1. לפנינו תובענה מטעם התובע להכיר בפגיעה בגבו כ"פגיעה בעבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה 1995.
2. המל"ל דחה את תביעת התובע לתשלום דמי פגיעה במכתבו מיום 24.8.2008.
3.  במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים ביום 10.9.2012 הגיעו הצדדים להסכמה לענין העובדות ולענין מינוי מומחה רפואי בתחום האורטופדיה.

להלן העובדות המוסכמות בהתאם לפרוטוקול מיום 10.9.2012: 

1. התובע יליד 1966.
2. בעת האירוע, ביום 24.10.2007 התובע עבד בחב' א.מ. מג'ד בע"מ.
3. התובע עבד בתפקיד של מנהל עבודה/ראש צוות.
4. ביום 24.10.2007 עת ביקש התובע במסגרת עבודתו להרים שק מלט במשקל 50 ק"ג נתפס גבו של התובע כאשר התכופף להרים את השק וביקש להתיישר.
5. התובע חש בנוסף לכאבים בגב, גם כאבים ברגלו הימנית.

מינוי מומחה רפואי וחוות דעתו

1. בהחלטתנו מיום 9.12.2012 מונה ד"ר גיא מורג, אורטופד, לשמש מומחה יועץ רפואי (להלן: "המומחה"), לשם מתן חוות דעת רפואית בעניין הקשר הסיבתי בין האירוע שאירע לתובע ובין מצבו הרפואי.
2. בתאריך 10.1.2013 ניתנה חוות דעתו של המומחה. בחוות הדעת ציין המומחה כי התובע סובל מכאבי גב תחתון והקרנה לרגל ימין מלווה בירידה בתחושה ברגל ימין, כנראה על רקע בלט דיסק. התובע סבל בעבר מבעיה בגב התחתון, אך אין זה שולל קשר סיבתי לארוע המתואר של הרמת משא כבד, כאשר יתכן והבעיה היתה קיימת אך החמירה עקב העומס הנוסף על הגב התחתון. המומחה ציין עוד, כי פרק הזמן המקובל כחופש מחלה במקרים מסוג זה הוא חודשיים ויתכן אף שלושה חודשים במקרים פחות שכיחים.
3. בתאריך 24.1.2013 ניתנה על ידנו החלטה לפיה צד מן הצדדים המבקש להפנות למומחה שאלות הבהרה יגיש בקשה בעניין ובמידה ולא יוגשו בקשות הבהרה, על הצדדים להגיש סיכומים.
4. ביום 17.2.2013 התקבלה הודעה מטעם הנתבע, לפיה לאור חוות דעתו של ד"ר ג. מורג החליט הנתבע להכיר בפגיעה בגבו של התובע מיום 24.10.2007 כתאונת עבודה בדרך של החמרת מצב קודם, כאשר תשלום דמי הפגיעה לתובע יהא בהתאם לחוות הדעת של ד"ר מורג ובכפוף לכל הוראות החוק.
5. ביום 12.3.2013 הוגשו סיכומי התובע. לאחר שבית הדין הפנה את ב"כ התובע להודעת הנתבע, הודיע ב"כ התובע, כי הוא מסכים להודעה לענין ההכרה בתביעה כתאונת עבודה, ואולם הוא סבור כי יש ליתן לתובע 6 חודשי אי כושר.
6. בתגובת הנתבע (שהוגשה תחת הכותרת "סיכומים"), הבהיר הנתבע, כי על פי חוק לא ניתן ליתן דמי פגיעה בגין תקופה ארוכה מ-13 שבועות, והוסיף, כי לפי חוות הדעת, חופשת המחלה מומלצת לפגיעה מסוג פגיעת התובע הינו חודשיים "ויתכן אף שלושה חודשים במקרים פחות שכיחים. מכאן כי לכל היותר מגיעים לתובע, בכפוף לכל הוראות החוק, דמי פגיעה עבור אי כושר לעבודה של חודשיים ימים בלבד".
7. בתגובת ב"כ התובע מיום 18.5.2013 – מבקש התובע כי בית הדין יקבע תקופת אי כושר של שלושה חודשים.

דיון והכרעה

1. המומחה בחוות דעתו פירט, כי תקופת אי הכושר בגין פגיעה מסוג הפגיעה של התובע נעה בין חודשיים לשלושה. אף אחד מהצדדים לא הגיש שאלות הבהרה ולא ביקש מהמומחה להיות ספציפי יותר לענין תקופת אי הכושר לו זכאי התובע.
2. מאחר ועסקינן בחוק סוציאלי, הרי שבהתאם להלכה, אנו פוסקים לטובת המבוטחים, ועל כן, משהמומחה העריך את משך אי הכושר לו זכאי התובע בין חודשיים לשלושה – אנו קובעים, כי יש להכיר באירוע מיום 24.10.2007 כפגיעה בעבודה, וכי התובע זכאי לדמי פגיעה בגין 12 שבועות אי כושר.
3. הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪.
4. הצדדים רשאים לערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מתאריך המצאת פסק הדין.

ניתן היום,‏י"א סיון תשע"ג, ‏20 מאי 2013 ,בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.