רקע והשתלשלות העניינים

1. התובע הוא אחד מארבעת יורשיו של המנוח כליל יוסף סבית' ("המנוח"), שהיה בעל זכויות במספר חלקות מקרקעין בכפר איקרית, והחלקות הועברו לקניין המדינה בהתאם לחוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים) תשי"ג-1953 ("חוק רכישת מקרקעים"). בתחילה הוגשה תובענה על דרך של המרצת פתיחה (ה"פ 196/05) שבה עתר התובע לפיצוי במתכונת דומה לזו שהציעה המדינה לעותרים בבג"ץ 840/97 עאוני סבית נ' ממשלת ישראל (26.3.03) ("בג"ץ איקרית"). העותרים בבג"ץ איקרית דחו את ההצעה, ועל רקע זה טענה הנתבעת בהליך הנוכחי שההצעה אינה תקפה עוד ויש לדחות את התביעה על הסף. בהמשך תוקנה התביעה והפיצוי נתבע על פי שווי הקרקעות שהופקעו, וכיוון שהתגלעה מחלוקת עובדתית בנוגע לגודל השטחים, פוצל הדיון כך שתחילה תתברר שאלת גודלם של השטחים שהופקעו ובשלב השני ייקבעו סכומי הפיצויים בהתאם לגודלם ולסיווגם של השטחים.
2. בהחלטה מיום 11.12.11 קבעתי שהמנוח היה בעל זכויות ב-340 מ"ר אדמות בנייה ו-49,825 מ"ר אדמה חקלאית לסוגיה. בהחלטה קיבלתי כמהימן את האמור בטבלאות, שנערכו בשנת 1963 בידי משרד האוצר וששיקפו את הנתונים בספר משלמי המסים ("ספר משלמי המסים"). ספר משלמי המסים נוהל בתקופת המנדט הבריטי מכוחה של פקודת מס הרכוש החקלאי, 1942 ("הפקודה") שהייתה בתוקף בעת ההיא (הטבלאות צורפו לתצהירה של פטריסיה פרץ שהעידה מטעם הנתבעת). בהתאם לכך דחיתי את טענת התובע כי בבעלות המנוח היו 11.015 דונם אדמת בנייה; 2 דונם אדמה בסיווג מטעים; ו-37.15 דונם אדמה בסיווג מזרע ("אדמת זריעה") וקבעתי, על יסוד האמור בספר משלמי המסים, כי גודל השטחים בבעלותו של המנוח וסיווגם היו כדלקמן: 340 מ"ר אדמת בנייה (סיווג 4); 3125 מ"ר אדמה בסיווג מטעים (סיווג 7); 29,450 מ"ר אדמה בסיווג אדמת זריעה (בסיווג 12, 13 ו-14) ו-17,250 מ"ר אדמה בסיווג טרשים (סיווג 16). בשולי אותה החלטה ציינתי את הקשיים הצפויים לתובע, כמו גם לנתבעת, בהוכחת שוויים של המקרקעין, וזאת על רקע העובדה שמדובר בפעולת הפקעה שאירעה לפני למעלה מיובל שנים.
3. ואכן, בדיון שהתקיים ביום 22.4.12 ואשר נועד לקבוע את אופן הוכחת שווי המקרקעין, הסתבר כי מינהל מקרקעי ישראל ("ממ"י") גיבש הנחיות פנימיות, הכוללות עקרונות לחישוב פיצויים לתושבי הכפרים בירעם ואיקרית. אלא שהנתבעת טענה שהנחיות פנימיות אלה לא נועדו לשמש בסיס למשא ומתן, כי אם לאפשר מתן פיצוי לתובע אם יסכים לעקרונות שנקבעו בהן. על רקע זה, ולבקשת התובע, נתתי בידו אפשרות לשקול את עמדתו בנוגע לעקרונות אלה, וקבעתי שאם הדבר לא יהיה מקובל על התובע – יהיה על הצדדים להגיש את ראיותיהם בנוגע לשווי המקרקעין. בעקבות כך הגישו הצדדים, ביום 13.9.12, הודעה שהושג ביניהם הסכם פשרה ("הסכם הפשרה") בנוגע לחלק מן התביעה, וביקשו לתת לו תוקף של פסק דין חלקי. בהסכם הפשרה הסכימה הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים שאינם שנויים במחלוקת על פי הפירוט כדלהלן:

א. סך של 42,955 ₪ בגין 0.781 דונם קרקע בסיווג מטעים (קרקע בסיווג 7) לפי שווי של 55,000 ₪ לדונם;

ב. סך של 386,715 ₪ בגין 11.049 דונם בסיווג אדמת זריעה לפי שווי של 35,000 ₪. רכיב זה כולל פיצוי בגין 5.787 דונם קרקע בסיווג 14 ו-16 ובגין 5.262 דונם קרקע בסיווג 12 ו-13, אשר התובע טוען לסיווגם כמטעים.

ג. סך של 60,000 ₪ בגין 0.055 דונם שטח בנוי;

ד. לסכומים אלה נוסף רבע מסכום המענק לפי החלטה 3309 (כהגדרתה להלן) וכן סך של 58,169 ₪ בגין שכר טרחת עורך דין בצירוף מע"מ.

בהסכם הפשרה נקבע שהפיצוי בגין השטח של 5.262 דונם נותר במחלוקת, מכיוון שהנתבעת הסכימה לשלם עבורו פיצוי בסכום של 35,000 ₪ לדונם (על בסיס סיווג 14 ו-16 – אדמת זריעה), ואילו התובע טען שהפיצוי הראוי הוא לפי סכום של 55,000 ₪ לדונם (על בסיס סיווג מטעים).

1. להסכם הפשרה צורף נספח הכולל את פירוט חלקות הקרקע שבגינן שולמו הפיצויים, את שטחיהן ואת סיווגן, וביום 13.9.12 ניתן להסכם הפשרה תוקף של פסק דין חלקי.
2. בדיון שהתקיים ביום 19.5.13 הודיעה הנתבעת על הסכמתה לשלם לתובע פיצוי גם בגין קרקע בשטח של 1.125 דונם שהמנוח ירש מאמו המנוחה נעמה אליאס סמען סבית' ("המנוחה"), הרשומה על שמה בספר משלמי המסים. עם זאת, בדיון שהתקיים ביום 28.10.13 הסתבר שהתובע לא חתם על טיוטת הסכם שנשלחה אליו בעניין זה, ועל רקע זה ביקש התובע לתקן את כתב תביעתו כך שיכלול גם פיצוי בגין קרקעות המנוחה. כתב התביעה המתוקן (בשנית) הוגש ביום 5.3.14, והנתבעת הגישה כתבה הגנה מתוקן, ובדיון שהתקיים ביום 19.5.14 הסכימו הצדדים שפסק הדין המשלים יינתן על סמך החומר הקיים בתיק, לאחר הגשת עיקרי טיעון ושמיעת סיכומיהם בעל פה.

עיקר טענות הצדדים

1. התובע טוען כי בגין שטח של 5.262 דונם הוא זכאי לתשלום פיצויים, בנוסף על הסכומים ששולמו לו על פי הסכם הפשרה. לטענתו מדובר בקרקע מסוג 12 ו-13 שהוא זכאי בגינה לפיצויים לפי סיווג מטעים, אולם הנתבעת הסכימה לשלם לו פיצוי בגינם לפי סיווג כאדמת זריעה. התובע אינו מתעלם מהחלטת המינהל 3309 מיום 11.12.12 ("החלטה 3309") הקובעת שקרקע בסיווג 8–16 תיחשב כאדמת זריעה, אך לטענתו החלטה זו סותרת את האמור בחוק לתיקון פקודת מס הרכוש החקלאי תשי"ד-1954 ("החוק"), שבתוספת שלו נכללה הגדרת מטעים גם בקרקעות בסיווג 4 ו-6–13. על רקע זה הוא טוען שיש לפצותו בגין קרקעות בסיווג 12 ו-13 לפי שווי מטעים ולא כאדמת זריעה. בקשר לכך טען התובע כי החלטה 3309, שהיא מאוחרת להוראות הפקודה והחוק ולנוהלי הפיצוי שהיו נהוגים בעבר, היא מעשה פסול ושרירותי שפגע באינטרס ההסתמכות שלו ובאפשרותו לקבל פיצויים בהתאם להוראות חוק רכישת מקרקעים או חוק נכסי נפקדים (פיצויים) תשל"ג-1973 ("חוק נכסי נפקדים").
2. נטען גם כי הסכם הפשרה התבסס על שומה מיום 5.8.11 שאינה עדכנית למועד חתימת ההסכם, והוא טען שיש לתקן את סכומי הפיצוי בהתאם לדו"ח השמאי הממשלתי המעודכן ליום 21.5.14. על יסוד כך טען התובע שיש לעדכן את שווייה של קרקע מסוג אדמת זריעה מ-35,000 ₪ לדונם ל-40,000 ₪ לדונם, ולהוסיף לסכום הפיצוי בפריט זה סך של 28,935 ₪. הוא טען עוד שהוא זכאי לפיצוי בגין מגרש מבונה שלם בשווי של 275,000 ₪, ואילו הפיצוי שקיבל הוא רק בגין רבע מגרש ובסכום כולל של 60,000 ₪. עוד נטען כי החלטה 3309 מעניקה פיצויים "לבעלי הזכויות", אולם לא נקבע מהו המועד הקובע לבחינת השאלה מיהו בעל הזכויות, וככל שניתן להבין את הטענה, התובע מכוון לכך שבמועד הרלוונטי, היינו המועד הקובע לפי חוק רכישת מקרקעים, הוא היה היורש היחיד של המנוח, ולכן גם כיום הוא זכאי לזכויות כיורש יחיד. בקשר לזכויות התובע בעיזבון המנוחה נטען כי מדובר בקרקע בסיווג אדמת זריעה לפי 40,000 ₪ לדונם, ובסך הכול הוא זכאי לפיצויים בסך של 45,000 ₪. עוד טוען התובע כי הוא זכאי לפיצויים בגין אובדן הכנסות מיבול. לטענתו, החלטה 3309 וגם החלטות קודמות שותקות ביחס לרכיב זה, אולם בהתאם להודעת המדינה בבג"ץ איקרית הוא זכאי לקבלם.
3. מנגד טענה הנתבעת כי האמור בהסכם הפשרה תואם את החלטה 3309, שנכסים המופיעים בספר משלמי המסים בסיווג 8–16 ייחשבו בסיווג אדמת זריעה. הנתבעת אישרה כי קרקעות בסיווגים 12 ו-13 כללו גם מטעים, אולם לטענתה היו אלו מטעים באיכות נמוכה מאוד ולכן שווי הקרקעות לא עלה על שווי קרקע בסיווג אדמת זריעה. תמיכה לכך מצאה הנתבעת בסכום המס ששולם על פי הפקודה בגין הקרקעות בסיווגים השונים. עוד נטען כי התובע אינו זכאי לתשלום הפרשים בגין הסכומים ששולמו לו על פי הסכם הפשרה, שכן ההסכם קיבל תוקף של פסק דין והתובע מושתק מלטעון כנגדו. בקשר לכך נטען שאם סבר התובע שהיה מקום לכלול בהסכם הפשרה התייחסות לשומה עדכנית, היה עליו לעמוד על כך קודם לחתימת הסכם הפשרה. בנוגע לפיצויים בגין קרקע מבונה נטען כי המנוח היה זכאי לפיצוי בגין שטח בנוי בגודל של עד 500 מ"ר ובשווי של 240,000 ₪, ובהתאם לחלקו של התובע בעיזבון (רבע) הוא פוצה בסכום של 60,000 ₪. הנתבעת גם דחתה את טענות התובע בקשר לאובדן ההכנסות מיבול. נטען שהצעת הפשרה בבג"ץ איקרית נדחתה על ידי העותרים ובעקבות כך לא היה לה עוד תוקף, וממילא החל משנת 2008 ההסדר בנושא תשלום הפיצויים לעקורי איקרית מעוגן בהחלטות ובנוהלים של ממ"י.

דיון

1. התביעה הנוכחית היא חלק מפרשת הפקעות הקרקע של תושבי הכפרים בירעם ואיקרית, שכבר נאמר כי היא "מלווה את המערכת המשפטית והפוליטית בישראל מאז מלחמת העצמאות" (דנג"ץ 6354/03 עאוני סבית נ' ממשלת ישראל (18.6.04)), ולתיאור השתלשלות העניינים ראו פסקאות 1 ו-2 בפסק הדין בבג"ץ איקרית.
2. בתביעה עותר התובע לפיצויים בגין ההפקעה, מעבר לסכומי הפיצוי ששולמו לו לפי הסכם הפשרה, וקודם שאכריע במחלוקת העיקרית, אסיר מן הפרק שלוש מטענות התובע שאינן מעוררות קושי מיוחד. הטענה הראשונה היא שאת הפיצוי צריך לבסס על הצעת המדינה לעותרים בבג"ץ איקרית, אולם דעתי היא שלעמדת הנתבעת בעניין זה יש על מה שתסמוך, ולכן אין מנוס מדחיית טענת התובע. כפי שציין בית המשפט העליון בפסק הדין בבג"ץ איקרית, הצעת המדינה הייתה "הצעת פיצויים נדיבה למדי", ואף על פי כן העותרים דחו אותה. במצב דברים זה אין לראות כיצד ההצעה מחייבת את הנתבעת או כיצד יכול התובע להסתמך על אותה הצעה, ובמיוחד כך כשגם לפי טענתו הוא לא היה אחד מהעותרים בבג"ץ איקרית. למעלה מן הדרוש אציין, שהתובע לא הסביר כיצד היה בכוחה של הצעת המדינה לעותרים בבג"ץ איקרית ליצור אצלו אינטרס הסתמכות אשר הנתבעת פגעה בו.
3. העניין השני שניתן להחליט בו בלא קושי הוא עניין הפיצוי בגין קרקעות המנוחה. חלקו של התובע בעיזבון המנוחה עולה כדי 1.125 דונם קרקע בסיווג 16 (אדמת זריעה). אכן, הנתבעת צודקת כשהיא מצביעה על כך שטיוטת הסכם פשרה בעניין זה נשלחה לתובע ומטעם שלא הוסבר לא נחתמה על ידו, אלא שבכך אין כדי לדחות חלק זה של תביעתו. משאין מחלוקת לגבי גודל השטח, לגבי סיווג הקרקע או לגבי שווי הקרקע לפי השומה העדכנית (מיום 21.5.14), אין קושי לפסוק שהתובע זכאי לפיצוי בגין קרקעות המנוחה בסכום של 45,000 ₪.
4. העניין השלישי הוא שאלת השומה הרלוונטית להסכם הפשרה. ככל שניתן להבין את טענת התובע בעניין זה, תשלומי הפיצויים לפי הסכם הפשרה חושבו לפי שומת השמאי הממשלתי מיום 5.8.11 ושומה זו אינה עדכנית, שכן לפי נוהלי ממ"י יש לערוך שומה עדכנית מדי שנה, ולכן היה על הנתבעת לגרום לכך שתיערך שומה מדי שנה. לא ניתן לקבל טענה זו, שכן גם אם היא נכונה ביסודה מבחינה עובדתית, קבלתה חותרת תחת סופיות פסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה. משמעותה של הסכמת בעל דין להסכם פשרה, ולכך שיינתן לו תוקף של פסק דין, היא שהוא קיבל על עצמו את ההסכם על קרבו וכרעיו, על יתרונותיו וחסרונותיו (ע"א 2495/95 הדס בן לולו נ' אליאס אטראש, פ"ד נא (1) 577 (1997)). מכל מקום, ביטולו של הסכם כזה יכול להיעשות רק על דרך של תובענה נפרדת, שתהיה מבוססת כראוי על עילה של פגם בהתקשרות החוזית (רע"א 816/11 שרותי בריאות כללית נ' משה ברנשטיין, פסקה 8 (8.12.11)), ובטענות התובע אין דבר המצדיק את ביטולו של הסכם הפשרה, ולכן אין מנוס מדחייתן.
5. נותרו אפוא שתי מחלוקות. האחת בנוגע לסכום הפיצוי בגין קרקעות בשטח של 5.262 דונם ("השטח שבמחלוקת"), שבהסכם הפשרה הסכימו הצדדים להותירה להכרעת בית המשפט, והאחרת, שגם היא לא יושבה בהסכם הפשרה, בעניין פיצוי בגין שטח מבונה. קודם שאחליט בשני עניינים אלה, אייחד דברים להחלטה 3309, לערכה הנורמטיבי בהקשר לתביעת התובע, ולטענותיו בדבר פגיעה באינטרס ההסתמכות ובאפשרות לקבל פיצויים על פי הוראות דינים אחרים.
6. אכן, אין מחלוקת שבשעתו עמדה בפני התובע אפשרות לקבל פיצויים בהתאם להוראות חוק רכישת מקרקעים או חוק נכסי נפקדים, אלא שבהעדר ראיה לכך, לא ניתן לומר שההסדר הקבוע בהוראות איזה מדברי חקיקה אלה עדיף על ההסדר שבהחלטה 3309, ולמעשה התובע גם אינו טוען אחרת. בעיקרי הטיעון שהגיש התובע לקראת השמעת סיכומי הטענות בעל פה, הוא אישר שבחר להשתית את תביעתו על החלטות ממ"י מיום 30.4.08, מיום 15.3.10 ומיום 11.12.12 (שהיא החלטה 3309), וטען (בסעיפים 19.ג ו-20 לעיקרי הטיעון) שהמחלוקת בינו לבין הנתבעת אינה אלא על פרשנות החלטותיו האמורות של ממ"י ועל יישומן בנסיבות העניין.
7. החלטת ממ"י מיום 30.4.08 ("החלטה 2156") תוקנה בהחלטה מיום 15.3.10 ("החלטה 2156 המתוקנת"), ואחריהן ניתנה החלטה 3309. בסעיף 5 של החלטה 2156 פורטו סכומי פיצוי לכל אחד מסוגי הקרקע: אדמת זריעה – 24,000 ₪; אדמה טרשית – 20,000 ₪; מטעים – 32,000 ₪. סכומים אלה התבססו על שומת השמאי הממשלתי מיום 16.10.07. לגבי קרקע מבונה נקבע סכום פיצוי של 440,000 ₪ למגרש, שישולם למי שהיו בעלי זכויות בשטח בנוי עד גודל של דונם באיקרית. בהחלטה 2156 נאמר שהיא תעמוד בתוקפה עד יום 30.4.09. מחומר הראיות לא ברור מתי הוארך תוקפה של החלטה 2156, אולם מהחלטה 2156 המתוקנת ניתן להסיק שתוקפה הוארך. על פי החלטה 2156 המתוקנת חולקה הקרקע החקלאית לשתי קטגוריות בלבד, היינו אדמת זריעה ומטע (שאר התיקונים אינם רלוונטיים לענייננו). עוד ראויה לציון הוראת סעיף 3 להחלטה 2156 המתוקנת, שההצעה תקפה לשלוש שנים מיום אישורה, ובמהלך תקופה זו תתעדכן השומה מדי שנה. כאמור לעיל, ביום 11.12.12 התקבלה החלטה 3309, שעל פי האמור בסעיף 4 שלה היא נועדה לתקן ולהחליף את החלטה 2156. בדומה להחלטה 2156 המתוקנת, גם החלטה 3309 נקבע שקרקע חקלאית תחולק לשתי קטגוריות בלבד – אדמת זריעה ומטעים, וכי הסיווג יהיה בהתאם לסיווגים המופיעים בספר משלמי המסים כדלקמן: נכסים המופיעים בספר משלמי המסים בסיווגים 1–3 ו-5–7 ייחשבו כמטע, ואילו נכסים המופיעים בספר משלמי המסים בסיווג 8–16 ייחשבו כאדמת זריעה.
8. בחלק הרלוונטי של החלטה 3309 נאמר:

"פיצוי כספי בגין קרקע חקלאית:

מאחר ומדובר בקרקעות שהופקעו לפי חר"מ (חוק רכישת מקרקעים, א"ק) עוד בטרם הסתיים הליך ההסדר, זכויות הזכאים לפיצוי ייקבעו לפי הרישום בספר משלמי המיסים.

הסיווג של כל קרקע ייקבע בהתאם לסיווגים המופיעים בספר משלמי המיסים (בספרות מ-1 עד 16).

לצורך חישוב הפיצויים בגין הקרקע החקלאית באיקרית ובירעם, תסווג הקרקע החקלאית לשתי קטגוריות בלבד: מטע ומזרע, כמפורט מטה:

נכסים המופיעים בספר משלמי המיסים בסיווגים 1-3 ו-5-7 ייחשבו כמטע.

נכסים המופיעים בספר משלמי המיסים בסיווג 8-16 – ייחשבו כמזרע.

הערה: הדבר מהווה הטבה נוספת על שיטת חישוב הפיצויים שבנוהל, היות והקטגוריה של "מזרע" תכלול גם קטגוריות אשר ערכן נמוך יותר, כגון – טרשים" (ההדגשה הוספה, א"ק).

1. כאמור, התובע אינו טוען שהפיצוי ששולם לו בגין השטח שבמחלוקת אינו תואם את הוראת החלטה 3309, אלא שהוא סבור שהיה מקום לחשב את הפיצוי בהתאם לסיווג אדמת מטע ולא אדמת זריעה. על פי הטענה, החלטה 3309 לוקה בפגמים מתחום המשפט המנהלי, ולכן ראוי שבית המשפט יתערב בה. שקלתי את טענות התובע וגם עיינתי במקצת מן האסמכתאות שהוא הפנה אותי אליהן, והגעתי למסקנה שלא ניתן לקבלה. אכן, הצדק עם התובע כשהוא טוען שבהיבט הנורמטיבי, מעמדן של החלטה 3309, וכמותה גם החלטה 2156 (על שתי גרסאותיה), הוא כמעמד הנחיות מנהליות, והוא צודק גם כשהוא טוען שהנחיות מנהליות כפופות לביקורת שיפוטית (עע"מ 9102/12 טטיאנה קוזמינה נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול (26.8.14)), וכך אף אופן יישומן והשינויים הנעשים בהן (עע"מ 9187/07 אורי לוזון נ' משרד הפנים (24.7.08)). אולם משזה נאמר, לא ברור כיצד הדבר תומך בתביעתו, שמלכתחילה, גם במתכונתה הקודמת (ה"פ 196/05), הייתה תביעה לפיצויים בגין הפקעת מקרקעין. בתביעה ממין זה הנטל הוא על התובע להראות את שווי ערך הנכסים שהופקעו, ואם לא יעשה כך – תיכשל תביעתו (רע"א 7818/11 אברהם בבזדה נ' עיריית גבעת שמואל, חוות דעתו של השופט ע' פוגלמן, (6.10.13)). הנסיבות העומדות ביסוד התביעה הנוכחית הן אכן יוצאות דופן, ומן הסתם זהו הנימוק שבשלו קיבל ממ"י את החלטה 2156, ולאחר מכן את החלטה 3309. החלטה זו נועדה להקל על התובע, כמו גם על בעלי זכויות אחרים במקרקעין שבכפרים בירעם ואיקרית, לממש את זכויותיהם בכך שהיא פוטרת אותם מן הצורך לתמוך את תביעותיהם בחוות דעת שמאיות כמתחייב מן האמור בסעיף 5(א) לחוק רכישת מקרקעים, המחיל את הוראות סעיף 12 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, בשינויים המחויבים לפי העניין.
2. כבר ציינתי שבסיכום טענותיו התובע אינו חולק על מסקנה זו, אלא שלטענתו החלטה 3309 אינה סבירה – במידה המצדיקה התערבות בה – בכך שכל המקרקעין בסיווגים 8–16 (ובכללם גם קרקעות התובע המסווגים 12 ו-13) ייחשבו כאדמת זריעה. טענה זו אין ביכולתי לקבל, בעיקר משום שהתקשיתי להבין את הבסיס לה. בפרק ב' לתוספת לחוק נכסי נפקדים יש פירוט של סכומי הפיצוי לפי סוגי קרקעות חקלאיים, והסיווגים תואמים את הוראות הפקודה שהיו בשעתו בתוקף כדלקמן:

"הסוג שיעור הפיצוי

(א) מטעי הדר ובננות (סוגים 3-1) 900 לירות

(ב) ...

(ג) ...

...

(ט) אדמת זריעה מדרגה ה' אדמת שלחין

מדרגה ח' ומטעי פירות מדרגה ח' (סוג 12) 145 לירות

(י) אדמת זריעה מדרגה ו' ואדמת שלחין

מדרגה ט' ומטעי פירות מדרגה ט' (סוג 13) 100 לירות

(יא) ...

(יב) אדמת זריעה מדרגה ח' (סוג 15) 25 לירות

(יג) יערות נטועים ואדמה דלה בלתי ראויה

לעיבוד 15 לירות"

1. מן הפירוט האמור ניתן אמנם ללמוד כי בנוגע לפיצוי בגין קרקע מסוג 12 ו-13 קיימת התייחסות זהה לאדמת זריעה ולמטעים, אולם לדעתי למסקנה שמבקש התובע להסיק מכך אין יסוד מספיק, ולא מן הנמנע שניתן להסיק גם את המסקנה ההפוכה. כאמור בהוראות התוספת לחוק נכסי נפקדים, סכומי הפיצוי הם בדירוג יורד, מקרקע שהיא מסוגים 1–3 (מטעי הדר ובננות) ועד קרקע בלתי מסווגת (יערות ואדמה בלתי ראויה לעיבוד), וסכום הפיצוי ייקבע בהתאם לדירוג משני (פנימי) הן של אדמת זריעה והן של מטעי פירות. במצב דברים זה, טענתו של התובע שיש לראות בקרקע מסוגים 12 ו-13 מטעי פירות ולא אדמת זריעה איננה מבוססת די הצורך וגם אינה מועילה לו, שכן גם מטעי פירות סווגו בסיווג המשני, היינו מטעי פירות מדרגה ח' ו-ט', אשר על פי ההוראות האמורות הם שווי ערך לאדמת זריעה מדרגה ה' ו-ו'. לכן, כאשר החליט ממ"י על הסיווג שבהחלטה 3309, הוא לא סטה מהוראות חוק נכסי נפקדים במידה העושה את ההחלטה לבלתי סבירה ומצדיקה התערבות שיפוטית בה. בהקשר זה אוסיף עוד שנראית לי טענת הנתבעת בכתב הגנתה המתוקן (שנית) שעל פי הסיווג בספר משלמי המיסים חלים שיעורי מס זהים בגין גידולים על קרקעות בסיווגים 12 ו-13 הן לגבי מטעים והן לגבי אדמות זריעה, ומכאן שכאשר מאוזכר סיווג מטעי פירות בקרקעות מסוגים 12 ו-13 מדובר במטעי פירות מדרגה נמוכה (לעומת קרקעות בסיווג 1-3). גם מטעם זה לא ניתן לקבוע שהחלטה 3309 היא בלתי סבירה בשל כך שנאמר בה שקרקעות בסיווגים 12 ו-13 ייחשבו כאדמת זריעה ולא כמטעים.
2. גם הטענה שהחלטה 3309 מהווה שינוי בלתי סביר של החלטה 2156 נראית לי כבלתי מבוססת. מלכתחילה הוגבל משך הזמן שבו תהיה תחולה להחלטה 2156, וכל עוד לא הסכים התובע לקבל על עצמו את עולה של ההחלטה והמשיך לנהל את ההליך בבית המשפט, לא ניתן להבין את טענתו בדבר סטייה בלתי סבירה מהנחיות מנהליות, ובמיוחד כך כאשר גם לעצם העניין העומד לדיון כאן אין הבדל ממשי בין שתי ההחלטות.
3. את טענותיו של התובע בנוגע לפיצויים בגין קרקע מבונה החלטתי לדחות מטעמיה של הנתבעת. הפיצוי בגין קרקע מבונה שולם לתובע מכוח סעיף 1.4 של הסכם הפשרה, שכזכור קיבל תוקף של פסק דין, והוא לא נכלל בעניינים שבמחלוקת שהצדדים הותירו להכרעת בית המשפט. הנתבעת טענה גם – והטענה מקובלת עליי – שהפיצוי ששולם לטובת התובע תואם את הוראת סעיף 9.א.1 של החלטה 3309, והתובע גם אינו טוען אחרת. במצב דברים זה איני רואה צורך להידרש לטענותיו של התובע שהוא זכאי לפיצוי בגין הקרקע המבונה כאילו היה יורשו היחיד של המנוח, טענה שגם לגופה נראה שלא ניתן היה לקבלה.
4. סיכומו של דבר, התובענה מתקבלת בחלקה הנוגע לפיצויים בגין חלקו של התובע בעיזבון המנוחה, וכפי שקבעתי לעיל הנתבעת תשלם לו סכום של 45,000 ₪. לסכום זה יווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 28.5.13 ועד התשלום בפועל. כמו כן תשלם הנתבעת לתובע שכר טרחת עורכי דין בסכום של 5,000 ₪ (בצירוף מע"מ). בכפוף לאמור לעיל, שאר חלקי התביעה נדחים.

ניתן היום, י"ג שבט תשע"ה, 02 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.

חתימה