מהות התביעה:

1. זוהי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לשתי התובעות, עת החליקו, לטענתן, על רצפה רטובה במהלך ביקורן באתר הנתבעת 1, במסגרת טיול לילדי גן טרום חובה מכפר סאג'ור (להלן: "הגן"), בו לומדת התובעת 1, כאשר התובעת 2, שימשה כמלווה של ילדי הגן.

2. התביעה, המתבססת על עוולת הרשלנות, הוגשה נגד הנתבעת 1, כבעלת המקרקעין ומפעילת הפארק בו אירעה התאונה, וכנגד הנתבעת 2, כיוזמת ומוציאה לפועל של הטיול במסגרתו אירעה התאונה, וכאחראית לביטחון תלמידי הגן ומלוויהם.

3. כנטען בכתב התביעה המתוקן, התובעת 1 (קטינה) ילידת 19.5.2002 ותלמידת הגן, והתובעת 2 ילידת 14.7.1971, בוגרת קורס סייעות לחינוך, נפגעו במהלך ביקור בפארק, בתאריך 30.5.06, עת ביקשה התובעת 1 להתפנות לשירותים תוך שהיא מלווה על-ידי התובעת 2. ביציאתן מהשירותים פסעו השתיים אל מסדרון היציאה מהשירותים, ומעדו ארצה על רצפת המסדרון; לגרסת התובעת 2, לאחר הנפילה, עת ששכבה על הרצפה, היא הבחינה כי במקום בו החליקה, הרצפה הייתה רטובה (תצהיר התובעת 2 - ת/1 סעיף ו') (להלן: "התאונה").

4. כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובעת 1 חבלת ראש ושפשוף במצחה, והיא טופלה בחדר מיון בבית החולים רמב"ם; לתובעת 2 נגרמו פגיעות בראש, בצוואר, ביד שמאל, בגב התחתון, וכן שבר תת ראשי בירך שמאל, אשר בעטיו אושפזה משך יומיים בביה"ח רמב"ם, ונותחה לצורך קיבוע פנימי של השבר.

מומחה שמונה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי, פרופ' מיכאל סודרי, קבע לתובעת 2 נכות צמיתה בשיעור 10%, לפי סעיף 35(1)ב מותאם.

לתובעת 1 אין טענה לנכות צמיתה כתוצאה מהתאונה.

טענות הצדדים:

5. לטענת התובעות, המדובר בסיכון בלתי סביר, שלנתבעות היתה היכולת למנעו באמצעות נקיטת אמצעים סבירים ותחזוקה וניקיון נאותים במקום התאונה, ובכך התרשלו; לחילופין, נטען כי, "הדבר מדבר בעדו", וכי יש להעביר את נטל ההוכחה לנתבעת 1, שלא היתה מצידה רשלנות שתחוב בגינה; התובעות מייחסות גם למדינה רשלנות הנובעת מפיקוח לקוי, כיוזמת ומאשרת הטיול, וכמי שאחראית על ביטחון הילדים בגן.

6. הנתבעת 1 מכחישה בהגנתה את עצם אירוע התאונה. לטענתה, לא הוכח שהיו מים על רצפת השירותים, או שהנפילה אירעה כתוצאה מקיומם של מים על הרצפה; גם אם הוכח הדבר, אין בנסיבות התאונה כדי להטיל עליה אחריות, מאחר ומדובר בסיכון סביר וצפוי במקום בו בריכות שחיה ומבקרים נוטפים מים; בהתנהלות התובעות נפלו פגמים המגבירים את האשם התורם, בכך שמהן עצמן נטפו מים, ושתיהן עצמו עיניהן ולא נתנו תשומת ליבן למקום הליכתן (ת"א 556/92 בוסקילה נ' עירית ירושלים); מכל מקום, יש להטיל מלוא האחריות על הנתבעת 2, אשר עליה החובה להדריך את התובעת 2 כמלווה ומפקחת על תלמידי הגן.

7. הנתבעת 2 טוענת בכתב הגנתה ובסיכומיה, כי אין להרחיב את תורת הנזיקין לכל נזק, וכי אין מדובר במפגע אלא במים הנמצאים באופן טבעי בקרבת שירותים ובריכות שחיה, ועל כן מדובר בסיכון צפוי וסביר; עוד נטען, כי דין התביעה להידחות מחמת היותה נשענת על עדות יחידה של התובעת 2, ובשל הימנעות התובעות מהבאת עד רלוונטי (התובעת 1); לחילופין, האחריות והאשם הם על הנתבעת 1 בלבד; ומכל מקום, יש ליחס לתובעות אשם תורם משמעותי משלא שמו ליבן למים שהיו על הרצפה.

דיון והכרעה:

נסיבות התאונה והאחריות לאירוע:

8. נטל הוכחת נסיבות התרחשות התאונה והרשלנות בגינה, רובץ על התובעות.

ואומר בהקשר זה, אין מקום לקבל את טענתן בדבר העברת הנטל אל כתפי הנתבעות מכוח כלל "הדבר מדבר בעדו", עת הוצגה גרסה מפורטת בכתב התביעה ובעדותה של התובעת 2 גבי נסיבות התרחשות התאונה.

גרסה עובדתית בדבר נסיבות המקרה מחד, והסתמכות על כלל "הדבר מדבר בעדו" מאידך, אינן עולות בקנה אחד, ויכול שיהיו בבחינת תרתי דסתרי (ע"א 1071/96 עזבון אלעבד נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(4) 337, 370 (2006)).

9. מטעם התביעה העידו שלושה: התובעת 2 בעצמה (תצהיר עדותה הראשית סומן - ת/1), נילי דאהר, גננת הגן (לא הוגש תצהיר עדות ראשית מטעמה), ואבי התובעת 1, נסיב ג'אנם, תצהיר עדותו הראשית של נסיב התקבל וסומן ת/2. (התצהיר שנחתם תחילה על ידי אמה של התובעת ,1 שלא העידה, אומץ בחלקו ע"י העד – סעיפים א' עד ד', עמ' 32, ש' 11).

התובעת 1 שהיתה במועד התאונה קטינה בת כ-4 שנים, לא העידה.

10. מטעם הנתבעת 1 העיד מנהל הפארק – תאופיק דראושה; ואילו מטעם הנתבעת 2 לא הובאו עדים.

עדות התובעת 2

11. על נסיבות התאונה העידה התובעת 2 כך:

"כשיצאתי מהשירותים לקחתי את הילדה עם היד שלי ובדרך ליציאה מהשירותים נפלתי, נפלתי בתוך השירותים, משהו כמו 2 מטר לפני דלת היציאה" (עמ' 19 ש' 31-32).

ובהמשך, הבהירה לגבי מקום הנפילה:

"לאחר שיצאנו מחדר השירותים, כשעודנו בתוך השירותים, לפני היציאה קרתה התאונה" (עמ' 20 ש' 6-7).

ובחקירתה הנגדית שבה על כך:

"כשיצאנו לא הספקנו ללכת איזה מטר ואז החלקנו. עוד לא הגענו לדלת היציאה". (עמ' 25 ש' 12).

לגרסת התובעת 2 היו עדים לתאונה:

"היה מישהו בשם נדים ג'אנם, מישהי בשם אילין ג'אנם, המורה נילי והיו עוד הרבה אנשים".(עמ' 25 ש' 16-17). אולם הסבירה כי עדים אלו הגיעו למקום התאונה לאחר הנפילה (עמ' 25 ש' 14).

התובעת 2 הסבירה כי לא הבחינה בהימצאות מים על רצפת השירותים אלא רק לאחר שנפלה ארצה. כלשונה:

"...אני הייתי עם תשומת לב לבת ולא למים. ראיתי שזה קצת מבריק, אבל לא שמתי לב". (עמ' 19 ש' 24-28).

וכן:

"ת. לא היה ניתן לראות. זה קצת הבריק וזה היה לבן.

ש. המים הבריקו?

ת. הרצפה היתה מבריקה ולא ניתן היה להבחין במים. כאשר התעוררתי ראיתי שיש מים רק לאחר שהתעוררתי הבחנתי במים על הרצפה". (עמ' 20 ש' 10-13, ראו גם סעיף ו' לתצהיר עדותה – ת/1).

ובחקירתה הנגדית:

"ש. כשדרכת על המסדרון החיצוני, את הסתכלת אם היו מים?

ת. לא הסתכלתי.

ש. את לא יודעת אם בכלל היו מים או לא הרגשת?

ת. לא שמתי לב". (עמ' 25 ש' 5-8).

בחקירתה הנגדית נשאלה אודות נסיבות נפילתה של התובעת 1:

"ש. תני לנו להבין, כשיצאת מהשירותים למסדרון, ממש לפני התאונה, תפסת את היד של התובעת מס' 1?

ת. כן.

ש. אז בעצם כשנפלת, את נפלת, והיא נפלה, מאחר ותפסת לה את היד?

ת. גם היא החליקה ונפלה". (עמ' 24 ש' 24-28).

התובעת 2 אישרה בחקירתה הנגדית כי המסדרון בו נפלה היה מרוצף, בצבע לבן או בז', תוך שהדגישה: "אבל הוא חלק, ולא מחוספס". (עמ' 24 ש' 11-14).

עדותה של גב' נילי דאהר:

12. עדה זו, ששימשה במועד התאונה גננת הגן, הוזעקה והגיעה למקום התאונה לאחר שאירעה.

וכך העידה:

"אני הייתי הגננת האחראית ולא יכולתי ללכת לשירותים, הייתי עם מספר ילדים גדול בבריכה ואז באו אליי ואמרו לי שהיא נפלה ואז הלכתי לשם לאן שהיא נפלה... ראיתי אותה על הרצפה נופלת... הכוונה שלי שראיתי אותה על הרצפה לאחר שנפלה" (עמ' 28 ש' 29-32 ועמ' 29 ש' 1-2).

לגבי מיקום הנפילה מסרה העדה כי התאונה אירעה "בפנים השירותים, לא בתוך התא אלא ברחבה שבתוך השירותים" (עמ' 29 ש' 10-12).

13. ואולם, לאורך כל חקירתה, הראשית והנגדית, לא הוצגו לעדה זו שאלות כלשהן בנושא רטיבות הרצפה במקום, ואף בתיאורה את נסיבות התאונה, לא מצאתי, ולו זכר, לעניין קיומם של מים על רצפת השירותים במקום הנפילה, כגרסת התובעות.

משום כך, יש בעדותה לתמוך בגרסת התובעות רק בכל הנוגע לעצם נפילתן בשירותי הפארק, ואולם אין בעדותה כדי לתמוך בגרסת התובעות באשר לעובדת היות הרצפה במקום הנפילה רטובה.

14. גם בעדותו של מר נסיב ג'אנם לא מצאתי דבר המשליך אור על נסיבות התאונה. כל שנאמר שם, הוא שהתובעת 2, היא דודתה של התובעת 1, והשתתפותה בטיול היתה כמלווה של התובעת 1.

המשמעות היא כי לעניין קיומה של רטיבות במקום התאונה נותרה עדותה של התובעת 2 עדות יחידה של בעל דין.

לאור כך, ביקשו הנתבעות לדחות את גרסת התביעה, הן עקב היותה נשענת על עדות יחידה, והן בשל אי-הבאת עד רלוונטי, היא התובעת 1.

עדות התובעת 2 - כעדות יחידה

15. כאשר מדובר ב'עדות יחידה' של בעל דין, שאין לה סיוע, כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1970, בית המשפט מצווה על זהירות יתרה בטרם אימוצה. על פי הוראת סעיף 54(ג), בית משפט לא יפסוק בהליך אזרחי על סמך עדות יחידה של בעל דין, אלא אם ייתן טעם ויפרט הנמקתו על שום מה הוא נכון להסתפק באותה עדות יחידה. (ע"א 295/89 רוזנברג נ' מלאכי, פ"ד מו(1)733 (1992); ע"א 2119/94 לנדאו נ' וין, פ"ד מט(2) 77 (1995)).

זאת ועוד, מתן אמון מלא באמתותה של העדות היחידה יש בו משום הנמקה מספקת לביסוס חיוב על-פי עדות זו (ע"א (עליון) 295/89 רוזנברג נ' מלאכי, 17.2.92).

16. במקרה שלפנינו, התובעת 2 מסרה גרסה שוטפת ואמינה, ענתה לכל השאלות בתשובות ישירות ובלתי מתחמקות, ומבלי שנמצאו סתירות היורדות לשורש העדות, ובית המשפט נותן אמון מלא בגרסת התובעת 2.

מנגד, פרשת ההגנה הסתפקה בעדותו של מנהל הפארק, ולא הביאה גרסה משלה באשר לנסיבות התאונה, או התנאים במקום התאונה, בכל הקשור לאחזקת המקום וניקיונו.

הנתבעת 1 הסתפקה בעדותו של מי שהיה מנהל הפארק במועד התאונה – מר תאופיק דראושה (תצהירו סומן נ/3), אשר מסר כי "... הייתי באתר באותו יום, אבל בעיניים שלי לא ראיתי את הנפילה. ראיתי שהוציאו אותה והזמנו את החובש שם, האחות שעובדת והפנה אותה לקופ"ח אצלנו ומשם לבית החולים". (עמ' 35 ש' 21-23).

17. מעבר לכך, העד דראושה נשאל אודות הניקיון והתחזוקה של הפארק והשיב: "לא החזקתי חברת ניקיון, הייתי מביא את הפועלים" וכי פועלי הניקיון הועסקו "לפי צורך. פעם 10, 15 פעם 20. לפי אנשים", ובמועד התאונה "לפחות 12-13" (עמ' 37 ש' 7-13). ואולם, לא הוצגו על ידי הנתבעת 1 ראיות כלשהן באשר להעסקת עובדי הניקיון כנטען, או אסמכתאות בנוגע לכמות העובדים שהועסקו במועד התאונה.

אף לא הובאו להעיד מי מעובדי ניקיון ותחזוקה שעבדו בפארק ביום המקרה, כנטען.

כך גם לא הובאה למתן עדות אחות הפארק שנתנה, לגרסת הנתבעת 1, עזרה רפואית ראשונה לתובעות, במקום התאונה (ראו עדותו של מר תאופיק בעמ' 37 ש' 14-23).

18. הלכה פסוקה היא -

"שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לד(1) 736, 760 (1980); ע"א 3694/99 ארדמן נ' חברת פרוייקט אורנים בע"מ, פ"ד נה(2) 385, 392 (2000)).

ועוד, הימנעות בעל דין מלהעיד אף היא יוצרת חזקה וסיוע לצד שכנגד, הן בהליך אזרחי והן בהליך פלילי, כאשר בהליך האזרחי ההלכה השתרשה בפסיקה (ע"א 795/99 פרנסואה נ' פוזיס, פ"ד נד(3) 107, 118 (2000)).

מילים אחרות, הימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגרסה בה דוגלת התביעה:

"אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. אי-הבאת עד כזה יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו, לפיה עדותו הייתה עלולה לחזק את עמדת הצד שכנגד, אולם זאת הנחה שניתנת לסתירה". (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, מה(4) 651 (1991).

מכאן, אי-העדת עדי הגנה שהיו בהישג ידה של הנתבעת 1, ויכלו לשפוך אור על נסיבות הנפילה של התובעות, ועל נכונות או אי נכונות גרסת התובעת 2 לתאונה, פועלת לחובת הנתבעת 1, ומחזקת את גרסת התובעת 2 כגרסה הנכונה.

19. זאת ועוד, עד הנתבעת 1 אישר בעצמו בתצהיר מטעמו, כי: "השירותים והמסדרון של השירותים נמצא ליד הבריכה ומטבע הדברים עוברים מתרחצים נוטפי מים" (נ/3, סעיף 1). לכך נוספת עדותו בחקירה נגדית בעמ' 38 ש' 22, בה השיב כי: "בדרך כלל כל מי ששוחה הולך לשירותים רטוב".

לטעמי יש בעדות זאת כדי לחזק גרסת התובעת 2, ולמלא אחר דרישת הסיוע לפי סעיף 54 לפקודת הראיות.

20. מכל המקובץ לעיל, הנני קובע כי התובעות הוכיחו כי במקום נפילתן, ברחבה שביציאה מחדרי השירותים, הרצפה הייתה רטובה מים, וכי נפילת התובעות אירעה בגלל רטיבות זו.

אחריות הנתבעת 1:

21. כדי שתקום חובה מכוח עוולת הרשלנות, על התובעת להוכיח את התגבשותם של יסודותיה: חובת זהירות, התרשלות (הפרת חובת הזהירות), ונזק שנגרם בגינה.

בשלב הראשון של ניתוח עוולת הרשלנות המיוחסת לנתבעת, יש לבחון קיומה של חובת זהירות של הנתבעת כלפי התובעת. הגישה "המסורתית" כוללת בחינה דו-שלבית של חובת זהירות מושגית וקונקרטית בהתאם למבחן הצפיות.

במקרה דנן, אין חולק, כי קיימת חובת זהירות מושגית של הנתבעת 1, שהינה התופסת של המקרקעין, בעלת השליטה והפיקוח בהם, ומפעילת הפארק, כלפי כל באי הפארק, ובכללן התובעות.

22. אשר לקיומה של חובת זהירות קונקרטית, נקבע כי יש לבחון: האם בנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון הנתבעת 1 הייתה יכולה וצריכה לצפות קיומה של רטיבות ברצפה במקום הנפילה, באזור השירותים המשמש את באי הפארק.

השאלה לגבי "יכול היה" הינה בעלת אופי טכני (צפיות פיסית), והשאלה לגבי "צריך היה" הינה נורמטיבית-ערכית. הצפיות הפיסית מיועדת לשלול אחריות מוחלטת או כמעט מוחלטת. מבחן הצפיות הנורמטיבית נועד לסלק משולחן הדיונים את כל הפעולות והמעשים השגרתיים, הרגילים והיומיומיים שאדם אינו צריך לשאת בגינם בחובת זהירות כלפי משנהו (ע"א 3510/99 ועלס נ' אגד - אגודה שיתופית לתחבורה לישראל, פ"ד נה(5) 826, 841 (2001)).

לא כל נזק שהינו צפוי מבחינה פיזית הינו נזק שיש לצפותו במישור הנורמטיבי. בעניין ועקנין (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982)), נפסק כי חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון, וכי הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון שאינו סביר.

23. כך למשל נפסק, כי ההולך לבית מרחץ אינו יכול להתלונן כי הרצפה חלקה. כך אף סכנת החלקה על משטח באולינג הינה סכנה רגילה, בעוד שסכנת החלקה על משטח פרקט רטוב הינה סיכון בלתי רגיל (ת"א (שלום ת"א) 29087/06 אדמסקי נ' ב.נ.י באולינג בע"מ, 9.7.2009).

הגורמים אותם יש להביא בחשבון בעת בחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית הינם מידת הסיכון להתרחשות נזק ושיעור הנזק הצפוי בהתממש הסיכון, ועלות אמצעי הזהירות שניתן היה לנקוט כדי למנוע סיכון זה, וכן האינטרס הציבורי בפעילות יוצרת הסיכון (ע"א 9212/99 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 906, 909 (2002)).

24. ולענייננו, טוענת הנתבעת 1, כי סיכון ההחלקה במקום בו בריכות שחיה ומבקרים המתהלכים כשבגדיהם מטפטפים מים, הינו בגדר סיכון "טבעי". עוד טוענת הנתבעת 1, (סעיף 20 לסיכומיה), כי אין להטיל עליה חובה לייבש באופן שוטף את שטח הבריכה ומסדרון השירותים שליד הבריכה, שכן לדידה ברור כי לא ניתן לעשות כן לאחר כל מתרחץ במקום. זאת תוך שהיא סומכת טענתה על שנפסק בת"א 3412/98 ליברמן נ' מלון רדיסון וע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל (להלן: "פרשת סובחי").

25. אכן, קיימות נסיבות בהן כך הם פני הדברים, אך לא במקרה שלפנינו.

השופט חשין אומר ב"פרשת סובחי":

"10.אשר לאיפיונו של גורם ההחלקה: ההלכה מבחינה, לעיתים, בין שני אלה: בין נוזל או חומר אחר המצויים באורח "טבעי" במקום ההחלקה, לבין חומר שמציאותו "אינה טבעית" במקום ההחלקה, וכמוהו חומר שמציאותו הינה, אמנם, "טבעית" במקום ההחלקה, אך טיבו הוא כזה שההלכה רואה צורך להטיל בעניינו חובה לנקוט אמצעים מיוחדים לשם הקטנת סכנתה של החלקה. במקום שמדובר בחומר שהוא "טבעי" במקום ההחלקה, נטיית ההלכה היא לסווגו כ"סכנה רגילה" ("סכנה סבירה",סכנה צפויה") – לאמור: סכנה שאדם סביר עומד עליה מעצמו גם אם אין הוא מוזהר עליה- ולהקנות פטור בגינה למעביד (ולבעל חצרים). כך, למשל, דין מים או אף מי-סבון בבית-מרחץ: פרשת ברוק לעיל, שם, בעמ' 161 (אבל ראה: ע"א 105/71 חוף השקט בע"מ נ' קראוס, "סביר" ו' 130). ואשר לחומר ש"אינו טבעי", או חומר שחייבים לנקוט בעניינו אמצעים מיוחדים: כך דינו של שמן על ריצפת מטבח (פרשת מלון רמדה שלום, לעיל), או שומן על ריצפת איטליז: ע"א 214/61 וולטר נ' פייזר, פ"ד טו 1789; וכך דינם של סבון, שמנים וחומרים דומים אחרים על ריצפת אולם ייצור בבית חרושת: ע"א 417/75 בן דוד נ' מפלי טקסטיל כרדנא בע"מ, פ"ד לא(1) 827". (ע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל – פ"ד מז(3) 345 סימן סעיף פסק הדין). (ההדגשה שלי – ס"י).

26. סבורני, כי בנסיבות המקרה שלפניי, קיימת חובת זהירות קונקרטית של הנתבעת 1 כלפי מבקריה, לשמור על רצפה יבשה ונקיה בשירותים של הפארק, או לנקוט באמצעים מונעי החלקה. ויודגש, אין המדובר בבית מרחץ אלא בשירותים.

אמנם הימצאות מים בשירותים שמקורם ברוחצים עצמם שמגיעים לשירותים, הינה "טבעית", אך אין בכך כדי לפטור את מחזיק המקרקעין מהחובה לנקוט אמצעים מיוחדים לשם הקטנת סכנת ההחלקה, במיוחד נוכח האמצעים הזולים יחסית, והזמינים, שניתן לנקוט בהם, לעומת הסכנה של פגיעות גוף קשות כתוצאה מהחלקה, כגון ריצוף מתאים או משטחים למניעת החלקה, או הנהגת שיטת ניקיון שתבטיח "רצפה יבשה".

זאת ביתר שאת, עת התובעת 2 העידה כי הרצפה היתה לבנה, או בצבע בז', המים שקופים, מן הסתם, כך שלא יכלה להבחין בהצטברות המים על הרצפה.

27. באשר לסכנת ההחלקה, כבר הבעתי דעתי, בהתייחס לדעה הרווחת בפסיקה לעניין סכנת החלקה בסביבת בריכה, הנחשבת בגדר "סיכון רגיל וטבעי" (תא (נצ') 27416-12-10 מוחמד הייב נ' חמת גדר בע"מ, 2.6.14):

"הימצאות מים על שפת הבריכה הינה דבר טבעי, אך סכנת ההחלקה כתוצאה מהימצאות המים על שפת הבריכה הינה סיכון בלתי רגיל, שיש לנקוט באמצעים סבירים, שהינם זמינים, למניעתו.

בימינו אנו, ועם כל הקדמה, לא יקשה למצוא אבזרים רבים ומשטחים מסוגים שונים שיש בהם כדי למנוע סכנת החלקה סביב בריכות. החברה אינה יכולה לקבל עוד את הגישה לפיה מי שמבקר בבריכה "דמו בראשו". אין אנו צריכים לקבל עוד את הטענה שסכנת החלקה סביב בריכה הינה בגדר סיכון טבעי ורגיל שיש להשלים עמו. בנקל ניתן למנוע סכנת החלקה גם למבקרים והמסתובבים סביב בריכות השחיה למיניהן".

ראו בהקשר זה, גם פסק-דין בע"א 105/71, חוף השקט בע"מ נ' חיים קראוס, בו נדון מקרה של תובע שהחליק במקלחת בחוף רחצה ציבורי. בית משפט המחוזי הטיל אחריות על העיריה, ופסק, כי באותו מקרה לא הוכיחה העיריה כי נקטה באמצעים המתאימים כדי למנוע הצטברות חומרים מחליקים על הרצפה, ולא יצאה ידי חובת הזהירות המוטלת על מי שמחזיק במקלחת בחוף רחצה לשימוש מתרחצים.

28. בענייננו, לא רק שלא הובאו ראיות מטעם הנתבעת 1 להוכיח קיומה של שיטת עבודה שיש בה כדי להבטיח, באופן אופטימלי, ייבוש תדיר של השירותים ממים המצטברים במקום. דווקא מעדות דראושה שהעיד מטעם הנתבעת 1, ניתן ללמוד כי הדבר נעשה כמעט באופן אקראי. דראושה העיד כי לא העסיק חברת ניקיון, אלא שהיה שולח את פועלי הניקיון "לפי הצורך". לא הובאו עדויות כי במקום היה פיקוח יזום, או שבוצעו סקירות יזומות, כדי לאתר מפגעים או לכלוך, או מים שהצטברו בשירותים, כדי לנקות ולייבש. כן, לא הובאו ראיות לגבי מספר עובדי הניקיון, ותדירות הביקורים שלהם בשירותים.

כן, לא הובאו בפניי ראיות על-ידי הנתבעת 1, להוכיח כי הריצוף בשירותים עשוי חומרים מונעי החלקה, או מקטיני סכנת החלקה, או ראיות בדבר התקנת משטחים מונעי החלקה על רצפת השירותים.

29. לאור המקובץ, הנני קובע, כי הנתבעת 1 התרשלה, אם במעשיה ואם במחדליה, במניעת או הקטנת סכנת ההחלקה על רצפת השירותים, אשר יכלה לצפותה, וצריכה היתה לצפותה. התרשלותה התבטאה בשניים: התקנת רצפה חלקה ללא משטחים מונעי החלקה; אי-נקיטת אמצעים הדרושים, או המספיקים, לניקיון ולייבוש הרצפה באופן תדיר, כדי להקטין סכנת ההחלקה המוגברת בשל רטיבות ממים.

אחריות הנתבעת 2:

30. על פי עדותה של גב' נילי, גננת הגן, הוכח כי הנתבעת 2 – משרד החינוך, הוא הגורם שאישר את יציאת ילדי הגן לטיול.

כך מסרה נילי בעדותה, כי בטרם יציאה לטיול, היא נוהגת לפנות לארגון הטיולים במשרד החינוך בטופס מסודר המפרט את מספר הילדים, האחראים והמלווים, מקום הטיול, שעות הטיול, ומשרד החינוך הוא שמחליט אם לאשר את קיום הטיול או לאו (עמ' 27 ש' 6-23, ועמ' 30 ש' 2-4).

31. לא יכולה להיות מחלוקת בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית ביחסי מנהלים ומורים - ותלמידיהם. עוד הכירה הפסיקה בחובת זהירות מושגית של המדינה – משרד החינוך, כלפי התלמידים, בהיותה המעסיקה, ושולחתם של צוות המנהלים והמורים במוסדות החינוכיים. (לעניין זה ראה ע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 802).

חובת הפיקוח של משרד החינוך על תלמידים וילדי גנים, נובעת מחובת הפיקוח הישירה המוטלת על גננות, מורים ומנהלים, מכוח דיני השליחות. חובה זו משתרעת למן הרגע בו הילד מגיע אל המסגרת החינוכית ועד סיום יום הלימודים וצאתו ממנה. (ראו למשל: ע"א 259/92 נאיף נ' מדינת ישראל ואח', לא פורסם).

ברי, כי טיול מאורגן מטעם המוסד הלימודי, המתקיים בשעות פעילותו הרגילות, והמאושר על ידי הגורמים הרלוונטיים המפעילים אותו, הינו בבחינת יום לימודים רגיל, בו חלה חובת הפיקוח על הגורמים המלווים האמונים על פיקוח והשגחה על התלמידים.

32. אחריותו של משרד החינוך יכולה לקום במקרה שהוכח כי התאונה אירעה, לדוגמא, כתוצאה ממעשה רשלנות של מוריו ושלוחיו, או כתוצאה מהתרשלותו באישור הטיול, או בבחירת יעדו, כגון שהרשה יציאת התלמידים למקום המסוכן לשלומם ובטחונם של התלמידים.

בענייננו, לא הוכח כי התאונה אירעה כתוצאה מהתרשלות הגננות. אדרבא, התובעת 1 הגיעה לשירותים בליווי מלווה, היא התובעת 2.

ובאשר לבחירת המקום לטיול, אין לומר כי משרד החינוך התרשל בכך שאישר טיול לפארק שיש בו בריכות שחיה ושירותים. משרד החינוך אינו אמור להגיע לכל מקום ומקום ולבצע בדיקה דקדקנית מקדימה באשר לאמצעי הזהירות הננקטים באותו מקום, בטרם אישור טיול כזה או אחר. די בכך שהאתר המתוכנן לטיול פועל כדין.

ועוד, לא הוכח בפניי כי הפארק הספציפי אליו הגיעו התלמידים, היה ידוע כמקום מוזנח, או שסכנה מרחפת מעל המקום, עד כי משרד החינוך היה צריך להיות ער לכך, ולהימנע מאישור הטיול ליעד הזה.

לאור האמור, ובבחינת מידת האשמה, סבורני, כי לא חלה על משרד החינוך אשמה כשלהיא.

אשם תורם

33. בבחינת אשמו התורם של נפגע, יש לזכור תמיד שנטל ההוכחה לקיום האשם מוטל על שכם הנתבעים, קרי המזיקים (ר' ע"א 741/83 חנן גוריון ואח' נ' פרץ גבריאל, פ"ד לט(4) 266).

מבחן האשם התורם אינו אלא מבחן ההתרשלות הקבוע בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

סעיף 68(א) לפקודה קובע כי הפיצויים שייפסקו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק.

שני מבחנים לשיעור ההפחתה: המבחן האובייקטיבי, בו השאלה היא האם האדם הסביר היה נזהר יותר מהתובע, ומבחן מידת האשמה, בו נשקלים זה מול זה מעשי הרשלנות של שני הצדדים (עניין ועקנין, בעמ' 148).

בע"א 5850/10 חברת דפרון בע"מ נ' עזבון המנוח גולובין (פסקה ל' לפסק דינו של השופט רובינשטיין, 15.4.2012) צוין, כי חלוקת האשמה תיעשה על-פי מבחן האשמה המוסרית בדרך של השוואת מעשי הרשלנות כאמור, וכי בחינה זו אינה עניין שבמדע מדויק והיא כוללת בתוכה את הצודק והנכון בעיני בית המשפט בנסיבות המקרה.

34. מילים אחרות, לשם קביעת מידת אשמתן התורמת של התובעות, אם בכלל, יש לבחון את מידת האשמה שלהן אל מול מידת האשמה של הנתבעות.

אין ספק, כי על התובעת 2, להבדיל מהתובעת 1, היה לנקוט משנה זהירות בלכתה וליתן תשומת לבה למקום בו דורכות רגליה, בפרט בהימצאותה בפארק ובו בריכות שחיה, ולוּ מן הטעם ש"טבעו" של מקום כגון דא להיות רטוב.

עם זאת, יש להתחשב בגרסת התובעת 2, שלא נסתרה, ונמצאה אמינה עליי, לעניין היות רצפת השירותים מרוצפת מרצפות בגוון לבן מבריק וחלק, מה שהקשה עליה להבחין בקיומם של מים על הרצפה. התובעת 2 העידה כך במספר הזדמנויות במהלך חקירתה, כי:

"הרצפה היתה מבריקה ולא ניתן היה להבחין במים. כאשר התעוררתי ראיתי שיש מים. רק לאחר שהתעוררתי הבחנתי במים על הרצפה" (עמ' 20 ש' 12-13).

ראו גם עדותה בעמ' 19 ש' 27, עמ' 20 ש' 10 לעניין היות הרצפה מבריקה, ובעמ' 24 ש' 11-14 לעניין צבעו הלבן של הריצוף והיות חלק.

35. בחינת אשמתה של התובעת 2, אשר כשלה במידת מה באי מתן תשומת לבה (עדות התובעת 2 בעמ' 19 ש' 27-28 ובעמ' 25 ש' 5-8), למול היעדר נקיטת אמצעים סבירים על ידי הנתבעת 1 להסרת המפגע או הקטנת הסיכון לה נחשפו התובעות, מובילה למסקנה, כי יש לחייב את התובעת 2 באשם תורם; ואולם לאור עדות התובעת 2, שלא הופרכה, לעניין הקושי להבחין בקיומם של מים על רצפת השירותים בשל היותה לבנה, מבריקה וחלקה, הנני מייחס לתובעת 2 אשם תורם בשיעור של 15% בלבד.

ובאשר לתובעת 1, שהייתה בגיל 4 שנים ביום התאונה, הרי שלא תחוב באשם תורם כלשהוא נוכח הוראת סעיף 64(3) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

מה גם, שלא הוכח בפניי, כי התובעת 1 נפלה כתוצאה מנפילתה של התובעת 2, אלא שנפילתה נגרמה אף היא באופן עצמאי וכתוצאה מהחלקה על הריצפה הרטובה (ר' עדותה של התובעת 2 בעמ' 24 ש' 26-28).

חומרת הפגיעה וגובה הפיצויים:

התובעת 1:

36. כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובעת 1 חבלת ראש ושפשוף במצחה, והיא טופלה בחדר מיון בבית החולים רמב"ם, שם בוצעו לה בדיקות ושוחררה עם המלצה לקבלת תרופות נגד כאבים, והמשך מעקב רפואי.

ב"כ התובעות ביקש לפסוק לתובעת 1 פיצוי בגין כאב וסבל בסך 10,000 ₪; ב"כ הנתבעת 1 הציע פיצוי בגין כאב וסבך בסך -.1,000 ₪ ואילו ב"כ הנתבעת 2 הציע פיצוי בסך -.5,000 ₪.

הנני סבור, כי בהתחשב בחומרת פגיעותיה, הקלות יחסית, משך הטיפול הקצר לו נזקקה לאחר התאונה (מעקב וביקורת בקופ"ח), יש לפסוק לה פיצוי בגין כאב וסבל בסך 6,000 ₪.

לא היה בפי התובעת 1 טענות לראשי נזק נוספים.

התובעת 2:

37. כתוצאה מהתאונה נחבלה התובעת 2 בפלג גופה השמאלי, לרבות פגיעות בראש, בצוואר, ביד שמאל, בגב התחתון, ונגרם לה שבר תת-ראשי במפרק ירך שמאל.

מהמסמכים הרפואיים שהוצגו בפניי נלמד, כי התובעת 2 הובהלה לקבלת טיפול רפואי בבית החולים העמק, שם אובחן השבר בצילום סי-טי שבוצע לה, ומשם הועברה לבית החולים רמב"ם, שם אושפזה ובוצע לה ניתוח לקיבוע פנימי של השבר באמצעות שלושה ברגים. שוחררה לאחר יומיים אשפוז. הוסיפה להיות תחת מעקב אורטופדי בבית החולים רמב"ם ובמסגרת קופ"ח, תוך התהלכות חלקית עם הליכון וקביים משך כארבעה חודשים, וטופלה בפיזיוטרפיה, הידרותרפיה, וזריקות דיפרוספאן.

38. מטעם התביעה הוגשה חוות דעת של ד"ר יצחק וייס (מיום 18.1.09), אשר קבע לתובעת 2 נכות אורטופדית צמיתה בשיעור של 20%;

מנגד, הוגשה חוות דעת נגדית מטעם הנתבעות של ד"ר דורון נורמן (מיום 7.2.10), אשר קבע לתובעת 2 נכות צמיתה בשיעור של 10%.

לאור הפער בין חוות דעת המומחים מטעם הצדדים, הוריתי על מינוי מומחה מטעם בית המשפט – פרופ' מיכאל סודרי, בשאלת נכותה של התובעת 2, אשר קבע בחוות דעתו מיום 27.7.12, כי נותרה לה נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 35(1)ב מותאם, בגין השפעה קלה על כושר הפעולה במפרק ירך שמאל.

39. עבור נזקי התובעת 2 מבוקש פיצוי כולל בסך 749,209 ₪, לפי ראשי הנזק, כדלקמן:

כאב וסבל – 90,000 ₪; הוצאות לעבר– 8,000 ₪ בצירוף קבלות חלקיות; הוצאות לעתיד – 40,000 ש"ח עקב הצורך בהמשך טיפולים ומעקב רפואי ונסיעות; הפסד השתכרות לעבר – 110,880 ₪ בהתבסס על הגשת מועמדותה למשרת סייעת גננת וחרף העובדה שעד התאונה לא השתכרה. החישוב נעשה לפי שנתיים של הפסדי שכר מלאים לפי שכר של 3,850 ₪ לחודש, ומתום שנתיים ועד מועד עריכת התחשיב לפי נכות של 20%; עזרת צד ג' לעבר – 80,676 ₪ ולעתיד – 284,766 ₪; הפסד השתכרות לעתיד, פיצוי על פי נכותה לפי שכר מינימום לפי 20% נכות – בסך 174,893 ₪.

מאידך, הציע ב"כ הנתבעת 1, פיצוי בגין כאב וסבל בסך 15,000 ₪ לתובעת 2 לאור נכותה, תוך שהוא דוחה את תביעתה לפיצוי בגין יתר ראשי הנזק, לאור עברה הרפואי ונכותה הכללית בשיעור 75% והיעדר נכות תפקודית בעקבות התאונה.

באשר לפיצוי בגין הפסדי שכר, טען ב"כ הנתבעת 1, כי התובעת 2 לא השתכרה ערב התאונה, ואף לא הוצגו ראיות כלשהן כי עמדה להשתלב במעגל העבודה, כטענתה, כסייעת בגן. בנסיבות אלה, טוען ב"כ הנתבעת 1 שאין גם מקום לפצותה בגין הפסדי שכר כלשהם לעתיד. באשר להוצאות מיוחדות ועזרת צד ג', טוען ב"כ הנתבעת 1, כי לא הוצגו קבלות כלשהן באשר להוצאות הנטענות, ומאחר ומדובר בנזק מיוחד, ובהיעדר בראיה כלשהי, אין מקום לפצות סכום כלשהו בגין ראש נזק זה.

ב"כ הנתבעת 2 הציע לפצות את התובעת 2 בגין כאב וסבל בסך 20,000 ₪ ועזרת צד ג' בסך 3,000 ₪, תוך הפחתת אשם תורם שיש לייחס לתובעות.

40. פסיקת הפיצוי לתובעת 2:

א. כאב וסבל:

בהתחשב בחומרת הפגיעה, בניתוח שעברה, בתוספת תקופת האשפוז (יומיים) ובנכות הצמיתה שנותרה לה (10%), אני מעמיד את הפיצוי בגין כאב וסבל, על סך של 40,000 ₪.

ב. הפסדי שכר:

עובר לתאונה התובעת 2 סיימה לימודי תעודה כסייעת לגיל הרך; ערב התאונה לא השתכרה (ראו תצהיר תשובות לשאלון – נ/2, תשובות 16-20), אך העידה כי הגישה מועמדותה לעבוד כסייעת בביה"ס היסודי סאג'ור.

כראיה לכך, צורף תצהירו של מר אבראהים מוסטפא - מנהל מחלקת החינוך במועצת סאג'ור, אשר אישר הגשת מועמדותה של התובעת 2 לתפקיד סייעת בבית הספר היסודי סאג'ור בשנת 2006, את היותה המועמדת היחידה העונה על דרישות התפקיד ובעלת הסמכה מתאימה למשרה, ורצון המועצה לקלוט אותה למשרה, אולם לאור פגיעתה בתאונה לא יכלה לאייש משרה זו (סעיפים 5-7 לתצהירו אשר צורף כנספח ג' לתצהיר התובעת 2 – ת/1).

כן צורף אישור סיום לימודים בקורס סייעות למורות מאת מכללת המזרח התיכון מיום 5.1.2003. (נספח ג' לתצהיר התובעת 2 – ת/1, וראו גם תשובתה לשאלון – נ/2, סעיף 14ג').

סבורני, כי על אף שהתובעת 2 לא השתכרה ערב התאונה, עדיין אין בכך כדי לשלול ממנה פיצוי בגין הפסדי שכר לעבר, וכן פיצוי בגין פגיעה בכושר השתכרותה העתידית, בפרט עת הוכח בפניי, כי היא היתה אמורה להשתלב במעגל העבודה בתקופה בה אירעה התאונה כסייעת בבית ספר, וכן בהתחשב בגילה הצעיר יחסית ביום התאונה (הייתה בגיל 35). זהו לדידי המקרה הקלאסי לפסיקת פיצוי גלובלי לעתיד, ופיצוי על דרך האומדנא לעבר.

לעניין פסיקת הפיצוי בראש נזק זה יש להביא בחשבון את עברה הרפואי של התובעת (ניתוח גב משנת 1999 והיפותירואידזם מולד) ונכותה הכללית בשיעור 75% (ראו תצהיר תשובות לשאלון – נ/2, תשובה 22 ט'-יא'), כאשר לדבריה, לא היה ביכולתה לעבוד מעבר לארבע שעות עבודה, עוד טרם קרות התאונה בשל נכותה הכללית במל"ל (עדותה בעמ' 21 ש' 7-8, עמ' 22 ש' 1, 13-16, ש' 28-31 , עמ' 23 ש' 1-2 ועמ' 25 ש' 21-22).

נוכח חומרת הפגיעה נראה סביר, כי התובעת היתה באי-כושר מוחלט בסמוך לאחר התאונה משך תקופה של כארבעה חודשים, כפי שאף עולה מן המסמכים הרפואיים שצורפו לכתב התביעה (עד חודש ספטמבר 2006 כולל). בתקופה הנ"ל היתה התובעת 2 מוגבלת בניידות, ללא דריכה משך חודש ימים, ובהמשך עם דריכה חלקית תוך שנזקקה להליכון ולאחר מכן התניידה באמצעות קביים/מקל הליכה. החלה בדריכה מלאה רק לאחר ביקורת במרפאה אורטופדית מיום 19.9.06.

כמו כן, הומלץ לה על מנוחה מלאה עד ליום 6.10.06 (סיכום ביקור מיום 6.8.06).

בהמשך, היא טופלה ממושכות בפיזיוטרפיה ובהמשך בהידרוטרפיה לחיזוק שרירי הירך.

בהתחשב בחומרת הפגיעה, בתקופת אי-הכושר המלאה שהייתה לתובעת בסמוך לאחר התאונה, בנכות האורטופדית הצמיתה שנותרה לה (10%), ובעובדה, כי מדובר בנכות אורטופדית המשליכה על תפקודה, בהתחשב בגילה הצעיר של התובעת (כיום בת 44), בהכשרתה המקצועית כסייעת, וכן, בעברה הרפואי ונכותה הכללית אשר אפשרה לה עבודה חלקית בלבד עוד ערב התאונה, הנני מעמיד את הפיצוי בגין הפסדי שכר לעבר (תקופה של כ-9 שנים) על דרך האומדנא, על סך 15,000 ₪, ופיצוי גלובלי לעתיד על סך 45,000 ₪.

ג. הוצאות לעבר:

באשר להוצאות מיוחדות לעבר, בהתחשב בחומרת הפגיעה ובטיפול הרפואי הממושך לו נזקקה (פיזיוטרפיה, הידרותרפיה, זריקות, מעקב אורטופדי, מדרסים), כולל קושי בניידות והצורך בשימוש בקביים לתקופה של כשלושה חודשים, תוך שימת לב לקבלות המועטות שצורפו כראיה להוצאות בפועל (נספח ב' לכתב התביעה), הנני מעמיד את הפיצוי עבור הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר על סכום כולל של 3,000 ₪.

ד. הוצאות לעתיד:

באשר להוצאות רפואיות לעתיד, לא מצאתי עיגון לטענות ב"כ התובעות כי התובעת 2 תזדקק להמשך טיפול רפואי כל ימי חייה. עם זאת, לאור נכותה הצמיתה אשר הותירה לה צליעה קלה והגבלה קלה בתנועות, וכן הנמכה בגובה האגן מימין של 1.5 ס"מ וקיצור רגל ימין בהשוואה לרגל שמאל, המצריך שימוש במדרסים והגבהת נעל ימין, ולאור הצורך בהמשך מעקב רפואי וביקורות נוספות גם בעתיד, מצאתי לנכון לפסוק סכום של 2,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות ונסיעות עתידיות.

ה. עזרת צד ג' לעבר:

התובעת העידה כי לאחר שחרורה מאשפוז במהלכו נותחה, היא הייתה מוגבלת בניידות, מתהלכת בעזרת הליכון ולאחר מכן בקביים. טופלה ממושכות בפיזיותרפיה, ונזקקה לעזרת קרובי משפחתה בכל עבודות הבית היומיומיות. חודשים ארוכים לאחר התאונה הוסיפה להיות במעקב רפואי ונזקקה לסיוע בהגעה לבדיקות הרפואיות ולקבלת טיפולים רפואיים.

ב"כ התובעות מחלק את הפיצוי בגין ראש נזק זה לשלוש תקופות – בשנה שלאחר התאונה, שנתיים וחצי שלאחריה, ובחצי שנה האחרונה.

מסכים אני כי סך הפיצוי בתקופה הסמוכה לאחר התאונה צריך להיות משמעותי יותר מאשר ביתר התקופה, בפרט עת התובעת 2 היתה לאחר ניתוח ברגלה ומוגבלת חלקית בניידותה, ובתקופה זו קיבלה את הטיפול הרפואי האינטנסיבי ביותר ועל כן נזקקה גם לעזרה בהסעתה לקבלת טיפולים.

עבור התקופה הסמוכה לאחר התאונה בה הסתייעה התובעת 2 בהליכון וקביים וטופלה בפיזיוטרפיה והידרותרפיה (תקופה של כארבעה חודשים עד חודש אוקטובר 2006), הנני פוסק לה סכום של 12,000 ₪ (לפי ארבע שעות ביום בממוצע).

עבור יתרת התקופה, עד היום, ובהתחשב בהחלמתה הכמעט מלאה, למעט צליעה קלה ברגל שמאל, וכן בהתחשב בנכותה הכללית ערב התאונה, הנני פוסק לתובעת סך של 10,000 ₪. ובסה"כ בגין ראש נזק זה – 22,000 ₪.

ו. עזרת צד ג' לעתיד:

לאחר שבחנתי טענות הצדדים בראש נזק זה, תוך הבאה בחשבון את נכותה הכללית ועברה הרפואי של התובעת, גילה, ונכותה האורטופדית הצמיתה, הנני פוסק לתובעת 2 פיצוי בסך של 17,000 ₪ עבור עזרת צד ג' לעתיד.

אף אם התובעת אינה נזקקת לעזרה בביצוע רוב הפעולות חיי היומיום, עדיין אין לשלול ממנה פיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד, ולוּ לעבודות משק בית קשות וניקיונות יסודיים, נוכח הנכות הרפואית שנותרה אצלה, שלה השלכות תפקודיות.

41. לסיכום, הנתבעת 1 תשלם לתובעת 1 פיצוי בסך 5,000 ₪, ולתובעת 2 פיצוי בסך 88,400 ₪ (לאחר ניכוי אשם תורם בשיעור 15%).

לסכומים הנ"ל יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור 23% (כולל מע"מ) והוצאות משפט בסך 6,000 ₪.

הסכומים הנ"ל ישולמו לתובעות, באמצעות בא-כוחן, תוך 30 ימים, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

התביעה נגד הנתבעת 2 נדחית בזאת.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, ל' שבט תשע"ה, 19 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.