צדדי ג' 1. אברהם והבי

2. עבדאלמג'יד סלימאן

לפני תביעת פיצויים בגין נזק שנגרם לתובע, לטענתו, עקב רשלנות הנתבעת בביצוע צו חיפוש ותפיסה של סחורה שהוחזקה במחסניו, בעקבות תלונה שהוגשה על-ידי אדם שלישי בדבר גניבת הסחורה.

רקע :

1.  הסחורה העומדת במוקד התביעה הינה 799 גלילי בד שמשקלם כ- 14 טון (להלן – הבדים או הסחורה).

2.  ביום 30.06.08 הגיש אברהם והבה (להלן – אברהם) תלונה למשטרה בגין גניבת בדים בשווי 47,000 ש"ח. התלונה הוגשה בשמו של אחד בשם קאדר חאפז ארקיק (להלן – חאפז), תושב עזה.

3.  לפי הנטען, חאפז רכש את גלילי הבד נשוא התלונה מחברת אקשטין שווק (1995) בע"מ (להלן – חברת אקשטיין) עבור סך של 47,000 ₪. הגלילים הנ"ל הועמסו ביום 20.05.08 על משאית לצורך הובלתם והעברתם לעזה, אולם המשאית לא הגיעה ליעדה והסחורה נעלמה. מאחר וחאפז תושב עזה ואינו מורשה להיכנס לישראל, אברהם הגיש את התלונה בשמו.

4.  ביום 16.07.08 נתן בית משפט השלום בנצרת לפי בקשת המשטרה, צו חיפוש ותפיסה בכתובת עסקו של התובע בנצרת (להלן – הצו). ברקע הדברים עמד מידע שנמסר למשטרה על-ידי אדם בשם מאזן שוויש, מכרו של חאפז (להלן – שוויש), לפיו הסחורה מצויה במחסני התובע. בסמוך למתן הצו חתם אברהם – מגיש התלונה, על התחייבות שלא לעשות שימוש או לגרום נזק לסחורה ולהציגה בפני כל רשות שתבקש זאת וכן להיות אחראי לכל סעד שיידרש על ידי מחזיקי הרכוש והטוענים לכך.

5.  ביום 17.07.08 ביצעה המשטרה חיפוש במחסני התובע. בזמן החיפוש נכחו במקום התובע ושוויש. למקום הגיעו משאיות בבעלות עבדאלמג'ד סלימאן (להלן -  סלימאן), אשר הוזמנו מטעמו של חאפז לצורך הובלת הסחורה.

6.  הסחורה שנמצאה במחסני התובע נתפסה מכוח הצו. במעמד הנוכחים – התובע מצד אחד ושוויש מצד שני, ובמעורבות המשטרה, הוסכם כי הסחורה תוחזק בינתיים אצל סלימאן, והצדדים חתמו על מסמך המעגן הסכמתם (נספח ח' לתצהיר אברהם), וסלימאן נתן אף הוא הסכמתו לכך (נ/4).

7.  לטענת התובע, ביום 22.07.08 הוא הגיש בקשה להחזרת תפוס לבית משפט השלום בנצרת בתיק ה"ת 9839-07-08. יצויין כי הבקשה עצמה לא צורפה לכתב התביעה או לתצהירים.

8. לפי הנטען, ביום 23.7.08 הגיש עו"ד ניר זאב שמו של אברהם, ובעקבות פניה של שוויש אליו, בקשה לבית המשפט לשינוי מקום אחסון התפוס (נספח א' לתצהיר סלימאן). יצויין כי העתק הבקשה הוצגה איננו נושא תאריך או מספר הליך. בבקשה התבקשה העברת הסחורה למחסנים ליד מעבר סופה, בנימוק שאחסונה בידי סלימאן כרוך בעלות גבוהה. לבקשה צורף מסמך מיום 23.07.08 הנושא כותרת "הסכמה בכפוף להתחייבות" החתום על ידי רפ"ק ברוך אריה ממשטרת ישראל, בו צוין בין היתר כי: "אין התנגדות שהסחורה תישמר במקום אחר המוסכם ע"י הצדדים" וכי "אין נקיטת עמדה כזו או אחרת לענין הבעלות מטעם המשטרה". עוד צוין כי ההסכמה כפופה לתנאים עליהם חתם המבקש במעמד תפיסת הרכוש וכי על המבקש להתחייב בפני בית המשפט להיות אחראי לכל נזק שיגרם לסחורה. לא הוגשו ראיות כלשהן באשר לגורל הבקשה הנ"ל, ככל שאכן הוגשה לבהמ"ש, ואיזו החלטה ניתנה בה.

9.  בימים 24.07.08 ו- 27.07.08 הועברה הסחורה על-ידי סלימאן למחסנים הממוקמים בקיבוץ מגן באזור מחסום סופה (נספח ב' לתצהיר סלימאן).

10.  ביום 04.08.2008 התקיים דיון ראשון בבית משפט השלום בבקשת התובע להחזרת התפוס. הנתבעת לא הופיעה לדיון והדיון נדחה ליום 10.08.2008. ביום 10.08.2008 התקיים דיון נוסף בפני כבוד השופט חנא סבאג שגם אליו לא הופיעה הנתבעת ואף לא הגיבה לבקשה. ומשום כך הורה בית המשפט על השבת התפוס לידי התובע (העתקי ההחלטות צורפו לכתב התביעה).

11.  כאמור לעיל, הסחורה הועברה למחסנים בסמוך למעבר סופה. שוויש בתצהירו ציין כי נאמר לו על-ידי חאפז כי חלק מהסחורה הועבר אליו לרצועת עזה וחלק נותר במחסנים בשטח ישראל. מעבר לעדות שמועה כללית זו, לא הובאו ראיות כלשהן באשר לסחורה וקורותיה מאז הועברה ע"י סולימאן דרומה, וגורלה נותר בגדר תעלומה בהליך זה.

12.  תיק המשטרה נסגר בהמשך מבלי שהוגש כתב אישום.

הצדדים להליך:

13.  התובע הגיש תביעה נגד המשטרה, בטענה כי נהגה ברשלנות באופן שגרם לו נזק שביטויו ערך הסחורה ונזקים נוספים.

14.  המשטרה כפרה באחריותה, ובד בבד הגישה הודעות לצדדי ג' נגד אברהם ונגד סלימאן.

תמצית טענות הצדדים:

טענות התובע:

15.  לטענת התובע, במהלך חודש יוני 2008 הוא ניהל מו"מ עם חברת אנטילופה בע"מ באמצעות מנהלה חיים חג'ג' (להלן – חג'ג'), לרכישת בדים מסוג טריקו במגוון צבעים. ביום 24.06.2008 על פי בקשת חג'ג' הגיע התובע למקום עסקי החברה בעיר עפולה ובמעמד זה ראה את הבדים ורכש אותם. לטענתו, הוא שילם לחג'ג' סך 11,250 ₪ באמצעות שיק וסך 13,005 ₪ במזומן, ובסה"כ שילם באותו מעמד 24,255 ₪ תשלום ראשוני על חשבון העסקה. לאחר מכן שילם לו לטענתו את יתרת התשלום בסך 242,550 ₪ (כולל מע"מ), באמצעות חמישה שיקים דחויים בסך 48,510 ₪ כל אחד, שבהמשך הוחזרו לו כנגד תשלום במזומן. גלילי הבדים הוחזקו על ידו מיום 24.06.2008 ואוחסנו במחסנים שבבעלותו בנצרת.

16.  ביום 17.07.08 ערכה המשטרה חיפוש במחסנים ותפסה את הסחורה. לטענת התובע, נאמר לו על ידי השוטרים כי הסחורה תוחזק על ידי סלימאן בכפר משהד עד לסיום החקירה. ביום 22.07.08 הוא הגיש בקשה להשבת התפוס ומשהנתבעת לא הגיעה פעמיים לדיון ניתנה החלטה ביום 10.08.2008 המורה על השבת התפוס לידיו. חרף החלטת בית המשפט, ועל אף פניותיו למשטרה, לא הושבה לו הסחורה התפוסה.

17.  התובע טוען כי הוא הבעלים של הסחורה. לטענתו, מאחר והוא החזיק את הסחורה בזמן התפיסה, הרי שקיימת חזקה לפיה הסחורה היא בבעלותו וכל הטוען אחרת עליו נטל ההוכחה. בענייננו, כך לטענתו, לא הוכח כלל כי הסחורה שנרכשה על ידי חאפז מחברת אקשטיין היא אותה סחורה שנתפסה במחסניו ואשר אותה רכש כחוק מחברת אנטילופה. התובע מוסיף וטוען כי הוא רכש את הסחורה בתום לב וכי מתקיימים לגביו תנאי תקנת השוק המפורטים בסעיף 34 לחוק המכר, תשכ"ח – 1968 (להלן – חוק המכר). משכך, הוא בעליה של הסחורה.

18.  לטענת התובע, הנתבעת חבה ברשלנות כלפיו בגין הנזק שנגרם לו עקב היעלמות הסחורה. זאת, בשל כך שמלכתחילה לא היה מקום לתפוס את הסחורה משהוצגו על-ידו לשוטרים חשבוניות המצביעות על רכישת הסחורה מצד שלישי. בנוסף התרשלה המשטרה משלא מילאה אחר החלטת בית המשפט ולא השיבה את הסחורה לידיו בהתאם להחלטה שניתנה בבקשתו להשבת התפוס.

19.  לטענת התובע בכתב התביעה, עוד לפני תפיסת הסחורה הוא חתם על זיכרון דברים למכירת הסחורה לצד ג' וסוכם כי העברת הסחורה תבוצע לא יאוחר מיום 20.07.08 בתמורה לסך 350,000 ₪. כמו כן הוסכם כי צד המפר את ההסכם יחויב לשלם לצד השני פיצוי בסך 40,000 ₪.

20.  בכתב התביעה עתר התובע לחיוב המדינה בפיצויים בגין נזקיו אותם העמיד על סך 400,000 ₪. סכום זה מורכב מ- 242,550 ₪ (שווי הסחורה); שכ"ט עו"ד בגין הגשת הבקשה להחזרת תפוס בסך 10,000 ₪; סך 107,450 ₪ הרווח שהיה צפוי לקבל מעסקת המכירה של הסחורה וכן סך 40,000 ₪ הפיצוי שהוא יידרש לשלם לצד השלישי בשל אי קיום ההסכם. בסיכומיו זנח התובע את שני רכיבי הנזק האחרונים, וטען לנזק בשיעור שווי הסחורה ושכ"ט עו"ד בהליך הבקשה להשבת תפוס.

טענות המדינה:

21.  לטענת המדינה, המחלוקת העומדת בבסיס הפרשה היא מחלוקת בין התובע לחאפז ואברהם מטעמו, בדבר הבעלות בסחורה. במחלוקת זו, טוענת המדינה, לא עלה בידי התובע להוכיח כי הוא בעלי הסחורה. זאת, מאחר שהוא רכש הסחורה לאחר שנגנבה מחאפז, ושלא בתנאי תקנת השוק.

22.  הנתבעת טוענת כי היא מילאה אחר צו שיפוטי (צו החיפוש והתפיסה), ולא נפל כל פגם בפועלה כן. לטענתה, אין כל בסיס לטענת התובע כי היה עליה להימנע מתפיסת הסחורה בשל החשבוניות שהציג, וכי אין המשטרה מוסמכת לבצע הליך מעין שיפוטי של בירור הזכויות בנכס שחשוד כגנוב.

21.  אשר לטענת התובע בדבר אי-קיום החלטת בית המשפט בדבר החזרת התפוס, טוענת המדינה כי מאחר וכבר בימים 24.7.08 ו- 27.07.08 יצאה הסחורה מידי סלימאן לאחר שהועברה למחסנים בסמוך למחסום סופה, הרי שהנזק שנגרם לתובע נגרם ללא קשר לאי-ביצוע ההחלטה. יתרה מזו, המדובר בהחלטת ביניים שאין בה כדי לסיים את ההליכים ולהכריע לעניין הבעלות בסחורה, עניין השנוי במחלוקת ושעל בית המשפט להכריע בו. על כן, אין קשר סיבתי בין אי ההתייצבות לדיון לבין נזקיו הנטענים של התובע (אובדן ערך הסחורה).

22.  המדינה טוענת עוד כי ככל שיימצא כי התובע הוא בעל בסחורה, אזי יש לחייב את הצדדים השלישיים בגין הנזקים שנגרמו לו. לטענתה, אברהם חתם ביום 16.07.08 על מסמך התחייבות שלא לעשות כל שימוש בתפוסים או לגרום להם נזק, וכן התחייב להיות אחראי לכל סעד שיידרש מצד המחזיקים. אברהם הפר התחייבותו זו, משלא פעל להבטיח כי הסחורה תיוותר בידיו או בידי סלימאן. ביחס לסלימאן טוענת המדינה כי מעמדו הוא של שומר שכר, שכן על פי טענת שוויש סוכם שסלימאן יקבל שכר בגין ההובלה והאחסנה. סולימאן התרשל, בשל כך שהעביר את הסחורה לפי בקשה מטעם חאפז, בטרם ניתנה החלטה של בית המשפט המאשרת זאת, ועל-אף שלפי עמדת המשטרה שהוצגה בפניו הותנתה הסכמת המשטרה בין היתר במתן הסכמת הצדדים והעברת הסחורה למקום מוסכם. לטענתה, אין לקבל את גרסתו המאוחרת של סלימאן לפיה לכאורה הורה לו גורם כלשהו משהמשטרה להעביר את הסחורה לידי חאפז.

23.  עוד טוענת המדינה, במידה ותתקבל טענת התובע לפיה הוא בעלי הסחורה מכוח תקנת השוק, הרי יש להטיל עליו אשם תורם בשיעור גבוה עד כדי הסתכנות מרצון. התובע לא עשה דבר על מנת לקבל הסחורה בחזרה לאחר שנודע לו כי הסחורה יצאה מידיו של סלימאן. לא זו בלבד באופן תמוה לא הגיש תביעה כנגד הצדדים השלישיים בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהעברת הסחורה לידיהם.

24.  לעניין הנזק טוענת המדינה כי התובע לא הוכיח בכל מקרה את שווי הסחורה כפי שנטען על-ידו. לעניין זה מפנה המדינה להודעתו של התובע במשטרה, בה ציין כי שווי הסחורה הוא 21,000 ₪ בלבד. לעניין שכ"ט ששולם לב"כ הרי שלעניין זה צירף הסכם שכ"ט אולם לא הציג כל קבלה בדבר תשלום בפועל.

טענות אברהם:

25.  לטענת אברהם, הוכח כי הסחורה נרכשה על ידי חאפז מחברת אקשטיין, בתיווכו, וכי התובע אינו בעל זכויות כלשהן בסחורה. מהראיות עולה כי נסיבות רכישת הסחורה על-ידי התובע אינן חוסות תחת תנאי תקנת השוק. לפיכך, אין לתובע כל ממעמד ביחס לסחורה ואין הוא יכול לזכות בפיצוי בגין סחורה שלא היתה בבעלותו.

26.  אברהם טוען כי התחייבותו מיום 16.07.08 שניתנה בהליך הוצאת צו החיפוש והתפיסה, הינה בטלה ומבוטלת וזאת לאחר שהטיפול בביצוע הצו יצא מידיו כנציגו של חאפז ועבר לידי שוויש. הוא לא נכח במעמד תפיסת הסחורה אלא שוויש הוא שנכח במקום ואף חתם על המסמך מיום 18.07.08 לפיו הוסכם בינו לבין התובע כי הסחורה תוחזק על ידי סלימאן. הסכם זה נחתם בעידוד המשטרה ובהנחייתה. משמע התחייבות סלימאן להחזיק בסחורה ולשמור עליה מעבירה את האחריות לפתחו ומהווה ביטול התחייבות אברהם במשטרה.

27.  עוד טוען אברהם, כי לאחר מספר ימים ומשלא נמצא פתרון לאחסון, הוא פנה לעו"ד ניר זאב בשם חאפז על מנת שתוגש בקשה להעברת הסחורה למקום אחר. בטרם ניתנה החלטה בבקשה זו, וללא ידיעתו או הסכמתו, הועברה הסחורה ממשאיותיו של סלימאן למקום אחר ככל הנראה למחסום סופה.

28.  לטענת אברהם, המשטרה התרשלה בכך שסגרה את התיק מבלי לחקור את התלונה ולאתר את הנהג שאמור היה להעביר את הסחורה לחאפז. עוד התרשלה בכך שלא פעלה לאיתור הסחורה לאחר שהועברה על ידי סלימאן על פי הנטען למחסנים במעבר סופה, ובכך שלא מצאה מקום ראוי לאחסון הסחורה.

29.  בנוסף טוען אברהם, כי חאפז רכש את הבדים מחברת אקשטיין בעלות 47,000 ₪ ואין כל סבירות בטענת התובע לפיה הוא רכש את הסחורה עבור 242,550 ₪.

30. עוד טוען אברהם כי יש להטיל על התובע אשם תורם בכך שפעל בשיהוי רב ולא הגיש בקשה לתפוס את הסחורה שהובלה למחסום סופה.

טענות סלימאן:

30.  לטענת סלימאן, הוא הסכים להחזיק בסחורה בעקבות לחץ שהופעל עליו על-ידי המשטרה, וכי סבר שמדובר במספר ימים בלבד עד להתבהרות העניינים. לטענתו העביר את הסחורה למחסום סופה בידיעת אברהם ובאישור המשטרה, וכן לאחר שהודיע לתובע אודות כוונתו לעשות כן, ולפיכך אין להטיל עליו כל אחריות.

דיון והכרעה:

31.  מעיון בסיכומים שהוגשו עולה הנחת מוצא משותפת לכל הצדדים לפיה תנאי מקדמי לקיום עילת תביעה לתובע הינה כי הוא הבעלים של הסחורה. התובע העמיד את זכות הבעלות שלו בסחורה במוקד התביעה עוד בגדר כתב התביעה (סעיף 9 בכתב התביעה). בסיכומיו הגדיר התובע את שאלת הבעלות בסחורה כשאלה ראשונית ומקדמית בה יש להכריע במסגרת התביעה דנן, ובלשונו בסיכומים: "אין חולק, כי זכותו של התובע לקבל פיצוי מהנתבעת בגין הנזקים שנגרמו בגין אובדן הסחורה, נגזרת מעניין טיב זכויותיו באותם גלילים. שהרי, אם יתברר כי התובע אינו בר זכויות בסחורה, אזי הוא לא יהיה זכאי לתבוע בגין נזקים שנגרמו לסחורה שאיננה שלו; מאידך, ככל שיתברר, כי טענת התובע בעניין בעלותו על הסחורה לא הופרכה, יהיה צורך להמשיך ולבדוק את יתר השאלות השנויות במחלוקת" (סעיף 35 לסיכומי התובע). בהמשך לכך טוען התובע, כי לא הוכח כי הסחורה שרכש היא אותה סחורה שנגנבה מחאפז, וכי מכל מקום הוא רכש אותה בתנאי תקנת השוק ולפיכך הוא רכש בהם בעלות (סעיפים 48-54 לסיכומי התובע). יתר הצדדים הלכו אף הם בדרך זו, אלא שלטענתם חאפז, ולא התובע, הוא בעלי הסחורה.

32.  בהקשר זה יש להעיר כי לכאורה, ניתן היה לשאול האם אין די בחזקה בנכס, להבדיל מבעלות, כדי להעמיד לתובע זכות תביעה בנזיקין (ע"א 81/53 זינרייך נ' אברהם כהן ואח', פ"ד ט, עמ' 810). כן יכולה היתה לעלות השאלה, האם יש לנתבעת וליתר הצדדים "מעמד" לטעון טענה העומדת לצד שלישי שאיננו צד להתדיינות, קרי - כי הסחורה איננה בבעלות התובע אלא בבעלות חאפז, טענה שהפסיקה איננה מתירה ברגיל (אם-כי בעיקר כך עת מדובר בתביעת בענייני מקרקעין, שלא כבענייננו; והשוו- סעיף 54 לפקודת הנזיקין {נוסח חדש]).  אך משהשתית התובע את עילת תביעתו על טענתו כי הוא הבעלים של הסחורה, ובכלל זה טען כי זכויותיו עדיפות על אלה של חאפז בשל רכישת הסחורה בתנאי תקנת השוק, והעמיד כאמור מחלוקת זו כשאלה מקדמית לבירור שההכרעה בה חורצת את גורל התביעה, פתח הוא את הפתח להתגוננות הנתבעת ויתר הצדדים בעניין זה. משזו הפלוגתא אותה הניח התובע, אין מקום לדון לפיכך בשאלות שאוזכרו לעיל, שלא נדונו כלל בטיעוני הצדדים.

33. מעבר לאמור לעיל בדבר הפלוגתא כפי שהונחה בפני בית המשפט, אעיר, כי הטענה בדבר זכותו של אחר בסחורה, אמנם הועלתה בהליך דנן שלא על-ידי אותו אחר (חאפז), אך עם זאת היא נטענה מפי מי שהיה מעורב בעצמו ברכישת הסחורה ושימש בפועל כנציגו של חאפז בכל ההשתלשלות שקדמה להגשת התביעה לרבות הגשת התלונה בגין גניבת הסחורה (אברהם). זאת, לנוכח היות חאפז תושב עזה המנוע מלהיכנס לישראל. במובן זה, הועלתה הטענה בדבר הזכויות בנכס ע"י מי שהינו במידה רבה צד קרוב שאיננו "זר" למחלוקת בסוגיית הבעלות (לכפירת הבעלים בזכות המחזיק התובע בגין המיטלטלין, ראו: י' וייסמן דיני קניין – החזקה והשימוש, תשס"ו – 2005, עמ' 56).

34.  נוכח האמור, אבחן תחילה את המחלוקת המקדמית בין הצדדים בשאלה האם התובע הוא הבעלים של הסחורה.

35.  מחלוקת זו מתמקדת בשניים; האחד, האם מדובר באותה סחורה שנקנתה על-ידי חאפז "ונעלמה" בעת הובלתה לידעה. השני, ובמידה שהתשובה לשאלה הנ"ל היא בחיוב, האם רכש התובע את הבעלות בסחורה הנ"ל.

36.  אשר לזהות הסחורה; לטענת התובע בסיכומיו, לא הוכח כי הסחורה שנרכשה על ידי חאפז מחברת אקשטיין היא אותה סחורה שנתפסה במחסניו. לטענתו, העד היחיד שראה את הסחורה שנרכשה מחברת אקשטיין הוא אברהם, אולם הלה לא היה נוכח בעת תפיסת הסחורה במחסניו ועל כן לא ראה אותה ולא יכול להעיד כי מדובר באותה סחורה.

37.  אין בידי לקבל את טענות התובע בעניין זה. סבורני כי הוכח, בהטיית מאזן ההסתברויות כנדרש בהליך האזרחי, כי הסחורה נשוא התביעה והסחורה שנרכשה על-ידי חפאז – חד הן. להלן טעמי לכך.

38.  ראשית, הגם שאברהם לא נכח במעמד פשיטת המשטרה על מחסני התובע, בחקירתו הנגדית הוא זיהה את הסחורה שנתפסה לאחר שהוצגה בפניו תמונה שלה (ת/1). אברהם זיהה את הסחורה בתמונה כאותה סחורה שנרכשה באמצעותו מחברת אקשטיין עבור חאפז (עמ' 30, ש' 12-13). באשר למעורבותו ברכישת הסחורה העיד אברהם כי הוא צילם את הסחורה בטרם הרכישה והעביר את התמונות לחאפז, וכי לאחר הרכישה ראה כיצד הסחורה מועמסת למשאית (עמ' 30, ש' 6-9). עולה איפוא כי הסחורה מוכרת לו היטב. יצויין כי עוד בטרם הוצגה לאברהם התמונה הנ"ל בחקירתו, הוא ציין בעדותו כי מדובר בבדים בעלי שני צבעים כחול ואדום (סעיף 2 לתצהיר אברהם; עמ' 29, ש' 14-15). עיון בתמונה (ת/1) מעלה כי גלילי הבד הנראים בה עונים למאפיינים אלה. אברהם הסביר בעדותו כי המדובר בבד בעל מאפיינים מיוחדים ולא נפוצים (מבחינת צבע וגודל), ובמספר רב של גלילים במשקל של 14 טון, נתונים ספציפיים וייחודיים שיש בהם כדי לחזק את הזיהוי של הסחורה (סעיף 4 לתצהיר אברהם; עמ' 31, ש' 25-28). עדותו של אברהם בעניין זה היתה קוהרנטית והיא מתיישבת באופן הגיוני עם הנתונים האובייקטיבים הייחודיים של הסחורה כפי שפורטו, ולפיכך אני מוצאת אותה סבירה ביותר וראויה לאמון.

39. שנית, שוויש, אשר נכח ביום פשיטת המשטרה על מחסני התובע, העיד כי הוא זיהה את הבדים על-פי התיאור שניתן לו על-ידי חאפז לפיו מדובר במעל 700 גלילי בד, גלילים ברוחב לא סטנדרטי, בבד בצבעים ייחודיים ועם הדפס פרח (עמ' 57, 14-27). עוד העיד שוויש, כי הוא התלווה לאברהם בהגשת התלונה במשטרה, וכי אברהם הביא עימו דוגמאות של הבדים כך ששוויש היה עד גם לדוגמאות וגם לגלילי הבדים שהוצאו ממחסני התובע. לעניין זה העיד בחקירתו כי: "פה היה המספר של הגלילים, הדוגמא שראיתי, הצבע המיוחד, כל זה היה מתאים לסחורה שלנו" (עמ' 57, ש' 17-18). עדות זו משתלבת עם עדות אברהם, לפיה הוא הציג למשטרה דוגמאות של הבד שהיו בידיו (עמ' 31, ש' 30-31). עדות שוויש היתה ככלל מפורטת ביותר וברורה, והיא איננה נגועה באינטרס עצמי שכן שוויש איננו בעל דין בהליך, ומכאן שאני רואה לייחס לה משקל משמעותי. עדות זו מצביעה אף היא על זיהוי הסחורה כסחורה שנרכשה על-ידי חאפז.

40.  שלישית, העדויות האמורות נתמכות בנתונים אובייקטיביים כפי שהם עולים מהמסמכים שהוצגו. לתצהיר אברהם צורף מסמך מיום 21.07.08 מחברת סריגי אקשטיין המופנה לכל המעוניין, בו צוין כי חברת אקשטין מכרה ביום 20.05.08, 14 טון בד מודפס בשני הרכבי צבעים, לפי חשבונית שמספרה ע"ס 47,040 ₪. עוד נאמר במכתב, כי מדובר בבד בהרכב 50% כותנה 50% מודל, וכי הבד הוזמן מחברת מאיטקס בטורקיה. עיון בדו"ח החיפוש מיום 17.07.08 מעלה כי בפרק המוצגים שנתפסו צויין כי נתפס בד סריג "בצבע אדום +כחול" מסומן במדבקה בה מצוין - TURKISH AIRLINES""'. בסעיף "הערות" בדו"ח הנ"ל מצויין כי הועמסו 350 גלילים על משאית אחת ו- 449 גלילים על משאית אחרת, קרי – סה"כ 799 גלילים, מספר הגלילים שנרכשו על-ידי חאפז. נתונים אלה שפורטו בדו"ח התפיסה, משתלבים היטב עם נתוני הסחורה שנרכשה על-ידי חאפז, ותומכים בעדויות שצוינו לעיל בדבר זיהוי הסחורה הנ"ל כסחורה שנתפסה במחסני התובע.

41.  מסקנתי היא, לפיכך, כי הוכח שהסחורה שנתפסה במחסני התובע היא אותה סחורה שנרכשה קודם לכן על-ידי חאפז (באמצעות אברהם) מחברת אקרשטיין, ואשר בגין גניבתה הוגשה התלונה למשטרה.

42.  נוכח האמור לעיל, הרי שענייננו בסחורה שחאפז היה בעליה.

43.  כפי שצויין לעיל, לטענת התובע, אף אם ייקבע שמדובר בסחורה שנרכשה על-ידי חאפז, הרי שזכותו גוברת, שכן הוא רכש את הסחורה בתנאי תקנת השוק.

44. טענה זו של התובע אין לקבל. תנאי תקנת השוק הרלוונטיים לענייננו עת מדובר ברכישת מטלטלין, קבועים בסעיף 34 לחוק המכר. תנאים אלה, שהינם מצטברים, כוללים: א. כריתת חוזה מכר; ב. ממכר שהוא נכס נד; ג.מוכר שהוא מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר; ד.היות המכירה במהלך הרגיל של עסקי המוכר; ה.קבלת הנכס לחזקת הקונה; ו.תום ליבו של הקונה (ראו: דנ"א 2568/97 כנען נ' ממשלת ארה"ב, פ"ד נז(2) 632).

45.  בענייננו עולה מהראיות כי לכל הפחות לא מתקיימים תנאים ג ו-ד לעיל.

46.  מעדותו של התובע עולה כי הוא רכש את הסחורה מחברת אנטילופה אשר מחסניה ממוקמים בעפולה. על פי טענתו, הוא פגש במנהל החברה - חג'ג' בסמוך למפעל ליצור חמאת בוטנים. הוא ראה את הסחורה בעת שהיא היתה שרועה בחלקה על משטחים בכביש ובחלקה בתוך מחסנים בסמוך לבוטנים (עמ' 9, ש' 29-30, עמ' 10, ש' 1-4, ש' 20-23). משנשאל התובע אם רכש בעבר מוצרים מחברת אנטילופה השיב כי קנה ממנה בוטנים (עמ' 15, ש' 28-31).

47.  חג'ג', אשר העיד מטעם התובע, ציין כי הוא מתעסק בסוגי מסחר שונים ובעיקר בענייני מזון (עמ' 18, ש' 17). באשר למחסנים בעפולה העיד חיים: "כן במחסנים שלי בעפולה, וזאת לא חברת אנטילופה, זו חברה נוספת, היא נקראת ארכימדס בע"מ היה לה מחסנים בעפולה, זו חברה ליצוא חמאת בוטנים ובמחסנים האלה הייתה הסחורה" (עמ' 20, ש' 31-32). עוד ציין כי בעת שהתובע ראה את הסחורה היא היתה בחלקה בחניון מול המחסן (עמ' 22,ש 21).

48.  הנה כי כן, מעדות חג'ג' עולה כי הסחורה נמכרה ממחסני חברת ארכימדס, חברת לייצור חמאת בוטנים ממנה רכש התובע בעבר בוטנים. הסחורה נמכרה על ידי חג'ג' כבעלים של חברת אנטילופה, שעיקר עיסוקה בתחום המזון. מדובר, נזכיר, ברכישת סחורה הכוללת 799 גלילי בד גדולים במשקל כ- 14 טון. בנתונים אלה, לא ניתן לומר כי מדובר ברכישה ממי שעוסק במכירה של נכסים "מסוגו של הממכר"; מוצרי בוטנים ובדים אינם נכנסים לקטגוריה של אותו "סוג" ממכר לפי שום תכונה רלוונטית. אף אין לראות במכירה כפי שתוארה משום מהלך רגיל של עסקי המוכר, שעיקר עיסוקו הוא כאמור מזון. מדובר בעסקה שמאפייניה על-פני הדברים הינם חריגים, הן מבחינת מהות הממכר ביחס לעיסוקו הרגיל של המוכר (בדים מול בוטנים), הן מבחנת מאפייניה (מאות גלילים במשקל כולל של כ- 14 טון) והן מבחינת מיקומה ואחסונה – במפעל לחמאת בוטנים.

49. משמדובר בתנאים מצטברים, די באמור לעיל כדי לדחות את טענות התובע, ואין הכרח להידרש לשאלת תום-ליבו. אוסיף עם זאת, כי בנתונים הנ"ל, ונוכח עדותו של התובע ממנה עלה כי הוא עצמו היה מודע לחריגות נסיבות הנ"ל, ואת אומד דעתו אל מול אלה הסביר בכך ש- "אני חוקר פרטי? מישהו הציע לי סחורה, קניתי" (עמ' 16, ש' 3), סבורני כי מדובר בעצימת עיניים מצד התובע, שאיננה יכולה להקנות לו את הגנת תום-הלב.

50.  המסקנה מכל המפורט לעיל היא, כי התובע רכש את הסחורה בתנאים שאינם מקיימים את תנאי תקנת השוק. בנסיבות אלה, ומשהוכח כי מדובר בסחורה שנגנבה מחאפז, הוא איננו יכול להיחשב בעלים של הסחורה.

51.  אשר על כן, ובשים לב לפלוגתא כפי שהוגדרה ע"י הצדדים, הרי שדין התביעה כפי שהוגשה – להידחות.

התנהלות המשטרה:

52.  נוכח האמור לעיל, הרי שאין צורך לדון ביתר פרטי המחלוקות בין הצדדים.

53. עם זאת, ומעבר למתחייב, אציין כי בחינת הראיות מעלה לטעמי כי נפלו פגמים בהתנהלות המשטרה בפרשה. משהדברים הם למעלה מהמתחייב להכרעה, אציינם בתמצית בלבד.

54.  התובע מיקד את טענותיו באשר להתרשלות המשטרה בעניינו בשני עניינים. האחד, ביצוע התפיסה על-אף שהציג לשוטרים חשבוניות המעידות על רכישת הסחורה על ידו ומבלי להתחשב בזכויותיו הקנייניות. השני, אי-החזרת התפוס לפי החלטת בית המשפט מיום 10.08.2008 המורה על השבת התפוס.

יודגש התובע לא טען להתרשלות המשטרה בשל אופן פעולתה בכל הנוגע למסירת הסחורה למשמורת של צד ג' לאחר תפיסתה. אציין כי מתכונת פעולת המשטרה בהקשר זה כפי שעלתה מהראיות, ובפרט - הטכניקה של מסירת סחורה שנתפסה ע"י המשטרה מכוח צו תפיסה לידי אנשים פרטיים הקשורים לצד מעוניין (המתלונן), מעוררת לטעמי תהיות לא מבוטלות, אולם משלא נטען דבר לעניין זה על-ידי התובע, אינני רואה להידרש לכך.

55.  אשר לטענת התובע בדבר התרשלות המשטרה בעצם ביצוע התפיסה, אינני מוצאת בה ממש. למשטרה הוגשה תלונה בגין גניבת רכוש. הגיע לידיה מידע הממקם את הרכוש הגנוב במחסני התובע. הרכוש שאותר הלם את תיאור הרכוש הגנוב. בנסיבות אלה, פעלה המשטרה כדין את תפסה את הרכוש החשוד כגנוב. לבקשתה, נתן בהמ"ש צו חיפוש ותפיסה של הסחורה הנ"ל. העובדה FH בידי התובע היו חשבוניות המעידות לכאורה על רכישת הסחורה לטענתו, אין בה כדי לאיין את החשד הסביר כי מדובר בנכס גנוב. בנסיבות אלה, ומשקיים חשד סביר כי מדובר בחפץ בו נעברה עבירה, קמה סמכות לתפיסתו (סעיף 32(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), תשכ"ט - 1969). אין המשטרה נדרשת בשלב האמור לקיים בעצמה הליך של בירור זכויות מהותיות, ואין לה כלים לעשות כן. משכך אין למצוא כל התרשלות מצד המשטרה בעצם התפיסה.

56.  שונים הדברים ביחס לטענה השניה באשר לאי-קיום החלטת בית המשפט אשר הורתה למשטרה להשיב את התפוס לתובע. החלטה זו ניתנה כאמור במסגרת בקשה להשבת תפוס שהגיש התובע לפי סעיף 34 לפקודה, ולאחר שהמשטרה לא טרחה להתייצב לדיונים שנקבעו לגביה. משניתנה ההחלטה שיפוטית, והמשטרה לא ביקשה לבטלה או להשיג עליה, ברי כי חובה היה עליה לקיימה. בשלב האמור, המשטרה נתפסת נורמטיבית כמחזיקת התפוס, לאחר שהפעילה את סמכויות התפיסה הנתונות לה מכוח הדין. העובדה כי בחרה להחזיק בתפוסים באמצעות אחרים, במקרה זה – סלימאן, איננה יכולה לפטור אותה מאחריותה ומקיום החלטות שיפוטיות אשר מורות לה כיצד לפעול בתפוסים. המשטרה לא הראתה כי ניסתה לממש בדרך כלשהי את ההחלטה לאחר שניתנה, כי פנתה לסילמאן בעניין זה או נקטה בכל צעד אחר. משמיקום הגלילים היה ידוע, לפחות לסלימאן, על-פניו לא היה קושי לאתרם ולהשיבם כהוראת בית המשפט. מחדלה של המשטרה מלקיים את החלטת בית המשפט, והתעלמותה למעשה מהחלטה זו, בהיעדר כל הסבר בדבר מניעה מוצדקת לכך, איננו יכול להיחשב התנהלות סבירה מצידה. התפיסה המשתמעת מטענותיה, לפיה הסכסוך איננו אלא סכסוך פרטי שלמשטרה אין מעמד ישיר בו, איננה יכולה לעמוד מקום בו הפעילה המשטרה את הסמכויות הנתונות לה בדין ותפסה נכסים שבידי הפרט, ובכל הקשור לעשיה בהם היא כפופה להוראות ההסדר הספציפי והמדוקדק שקבע המחוקק בסעיפים 33-35 לפקודת הסדר הדין הפלילי.

57. בהקשר זה אף אינני רואה לקבל את טענת המדינה כי בעת שניתנה החלטת בית-המשפט בדבר השבת התפוס לתובע, ממילא הועברו כבר הגלילים על-ידי סוליאמן (שכן הדבר נעשה, כזכור, עוד בטרם ניתנה ההחלטה הנ"ל); לא הוכח כי באותה עת (או בכלל) הועברו הגילים לרצועת עזה ולא היו ניתנים לאיתור, וכאמור גורלם נותר בגדר תעלומה בהליך זה. אף אינני סבורה כי יש ממש בטענה בדבר אשם תורם שהעלתה המדינה נגד התובע, בכך שלא ניסה בעצמו להחזיר את הגלילים ושלא הגיש בקשה נוספת להחזרת תפוס לאחר שהוברר כי הם הועברו על-ידי סולימאן. בהתקיים התנאים הקבועים בפקודה ומשניתנה החלטה שיפוטית המורה כן, השבת התפוס הינה חובתה של המשטרה. אין מצופה מהפרט אשר הופעל כלפיו הצעד הדרסטי של תפיסת והוצאת נכס מידיו ע"י המשטרה, לפעול עצמאית לאיתורו והשבתו. אף לא ברורה הטענה כי היה על התובע להגיש בקשה נוספת להשבת תפוס, משבקשתו נענתה וניתן צו המורה כן למשטרה.

58.  עם זאת, כפי שצויין, אין באמור לעיל כדי להביא לקבלת תביעתו הנוכחית של התובע לתשלום פיצויים בגין ערך הסחורה, וזאת שפורט לעיל.

שווי הסחורה:

59.  בטרם סיום אציין, כי ככל שהיה התובע מוכיח את עילת תביעתו, הרי שלא היה מקום לפסוק לו את הסכום הנדרש בתביעה, כי אם סכום הנמוך בהרבה.

60. הסעד לו עתר התובע בכתב התביעה הוא בסך 400,000 ש"ח, המורכב מסך 242,550 ש"ח המחיר ששילם לטענתו עבור הסחורה, שכ"ט עו"ד בהליך החזרת התפוס וכן רווח שהיה בידו להפיק לטענתו ממכירתה לצד שלישי.

61.  בסיכומיו לא חזר התובע על הטענה בדבר הרווח שנמנע ממנו, ועניין זה נזנח כליל. נותרה הטענה לנזק בגין התמורה אותה שילם עבור הסחורה, ושכה"ט ששילם לעו"ד בהליך להשבת התפוס. העניין האחרון איננו קשור בכל מקרה סיבתית להתרשלות המשטרה, משעצם התפיסה היתה כדין.

62.  אשר לערך הסחורה; התובע טוען כי הוא שילם עבור התמורה לחג'ג' סך כולל של 242,550 ₪. לטענתו, הוא שילם ביום 24.06.2008  סך 24,255 ₪, וביום 25.06.2008 מסר לידי חג'ג' חמישה שיקים עתידיים על סך 48,510 ₪ כל אחד. בהמשך, ביום 10.07.08, מסר לחג'ג' את סכום השיקים במזומן, וקיבל לידו חזרה את השיקים. התובע הציג חשבונית וקבלה על סך 24,255 ש"ח, וחשבונית "גמר חשבון" עבור סך 242,550 ש"ח. חג'ג' תמך בטענתו זו, והעיד כי קיבל את הסכום האמור מידי התובע.

63.  מנגד, בהודעתו למשטרה מיום 18.07.08 (נ/1) מסר התובע כי הסחורה נרכשה על-ידו בעלות 21,000 ₪, כאשר חלק מהסכום בסך 11,250 ₪ שולם באמצעות שיק והשאר במזומן. עוד ציין בהודעתו למשטרה כי הוא בירר ביחס לסכום ששולם על ידו עבור הסחורה ונאמר לו כי המחיר סביר. אין בהודעה למשטרה כל אזכור לסכום נוסף כלשהו ששולם על-ידי התובע, על-אף שההודעה למשטרה נמסרה במועד מאוחר למועד בו שולם התשלום הנוסף לטענתו.

64. התובע  לא ידע לתת כל הסבר סביר לסתירה יסודית זו, והיא נותרה בעינה. נפלה אף סתירה בין עדותו של התובע לעדות חג'ג', כאשר לדברי התובע הוא נטל את כל הסחורה בו ביום ולאחר ששילם כ- 10% בלבד מסה"כ התמורה הנטענת (עמ' 11, ש' 4-11), ואילו חג'ג' העיד כי בעת קבלת הסכום החלקי הנ"ל נטל התובע רק חלק מהסחורה, ובכך הסביר בין היתר את העובדה כי מסר את הסחורה לאחר ששולם לו תשלום פעוט בלבד מתוך הערך הנטען (עמ' 21, ש' 20—31).

65.  זאת ועוד, נוכח האישור שצורף מטעם חברת אקרשטיין, לפיו היא מכרה את הסחורה לחאפז בעבור סך 47,040 ₪, טענת התובע כי שילם עבורה סך 242,550 ₪, מעוררת על פניה תמיהה של ממש. לא הוצג כל הסבר או בסיס שיכול להצדיק לפקפק בעדותו של אברהם והאמור בתלונתו למשטרה, באשר לסכום בעדו נרכשה הסחורה על-ידי חאפז וכמצויין במסמך אקרשטיין הנ"ל. הפער העצום בין המחירים, ובהיעדר ראיה אובייקטיבית כלשהי באשר לשווי השוק של הסחורה (כגון – חוות-דעת בעניין זה), פוגם ממשית במהימנות הגרסה שהוצגה מטעם התובע באשר לסכום ששילם בעדה.

66. בנסיבות המפורטות לעיל, סבורני כי לא עלה בידי התובע להוכיח במידה הנדרשת את טענתו בדבר הסכום ששילם לחג'ג' עבור הסחורה.

67.  נוכח האמור, הרי אף אם היה עולה בידי התובע להוכיח את עילת תביעתו, הנזק שניתן היה להכיר בו הוא בסך 21,000 ₪ בלבד, בהתאם לאמור בהודעתו במשטרה כאמור לעיל.

סיכומם של דברים:

54.  נוכח כל המפורט לעיל, התביעה נדחית, וכך גם ההודעות לצדדי ג'.

55.  התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך 10,000 ₪.

56.  הנתבעת תישא בהוצאות צדדי ג' בסך 10,000 ₪ לכל אחד מהם.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים

ניתן היום, ט' סיוון תשע"ה, 27 מאי 2015, בהעדר הצדדים.