פסק דין

פתח דבר

ביום 29.12.1997 הגישה התובעת (להלן – אנדריאס) כתב תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת ת"א 11280/97 (להלן – התביעה הראשונה) ועתרה שם לחייב את הנתבעים, וביניהם את המנוח המהנדס יאן קובינסקי ז"ל (להלן – המנוח) בתשלום פיצוי בגובה הנזקים, שנגרמו לאנדריאס עקב רשלנות הנתבעים. סכום התביעה הראשונה עמד על 2,000,000 ₪. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה הראשונה במלואה והטיל על הנתבעים שם, ביחד ולחוד, תשלום הנזקים בסך 2,000,000 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה הראשונה. כן הטיל ביהמ"ש המחוזי על הנתבעים שם תשלום הוצאותיה של אנדריאס ושכר טרחת בא כוחה בסך 150,000 ₪ בצרוף מע"מ.

בפסק דינו התייחס בית המשפט המחוזי גם לשיעור האחריות של כל אחד מהנתבעים וקבע כי שיעור אחריותו של המנוח לנזק הינו בשיעור 15%.

הנתבעת (להלן – הראל) היתה במועד הרלוונטי המבטחת של המנוח וביטחה אותו בפוליסת ביטוח אחריות מקצועית.

טענות התובעת

המנוח נפטר בטרם ניתן פסק הדין בתביעה הראשונה. לאחר פטירתו של המנוח, לקחה על עצמה הראל להמשיך ולנהל את הטיפול בתביעה הראשונה. הראל הצהירה, כי תכסה כל חיוב, שיושת על המנוח במסגרת גבול הכיסוי בפוליסה. אנדריאס טוענת, כי הצהרה זו של הראל מהווה התחייבות מפורשת, שלא ניתן לחזור ממנה, עליה הסתמכה אנדריאס.

אנדריאס טוענת, כי גבול אחריות הפוליסה, שחלה במועד הרלוונטי עמד על סך של 500,000$. למרות האמור, הראל שילמה לאנדריאס סך של 593,334 ₪ בלבד. הראל מתחמקת מתשלום יתרת החוב, המוטל עליה. אנדריאס עותרת לחייב את הראל, ביתרת החוב, שטרם שילמה, בסך של 2,207,001 ₪ - גובה החוב שנותר בתיק ההוצל"פ.

טענות הראל

המנוח בוטח בפוליסת ביטוח אחריות מקצועית על בסיס "הגשת תביעה", שהיתה בתוקף מיום 31.12.96 ועד יום 30.12.97. גבול אחריות הביטוח באותה הפוליסה אכן היה עד 500,000$ (להלן – פוליסת 97').

במהלך חודש אפריל 1997 פנה המנוח להראל וביקש להקטין את גובה גבולות האחריות בפוליסה, באופן רטרואקטיבי, לסך של 100,000$ בלבד, ואכן כך נעשה. ביום 31.12.97 חודש תוקפה של הפוליסה עד ליום 31.12.98 וגבולות האחריות בפוליסה החדשה שונו והועמדו על סך של 50,000$ בלבד (להלן – פוליסת 98').

ביום 11.7.07 קיבל תוקף הסכם פשרה, שנחתם בין אנדריאס ובין הראל, אשר במסגרתו הוסכם, כי פוליסת הביטוח, שחלה על העניין היא פוליסת 97' וגבול האחריות הביטוחית בה עומד על 100,000$. עוד הוסכם, כי לאנדריאס נשמרה הזכות לתבוע את הראל בעילה אחרת, לרבות תביעה בגין הטעיה ומצג שווא. לאחר החתימה על הסכם הפשרה שילמה הראל לאנדאירס את כל הסכומים בהם חויב המנוח לשלם בפסק הדין ובכך גם מוצו גבולות האחריות בפוליסה.

הראל טוענת, שיש לדחות את התביעה דנן מחמת מעשה בית דין. הסכם הפשרה, שנחתם בין הצדדים קיבל תוקף של פסק דין. במסגרת הסכם הפשרה הכירה אנדריאס בגבולות אחריות הפוליסה בסך של 100,000$ בלבד, והיא מושתקת מלטעון אחרת כעת.

לחילופין, טוענת הראל, כי יש לדחות את התביעה דנן מחמת העדר יריבות. הראל טוענת, כי מעולם לא התחייבה בפני אנדריאס לשלם לה סך של 500,000$. כך גם, הראל לא היתה צד להליכים בתביעה הראשונה וראש ההוצל"פ לא התיר לאנדריאס לצרף את הראל כחייבת בתיק.

לחילופי חילופין, יש לדחות את התביעה דנן מחמת העדר עילה, או מחמת עשיית עושר שלא במשפט, או מחמת חוסר תום לב או מחמת התיישנות.

בד בבד עם הגשת כתב ההגנה הגישה הראל הודעה לצדדים שלישיים (המפורטים בכותרת), מי שהיו יתר הנתבעים בתביעה הראשונה, בטענה שאלו טרם שילמו את מלוא חובם כפי שנקבע בפסק הדין בתביעה הראשונה.

זאת ועוד, הראל טוענת, שסך הכספים, שהעבירה לאנדריאס, עולה על הסך שמגלם את שיעור האחריות של המנוח, כפי שנקבע בפסק הדין בתביעה הראשונה, ועל כן הראל זכאית להשבת הכספים מהצדדים השלישיים, עד לגובה האחריות שחב המנוח.

ככל שאכן יוטל על הראל לשלם את יתרת הכספים עד לתשלום מלוא הסכום, שנפסק בתביעה הראשונה, הראל זכאית לשיפוי מהצדדים השלישיים.

ההודעה לצדדי ג', ככל שהיא נוגעת לצד ג' 1, נמחקה ביום 20.3.14.

טענות צד ג' 2

צד ג' 2 (להלן – הפניקס) טוענת, כי בסיומם של ההליכים בתביעה הראשונה הגיעה הפניקס להסדר פשרה עם אנדריאס, ובהתאם לו שילמה הפניקס לאנדריאס סך של 1,550,000 ₪. זאת לסילוק כל החיובים של צד ג' 1 וכן לסילוק כל התביעות האפשריות נגדה. בהסכם פשרה זה ויתרה אנדריאס הן על זכותה לקבל את יתרת הסכומים המגיעים לה מצדדי ג' 1-2 (דהיינו 55% מגובה הנזק) והן על זכותה להיפרע
מצדדי ג' 1-2 את מלוא גובה החוב, שנפסק לטובתה בתביעה הראשונה. הראל מחוייבת לויתור זה של אנדריאס.

עוד טוענת הפניקס, שיש לדחות את הודעת צד ג', שנשלחה לה, על הסף מחמת התיישנות. עילת התביעה נגד הפניקס כמבטחת של צד ג' 1 התיישנה לאחר שלוש שנים מאז קרות מקרה הביטוח.

לחילופין טוענת הפניקס, שיש לדחות את הודעת צד ג' שנשלחה לה, מחמת קיומו מעשה בית דין. הפניקס, בניגוד להראל, לא היתה צד להליך בתביעה הראשונה ולא הוגשה נגדה אז הודעת צד ג'. פסק הדין בתביעה הראשונה, שהפך לחלוט, סיים את הדיון במסכת האירועים, ולא ניתן כעת לערב את הפניקס ולנסות לפתוח מחדש את אותה התדיינות במסכת האירועים, שנדונה בתביעה הראשונה.

טענות צד ג' 3

צד ג' 3 (להלן – בורשטיין) טוען, שיש לדחות את הודעת צד ג', שנשלחה לו, מחמת התיישנות ו/או שיהוי. ככל שלא הוגשה התביעה דנן בתוך 7 שנים ממועד ההתרחשויות, שהובילו לתביעה הראשונה, התיישנו כל עילות התביעה נגד בורשטיין.

עוד טוען בורשטיין, כי יש לדחות את הודעת צד ג', שנשלחה לו, מחמת העדר יריבות. אין ולא היתה כל יריבות משפטית בין הראל ובין בורשטיין. הראל לא היתה צד בהליכים בתביעה הראשונה, והיא איננה יכולה לבוא בנעליו של המנוח. ככל שהיה ייפוי כוח מהמנוח לטובת הראל, הוא פקע עם מותו.

בהמשך טוען בורשטיין, כי יש לדחות את הודעת צד ג', שנשלחה לו, מחמת העדר עילה. עילת התביעה דנן מבוססת על מצג שווא של הראל ביחס לאנדריאס ואין לבורשטיין מעורבות או קשר למצג השווא הנטען.

טענות צד ג' 4

צד ג' 4 (להלן – בונה הצפון) טוענת, בדומה לטענות יתר צדדי ג', שיש לדחות את הודעת צד ג', שנשלחה לה, מחמת התיישנות, מחמת העדר יריבות ומחמת הסכם הפשרה שנחתם בין בונה הצפון ואנדריאס.

בונה הצפון טוענת עוד, כי שילמה לאנדריאס סכומים הגבוהים מהסכומים, המגלמים את שיעור אחריותה לנזק, שנקבעה בפסק הדין בתביעה הראשונה. בנסיבות האמורות, ומששילמה בונה הצפון את מלוא חובה ואף למעלה מכך, אין להראל כל עילת תביעה נגדה.

דיון והכרעה

אנדריאס טוענת לקיומו של מצג שווא מצידה של הראל והסתמכות אנדריאס על הצהרתה של עו"ד בר-און, ב"כ המנוח בתביעה הראשונה. בדיון, שהתקיים ביום 4.10.2000 במסגרת ההליכים בתביעה הראשונה הצהירה עו"ד בר-און (צורף כנספח 4 לתצהיר עדותו של עו"ד דוד דרעי מטעם אנדריאס):

"אנו מייצגים את חברת הביטוח שביטוחה (כך במקור – נ"ש) אותו בביטוח אחריות מקצועית כאשר הפוליסה כמובן ממשיכה. חברת הביטוח תכסה כל חיוב שיושת על עזבון יאן קובינסקי ז"ל, אבל במסגרת גבולות הפוליסה".

אנדריאס טוענת, כי בעקבות הצהרה זו פנה ב"כ אנדריאס אל עו"ד בר-און וקיבל ממנה העתק מפוליסת הביטוח של המנוח, שם נכתב, כי גבול אחריות הבטוח עומד ע"ס של 500,000$ (העתק הפוליסה צורף כנספח 2 לתצהיר עדותו של עו"ד דרעי). לטענת אנדריאס, רק לאחר פניית אנדריאס אל המפקח על הביטוח במשרד האוצר, כעשר שנים לאחר מתן פסק הדין בתביעה הראשונה, טענה הראל לראשונה, כי המנוח הקטין את גבולות אחריות הביטוח בפוליסת 97' לסך של 100,000$ בלבד.

אין מחלוקת, שגובה הכיסוי הביטוחי בפוליסת 97' עמד בסופו של דבר על סך של 100,000$ בלבד (ראה סעיפים 29-30 לתצהיר עדותו של עו"ד דרעי). הדברים באים לידי ביטוי גם בהסכם הפשרה, שנחתם בין הראל ואנדריאס,במסגרת הליכי בקשת רשות ערעור, שהגישה טנדריאס על החלטת רשמת ההוצל"פ, אשר דחתה את בקשת אנדריאס לצירופה של הראל כחייבת נוספת בתיק ההוצל"פ בו הוגש לביצוע פסק הדין, שניתן בתביעה הראשונה. הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין ביום 11.7.07. בסעיף 6 להסכם הפשרה נכתב:

"המערערת (התובעת כאן – נ"ש) מצהירה כי ביסודו של הסכם פשרה זה עומדת הכרת המערערת לפיה על פי החלטת והבהרת המפקח על הביטוח עומדים גבולות האחריות על פי פוליסת הביטוח נשוא ההחלטה ע"ס מרבי וכולל של 100,000$ ...".

עוד אין מחלוקת, כי הראל שילמה לאנדריאס סך כולל של 383,911 ₪. סכום זה מהווה תשלום מלא בגובה האחריות הביטוחית - היינו 100,000$ (ראה סעיף 28 לתצהיר עדותו של עו"ד דרעי).

נותר כעת לדון בשאלה, האם הצהרותיה והתנהגותה של הראל במסגרת ניהול ההליך בתביעה הראשונה, עלו כדי מצג, אשר יש בו כדי לחייב אותה לשלם לאנדריאס כספים עד לתקרה של 500,000$, סכום תקרת הכיסוי הביטוחי טרם הקטנתו ע"י המנוח.

לאחר שהפכתי בדברים הגעתי לכלל מסקנה שדין התביעה להידחות.

עו"ד בר-און טוענת, שהציגה לב"כ אנדריאס את פוליסת 98', שגובה הכיסוי הביטוחי בה עמד ע"ס של 50,000$. לדבריה של עו"ד בר-און, היא טענה כל העת, שזו הפוליסה הרלוונטית לתביעה (ראה סעיפים 5, 9, 11, 14 ו-15 לתצהיר עדותה של עו"ד בר-און). גם כאשר ביקש ב"כ אנדריאס לקבל לידיו העתק של פוליסת 97', חזרה וטענה בפניו עו"ד בר-און, כי פוליסת 97' איננה רלוונטית. על דברים דומים חזרה עו"ד בר-און בעדותה בפני (ראה עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 10-13):

"לא זוכרת. אני לא זוכרת בכלל שהיה דיון בשלב הזה איזה פוליסה חלה. היה ברור מאחר והמבוטח וחב' הביטוח קיבלו את הפוליסה, שלדעתי התחילה ביום האחרון של שנת 1997, לא היה ויכוח. הפוליסה הרלבנטית מבחינתנו בדיונים מול חב' הביטוח ומול עו"ד דרעי, היתה הפוליסה של 50,000 דולר".

עו"ד בר-און ממשיכה וטוענת, כי כל נושא גובה הכיסוי הביטוחי בפוליסה לא הובא ולא נדון במסגרת ניהול התביעה הראשונה (ראה עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 2-7):

"ש. כל הנושא של סכומי הפוליסה והמחלוקת אם זה 50,000 דולר או 500,000 דולר זה דבר שלא הובא לפתחו של בית המשפט.

ת. נכון. לא במועדים הרלבנטיים.

ש. כל עוד לא נוהל התיק, לא היתה בקשה לתיקון כתב התביעה וצירוף חב' הביטוח הראל והמחלוקת הזו לא היתה דבר שבית המשפט נדרש להתייחס לו כל עוד ההליך מתנהל?

ת. נכון".

דברים אלו לא נסתרו. ההיפך הוא הנכון, עו"ד דרעי אישר בעדותו בפני, כי זו היתה טענתה של עו"ד בר-און גם בזמן אמת (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 27-32):

"ש. מצג השווא שאתה מדבר עליו שחב' הביטוח כביכול הציגה לך מצג שבו הכיסוי הביטוחי של קובינסקי גבוה יותר מאשר אתה הסכמת עליו?

ת. מצג השווא מתבטא בכך שלאורך כל הדרך חב' הביטוח הראל הציגה בפני בית המשפט ובפני שמדובר במבוטח שהיו לו שתי פוליסות, האחת לשנת 1997 והאחת לשנת 1998. הפוליסה לשנת 1997 שהיא הרלבנטית היתה על סך 500,000 דולר, והפוליסה לשנת 1998 היתה 50,000 דולר. אמנם חב' הביטוח טענה שהפוליסה הרלבנטית היא הפוליסה של שנת 1998, 50,000 דולר, טענה מופרכת..." (ההדגשה איננה במקור – נ"ש).

וכן ראה עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 6-13:

"ש. האם זה נכון שהפוליסה הראשונה ויש מכתבים בחודש אוקטובר 2000 אתה מקבל פוליסה של שנת 1998, נכון? אני מפנה לנספח 8.

ת. יש מכתב.

ש. אתה רוצה גם את פוליסת 1997 כי אתה זקוק לה, נכון?

ת. אני כל הזמן דרשתי את הפוליסה של שנת 1997 מהרגע הראשון. זה שהיא שלחה לי את הפוליסה של שנת 1998, היא החליטה כך. רק אחרי שאיימתי בפניה לבית המשפט.

ש. אמרו לך שהפוליסה הזו לא רלבנטית לשיטתה של הראל?

ת. הטענה הזו היתה שפה מהפה לחוץ. לא טענה אמיתית".

אמנם, במהלך ניהול ההליכים בתביעה הראשונה, העבירה עו"ד בר-און – מי שהיתה ב"כ המנוח מטעם הראל – לב"כ אנדריאס, לפי בקשתו, את מסמכי פוליסת 97', שבה נכתב, כי גובה האחריות הביטוחית עומד על 500,000 $, אך הראל לא הצהירה, שזו הפוליסה החלה על העניין, וממילא לא התחייבה, כי גובה הכיסוי הביטוחי
בפוליסת 97' הוא סכום הפיצוי המכסימאלי, אותו תוכל אנדריאס לקבל מהראל, ככל שיינתן פסק דין לטובתה.

כפי שעולה מכתבי טענות הצדדים, ניטשה מחלוקת בין הראל ואנדריאס ביחס לשאלה, איזו מהפוליסות חלה במקרה של התביעה הראשונה. מחלוקת זו לא יושבה עד להחלטת המפקח על הביטוח במשרד האוצר, שניתנה רק בשנת 2006 (נספח 18 לתצהיר עדותו של עו"ד דרעי מטעם אנדריאס) – שנים רבות לאחר ניהול המשפט בתביעה הראשונה ולאחר סיום ההליכים שם – ובהחלטה זו של המפקח על הביטוח נקבע, כי הפוליסה שחלה היא פוליסת 97'.

אנדריאס לא הצביעה על הסתמכות כלשהי שלה על איזה מהמצגים, שהראל הציגה בפניה, ועל ויתור כלשהו מבחינתה על סמך אותם מצגים. ההליכים בין אנדריאס ובין המנוח מוצו על ידי המנוח במסגרת התביעה הראשונה, שהראל לא היתה צד ישיר לה. כתב התביעה בתביעה הראשונה לא הוגש נגד הראל, אלא נגד המנוח. פסק הדין בתביעה הראשונה מיום 30.1.05 לא ניתן נגד הראל אלא נגד עזבון המנוח (נספח 4 לכתב התביעה), ועזבון המנוח הוא היה החייב על פי פסק הדין הנ"ל. מעולם לא שחררה אנדריאס את המנוח או את עזבונו מחבות כלשהי, ובודאי שדבר שכזה לא נעשה מכח הסתמכות כלשהי על האמור בפוליסת 97' המקורית או מתוך הסתמכות על כל מצג אחר של הראל.

במצב דברים זה אין אנדריאס זכאית לפיצוי כלשהו על סמך מצג שווא כלשהו של הראל, ככל שהיה מצג שווא שכזה מצידה של הראל.

ממילא דין התביעה להידחות.

סיכום

התביעה נדחית. ממילא נדחות גם כל ההודעות לצדדים שלישיים, ששלחה הראל לצדדי ג'.

אנדריאס תשא בהוצאות הראל בהתאם לשומת הוצאות שתוגש וכן בשכר טרחת בא כוחה של הראל בסך 30,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. סכום זה כולל את סכום ההוצאות שנפסק בהחלטתי מיום 16.6.10.

כמו כן, תישא אנדריאס בשכר טרחת בא כוחם שלך צדדי ג' 2, 3 ו-4 בסך 10,000 ₪ לכל אחד מהם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ה' אב תשע"ד, 01 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.