<#2#>

נוכחים: המערער בעצמו

ב"כ המשיבה עו"ד גב' מוריה גרין

פרוטוקול

המערער: אני אמרתי משהו אחר בבימ"ש קמא ממה שנרשם בפרוטוקול ביהמ"ש. הוא ביקש שאסביר למה אני אחראי לתאונה. אני מרגיש שאני צריך להסביר למה אני לא אחראי ולכן אני פה. אני לא הודיתי באשמה, גם לא בביהמ"ש העליון. יש גם את המכתב ששלחתי לביהמ"ש העליון. במכתב היה כתוב אותו דבר מה שהיה רשום בפרוטוקול ביהמ"ש השלום, שאני לוקח אחראיות לתאונה. אני כן עצרתי בעצור וכן נהגתי בזהירות ונתתי זכות קדימה. למרות כל זאת קרתה התאונה. אני חשבתי שאולי אני אחראי, היום אני לא בטוח שאני אחראי. יכול להיות שלפי דעתה של הש' בייניש זו היתה כוונת המכתב שלי. אני יכול להביא את המכתב, הוא קיים. מה שאמרתי שם זה שלקחתי אחריות על התאונה ולא דיברתי על האשמות.

אני עובד בחברת הייטק, לא הכרתי את ההליך של תיקון פרוטוקול.

אני עצרתי בתמרור עצור, נכנסתי לאט ובזהירות לצומת, לא הייתי בטוח אם צריך ימינה או שמאלה ונעצרתי, היא ניסתה לעבור אותי, היא הגיעה בישר והתגרדה עלי, לא רצתה לחכות שאני אסיים את הפנייה. באותו רגע שהיתה התאונה אני עמדתי במקום, אפשר גם לראות את הצילום ואת הנזקים.

עו"ד גרין: נבקש לדחות את הערעור, כפי שנאמר פה גם קודם, המערער הודה באופן מפורש בבימ"ש קמא גם בפניה לכב' הנשיאה בדימוס הש' בייניש, קשה לקבל עכשיו את טענות המערער לפיהן הוא בעצם לא הודה, כאשר יש לנו פרוטוקול ברור של בימ"ש קמא והחלטה של כב' הנשיאה. מעבר לכך לגבי חומרת העונש – העונש לא חמור יתר על המידה ולכן אבקש לדחות את הערעור.

המערער: אם נעבור על כל הפרוטוקולים בשום שלב לא אמרתי שאני מודה באשמה, אני מצטער אם זה הרושם שנוצר. אני מבקש שהראיות ייבדקו ושלא יהיה על סמך משהו שהובן לא נכון.

<#3#>

פסק דין

ביום 30.4.12 התייצב המערער בפני כב' השופט סגן הנשיאה ישראל ויטלסון בביהמ"ש לתעבורה בת"א, כתב האישום הוקרא לו ובאותו כתב אישום הואשם המערער בכך שביום 29.9.09 בעיר עפולה גרם לתאונת דרכים באשמתו תוך שהוא לא מציית לתמרור ב' 37, תמרור עצור, ונהג מעורב פגע ברכבו בשל כך שהמערער חסם את הצומת, נפצע ונזקק לטיפול רפואי.

מפי המערער נרשם "אני מודה באחריות לתאונה", על סמך אותה הודאה הרשיע בימ"ש קמא את המערער וגזר לו עונשים שונים לא חמורים יתר על המידה, קנס, פסילה לתקופת המינימום של שלושה חודשים ופסילה מותנית.

על העונש ערער המערער אך לא רק על העונש. אלא על עצם ההרשעה תוך שהוא טוען שהוא לא מודה במעשה המיוחס לו ומעולם לא הודה בו.

אכן מדובר בטיעון מוזר לאור הרשום בפרוטוקול בימ"ש קמא, אך היו דברים מעולם. מנגד, לראשונה הנני נתקל במצב שהודאה כתובה מפי הנאשם רשומה בפרוטוקול, אך לא רק שם אלא גם נרשם מפי כב' הנשיאה (בדימוס), כב' השופטת דורית בייניש בבש"פ 9149/09 מיום 16.11.09 בעניינו של המערער כי הוא עצמו הצהיר שהוא מודה בכל העובדות שבכתב האישום, כתב האישום אשר הוגש בביהמ"ש השלום בנצרת ולפי בקשת המערער הועבר לדיון בביהמ"ש השלום בת"א.

הנה כי כן, למרות דברי המערער שלא הובן אולי כהלכה שאין הוא מודה בתאונה שמעולם לא הודה בה, שני רישומים ברורים מלמדים שלא כך הדבר, המערער הודה והורשע עפ"י הודאתו במעשה, לא ברור לי מדוע הוא טוען את שטוען, או שלא הובן כהלכה.

אף אם נראה את הערעור כבקשה במסגרת סעיף 153 לחסד"פ [נוסח משולב] תשמ"ב-1982 דהיינו כבקשה לאפשר לו לחזור מהודיה הרי אפשר לעשות כן רק מקום ויש נימוקים מיוחדים לרשום כמצדיקים זאת ולא מצאתי כאלה בנסיבות.

הערעור נדחה.

המערער יפקיד את רשיון הנהיגה שלו במזכירות בית המשפט לתעבורה עד יום 1.1.13.

הנני רושם לפני שהמערער אומר שהרשיון לא נלקח על ידו למרות שניתן לו עיכוב ביצוע.

לפנים משורת הדין אאפשר למערער לשלם את הקנס המקורי בסך 1,000 ₪ או 10 ימי מאסר תמורתם, לכל המאוחר ב-1.1.13 ותוספת הפיגורים, אם כך יעשה, תבוטל.

<#4#>

ניתן והודע היום כ"ב כסלו תשע"ג, 06/12/2012 במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי סיגל זיו