון שיש להורסו, ועל כן למעשה לא היה לו היתר. טענתו של מר סינטר היא, כי הוא הוקם ברשותו של ראש העיר, ולכן כביכול הוקם כדין. ראש העיר, מר צורי, לא הוזמן להעיד על ידי מר סינטר, וממילא גם אם היה מאשר בעדותו כי אכן נתן רשות להקים את הקיוסק בניגוד להחלטות מוסדות התכנון, לא היה בכך משום לפטור את מר סינטר מהעובדה, כי הקיוסק הוקם ללא היתר, ושלא כדין. אי לכך, באופן הפשטני ביותר, מר סינטר עבר עבירה של בנייה ללא היתר, ומי שעובר עבירות הוא עבריין.

עו"ד בן-ארצי אמר, הן בתצהירו והן בזמן מתן עדותו (ישיבה מיום 20.12.10 בעמ' 14), כי לא קישר את הקמת הקיוסק למר עדי סינטר. קשה לי לקבל זאת, שכן תחילת האירוע היא בשנת 2004 ובישיבת המליאה שבה התנגד עו"ד בן-ארצי להצעת השטח לתובע, וגם אם אז לא ידע כי מדובר במר סינטר, הרי תוך כדי ההתפרצות ידע כבר כי מדובר במר סינטר, שהרי אף הגיש כנגדו תלונה במשטרה. התמשכות ההליכים התכנוניים בעניין הקיוסק הייתה קשורה למר סינטר, גם אם הבקשה הוגשה על ידי העירייה עצמה, כך שקשה לי לקבל את האמירה שכשראה עו"ד בן-ארצי כי הוקם הקיוסק, לא חשב שיש קשר בינו לבין מר סינטר, ועל כן השימוש במילה "עבריין" או "פעילות עבריינית" או "עבריינים", גם אם התכוון לראש העיר, מר צורי, שפעל שלא כחוק, ואנשים נוספים כמו מר פדידה, הרי כל בר בי רב, ובוודאי אנשי המקום, יכלו להסיק, כי התכוון גם למר סינטר. מסקנה אחרת היא היתממות.

לגבי הפרסום השני, אמנם הוא נעשה בעיתון, אך את ההקשר אל מר סינטר עשתה הכתבת, הגב' טניה קורח, ולא עו"ד בן-ארצי. מר סינטר לא בחר לתבוע לא את הכתבת ולא את מערכת העיתון, מה שהיה מתבקש מלכתחילה, לתבוע את מי שפרסם את הדברים, והם העיתונים, אך כשם שגב' קורח הבינה (בין שבעצמה ובין שעו"ד בן-ארצי אמר לה, היא לא הוזמנה להעיד), שהכוונה לקיוסק ולמר סינטר, כך גם כל אחד אחר שקרא את העיתון ומודע לפרשה הבין, כי מדובר במר סינטר.

נספח ג' לכתב התביעה

(ריאיון בטלוויזיה)

בריאיון לטלוויזיה עם הכתב אילן יבלברג, נטען כי עו"ד בן-ארצי התייחס לגורמים עברייניים, אך גם כאן, לטענתו, לא התכוון למר סינטר, אלא לאלה, המוצאים לנכון לבנות ללא היתר בשטח ציבורי, ולדעתו, העבריין הגדול הוא ראש העיר, שמתעלם מבנייה זו. גם אם מדובר במבנה יביל, אין זה משנה לצורך העניין, כי גם עבורו צריך היתר. גם כאן כאשר הראיון נערך ליד המבנה, בגינו הייתה "מלחמת עולם" בין מר צור, ראש העיר, לטובת מר סינטר, לבין האופוזיציה, ובראשה עו"ד בן-ארצי, לשמור על קיום החוק, הרי האסוציאציה המתבקשת לאדם הסביר היא, כי ב"עבריינות" הכוונה בוודאי גם למר סינטר, אם כי ייתכן, שלא רק אליו.

עו"ד בן-ארצי טען כי עומדות לו ההגנות המנויות בחוק, ביניהן: פרסום נכון, אמת דיברתי, ותום הלב.

על מנת שתחלנה ההגנות או חלקן, ועל מנת לקבוע משמעות פרסום בעיני האדם הסביר, וזה המבחן, יש להביא בחשבון את ההקשר בו נאמרו או נכתבו הדברים (ע.א 323/98 שרון נ' בנזימן פ"ד נ"ו (3), עמ' 245 ובעמ' 263, שנת 2002). הדברים נאמרו בהקשר לתחולת ההגנה של ס' 15 (4).

בעניין ההבחנה בין הבעת דעה לקביעת עובדה, כאשר מדובר בפרסום על איש ציבור, מה שאין כך בעניין (מר סינטר לא נושא תפקיד של איש ציבור), אך הם יפים ככלל לעניין ההתרשמות הכללי של האדם הסביר מתוך הכתבה, ומשמעות המילים המהוות לשון הרע, כשלעצמן בתוך ההקשר הכללי.

שתי הכתבות היו בנושא, ובתקופת תפקידו של עו"ד בן ארצי כחבר במועצה על רקע תפקוד האופוזיציה ותפקוד ראש המועצה ועתידו שלו. במסגרת זאת נאמר:

"שלמתי מחיר כבד מאוד על היותי נבחר ציבור ולא כתב מריונטה". הוא אומר: "שרפו לי את הרכב לפני שנה, ומה שעוד יותר מפליא זה, שראש העיר נותן לעבריינים פרס" (מדבר על קיוסק שהוקם בצומת כורדאני לבקשת צורי להקצות את השטח לתושב נזקק לטענתו – ט.ק). בהמשך הכתבה דובר על יגאל פדידה שיש לו קיוסקים בחי פארק.

האדם הסביר מבין מהאימרה שלעבריינים שקיבלו פרס יש קשר לשריפת הרכב, וכאשר הכתבת, אם כי בסוגריים, מייחסת אמירה זו לקיוסק למר סינטר, המסקנה היא, כי לשון הרע במשתמע מתייחסת למר סינטר.

עומדת לעו"ד בן-ארצי הגנת "אמת דיברתי". אכן אין להקל ראש בעבירות בנייה. כמו כן, עומדת לעו"ד בן-ארצי ההגנה של פרסום נכון, על פי סעיף 15 (4) לחוק.

תביעתו של עו"ד בן ארצי:

עו"ד בן-ארצי מצא לנכון לצרף לתצהירו את המסמכים הנוגעים לעניין עצם ההתנהלות להקמת הקיוסק ולהקצאת השטח עבור תושב נזקק. איני סבורה, כי היה בזה צורך. חבר מליאה רשאי להביע את דעתו במהלך הישיבה, גם אם הוא טועה. לא היה צורך לשכנע את בית המשפט בצדקת טענותיו של עו"ד בן-ארצי, ככל שהייתה כזו, בנושא עצמו של הקצאת הקרקע ומתן היתר להקמת הקיוסק. לתמיכה בעדותו של עו"ד בן-ארצי לגבי התפרצותו של מר סינטר כלפיו בעת הישיבה, העיד מר ארז פרידמן, וכן מר זיו באסין, שהוא אחיו של עו"ד בן-ארצי. גם מר פרידמן וגם מר באסין העידו, כי היו נוכחים באותה ישיבה ביום 2.6.04 והצהירו כי הם זוכרים את אירוע ההתפרצות. מר באסין העיד, כי ככל שהיה ידוע באותו זמן במהלך הדיון, עד ההתפרצות, פרטיו של התושב שדנו בו היו חסויים, וכל מה שדנו בו זה היה עצם חוקיות המהלך, והאם התושב עבורו ביקשו את ההקצאה הוא הנזקק ביותר מבין תושבי העיר. שניהם העידו כי הם שמעו את הביטויים הקשים בהם התבטא מר סינטר כלפי עו"ד בן-ארצי במהלך הישיבה.

מר ארז פרידמן נשאל במהלך החקירה, האם הוא יכול לזכור במדויק מה שהיה כעבור 6 שנים מהאירוע, ואז הוא ענה כך: "האמת שאני זוכר דברים יותר קשים שנאמרו ונעשו וזו הייתה אחת הישיבות היותר טראומטיות של מועצת העיר. אני כבר לא חבר מועצה לשמחתי. את הישיבה הזו אני זוכר מצוין. אני התנהגתי מאד לא יפה בישיבה כמו מוג לב. ישבתי בישיבה ובאחת ההצבעות הבודדות שלא הצבעתי על פי צו מצפוני הזמינו אותנו לישיבת מועצת עיר, יושב ראש עיר עם הרוב האוטומטי שלו במועצה, ומספר שצריך לתת קיוסק לאדם נזקק שאני לא הכרתי, והאדם יושב איתנו בחדר הישיבות ואני מבקש ממנו שאי אפשר לדון בעניין פרטי כאשר האדם יושב איתנו בחדר. זה נודע לי במהלך הישיבה, וגם היה רחש בחש. היו כל מיני אנשים, עובדי עירייה, שומרי הסף של ראש העיר. הישיבה פתוחה לציבור, האנשים שיושבים שם הם בדרך כלל קשורים למועצה עצמה או אנשים מטעם. אני לא מכיר את ההיסטוריה של מר סינטר שאחר כך יצא לי לפגוש באופן אישי, מספרים על אדם, אב שכול, כבר בתוך הישיבה התחילו כל מיני לחשושים שכדאי לבדוק טוב את ההקצאה הזו, זה פטור ממכרז. זו מתנה, וכמו שאנו יודעים אין מתנות חינם. אני בהצבעה הזאת נמנעתי והייתי צריך להתנגד". (עמ' 17 לפרוטוקול הדיון מיום 20.12.10).

מר באסין אף הוא כאמור היה בישיבה זו והעיד כי שמע את הקללות וההתפרצות ואף העיד, כי מר סינטר ניסה לתקוף פיזית את עו"ד בן-ארצי, עד שהפקחים שהיו במקום עצרו אותו, והוא אף הרים כיסא והטיח אותו בכוח.

מר באסין גם התייחס לעניין המכתב, שכן הוא עובד במשרדו של עו"ד בן-ארצי מזה 5 שנים מזמן עדותו. נודע לו על המכתב, היות ועו"ד גב' לריסה עביד הראתה לו אותו כאשר היא ממש בהלם. הוא הבין במה מדובר, היות שעל המכתב היה השם של מר סינטר.

מר סינטר בעדותו אמר, כי הקיוסק נמצא לאחר שחיכה לו הרבה זמן. היה לו חוזה חתום, ואלמלא עו"ד בן-ארצי כבר מזמן היה לו היתר. הקיוסק הוא מבנה יביל, שהובא ע"י מנוף ושמו אותו במקום. כל המטרה הייתה שראש העיר והעירייה ינסו לעזור לו ולאשתו לאחר האסון שפקד אותם, עם הירצחו של בנם. מבחינתו, היה ברור, שאם ראש העיר אומר לו, הרי הדברים סגורים. הוא בכלל לא הבין מה עו"ד בן-ארצי רוצה ממנו. מר סינטר הכחיש את הדברים המיוחסים לו, וכאילו התנפל על עו"ד בן-ארצי. אמנם הוא התרומם ממקומו, אך זה היה על מנת לשמוע את דבריו, ותו לא.

עוד אמר מר סינטר בזמן עדותו לעניין הישיבה: "אני בסך הכל קמתי לשמוע, אבל אמרו לי שזה התנגד, אמרתי "קיבינימט", אבל לא עליו. שמחתי שעוד מעט יהיה לי מה לעשות. כולם אמרו לי מזל טוב ופתאום אמרו לי שיש אחד נגד ראש העיר שמחפש לעשות מניפולציות. אני כעסתי, אבל לא עליו". (רק עמ' 27-28 לישיבה מיום 20.12.10).

מר סינטר לא זכר שהוציאו אותו פקחים מהישיבה, והכחיש כי אמר לעו"ד בן-ארצי "זבל" ושאר הכינויים שטוען להם עו"ד בן-ארצי שאמר. יחד עם זאת, השיב לשאלה אם מישהו מהעדים שהעיד שיקר, באומרו: "לא אמרתי שמישהו משקר". מבחינתו, עו"ד בן-ארצי רק רצה פרסום פוליטי, והוא עצמו אינו סבור, שעשה משהו בלתי חוקי.

לעניין פרסום המכתב העידו מטעם עו"ד בן-ארצי גב' מאיסה עביד שהיא עו"ד במשרדו של עו"ד בן-ארצי. עדותה התייחסה לנושא המכתב, אשר התקבל במשרד, ולדבריה, גרם לה להלם, שכן אין היא מכירה כך את עו"ד בן-ארצי, שהוא אדם טוב, ובוודאי אינו פוגע באחרים. היא דרשה ממנו הסברים למקרא המכתב, אשר היו כתובים בו, לדעתה, דברים חמורים, כביכול עו"ד בן-ארצי רודף אנשים וגורם להם לנזקים כלכליים ותדמיתיים. היא גם ראתה, שנכתב שעו"ד בן-ארצי אינו יודע להבחין בין טוב לרע והוא גרם את הנזקים במתכוון למר סינטר, ודברים אלה הפתיעו אותה ופגעו בכבוד שרכשה לעו"ד בן-ארצי עד לאותו מועד. עו"ד עביד הראתה את המכתב לעורכי דין נוספים במשרד, ומאז שהוא נתקבל למשרד, למרות ההסברים שקיבלה, היה כבר קשה לה לתת את אותו אמון בעו"ד בן-ארצי כפי שהיה קודם.

גם מר רון פלדהיים שהיה בזמן הרלוונטי עורך עיתון "זמן קריות" ראה את המכתב, ולאחר שהוא הבין, כי הוא עלול להוות לשון הרע, ולאחר שפנה לעו"ד בן-ארצי, החליט העיתון לא לפרסמו.

עד נוסף לעניין זה היה מר זיו באסין, אשר גם הוא עובד במשרדו של עו"ד בן-ארצי, ואף הוא ראה את המכתב לאחר שעו"ד גב' מאיסה עביד הראתה לו אותו, וברור לו, כי המכתב יצר רושם רע בקשר לאופיו של עו"ד בן-ארצי, התנהגותו והתנהלותו. עדים אלו לא חזרו מעדותם בבית המשפט, והיא נשארה כפי שהופיעה בתצהיר.

סיכומיו של מר עדי סינטר:

ב"כ התובע מבדיל בין שתי התביעות, כאשר לדעתו התביעה כנגד עו"ד בן-ארצי הוגשה מתוך "כאב אמיתי מנהמת לבו של האדם מן הישוב, שחש כי נפגע באופן קשה ממהלומותיו המילוליות של נבחר ציבור (בן ארצי), אשר מצא ב"פרשה" הקשורה לאותו תושב, ואשר התאימה למטרותיו וצרכיו הפוליטיים, וההוכחה הכי טובה לכך היא, החשיפה התקשורתית הרבה שזכה לה עו"ד בן-ארצי ב"זכות" אותו תושב מסכן. המטרה הייתה לנגח את ראש העיר, ולא משנה אם בדרך לכך נפגע אדם כמו סינטר". לעומת זאת, עו"ד בן-ארצי הגיש תביעה רק לאחר התביעה שהוגשה ע"י מר סינטר, ולו רק "בשביל הפרוטוקול" מתוך המחשבה, שההגנה הכי טובה היא התקפה.

עו"ד בן-ארצי טען לאורך כל הדרך, כי שליחותו הציבורית מקנה לו חסינות, ולכן לדעת ב"כ מר סינטר, המסר צריך להיות אדרבא, שאיש ציבור צריך להיזהר בלשונו יותר מאדם רגיל. בא כוחו המלומד של מר סינטר סבור, כי הצליח להוכיח את תביעתו וכי עו"ד בן-ארצי הוציא דיבתו של מר סינטר רעה, למרות שלא הזכיר שמו במפורש.

לטענת ב"כ התובע, ברור שאין מחלוקת כי הדברים נאמרו ע"י עו"ד בן-ארצי בכל הפרסומים, אבל יש לדחות את ניסיונו לומר, כי אין מדובר בלשון הרע. הנטל להוכיח כי אין זה לשון הרע ועומדת לו הטענה "אמת דיברתי", הוא על עו"ד בן-ארצי. אין לקבל את הטענה כי היה על סינטר לתבוע גם את אמצעי התקשורת, ומדובר בהתחמקות בלבד.

אילו סבר באמת עו"ד בן-ארצי, שיש מקום לבוא בטענות נגד אמצעי התקשורת, היה הוא מגיש נגדם הודעת צד ג'. מכיוון שהוא נמנע לעשות כן, יש בכך כדי להשפיע על קבלת התביעה נגדו. אחת הסיבות להימנעותו של עו"ד בן-ארצי היא כי עיתונאי זה הוא עובד במשרדו של עו"ד בן-ארצי, והיום הוא מייצג אותו, עו"ד נדב מאיוס. באשר למקרה של "הוט", אין מקום להתווכח עם התמונה וההקלטה. לכן כל מה שנשאר לעו"ד בן-ארצי הוא "להתגולל על גב' טניה קורח".

בכך ששמו של התובע לא הוזכר במישרין, אין ולא כלום, כי הרי גם על פי החוק וגם על פי הפסיקה ניתן להוציא לשון הרע גם במשתמע מבלי להזכיר את שם האדם בעצמו. אין לקבל את טענתו של עו"ד בן-ארצי כאשר ראה את הקרוואן מוצב ליד צומת כורדאני ואז החל בהתקפה פרועה על העירייה ועל אותם "גורמים עברייניים". הוא לא קישר בין הקרוואן לבין סינטר.

לתמיכה בטענה זו מפנה ב"כ התובע לדבריו של מהנדס יבין, שהוא מהנדס הוועדה המקומית, אשר ידע כי כאשר ראו את הקרוואן, את הקיוסק, הוא קשור לבקשה שהוגשה בזמנו על ידי העירייה עבור מר סינטר.

לא יכולה להיות משמעות אחרת בהקשר אחר של הדברים, פרס לעבריינים וגורמים עברייניים, חוץ מאשר הכוונה היא אל סינטר, בצורה מבזה ומשפילה.

לדעתו של בא כוחו של מר סינטר, עדותו של עו"ד בן-ארצי הייתה חמקמקה, אינה אמינה, וכל כולה התלהבות והתלהמות, והתקפתו על ראש העיר, מר צורי. אין שחר לתיאור ההתקפה כביכול על עו"ד בן-ארצי מפיהם של העדים מטעמו, וגם הוא בעצמו, ובוודאי שלא היה בסכנת חיים בזמן הישיבה במליאה. הראיה, שהמשטרה אף לא זימנה את סינטר לחקירה.

סממן נוסף של חוסר אמינות מוצא עו"ד נבואני בהתנהלותו של עו"ד בן-ארצי כאשר צירף לכתב הגנתו את הכתבה על הישיבה, בשעה שמנגד הוא טוען כי הוא פוסל ומתעב מקומונים. עו"ד בן-ארצי הכחיש את הדברים המיוחסים לו בכתבתה של הגב' קורח, אך לקראת סוף החקירה טוען עו"ד נבואני, כי הוא חזר בו מההכחשה ולפחות לא פסל אפשרות שהדברים נאמרו ברוח דומה, אלא שוב הוא טוען, שאין מדובר בלשון הרע מחד, וסינטר כלל לא חלף במוחו בעת אמירת הדברים, מאידך.

אין לקבל את דבריו, כי הוא לא ראה כלל את הכתבה, הנראית למעשה כתבה מוזמנת שנועדה להלל אותו, וראה אותה לראשונה ביום 24.11.2006 בעת הגשת התביעה של סינטר.

יש לדחות את עדויות כל העדים מטעם עו"ד בן-ארצי, שכן הם עדים מוטים. האחד הוא אחיו, והשנייה עובדת במשרדו, וגם אם מר סינטר זרק ביטויים לעו"ד בן-ארצי במשך הישיבה, אין מדובר בלשון הרע, כי אם מדובר בהתבטאויות להגנה על אינטרס של סינטר, שאותו רגע חשש לו והגיב כפי שנטען שהגיב.

עו"ד נבואני סבור, שעדויות העדים הן חסרות משמעות. יש לדחות את תביעתו של עו"ד בן-ארצי שהוגשה כפעולת תגמול בלבד. עו"ד נבואני כותב בסעיף 33 לסיכומיו, כי התכוון ע"י הבקשה להשלמת ראיות להגיש פרוטוקול ישיבת העירייה מיום 2.6.04 והוא תובע לעשות זאת גם היום, מאחר שזה מסמך ציבורי, ועו"ד בן-ארצי כחבר מועצת העיר, מן הסתם, ראה אותו בזמן אמת, ואם היו לו הסתייגויות, היה נוקט במהלכים לתקנו. לעניין המכתב, הרי מר סינטר לא התכחש אליו, אך אין מדובר בלשון הרע, היות והדברים נכתבו מתוך כאב אמיתי והגנה על אינטרס. המכתב היה ממוען אישית לעו"ד בן-ארצי, והעובדה שאנשים אחרים ראו את זה אינה מעלה ואינה מורידה, שכן לאחר שניתנו להם הסברים, דעתם נחה. אי לכך, לא הוכחה כל פגיעה וספק אם הוכח אלמנט הפרסום.

לעומת ביטויים אלו של סינטר שהיו ביטויים מתוך כאב, הרי הדברים שבהם השתמש בן-ארצי הם מעליבים ומבזים ופוגעים. אין מקום לכנות אדם שהציב קרוואן ללא היתר כ"גורם עברייני שמקבל פרס", או "גורם עברייני שעושה בעירייה כבתוך שלו", כי כאשר קוראים משפט כזה, הרי האדם הסביר יחשוב כי מדובר במשפחת פשע ואין מקום לכך, כאשר מדובר בסה"כ באדם שעבר על חוק התכנון והבנייה. אם אדם שהינו איש ציבור רציני שאומר את הדברים האלה, הרי האדם הסביר, כלשונו של השופט זילברג: "סתם נוסע באוטובוס בוודאי תתעורר במוחו אסוציאציה של ארגון פשע".

אין לאפשר מצב שבו אנשים המתיימרים להילחם נגד השחיתות יעליבו, יבזו ויפגעו ללא הבחנה באנשים אחרים. עו"ד בן-ארצי פיתח אובססיה לנושא הקיוסק, והעדות לכך היא הכתבות הרבות שזכה להן לשם כך. עו"ד נבואני טוען, שגם אם לא הוגשה חוות דעת כלכלית בעניינו של סינטר, הרי ברור שמשנמנע ממנו לנהל את הקיוסק במשך 4 שנים לפחות, נגרם לו נזק כלכלי, כאשר מדובר על רווח צנוע של 500 ₪ ליום, לכן יש לקבל את תביעתו במלואה ולדחות את תביעתו של עו"ד בן-ארצי.

סיכומי עו"ד בן-ארצי:

עו"ד בן-ארצי פתח את סיכומיו בסקירת המניעים לפעילותו הציבורית והתנדבותו לכהן במועצת עיריית קריית מוצקין, התנהלותו הלא תקינה, לדעתו, של ראש העיר באותה תקופה, מר חיים צורי, וההתנהלות סביב נושא הקמת הקיוסק, החל בישיבה מיום 2.6.04, דרך הפנייה לוועדת הערר, החלטתהּ, והמהלכים לאחר מכן, כאשר למרות ההחלטה הוקם "באישון לילה" כלשונו הקיוסק.

הוקדש לכך מקום רב. עו"ד בן-ארצי צירף לסיכוים מסמכים, אשר לא הוצגו במהלך שמיעת הראיות.

לגופן של שתי התביעות, חזר עו"ד בן-ארצי על טענותיו בכתב ההגנה ובתצהירי העדות הראשית מטעמו:

א. התנגדותו הייתה לגופו של עניין, ולא מתוך רדיפה של התובע. הא ראיה, שבסופו של דבר נדחתה הבקשה להקמת הקיוסק. מר סינטר עצמו לא היה חלק מהדיונים, שכן הבקשה למתן היתר להקמת הקיוסק נעשתה ע"י העירייה.

לא זו בלבד, שאין שחר לטענה, כי הוא רדף את התובע, אלא שהוא לא התנגד להקמת הקיוסק עצמו, כי אם הסכים להקמתו במרחק של כ-10 מטרים מהמקום המוצע, וזאת מטעמי בטיחות, שכן הקמתו במקום שהתבקש בתחילה הייתה מסוכנת, כפי שהוכח בפני וועדת הערר.

ב. היות ועברה שנה וחצי מאז הישיבה ועד להקמת הקיוסק, בניגוד להחלטת הוועדה, והיות ומר סינטר לא היה שותף להליכים אלה, לא קשר עו"ד בן-ארצי בין שני עניינים אלו.

עו"ד בן-ארצי לא ידע כי מר סינטר הוא העומד ואחראי להקמת הקיוסק ונזהר בלשונו בכל ראיון באמצעי התקשורת.

רק לאחר הפרסומים ומדו"ח המשטרה נודע לו, בדיעבד, כי המבנה שנהרס הוא בבעלות מר סינטר. עו"ד בן-ארצי מדגיש, כי עיקר הביקורת הייתה כלפי העירייה.

עו"ד בן-ארצי טוען, כי לא הוציא לשון הרע על מר סינטר, ואם ייקבע כי אכן מדובר בלשון הרע, עומדות לו ההגנות המנויות בחוק.

ג. הוצאת לשון הרע הייתה ע"י מר סינטר כלפי עו"ד בן-ארצי, כמתואר בשני האירועים: הישיבה מיום 2.6.04 והמכתב.

לעניין פרסום לשון הרע:

מר סינטר בחר שלא לתבוע את המפרסמים, דהיינו העיתונים והעיתונאים, ואין להטיל עליו את האחריות לפרסום, שהרי ציטוט בעיתון כשלעצמו אינו מהווה ראייה, כי הדברים נאמרו (שנהר, "דיני לשון הרע", עמ' 2).

קטעי העיתונות אשר צורפו ומהווים, לפי הנטען, פרסומים של לשון הרע של התובע – לא מצוין בהם שם העיתון וגם לא תאריך, ועל כן ולו מבחינה טכנית בלבד, לא הוכח עניין הפרסום.

הפרסום ב' – מי שקושר את ההערה של עו"ד בן-ארצי היא הכתבת ט"ק (טניה קורח), וניתן להבין מהמשך הכתבה, כי הכוונה דווקא לאדם מסוים "יגאל פדידה" המחזיק בקיוסקים של העירייה. אם יש לבוא בטרוניה אל מאן דהוא, זה לכתבת ולעיתון, ולא לעו"ד בן-ארצי, אשר מר סינטר לא המציא אף ראשית ראיה של קשר בין עו"ד בן-ארצי לעיתון.

באשר למילים "פעילות עבריינית", ברי כי הקמת מבנה בלתי-חוקי בשטח השייך לעירייה היא פעילות עבריינית.

לעניין הראיון בטלוויזיה – אין לעו"ד בן-ארצי שוב כל אחריות או קשר. לא ידוע מתי נערך הראיון, ואין לדעת מהן המילים המיוחסות לעו"ד בן-ארצי המהוות לשון הרע, שכן מר סינטר לא פירט בשום מקום מהן המילים המיוחסות, שכן המילים "עבריינים" או "פעילות עבריינית, כלל אינן מצוינות בכתבה. כל מה שהיה בכתבה מבחינת עו"ד בן-ארצי הוא ביקורת על העירייה ודרישה שהמבנה הבלתי-חוקי יוסר ע"י העירייה.

עו"ד בן-ארצי סוקר בעניין זה את חומרתן של עבירות הבנייה, שהן "מכת מדינה", ואין לזלזל בהן, ובוודאי לא לקבל את עמדת ב"כ מר סינטר, המעידה, כי העבירה בוצעה על ידו, אך הוא סבור, כי אין לכנות את מי שביצע אותה עבריין – טענה זו דינה לדחות.

פרט לכן, לעו"ד סינטר הגנת "אמת דיברתי", כי מי שעובר עבירות הוא עבריין. בנוסף לא הובאה כל ראיה, כי מאן דהוא הבין מהכתבה, כי עו"ד בן-ארצי התכוון למר סינטר.

הגנה אחרת היא, כי הפרסומים הם כולם פרסומים נכונים של מסמכים רשמיים, וככלל זה צו ההריסה, שהודבק על המבנה ובתצהיר הפנייה למשטרה. פרסום זה מוגן עפ"י סעיף 13 ו-11 לחוק ואינו מהווה לשון הרע, וכמובן עומדות לו ההגנות על פי סעיף 15 לחוק, הואיל ועיקר הסיכום היה מסירת ידיעה לעורך אמצעי התקשורת. עו"ד בן-ארצי פעל למיגור הבנייה הבלתי חוקית.

בנוסף טען עו"ד בן-ארצי, כי מר סינטר לא הוכיח, כי נגרם לו כל נזק, שכן קיבל קיוסק בבית ספר, ואם אכן נגרם לו הפסד הכנסה, מה שלא הוכח, זה בגללו ובגלל הגורמים שהבטיחו לו הקמת קיוסק בצורה בלתי חוקית.

אי לכך, יש לדחות את תביעת מר סינטר במלואהּ ולקבל את תביעת עו"ד בן-ארצי. כן יש לחייב בהוצאות משמעותיות, לרבות שכר העדים, שכן סירב להודות בעובדות שהוכחו בהבאת אותם עדים.

דיון והכרעה:

כאמור, החלטתי לדחות את שתי התביעות.

תביעת מר סינטר:

הביטויים "עבריין" או "פעילות עבריינית" הם ביטויים המכפישים שמו של אדם ועלולים לבזותו ולהשפילו, ויש בכך לענות על הגדרת לשון הרע בסעיף 1 לחוק.

ביטויים אלה פורסמו לפחות בשתי כתבות בהן צוטט עו"ד בן-ארצי בהקשר פעילות העירייה להקצאת שטח להקמת הקיוסק עבור מר סינטר.

כאמור לעיל, אינני מקבלת את טענתו של עו"ד בן-ארצי, כי לא עשה קשר בין הקמת הקיוסק לבין מר סינטר.

מאז הישיבה בשנת 2004, החלטת העירייה כן להקים את הקיוסק, הערר של עו"ד בן-ארצי לוועדת הערר, וההליך, צודק ככל שיהיה, התקיים, ולא ייתכן שלא עשה קשר בין הליך זה למר סינטר, אשר התפרץ כלפיו באותה ישיבה, שהייתה טראומטית ונחרטה בוודאי בזיכרונו היטב.

יחד עם זאת, משלא נתבעו ביחד עם עו"ד בן-ארצי המפרסמים, ומשעומדות לעו"ד בן-ארצי הגנת "אמת דיברתי" – בנייה ללא היתר היא עבירה, ומר סינטר הודה בסופו של דבר, כי הקים את הקיוסק ללא היתר, או כי הוקם עבורו, אזי אין מקום לקבל את התביעה!

ככל שניתן להבין ללבו של מר סינטר, עו"ד בן-ארצי מילא חובתו ותפקידו, ומי שבונה ללא היתר, בין בעצמו בין ע"י אחרים, הוא עבריין. אי לכך, התביעה כנגד עו"ד בן-ארצי נדחית.

מר סינטר אמר לתובע את הביטויים המעליבים והקשים בזמן הישיבה ב-2.6.04, כאשר הבין, כי עו"ד בן-ארצי מתנגד לאישור הקצאת השטח והקמת הקיוסק עבורו.

אני מקבלת את עדותם של עו"ד בן-ארצי, מר פרידמן ומר באסין. מר סינטר בחצי פה הודה, שאכן איש מהם לא שיקר, אם כי הכחיש את האמירות.

לכאורה, יש בהן לשון הרע, אך נפסק לא אחת, כי לא כל גידוף או דבר-בלע הופך מניה וביה לעוולה, על פי החוק (ר' ת"א (ק"צ) 550/04 לויפרמן פייגה נ' בניימין אלבז (28.12.09) והפסיקה שם).

דבריו של התובע היו בעידנא דריתחא, ואת זאת גם מאשר עו"ד בן-ארצי. התובע ראה כי מה שהובטח לו ע"י ראש העיר חומק ממנו, בגלל התנגדותו של עו"ד בן-ארצי.

למרבה הצער, החברה הפכה להיות יותר אלימה ובוטה, גם באופן מילולי, כפי שכתב כב' השופט ריבלין ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר מיום 12.11.06, פסקה 26, וכן בספרו של שנהר "דיני לשון הרע" עמ' 131, וכן בבג"צ 606/93 "קידום יזמות ומו"לות בע"מ (1981) נ' רשות השידור (פד"י מ"ח (2) 1 (1991).

כך גם במקרה זה: התפרצותו של מר סינטר בישיבה ביום 2.6.2004, ככל שהייתה בוטה, מעליבה ומרגיזה ואולי מפחידה, לא הקימה עילת תביעה.

יש עוד לזכור, כי עו"ד בן-ארצי בחר להיות איש ציבור, וככל שמניעיו אידיאליסטיים, וטובת הכלל לנגד עיניו, זה חלק מ"המחיר" אשר משלם איש הציבור, בהיותו חשוף לשפה לא תמיד נקייה ומנומסת.

המכתב

המכתב נשלח למשרדו של עו"ד בן-ארצי. עפ"י עדויות, עו"ד בן-ארצי, עו"ד גב' מאיסה עביד, ועו"ד זיו באסין ראו את תוכנו. המכתב נשלח גם למערכת העיתון "הד הקריות", מכיוון שכך הוכח, כי יסוד הפרסום על פי סעיף 2 לחוק, התקיים. השאלה הנשאלת היא, האם המכתב מהווה לשון הרע.

להלן לשון המכתב:

הנדון: דרישה להתנצלות פומבית באמצעות התקשורת

שלום,

לאחר תקופה ארוכה בה אתה פוגע בי ובמשפחתי, גורם לנו לנזקים כלכליים ותדמיתיים, החלטנו להפסיק ולשתוק ולדרוש את החזרת כבודנו.

במשך זמן רב הינך מגדף אותי ואת משפחתי באמצעות התקשורת וזאת ללא כל סיבה. בחודש אוקטובר 2006 אף הגדלת לעשות וכינית אותנו "עבריינים" במהלך ראיון שהענקת בחדשות "הוט" בערוץ המקומי – דבר המהווה עבירה על חוק לשון הרע.

מאז שהתחלת להתנכל, ללא כל סיבה, לי ולמשפחתי, ופגעת בבריאותי ובפרנסתי, סבלה משפחתי רבות.

אנו מהלכים ברחוב עם כתם גדול על מצחנו, מאחר ואתה החלטת להוציא לנו שם רע ולפגוע בנו. גם אם רצינו, על פי החוק, להקים עסק חוקי ורלוונטי לכל דבר ועניין, הרי שבאמצעות פיך גרמת למקבלי ההחלטות להיזהר מלהתעסק עימנו, היות ואנחנו "עבריינים", כלשונך.

לצערי, מקבלי ההחלטות בוועדות המקומיות לתכנון ובנייה, משכו עלינו איקס וסימנו אותנו כמשפחה מסוכנת – הודות ל"שירות" המסור שלך – דבר שאינו נכון, כפי שידוע לך.

במשך תקופה ארוכה אני סובל אישית, מטופל על ידי רופא ואף מתקשה לשלם את התרופות והכול בגלל הנזק הישיר והמכוון שלך כלפי וכלפי משפחתי.

צר לי, במיוחד על רקע היותך עורך דין, שאינך יודע להבחין בין טוב לרע, ופוגע בכבודו של אדם, מה גם שלעולם לא תוכיח להוכיח את טענתך, היות וידוע לך כי אין קשר בינה לבין המציאות.

גרמת לי ולמשפחתי נזקים אדירים. בצד התדמיתי גרמת לנו לנזק שאותו בלתי ניתן יהיה לתקן ואילו בצד הכלכלי הנזק שלנו מוערך במאות אלפי דולרים.

זכותך, כנבחר ציבור, להביע דעתך האם יכול אדם לפתוח עסק, כזה או אחר ובמקום כלשהוא, אבל אסור לך לפגוע בו אישית, להוציא לשון הרע ולחסל את חייו.

הינך נדרש, בתוך שבעה ימים מיום קבלת מכתבי זה, לפרסם התנצלות פומבית בתקשורת המקומית ובכל מקום בו רמסת את כבודי ואת כבוד משפחתי.

התראה נוספת לא תישלח.

עדי סינטר ומשפחת סינטר, קריית מוצקין.

=====

עו"ד בן-ארצי רואה לשון הרע כמעט בכל המכתב, שכן התובע מצייר אותו כאדם פוגע באנשים תמימים, ואינו מבחין בין טוב ורע.

עו"ד בן-ארצי הצהיר, כי מכיוון שהמכתב לא היה חתום, אלא רק כתוב "משפחת סינטר", צלצל אל מר סינטר, אך הוא נענה בקללות ואיומים.

המסמכים הרבים אשר הוגשו לבית המשפט בנושא הקיוסק והחלטת וועדת הערר מלמדים, כי עו"ד בן-ארצי צדק במאבקו.

דומה, כי זירת הויכוח הינה בנושא רחב יותר מעבר לתיק זה, ומדובר במאבקי אופוזיציה וקואליציה בעיריית קריית מוצקין באותו זמן, והם הועתקו להליך המשפטי כאן, ולא היה בזה צורך ו/או מקום.

צר לי מאד על שמכוניתו ומשרדו של עו"ד בן-ארצי עלו באש. לא הובא לידיעת בית המשפט מה עלה בגורל חקירת המשטרה, אשר סביר להניח, שהתקיימה. לא הוצג כל רמז, כי למר סינטר יש קשר כלשהו למעשים חמורים אלה.

משנדחו שתי התביעות, אין צורך לדון בשאלת הנזק. אומר רק בקצרה, כי לא מכתב כזה אמור לשנות את דעתם של אחיו של עו"ד בן-ארצי ועו"ד עביד שעבדה עמו מס' שנים ומכירים אישיות אחרת לגמרי, כפי שהעידו.

משנדחו שתי התביעות, כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, כ' שבט תשע"ג, 31 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.